פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "נשף המשוגעות" מאת ויקטוריה מס

פרק רביעי

אז'ני

25 בפברואר 1885

מישהו מקיש בדלת החדר. אז'ני, ישובה על מיטתה, שערה החלק צונח על צד אחד של החזה, סוגרת את הספר שלה בשתי ידיה ומסתירה אותו מתחת לכרית.

"כן?"

משרת פותח את הדלת.

"הקפה שלך, מדמואזל אז'ני."

"תודה, לואי. אתה יכול להניח אותו כאן."

המשרת מתקדם בצעדים עמומים על השטיחים, ומניח את מגש הכסף הקטן על שידת הלילה, לצד העששית. אד מיתמר מן הקנקן. ריח מתוק וקטיפתי של קפה חם מבשם את חדרה של האישה הצעירה.

"עוד משהו?"

"אתה יכול ללכת לישון, לואי."

"תנסי גם את לישון קצת, מדמואזל."

המשרת חומק דרך הדלת, וסוגר אותה מאחוריו בלי להשמיע רעש. שאר דרי הבית ישנים. אז'ני מוזגת את הקפה לתוך ספל ואחר כך מושכת את הספר שלה מתחת לכרית. כבר ארבעה ימים היא מחכה שמשפחתה והעיר יירדמו כדי לקרוא את היצירה שמסעירה אותה. אי אפשר לקרוא אותה בשקט בסלון, אחר הצהריים, גם לא בבית קפה, בציבור. די בכריכת הספר כדי לעורר פניקה אצל אימה וגינויים מצד פלונים ואלמונים.

למחרת הדיון בסלון העלוב שהיא נכחה בו, ושלמרבה המזל אביהם לא ידע עליו דבר, פתחה אז'ני במסע חיפוש אחר המחבר ששמו העסיק את מוחה מאז שמעה אותו מפי פוֹשוֹן הבן. אחרי כמה ביקורים עקרים בחנויות הספרים שבשכונה, אמר לה מוכר ספרים אחד שתוכל למצוא את הספר המדובר במקום אחד ויחיד בכל פריז: אצל לֶמארי ברחוב סן-ז'ק 42.

מכיוון שלא רצתה לבקש מלואי להסיע אותה בכרכרה, החליטה אז'ני להתעלם ממזג האוויר ולהגיע לשם בכוחות עצמה. מגפיה השחורים בטשו בשטיח השלג שכיסה את המדרכה. חזותה הנמרצת והקור הנוקב נסכו סומק בלחייה ועקצצו את עורה ככל שהתקדמה בדרכה. רוח קפואה נשבה בין השדרות וכופפה את הראשים. אז'ני הלכה לפי ההוראות של מוכר הספרים: איגפה את כנסיית המַדֶלֶן, חצתה את כיכר הקוֹנקוֹרד ועלתה חזרה בשדרת סן-זֶ'רמן לכיוון הסוֹרבּוֹן. העיר הייתה לבנה, הסֵן אפור. בחלק הקדמי של הכרכרות, שהכביש המושלג האט את נסיעתן, ישבו הרַכָּבים וטמנו את חצי פרצופם בצווארוני המעילים שלהם. הבּוּקיניסטים שלאורך הרציפים נאבקו בקור על ידי הפסקות תכופות בביסטרו שבמדרכה ממול. אז'ני צעדה מהר ככל שיכלה. כפות ידיה הנתונות בכפפות החזירו את כנפות מעילה העבה קרוב ככל האפשר אל מותניה. המחוך שלה הפריע לה נורא. לו ידעה שהיא עומדת לעבור מרחק כה גדול, הייתה משאירה אותו בארון. ברור לה שפריט הלבוש הזה נועד אך ורק לקבע את הנשים בתנוחה מפתה כביכול – לא לאפשר להן להיות חופשיות בתנועותיהן! כאילו אין די במכשלות האינטלקטואליות שהציבו להן, צריך להגביל אותן גם גופנית. אפשר לחשוב שעם כל המחסומים והמגבלות האלה, הגברים בזים לנשים פחות, מאיימים עליהן פחות.

אז'ני חצתה את סף חנות הספרים הצנועה. החום במקום עטף אותה והקל את הקהות שהקור נסך באיבריה. לחייה בערו. בירכתי החנות רכנו שני אנשים על צרורות של ניירות. האחד נראה כבן ארבעים, הוא כנראה בעל החנות, והאחר מבוגר יותר, לבוש בהידור, פדחתו מקריחה, זקנו לבן ועבות. שניהם יחד בירכו אותה לשלום.

במבט ראשון דמתה החנות לכל חנות ספרים אחרת: ספרים נדירים ועתיקים ניצבו על מדפי הכונניות לצד פרסומים חדשים. השילוב בין הניירות הישנים שהצהיבו עם הזמן ובין מדפי העץ שכּהו עם השנים השרה במקום ניחוח שאז'ני אהבה יותר מכול. כשבחנה את הספרים מקרוב שמה לב לשוני שבין החנות הזאת לאחרות. כאן לא היו רומנים רגילים ולא קובצי שירה או ספרי מסות, כאן שלטו המדעים הרוחניים והנסתרים, האסטרולוגיה והאֶזוֹטֶריזם, המיסטיקה והרוחניות. מחברי הספרים האלה הלכו לתוּר מקומות אחרים, רחוקים יותר, מקומות שמעטים מעיזים להיכנס אליהם. היה משהו מרתיע בכניסה לעולם הזה – כאילו אתה יוצא מן השבילים המסורתיים ונכנס ליקום נבדל, שופע וכובש, יקום נסתר ומושתק, שקיים בכל זאת, קיים ועוד איך. האמת היא שלחנות הספרים הזאת היה מראה אסור ומרתק של מציאויות שאין מזכירים אותן.

"אפשר לעזור לך, מדמואזל?"

שני הגברים בחנו אותה מירכתי החנות.

"אני מחפשת את 'ספר הרוחות'."

"העותקים נמצאים כאן."

אז'ני התקרבה. מתחת לזוג גבות לבנות עבותות הביטו בה עיניו הקמוטות של הקשיש בסקרנות ואהדה.

"זאת הקריאה הראשונה שלך?"

"כן."

"מישהו המליץ לך עליו?"

"האמת היא שלא. שמעתי השמצות על הסופר מפי בחורים מהוגנים. זה עורר בי חשק לקרוא אותו."

"הנה, זה סיפור שהיה מוצא חן בעיני החבר שלי."

אז'ני הסתכלה בו בלי להבין, והאיש הניח את ידו על החזה שלו.

"אני פייר-גֵייטאן לֶמארי. אלאן קַרדֶק היה החבר שלי."

המוציא לאור הבחין אז בכתם הכהה בקשתית העין של אז'ני. בתחילה נראה מופתע, ואחר כך חייך.

"אני חושב שהספר הזה יאיר את עינייך בהרבה מובנים, מדמואזל."

אז'ני יצאה מן החנות מוטרדת. המקום היה מוזר. כאילו תוכנם של הספרים הביא אל בין הקירות אנרגיה משונה. ושני הגברים האלה לא היו מאלה שרגילים לפגוש בפריז. היה להם מבט אחר בעיניים – לא עוין או קנאי בשום צורה, אלא קשוב ושוחר טוב. נשמע שהם יודעים דברים שאחרים לא יודעים. ואגב, המוציא לאור התבונן בה במלוא תשומת הלב, כאילו נדמה לו שהוא מזהה בה משהו, אף כי לה לא היה מושג מהו בדיוק. היא הייתה מבולבלת מדי והחליטה לא לחשוב על כך.

היא הסתירה את הספר מתחת למעיל שלה, וחזרה לצעוד באותה דרך, בכיוון ההפוך.

שעון הקיר בחדר מורה על השעה שלוש. קנקן הקפה ריק. מעט קפה קר נשאר בקרקעית הספל. אז'ני סוגרת את הספר שסיימה לקרוא זה עתה, ומשאירה אותו בין כפות ידיה. היא נשארת במקומה, ללא ניע. בחדרה השקט היא אינה שומעת את תקתוק השניות בשעון. היא גם לא מרגישה את עור הברווז המדגדג את זרועותיה החשופות והקרות. זהו רגע מוזר, שבו העולם כפי שחשבת עליו עד כה, שבו הוודאויות היותר אינטימיות, מתערערים פתאום – שבו רעיונות חדשים גורמים לך לחשוש מפני מציאות אחרת. נדמה לה שעד עכשיו הסתכלה בכיוון הלא-נכון, ומכאן ואילך עליה להסתכל לכיוון אחר, בדיוק למקום שאליו הייתה צריכה תמיד להסתכל. היא חושבת שוב על מילותיו של המוציא לאור כמה ימים קודם לכן: "הספר הזה יאיר את עינייך בהרבה מובנים, מדמואזל." היא חושבת שוב על המילים של סבה, שאמר לה לא לחשוש ממה שהיא רואה. אבל איך אפשר לא לחשוש ממשהו כל כך מופרך, כל כך אבסורדי? מעולם לא עלה על דעתה לשקול הסבר אחר: החזיונות שלה יכולים להיות רק תוצאה של איזה קלקול פנימי. לראות מתים זה סימן ברור לשיגעון. התסמינים האלה לא מביאים אותך אל הרופא אלא ל'לה סלפטרייר', ולהעלותם באוזני מי-שלא-יהיה יביא אותה לבטח לכליאה מיידית בבית החולים. אז'ני מסתכלת בספר שבין ידיה. יהיה עליה לחכות שבע שנים עד שהדפים האלה יגלו אותה לעצמה. שבע שנים, עד ששוב לא תרגיש הלא-נורמלית היחידה בקרב ההמון. בעיניה, לכל האמירות האלה יש מובן: הנפש ממשיכה לחיות אחרי מות הגוף. לא גן העדן קיים ולא הרִיק. נטולי הגוף מנחים את האנשים ומשגיחים עליהם, כמו שסבא שלה משגיח עליה. ולאנשים מסוימים יש היכולת לראות ולשמוע את הרוחות הנעלות. לה למשל יש יכולת כזאת. לכן ברור ששום ספר, שום דוקטרינה, לא יוכלו להתיימר להכיל את האמת המוחלטת. יש רק ניסיונות להסביר, ובחירות שנעשות כדי לקבל או לא לקבל את ההסברים האלה, כי לאדם יש צורך טבעי בעובדות ממשיות.

המושגים הנוצריים מעולם לא שכנעו אותה. היא לא שללה את האפשרות שיש אלוהים, אבל היא העדיפה להאמין בעצמה ולא באיזו ישות מופשטת. היה לה קשה לתאר לעצמה את קיומם של גן עדן וגיהינום נצחיים – גם כך החיים די דומים להרשעה, לעונש, והמחשבה שההרשעה הזאת תימשך גם אחרי המוות נראתה לה אבסורדית ולא הוגנת. בהחלט כן: שהרוחות קיימות, שהאנשים קשורים אליהן קשר הדוק, אין זה בלתי אפשרי; שסיבת הקיום עלי אדמות היא התקדמות מוסרית, זה רעיון מקובל עליה; שמשהו ממשיך להתקיים אחרי קיצם של חיי הגוף, זו מחשבה שמרגיעה אותה ומפיגה את חששותיה הן מהחיים והן מהמוות. האמונות שלה מעולם לא עברו טלטלה כזאת, והיא מעולם לא חוותה הקלה כה עמוקה, כה שלֵווה.

סוף-סוף היא יודעת מי היא.

בימים הבאים שורה עליה שלווה פנימית. בדירת המשפחה תוהים מה פשר הרוגע הזה של בת הזקונים. הארוחות מתנהלות על מי מנוחות, וההערות של האב מתקבלות בחיוך. אז'ני מעולם לא הייתה כל כך ממושמעת, עד כדי כך שבני המשפחה סוברים, בתמימותם, שהיא החליטה סוף-סוף להתבגר ולמצוא לה שידוך. אבל הסוד שהיא נושאת בדממה משכנע אותה יותר מאי-פעם בבחירה שלה. אז'ני יודעת שמכאן ולהבא אין לה מה לעשות כאן. עכשיו היא צריכה להתקרב אל אנשים ששותפים לרעיונות שלה. מקומה לצידם. דרכה חייבת להוליכה אל חיק הפילוסופיה הזאת. היא אינה חושפת דבר, אבל השינוי שמתחולל בתוכה ממריץ אותה לחשוב על ההמשך ועל המהלכים הבאים שעליה לנקוט.

באביב היא לא תהיה כאן.

"כבר כמה ימים שאת מאוד צייתנית, אז'ני."

סבתה שרועה על מיטתה, ראשה על הכרית. אז'ני מעלה את השמיכה על גופה השברירי.

"זה אמור לשמח אתכם. אבא כבר לא במצב רוח רע בגללי."

"את נראית מהורהרת. הכרת בחור?"

"מה שעושה אותי מהורהרת זה לא בחורים, תודה לאל. את רוצה חליטת תה לפני השינה?"

"לא, יקירה שלי. שבי."

אז'ני מתיישבת על קצה המיטה. סבתה חופנת את כף ידה בכפות ידיה. אור העששית מאיר את הצלליות שלהן ואת הרהיטים שבחדר, ויוצר משחק של אור-צל.

"אני רואה שמשהו מטריד אותך. איתי את יכולה לדבר, את יודעת."

"אני לא מוטרדת. להפך."

אז'ני מחייכת אליה. בימים האחרונים שקלה לגלות לה את סודה. סבתה לא תירתע מן הסתם מלהקשיב לה, והיא תכבד את מה שיש לה לומר בלי להתייחס אליה כאל משוגעת. ההתלהבות שלה מפתה: היא הייתה רוצה לגלות למישהו מה היא נושאת בתוכה, לחלוק את מה שראתה והרגישה עד עכשיו. השקט יהיה קצת פחות מכביד, סוף-סוף יהיה לה באוזני מי לבטא את המועקה ואת השמחה שלה. אבל היא מתאפקת. די בכך שאימה תחלוף על פני הדלת ברגע שהיא תגלה את סודותיה – ותשמע אותה. די בכך שסבתה תבקש לקרוא את 'ספר הרוחות' ומבלי משים תשאיר אותו באיזה מקום. אז'ני לא סומכת אפילו על הקירות בבית הזה. כן, היא תגיד הכול לסבתה, אבל רק כשהיא עצמה כבר לא תגור כאן.

ריח בושם נישא בחלל החדר. אז'ני, שיושבת לצד הזקנה, מזהה את הניחוח – בושם עֵצי, בעל גוונים של תאנה, בושם מיוחד שהיא הייתה מריחה על חולצתה כשסבה היה חובק את גופה הילדותי בזרועותיו. נשימתה של הנערה מואטת. בהדרגה פושָׂה עייפות מוכרת באיבריה, וכוחה מתמעט קמעה עם כל נשיפה. מותשת מן הכובד הנוחת על גופה, אז'ני עוצמת את עיניה, ואחר כך שבה ופוקחת אותן: הוא נמצא כאן. עומד מולה בגבו אל הדלת הסגורה. היא רואה אותו מצוין, באותה בהירות שרואה אותה סבתה, המתבוננת בה מן הצד במבט מופתע. אז'ני מזהה את שערו הבהיר, האסוף לאחור, את התלמים החורצים את לחייו ומצחו, את שפמו הלבן מאוד שאת קצותיו נהג לסלסל בין אצבע לאגודל, את צווארון חולצתו המעוטר במטפחת, את אפודת הקשמיר הכחולה-אפורה שמותאמת לגון מכנסיו המכסים את רגליו הארוכות, את מעיל הארגמן הרגיל שלו. הוא עומד בלי ניע.

"אז'ני?"

היא לא שומעת את סבתה. קולו של סבה הוא המהדהד במוחה.

"התליון לא נגנב. הוא בשידה. מתחת למגירה התחתונה. תגידי לה."

אז'ני נסערת ומפנה את פניה לעבר סבתה, שהזדקפה ועכשיו היא מחזיקה את שתי זרועותיה בכפות ידיה הפריכות.

"ילדתי, אז מה יש לך, בעצם? אפשר לחשוב שאלוהים מדבר אלייך."

"התליון שלך."

"סליחה?"

"התליון שלך, סבתא."

הצעירה קמה, נוטלת את העששית ומתקדמת לעבר השידה העשויה עץ סֵיסָם כבד. היא כורעת על ברכיה, מושכת זו אחר זו שש מגירות ומניחה אותן בזהירות על הרצפה. סבתה קמה ממקומה ומעלה רדיד על כתפיה. היא לא מעיזה לזוז, היא מסתכלת בנכדתה הכורעת ליד השידה ומתעסקת במשהו.

"אז'ני, תסבירי לי מה קורה. למה את מדברת איתי על התליון שלי?"

מגירות השידה מונחות בחוץ. אז'ני מגששת בעומק הרהיט, בצד ימין למטה, ובתחילה אינה מרגישה דבר. ואז נוגעת אצבעה בחור. חור שאינו מספיק גדול להחליק לתוכו את כף ידה, אך הוא מספיק פתוח כך שחפץ קטן יוכל ליפול בו. היא ממששת את הקורה האופקית, הישנה והפגומה, ואז מקישה עליה כמה פעמים: הקורה נשמעת חלולה.

"הוא נמצא מתחת. תבקשי מלואי להביא חוט ברזל."

"אז'ני, נו באמת..."

"אני מבקשת ממך, סבתא, תסמכי עליי."

פניה הטרודים של הקשישה מתבוננים רגע באז'ני, ואז היא יוצאת מן החדר. אז'ני אינה רואה שוב את סבה, אבל היא יודעת שהוא עדיין שם. ריח הבושם שלו התקרב אל השידה. הוא ממש לצידה.

"את יכולה להגיד לה, אז'ני."

אז'ני עוצמת את עיניה. גופה כבד. היא שומעת את סבתה ואת לואי חוזרים לחדר בצעדים מהוססים. הדלת נסגרת שוב, בלי להשמיע רעש. לואי, מבלי לשאול דבר, מושיט לאז'ני חוט ברזל. הצעירה משטחת את החוט, יוצרת קרס בקצהו ומחדירה אותו לחור שבקרש הדק. מתחתיו נמצא משטח עץ עבה יותר, ובמרווח בין שתי השכבות, בעזרת הקרס, היא ממששת בעדינות כל סנטימטר.

סוף-סוף היא נתקלת במשהו. אצבעותיה נשענות בזהירות על החוט ומפתלות אותו למצב אופקי. היא שומעת את החלק הטבעתי מתחכך בשרשרת הקטנה. בלב פועם היא מנסה ללכוד את החפץ באמצעות הקרס, מסובבת ומכווננת את הכלי המאולתר שלה סביב מה שברור לה כי הוא התכשיט. אחרי כמה תמרונים היא מעלה את חוט הברזל האפור והמתוח שבקצהו נתפס עכשיו משהו. השרשרת המוזהבת, שיצאה מן החושך וחזרה אל האור הגדול, מגולגלת סביב הקרס, והתליון העשוי זהב ארגמני מחובר אליה. אז'ני מושיטה אותם לסבתה. האישה הזקנה נתקפת התרגשות שכמוה לא חשה מאז מות בעלה, ומניחה את כפות ידיה על פיה כדי לעצור בכי.

ביום שבו נפגשו סבה וסבתה – הוא היה אז בן שמונה-עשרה, היא בת שש-עשרה – נשבע לשאת אותה לאישה. עוד לפני שנתן לה טבעת, המחיש את הבטחתו בכך שנתן לה תכשיט שעובר במשפחתו כמה דורות – תליון אליפטי מזהב ארגמני, ששוליו מעוטרים בפנינים משובצות על רקע כחול-לילה. במרכז הייתה מיניאטורה של אישה שואבת בכד מים מנהר. בצידו האחורי של המדליון היה חלק נפתח עשוי זכוכית, ובתוכו הוא הניח תלתל משערה הבלונדיני.

סבתה תלתה אותו סביב צווארה כל בוקר, בלי יוצא מן הכלל – מן היום שבו העניק לה אותו ועד יום חתונתם, מלידת בנם היחיד ועד לידת נכדיהם. אבל התינוקת החדשה, אז'ני, אהבה לאחוז בתליון בכפות ידיה הקטנות והסקרניות, והייתה מושכת אותו לעברה. מחשש שהקטנה תשבור את התכשיט הטמינה אותו סבתה במגירה האחרונה של שידתה, ואמרה לעצמה שתשוב לענוד אותו כשאז'ני תגדל קצת. המשפחה גרה באותה דירה, בבולוואר אוֹסמן. בעלה ובנה היו נוטריונים, היא וכלתה טיפלו בילדים. באחד הימים בשעת אחר הצהריים, כששתי הנשים יצאו לפארק מוֹנסוֹ עם הילד הקטן והתינוקת, המשרת, שזה מקרוב נשכר, ניצל את היעדרן כדי לבזוז כל מה שהיה בדירה הבורגנית – כלי כסף, שעונים, תכשיטים, כל מה שנצץ אפילו מעט. בסוף היום, כששבו הביתה, גילו הנשים בבעתה את דבר הגניבה. התליון נעלם ממגירת השידה. הסבתא, שחשבה שהגנב לקח איתו את התכשיט עם כל השאר, בכתה שבוע. בשנים הבאות הזכירה שוב ושוב את התליון והגעגועים אליו. כאבה גבר כשבעלה נפטר. הוא לא היה סתם קישוט: הוא היה ההוכחה הראשונה לאהבתו של האיש שעימו חלקה את חייה.

אלא שהחפץ היה שם – נסתר בין הקרש הדק והמשטח התחתון של השידה שבחדרה. תשע-עשרה שנים קודם לכן יצא המשרת למסע הביזה שלו בקדחתנות, מפני שחשש שמישהו עלול להיכנס לדירה כל רגע. הוא פתח את המגירות והרהיטים במהירות, חפן כל מה שיכול, שפך את השלל לתוך שק עשוי אריג, ורץ מתנשף מחדר לחדר. בחדר פתח את המגירה שבתחתית השידה בבהילות כזאת, שהדף הפתיחה העיף את התליון המונח בירכתי המגירה אל מחוצה לה, אל תוך החור שמתחת למשטח העץ. הוא נשאר חבוי שם מאז.

העיר ישֵנה. בחדר, לואי עוזר לאז'ני להחזיר את מגירות השידה הרחבות למקומן. הם לא מדברים. הקשישה יושבת על המיטה, בוחנת את התליון ומלטפת אותו.

אחרי שהמגירה האחרונה הוחזרה למקומה, לואי ואז'ני קמים.

"תודה, לואי."

"לילה טוב, גבירותיי."

האיש חומק בשקט. לואי הגיע לבית משפחת קלרי כמה ימים אחרי הגניבה. בבית לא שררה אווירה של אמון ובמשך חודשים בחנה המשפחה כל תנועה, ולו הקלה ביותר, של המשרת החדש, מפּחד שגם הוא יבגוד באמונם. החודשים הפכו לשנים, ולואי נשאר. דיסקרטי ונאמן, אף לא מבט מיותר, אף לא מילה מיותרת. הוא היה מאותם משרתים שמחזקים אצל הבורגנים את התחושה שאנשים מסוימים נוצרו כדי לשרת אחרים.

אז'ני מתיישבת ליד סבתה. ריח הבושם של סבה כבר התפוגג בחדר. אלמלא היה גופה כבד עדיין, הייתה יכולה להאמין שסבה כבר יצא. בדרך כלל, בכל פעם שהם מסתלקים, אז'ני חוזרת לחיוניות הרגילה שלה, כאילו החזירו לה את האנרגיה שהם לָווּ ממנה. אבל אותו כובד רובץ עדיין על כתפיה, והיא נשארת ישובה על קצה המיטה, נשענת על שתי ידיה.

בחדרים השכנים, האחרים כבר ישנים. למרבה המזל ההמולה לא העירה את שאר בני הבית.

פניה של הזקנה רכונים אל התליון. היא שואפת שאיפה עמוקה ומחליטה לדבר.

"איך ידעת?"

"הייתה לי תחושה מוקדמת."

"תפסיקי לשקר, אז'ני."

אז'ני מופתעת לראות את הפנים הכעוסים האלה מתבוננים בה. זו הפעם הראשונה שהיא רואה את סבתה מסתכלת בה בארשת נטולת רוך או עדנה. במיוחד היא מזהה כאן את אביה. לו ולאימו יש אותו ארשת של תוכחה – של חומרה כה קפדנית, ששוברת אותך מייד.

"כבר שנים אני מתבוננת בך. אני לא אומרת כלום, אבל אני כן רואה: את מסתכלת על דברים שלא קיימים. את קופאת במקומך כאילו מדברים אלייך מעבר לכתף. לפני רגע שוב התחלת. נעשית צפודה – ואז, בבת אחת, התחלת להפוך את הרהיט כמו משוגעת ומצאת את התכשיט שאני מתאבלת עליו כבר עשרים שנה. אז אל תגידי לי שמדובר רק בתחושה מוקדמת!"

"אני לא יודעת מה עוד להגיד לך, סבתא."

"תגידי לי את האמת. את נושאת בתוכך משהו. אני היחידה בבית הזה שרואה אותך באמת. את לא יכולה להתעלם מזה."

אז'ני משפילה את עיניה. אצבעותיה מתהדקות על ירכיה, לופתות ומקמטות את חצאיתה הסגולה, העשויה קרפ-צמר. ריח הבושם שוב עולה באפה – כאילו סבה רק נעדר לרגע, עד שההתרגשות בחדר תירגע, וכעת חזר כי השיחה מחייבת זאת. מעכשיו הוא יושב לימינה. היא חשה את צלליתו הדקה והתמירה, את כתפו הכמעט נוגעת בשלה, היא רואה את רגליו שלובות על שפת המיטה, ואת ידיו הארוכות והקמוטות מונחות על ירכיו. היא לא מעיזה להסב את ראשה ולהסתכל בו. הוא מעולם לא היה כה קרוב אליה.

"תגידי לה שאני משגיח."

אז'ני מניעה את ראשה בחוסר החלטיות ומהדקת עוד יותר את אריג החצאית שלה. היא חרדה מפני ההמשך. כאילו היא עומדת לפתוח תיבה ולחשוף אותה לאור גדול, בלי לדעת מה עומקה האמיתי. לא מצפים ממנה לגילוי אלא לווידוי. סבתה דורשת ממנה כנות שאולי היא כלל לא מוכנה לשמוע. אבל היא לא תניח לאז'ני לצאת מהחדר בלי הצהרה. אז מה לומר – את האמיתי או את הבדוי? לעיתים קרובות האמת לא שווה יותר מהשקר. ואגב, לא בין שני אלה יש לבחור אלא בין ההשלכות של כל אחד מהם. במקרה שלה, מוטב שאז'ני תשמור על שתיקה ותנפץ את האמון שסבתה נותנת בה, במקום לגלות את סודה בין כותלי הבית ולקוות שלא תחולל סערה.

אבל היא מותשת. השנים שבהן הדחיקה את החזיונות שלה מעיקות עליה בכובד משקלן. כל מה שלמדה לאחרונה הוא חוכמה מבורכת, אך גם מכבידה. והערב, משנמצא התליון, ההתעקשות המוצדקת של הזקנה והעייפות שלה עצמה מכריעות אותה. היא נותנת מבט בסבתה, וכל החזה שלה מתרומם כשהיא אומרת:

"זה סבא."

"...מה את מתכוונת?"

"זה ייראה לך חסר היגיון, זה ברור לי. אבל סבא כאן. יושב לימיני. אני לא מדמיינת אותו: אני מריחה את הבושם שלו, אני רואה אותו כמו שאני רואה אותך, אני שומעת אותו מדבר אליי, בתוך הראש שלי. הוא שסיפר לי על התליון. והוא שאמר לי לפני רגע שהוא משגיח עלייך."

הזקנה נתקפת סחרחורת, מרגישה שראשה צונח לאחור. אז'ני תופסת את שתי ידיה כדי להחזיר אותה לעֶברה ומישירה אליה מבט.

"רצית את האמת, הנה היא. אני רואה את סבא מאז שמלאו לי שתים-עשרה. אותו וגם אחרים. אנשים שמתו. אף פעם לא העזתי לדבר, מפּחד שאבא יאשפז אותי. הערב אני מפקידה את סודי בידייך, מתוך האמון והאהבה שיש לי כלפייך, סבתא. לא טעית כשראית, כבר אז, שמשהו מתחולל בי. בכל הפעמים האלה שהפתעת אותי כשאני מסתכלת בעיניים שונות, ראיתי מישהו. אני לא סובלת מכלום, אני לא חולה – כי אני לא היחידה שרואה אותם. יש עוד אנשים כמוני."

"מה פתאום?... איך את יודעת? איך זה בכלל ייתכן?"

מבלי להרפות מכפות ידיה השבריריות של סבתה, אז'ני כורעת ברך לפניה. פחדהּ סר. מכאן ואילך היא מדברת בַּביטחון האופייני לה, ועכשיו, שהיא חושפת את סודה, חוזרות אליה התקווה והאופטימיות, שמעלות חיוך על פניה.

"לאחרונה קראתי ספר, סבתא, ספר נפלא. הוא הבהיר לי הכול. קיומן של רוחות, שרחוק מלהיות בדוּתה, נוכחותן בקרבנו, קיומם של אלה שפועלים כמתווכים, ועוד הרבה דברים... אני לא יודעת למה אלוהים רצה שאהיה אחת מהם. אני נושאת בתוכי את הסוד הזה כבר שנים. הספר הזה גילה לי את עצמי. סוף-סוף אני בטוחה שאני לא משוגעת. את מאמינה לי, סבתא?"

פניה של הזקנה מבועתים. קשה לומר אם הייתה רוצה לברוח ממה שהיא שומעת או אם הייתה רוצה לחבק את נכדתה בזרועותיה. אז'ני חשה מבוכה בעקבות ההודאה הזאת. לעולם אין לדעת באמת אם טוב עשינו שגילינו את האמת שלנו. הרגע הזה של יושר, של הקלה מיידית, הופך במהרה לחרטה. אנחנו כועסים על עצמנו שהתוודינו. שהנחנו לעצמנו להיסחף בַּדחף לדבר. ששמנו מבטחנו באחר. ובעקבות החרטה, אנו מבטיחים לעצמנו שלעולם לא נעשה זאת שוב.

אבל אז'ני מופתעת לראות את סבתה רוכנת אליה ופורשת את זרועותיה לחבקה. פניה של הסבתא צמודים לפני הנכדה, והם רטובים מדמעות.

"נכדה קטנה שלי... תמיד ידעתי שיש בך משהו שונה מאחרים..."

הימים האחרונים של פברואר חולפים בלי סערות. מאז הערב ההוא לא דיברו שתי הנשים על מה שקרה. כאילו חילופי הדברים ביניהן היו שייכים ללילה ההוא ואין להזכיר אותם שוב, מחשש שהם באמת ייעשו ממשיים, בעיני זו ובעיני זו. אז'ני מצידה חשבה שההודאה הזאת תרגיע אותה. אבל מאז אותו ערב מלווה אותה תחושת מבוכה שהיא מתקשה להיפטר ממנה. היא לא מסבירה לעצמה את המצב, אבל האמת היא ששום דבר לא השתנה בסבתה – לא היחס שלה ולא המבט. הקשישה מניחה לנכדתה להשכיב אותה מדי ערב, אבל מבלי לשאול עוד שאלות. היעדר הסקרנות הזה מפליא את אז'ני. היא הייתה בטוחה שסבתה תרצה לדעת עוד על הביקורים האלה של בעלה, ואולי תבקש אפילו לדבר איתו או לפחות לשמוע מה יש לו לומר לה. אבל לא. אדישות מכוונת. כאילו היא פוחדת לדעת יותר על העולם ההוא.

חודש מרץ הגיע, וקרניים ראשונות של שמש חודרות לסלון המרווח. העץ הבוהק של הרהיטים, הגוונים החיים של שטיחי הקיר, המסגרות המוזהבות של התמונות – נדמה שכל אלה התעוררו לחיים באור הרך והמשמח. השלג בפריז נמס כמעט לגמרי: עדיין אפשר למצוא ערימות קטנות על המדשאות בפארקים ולאורך הסמטאות הצדדיות. העיר נראית כאילו הוקל לה, והעליצות שבה לפרצופים הפריזאיים שתחת כיפת השמיים ובשדרות הפתוחות. אפילו אבא קלרי, שלרוב הוא רשמי, מפגין הבוקר מצב רוח מרוכך.

"הייתי רוצה לנצל את מזג האוויר שטוף השמש הזה כדי שנצא למֶדוֹן . אני צריך לאסוף שם כמה דברים. מה אתה אומר, תיאופיל?"
"בטח."

"ואת, אז'ני?"

מופתעת מן הפנייה הלבבית הזאת, אז'ני מרימה את ראשה מספל הקפה שלה. המשפחה מאוחדת סביב ארוחת הבוקר. אימה מורחת בשקט חמאה על פרוסת לחם. סבתה שותה תה שחור שהיא מלַווה ברקיק, אביה אוכל חביתה. רק תיאופיל לא נוגע בשום דבר ממה שמוגש לשולחן. הוא משפיל כל הזמן את עיניו אל ספל הקפה הקר שלו, ידיו מונחות על ירכיו ולסתו קפוצה. מבעד לחלון שמאחוריו חודרת קרן שמש הצובעת בארגמן את תלתליו הערמוניים.

אז'ני מפנה אל אביה מבט שואל. אין זה מהרגליו של ראש המשפחה לכלול את בתו בפעילויות החוץ – אלה שמורות לתיאופיל. בכל זאת, אביה שולח אליה מקצה השולחן מבט שלֵו. ייתכן שהיעדר העימותים בזמן האחרון תרם לריכוך המזג שלו. ייתכן שעכשיו, משהרגיש שבתו נעשתה צייתנית, כפי שקיווה כל הזמן, הוא מואיל לדבר איתה.

"טיול באוויר הפתוח יעשה לך הרבה טוב, אז'ני."

מולה יושבת הסבתא ומעודדת אותה בניד ראש. האצבע והאגודל שלה מרימים את הידית של ספל החרסינה. אז'ני תכננה לחזור לחנות הספרים של לֶמארי. היא החליטה לשאול אותם אם אינם מחפשים מישהו שיסדר את הספרים בחנות, יעזור בפרסום כתב העת הספיריטואליסטי, אפילו יטאטא – מה שלא יהיה ובלבד שיאפשרו לה מוצא כלשהו. הביקור שלה אצלם יצטרך אפוא לחכות למחר. ברור שאי אפשר לסרב להצעה של אביה בתירוץ שהיא צריכה להגיע לחנות ספרים אזוטרית.

"בשמחה, אבא."

אז'ני לוגמת עוד מהקפה שלה. מצב הרוח החיובי של אביה מפתיע ומשמח אותה. היא לא שמה לב שאימה, היושבת מימינה, מקנחת בפינת המפית שלה דמעה שזולגת על לחייה.

הכרכרה נוסעת לאורך הסֵן. פרסות הסוסים הולמות באבני המרצפת. לאורך המדרכות מתחרים זה בזה מגבעות הצילינדר והכובעים עטורי הפרחים, המתנוססים מעל לראשים החולפים. צלליות הזוגות, עטופות עדיין במעילים חמים, משוטטות על הרציפים והגשרים המעטרים את הנהר. מאחורי השמשה אז'ני מתבוננת בעיר השבה לפעילותה. היא מרגישה רגועה. השמיים הבהירים התלויים מעל הגגות הכחולים-אפורים, היציאה הבלתי צפויה הזאת עם אביה ואחיה, אופק החיים החדשים שמצפים לה בגדה השנייה של הנהר – כל אלה מערסלים מעדנוֹת את דרכה. סוף-סוף מצאה את מקומה. מבלי שאיש יכפה עליה. זה ניצחון קטן שמלהיב ומרגיע אותה בו-זמנית, ניצחון שהיא אינה מסגירה, לא בדיבור ולא במחווה, כי ניצחונות פנימיים אי אפשר לחלוק עם אחרים.

היות שפניה מופנים אל החלון, היא אינה מבחינה בארשת הדאוגה על פני אחיה, שיושב לימינה. גם תיאופיל מסתכל על העיר. כל רובע שהם עוברים מקרב אותם קצת יותר ליעדם. זה עתה חלפו על פני היכל העירייה שניצב משמאלם. עכשיו הם רואים את האי סן-לואי מולם. מרגע שיחצו את גשר סוּלי, תיסע הכרכרה לאורך הגן הבוטני וגן חיות הפרא שבו – ואז יגיעו ליעד. תיאופיל מקרב את אגרופו הקפוץ אל פיו וזורק מבט לעבר אביו. האב יושב מול שני ילדיו, כפות ידיו מונחות על גולת מקל הליכה שהוא מחזיק ישר, בין רגליו, ופניו מושפלות כל הזמן. הוא חש שבנו קורא לו במבט, אבל אינו רוצה לענות.

לו הייתה אז'ני יוצאת לרגע מעולם המחשבות שלה, הייתה מבחינה באווירה הקודרת השורה בחלל הצר והמרופד של הכרכרה מאז יצאו מן הבית. היא הייתה מגלה להפתעתה את פרצופו הקודר של אחיה ואת נוקשותו של אביה, והייתה שואלת את עצמה איך נסיעה של מה בכך מחוץ לפריז מעוררת מצב רוח מתוח כל כך. היא גם הייתה מבחינה בכך שלואי לא נוסע במסלול הרגיל, ובמקום לעלות לעבר גני לוקסמבורג הוא נוסע כל הזמן לאורך הגן הבוטני, לעבר בולוואר דה ל'הוֹפּיטל – שדרת בית החולים.

רק כשהכרכרה נעצרת פתאום, יוצאת אז'ני מקהות החושים שלה. היא נפנית אל אביה ואחיה, ומופתעת ממבטיהם הלא-שגרתיים – תערובת של רצינות ודאגה. קולו של אביה רועם עוד לפני שהיא מספיקה לדבר.

"בואו נצא."

אז'ני דאוגה, אך היא מצייתת. אחיה הולך בעקבותיה. רגליה נעוצות בקרקע והיא מרימה את עיניה אל הבניין המרשים שלפניו נעצרו. משני צידי הכניסה הפתוחה והמקומרת מתנשאים שני עמודי אבן. מעליהם חקוקות באבן המילים "חופש, שוויון, אחווה". במרכז בולטות אותיות שחורות על משטח לבן: "בית החולים לה סלפטרייר". מתחת למקמרת אפשר לראות, במרחק, בקצהו של שביל מרוצף, בניין גדול עוד יותר, שנדמה שהוא בולע את כל המרחב סביבו, ומעליו מתנשאת כיפה שחורה וחגיגית. עוד לפני שאז'ני מספיקה להסתובב, היא מרגישה את כף ידו של אביה ננעלת על זרועה.

"אל תתווכחי, בתי."

"אבי... אני לא מבינה."

"סבתא סיפרה לי הכול."

הצעירה נתקפת סחרחורת. רגליה כושלות תחת כובד משקלה והיא מרגישה עוד יד, עדינה יותר, זו של אחיה הבכור, אוחזת בזרועה השנייה. היא מרימה את פניה לעבר אביה, פותחת את הפה כדי לדבר, אבל הדבר לא עולה בידה. אביה מסתכל בה בשלווה – והשלווה הזאת מבעיתה אותה עוד יותר מן הארסיות שתמיד נקט כלפיה.

"ואל תכעסי על סבתא שלך. היא לא הייתה מסוגלת לשמור את הסוד הזה לעצמה."

"אני אומרת את האמת, נשבעת לך..."

"אמת או שקר, לא ממש אכפת לי. לדברים שסיפרת לה אין מקום בביתנו."

"אני מתחננת אליך, סלק אותי מהבית, שלח אותי לאנגליה, לאן שלא יהיה – רק לא לכאן."

"את בת קלרי. לאן שלא תלכי תישאי את שמנו. רק כאן לא תחללי אותו."

"אבא!"

"מספיק ודי!"

אז'ני מפנה את עיניה המבוהלות לעבר אחיה. פניו מעולם לא היו חיוורים כל כך מתחת לשערו האדמוני. הוא מהדק את לסתותיו ואינו מעז להסתכל באחותו.

"תיאופיל..."

"סליחה, אז'ני."

מאחוריו רואה אז'ני את לואי ניצב על משמרתו בכיכר המרוצפת הקטנה. הוא יושב על דוכן הרַכָּב, ראשו מורכן. המשרת לא מסתכל על המתרחש. אז'ני מרגישה שמושכים אותה לעבר המתחם הפנימי של בית החולים. היא הייתה רוצה להתנגד, אבל לא מצליחה. גופה יודע שהקרב אבוד, והוא מוותר. רגליה כושלות שוב, ושני הגברים מגבירים את מאמציהם כדי לגרור אותה. בתנופה אחרונה נתלות שתי ידיה על המעילים של אביה ואחיה, ובקול חלוש, קול שכבר התרוקן מכל תקווה, היא אומרת:

"לא לכאן... אני מתחננת... לא לכאן..."

מרגע זה ואילך אז'ני מניחה להם לגרור אותה לאורך השביל המרכזי, ששורות עצים בשלכת נטועות משני צידיו. המגפיים שלה נחבטים במרצפות, ראשה מוטה לאחור, כובע הפרחים שבחרה לכבוד המאורע נפל על הקרקע. פניה מופנים אל השמיים הכחולים, היא מרגישה שקרני השמש מסנוורות אותה ומלטפות בעֶדנה את לחייה.

נשף המשוגעות / ויקטוריה מס
כתר, 2022
תרגום מצרפתית: עדה פלדור
204 עמודים

ויקטוריה מס היא סופרת צרפתית. "נשף המשוגעות", רומן הביכורים שלה, זכה לפרסי ספרות רבים בצרפת, ביניהם, פרס סטניסלס לרומן ראשון ופרס רנודו, הפך לרב מכר ועובד לסרט