פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "אבן עין" מאת רוני וולף

"היום אני עובדת בפחי שבתאי"

ורד, הנערה המתבגרת, אהבה לבקר את רבקה במקום עבודתה בחנות "פרחי שבתאי". מילדות גילתה ורד סקרנות כלפי רבקה, והיתה מצותתת לשיחותיה עם יאנצ'יבאצ'י בזמן שהיה מטפל בה. אט-אט, הצליחה ורד, להבין את דרכה ואת סיפור חייה של רבקה ולמצוא בהם קסם ועניין.

ורד, אשר גדלה ובגרה בבית הסבא והסבתא, לעולם לא סלחה לאמא קלרה שבחרה להקים משפחה חדשה בלעדיה. עוד נטישה פוצעת שהתווספה לבחירתו של אביה לחזור לבודפשט כשהיתה ילדה קטנה, מבלי שייפרד ממנה. נטישה זו הביאה את ורד לאמץ הרגל של כיסוי כל פינה בחדרה בבובות ובקופסאות קטנות צבעוניות, ולהצמיד לאפה דרך קבע מטפחת בד ורודה מתפוררת עם ריח השינה המנחם והמתוק של חדרה הקטן. הצ'וצ'ה, כפי שקראה לה, לא כובסה מעולם, וריחה נסך בה את ביטחון המשפחה והבית שהיתה זקוקה לו. ורד ידעה שרבקה בודדה, והוקסמה מדרכה להטעין את חייה בעניין ובמשחק. מבלי שתפריע למהלך הטיפול, היתה ורד יושבת מחוץ לחדר שיאנצ'יבאצ'י עשה בו מסאז' לרבקה, על הרצפה הנעימה בימי הקיץ או על שמיכת הנוצות העבה בימי החורף הקרים, אצבעותיה עוטפות את ממחטת הבד הצמודה לאפה, וכולה שקט וקשב. רבקה ויאנצ'יבאצ'י ידעו שוורד מקשיבה לשיחותיהם ואפשרו זאת ברוך ובחיוך. הוא, משום שהיתה אהבת חייו, והיא משום שראתה בוורד את בת דמותה כילדה בודדה, נטושה, שהוריה נלקחו ממנה.

אושר גדול מילא את לבה של ורד, כשרבקה הזמינה אותה לבקר בחנות הפרחים ובהליכתן יחד מחנות הפרחים לקיוסק של זיגמון. מנת חביתה בפיתה ושני כדורי פלאפל וארטיק שוקו-בננה לקינוח, נאכלו בהנאה גדולה לפני שחזרו לחנות, שם חיכה בחיוכו הרך אדון שבתאי. ורד היתה עוזרת לשניים לסדר ולעטוף את זרי הפרחים למשלוחים. טשטוש פערי הגיל בהתחברות שתי הנשים, שנתנו אותותיהם לפרקי זמן קצרים, הלך והתעצם וסימני הזרות הלכו ונעלמו. כשתי נפשות בודדות היו ורד ורבקה שבות זו אל זו למבט ולחיוך, כשברקע מאיים דרך קבע פחד הבדידות המוכרת הגורם לשתיים להיאחז זו בזו. תחושה שתהיה בסיס לחיבור ש"זר לא יבין", כפי שאמרה פעם רבקה לוורד. שיחותיהן היו טובות, הן החזיקו ידיים ואהבו לחבק זו את זו.

"ורד מתוקה שלי, את ילדה מדהימה ואהובה. כל מי שפוגש אותך מאוד אוהב אותך, ואמא שלך תמיד גאה בך ומתגעגעת לראות אותך," היתה מקפידה להגיד לוורד — משפט ששימח את ורד, אך גרם לה להשפיל את מבטה. "אני רואה שאת לא נפרדת מהממחטה," אמרה פעם רבקה לוורד. "את יודעת שאני מאוד מבינה אותך, כי גם לי יש כל מיני דברים ששומרים עלי ונותנים לי להרגיש בית, אהבה ומשהו בטוח," היתה אומרת בחיוך, מחבקת אותה ומעסיקה אותה בהתאמת צבעי הפרחים ובהצמדת האבן הקטנה הנכונה לכל זר. "אבא שלי לימד אותי המון על אבנים, מותק, ויום אחד כשתבואי לבקר אותי בדירה שלי, תראי איזה אוסף יפה יש לי."

"שבתאי, תביא נשיקה"; "שבתאי, תעמוד שלא יכאב"; צעקו לעבר אדון שבתאי ילדי השכונה. שבתאי בעל חנות הפרחים נהג לחייך לעברם. אף שסודו כאב, הוא לא ידע לכעוס על ילדי הצופים, שהיו צועקים לעברו וממשיכים לדרכם בצומת הרחובות מטודלה ועזה, דרכו באו ונשבו רוחות מערביות מגבעות המוזיאון ורחוב עזה, עורק התנועה אפוף הפיח השחור המטפס בכבדות, מנסה להכיל את מאמץ מנועי האוטובוסים הנעים בעצלתיים וברעש אל עבר מרכז העיר. "מפגש הזיגמונים", הקיוסק הפינתי, קרוי בפי הילדים "המפגש", ואילו בפי המבוגרים "צומת הבְּרוּט" — צומת שבו ריח האפטרשייב של אדון שבתאי היה חזק מריח הפרחים שבחנותו.

קונדיטוריית "עזה", וחנות "ספרי בנימין", היו ממוקמות לצד חנותו, שאגרטלי זכוכית מלאים בזרים ניצבו בגאווה בפִתחה, מדיפים ניחוח עשיר וזוהרים בשלל צבעי הקשת. עונות השנה החליפו את גוני השמים והפרחים, אך לא את חליפותיו ועניבותיו של אדון שבתאי הרווק, אשר רוך קולו ושפת גופו זעקו אהבה למרחקים, אהבת גבר. בעודו מטפל בפרחים, שוטף, גוזם, מסדר, עוטף, מדביק, גוזר, משקה, מרוקן, היה מזמזם בשקט מקאמות אהבה קורעות לב. כל פרח סיפור, כל זר שיר, וכל אדם הוא גנן שזרעיו טובים ורעים, היה אומר ללקוחותיו.

"בוקר טוב, גברת לילי"; "בוקר טוב אדון אדלר"; היה מברך את השכנים שנכנסו ויצאו בעד דלת העץ של הבניין ממול, שעל ריבועי הזכוכית שבמרכזה עוד היו מודבקות רצועות דבק שנשארו מימי ההאפלה של מלחמת ששת הימים. אל גברת לילי שהיתה בדרכה לביקור היומי בסניף בנק הפועלים בפינת "הצומת" שבלט בניקיונו על רקע בנייני "הצומת" האפורים, קרא בשמחה. "היום, גברת לילי, זהו יום שהגנים מלאים, הפריחה נפלאה, יש עלי כותרת חדשים בגוונים אדומים עזים, ורודים רכים, כתומים לוהטים ולבנים מרגיעים. בואי תראי כשאת חוזרת מהבנק."

"ברור שאבוא, אדון שבתאי. יש לי עוגה בשבילך."

"תודה גברת לילי, אבל אני חייב לשמור על פיגורה, תראי כמה הבטן שלי גדלה, עוד יחשבו שאני בהיריון." הלוואי, חשב לעצמו. לילי שתקה וחייכה.

"אתה הכי חתיך בשכונה, אדון שבתאי, ולא רק אני אוהבת אותך."

"אני מחכה לך," נופף בזרועו, סידר את עניבתו, ורכן להמשיך בשטיפת הגבעולים החדשים שהביא איתו הגנן מבית שמש לפנות בוקר.

זיגמון, בעליו של הקיוסק, אוסף כהרגלו עוגת גבינה מקונדיטוריית "עזה" ומברך את שבתאי בבוקר טוב מאופק, חש כתמיד אי-נוחות משפת גופו הנשית של אדון שבתאי.

אדון שבתאי מחכה מדי יום בקוצר רוח לשעות הצהריים, להגעתה של רבקה העובדת המסורה, האישה היפה והנחשקת, שחקנית החיים והמוות, הנשמה הזוהרת והדועכת לחלופין. רבקה, שמתקשה להקים את עצמה ממיטתה בשעות הבוקר, לא כל שכן לצאת לעבודה, ישנה עד מאוחר. לילותיה הם רצף מחשבות והיחלצות מרעשי נפש, והם מסתיימים בשנת בוקר טרופה, בהתעוררות מבוהלת מלוּוָה בהצתת סיגריה בסיגריה, ובהרבה קפה. רק מקלחת חמה וארוכה, בחירת חליפה בגוני שחור ואדום, התאמת צבע השפתון, האיפור הדרמטי, הרכבת משקפי שמש רחבים וצעידה זקופה ומודעת למבטי הגברים והנשים החולפים על פניה, מצליחים להשיל מרבקה משקולות נפש ולרומם מעט את רוחה.

שבתאי שמריח את בואה ממרחקים, יודע על פי הליכתה לזהות את מזגה, אם זו שעת הנובלים או הפורחים. מצב רוחה הוא חלון ראווה פנימי של פרחי שבתאי. "היום אני עובדת בפחי שבתאי, נכון פחי," היתה מדגישה. "פשוט תתרחק ממני." ושבתאי, עדין ומתחשב, ידע להכיל את מצבי רוחה המשתנים כמו רוחות הסתיו בצומת ולאפשר להם להשתלב עם צבעוניותה של החנות.

"צהריים טובים, רבקה," הוא מברך בחיוך. "קיבלנו משלוח יפה של ציפורנים וחרציות שצריך לסדר, וגברת ארגוב עדיין לא הגיעה לקחת את הזר היפה שהכנת לה אתמול."

"חבל," משיבה רבקה, "אני לא סובלת אותה. אם תבוא, אציע לה זר של סולאנום, הרבה רעל ומוות יש שם. מקווה שתבוא מחר בבוקר, כשאני לא כאן," מוסיפה בלחש.

אדון שבתאי ממשיך ברוך, "עלמתי רבקה, גברת קונסטנטין הנכבדת," מדי פעם הוא מכבדה בשם משפחתה האצילי, "את מצחיקה אותי. אכין לך כוס תה, ואחר כך נמשיך. אני תמיד זוכר את מה שאמרת לי ביום הראשון שהגעת לעבוד פה. אמרת לי, 'אני כאן כדי שיהיה לך מעניין.'"

בזמן שפונה לחדרון האחורי שבגב החנות, מתמלא השקט בשירתו הענוגה. שר מקאמה של געגוע ואהבה, משירי יהדות עיראק, ארץ הולדתו. "אנה ולבחבו וועדתו פחובי, חביבן פדונייה," הוא שר בקולו הגרוני, בצלילים שספג מבית ילדותו, "עיישין סאווה פיגאנה, דה רראמי פאלבו ווראראמו פאלבי, וולחאדש יאדר אבאדאן יפארא בינה, אנתה רוחי וואנתה פארחי, אנתה נוחי וואנתה גארחי, יה יחביבי, יה יחביבי, נעים אדונייה פחובאק ווחובאק ענדי בדונייה, ובכל דאיאה פאורבאק, תפות אגמאל מנתנייה" ["אני ואהובי, הבטחתי לו את אהבתי, שני אוהבים חיים יחד בגן עדן, אהבתי בלבו ואהבתו בלבי, ואף אחד לא יוכל לעולם להפריד בינינו, אתה נשמתי, שמחתי, אתה שלוותי ואתה מכאובי, יה אהובי"].

בזמן שמקשיבה לשירתו של שבתאי, רבקה חושבת על יפי הפריחה ועיניה סורקות את הדליים, את האגרטלים ואת הפרחים. "הפריחה היא קסם וריפוי, הזרעים הם חוכמת החיים," היא שמעה את קול אביה, שנלקח בידי הנאצים יחד עם אמה.

"למי ומה אתה שר שבתאי?" היא קוראת לעבר אדון שבתאי, שטועם את התה שהכין לוודא שיש בו מספיק סוכר. מערבב וטועם, תה שחור, תה מתוק שישמח את רבקה. "אני שר, גברת רבקה, לאהבה."

"ומי הגבר המאושר?" שואלת רבקה שאלה שהיא יודעת שאין עליה תשובה. שירתו היא משאת נפש לאהבה אסורה.

"בוא, שב ותן לי קצת לעשות סדר, יש כאן המון בלגן. אני רוצה לסדר את האגרטלים לקראת מחר, יום חמישי. אני יודעת שאדון לנדאו יגיע לקראת ערב לקנות זר לאשתו, ומחר לגברת אלגזי יש אורחים, והיא כבר ביקשה ממני זר יפה של אנג'ליקות ושל איריסים. 'אני צריכה מצב רוח טוב ושיחות חכמות,' אמרה לי הגברת."

אבן עין / רוני וולף
מטר, 2022
198 עמודים

רוני וולף הוא סופר ישראלי. "אבן עין" הוא רומן הביכורים שלו