פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "בדידות" מאת ויקטור קטלה

פרק רביעי

ניקיון

כתריסר ימים עברו על מילא בשיכרון נשי סוחף: היא ניקתה. בשיער פרוע ובחצאית מופשלת עד הברך, בדלתות וחלונות הפתוחים לכל רוחות השמים, עבדה בלי הפוגה מרגע שעלתה השמש ועד שהחשיך לגמרי.

כשהגיעה למקום הבית כולו נראה כמו אורווה. הקירות, שלא סוידו זה שנים רבות, היו מכוסים בטביעות אצבעות, בציורים מגושמים, בכתובות מגונות ובשמותיהם של מבקרים שעלו לשם בימי החג. העכבישים נתלו מהתקרה וארגו את רשתותיהם בפינות ומשלו בכול ביד רמה כמעט עד גובה הרצפה, שהיתה מכוסה בשכבת טינופת שאין לדעת מה מסתתר תחתיה; וכל משקופי העץ, סביב-סביב, דרשו קרצוף ושיוף בידי נגר...

ההזנחה הזאת היה נחלתו של הבית כולו, אך למעלה התבלט המטבח ולמטה הצטיינה בה הקפלה.

תחילה הבהיל את מילא בעיקר המטבח, כי שם נדרש הקרצוף הרב ביותר. מי תוכל לנקות את התקרות והקירות האלה, המושחרים כל כך מעשן? איזו יד תסיר את הרפש הקרוש מהכיור? מי תוכל להשיב את הברק לשִפעת הנחושת והפליז התלויה בערבובייה מהמסמרים, אכולת ירוקת ומכוסה בחריוני זבובים תחת קרום של אבק...?

כשראה אותה מיואשת כל כך, ניחם אותה הרועה: "את שומעת, נזירה, המנזר הזה הוא גן עדן ממש; אבל אם האנשים בגן עדן לא היו נקיים, לא היו קוראים לו ככה. הנזירה הקודמת היתה היצור המוזנח ביותר שיצא מבטן אישה. בעשר השנים שהיא היתה פה היא לא נגעה במטאטא... בתקופות שהיא גידלה חזירים לא היתה חסרה חֶברה לקדושים כאן למטה, והתרנגולות היו מנקרות לך מהצלחת בזמן הארוחה. תדעי לך שאם לא חליתי כל קיץ זה כנראה בגלל שאני לא עשוי מאותו חומר כמו אנשים רגילים... אפילו הלכתי לכומר להתוודות על המחשבות הרעות שבאו לי לראש, ואז הכומר אמר להם מילה או שתיים. אבל זה לא שינה כלום: מי שבנוי באופן מסוים לא משנה את האופי כל כך בקלות. לא היתה ברירה אלא לסלק אותם מכאן... בתים לא מתנקים מעצמם, אני אומר, והנזירה העלובה לא היתה אחת שתצליח לסדר הכול. אבל את! אל תטבעי במים רדודים כל כך! ננער קצת את האבק והכול יבריק כמו מראה..."

מילא גלגלה את עיניה והסתערה על העבודה כשחיין המזנק למים. מטיאס רצה לקחת אותה תחילה למורונס ולעוד עשרות מקומות אחרים, כדי לדחות את הניקיון היסודי הזה שהקניט את נפשו הרגועה והעצלה. אך מילא סירבה בתוקף.

"כל עוד הבית נראה כמו מזבלה, אל תדבר איתי על טיולים. לך לךָ לבד לפגוש את כבוד הכומר ולקנות את המצרכים..." ומטיאס נאלץ להיכנע ולהניח לה לעשות כרצונה עד שהכול יהיה מסודר, ועליו הוטל לדאוג לאספקה. ולמעשה העדיף לעסוק בכך ולא לשאוב מים בלי הרף ולשמוע את שטף הדרישות שבהן הציקה לו אשתו בכל פעם שראתה אותו בסביבה.

מילא החליטה להתקדם לפי הסדר, מהקל אל הכבד, להתחיל למעלה ולסיים למטה; והיא לא נכנסה לקפלה עד שכל שאר הבית היה מסודר ונקי, עד כדי כך שהרועה אמר שנדמה כאילו המלאכים ליקקו הכול.

אך ברגע שהמטאטא והמברשת פשטו על הקפלה היה נדמה כאילו קורס ההר כולו: קדושים רעדו על מזבחותיהם, חולדות יצאו במנוסה מבוהלת מכל פינה, פיסות כרכובים אכולים צנחו מהתקרה, רגליים וזרועות משעווה נשברו... ובתוך כל ההמולה, בין עננות האבק המחניקות, היה אפשר לראות את מילא נעה ומקרצפת בעוז, מנקה הכול בלי לוותר על שום פינה או פתח. קדחת הניקיון תקפה אותה בטירוף, עד כדי כך שחשה ריגוש חושני כאשר התמסרה בכל מאודה למשימה המהפכנית הכבירה.

והנה באחד הימים, אחרי הצהריים, כשטיפסה אל מדף מעל המזבח וניקתה את השעווה בין אצבעותיו של מלאך ששימש כפמוט, הבחינה פתאום שהאור מתעמעם. היא הסבה את ראשה וראתה גבר עומד על המפתן.

מבולבלת קמעה מיהרה לרדת מהמזבח, ובתוך כך ניסתה לא לחשוף יתר על המידה את רגליה. היא היתה סמוקה ונסערת, עיניה הגלויות והצלולות הבריקו מתחת לריסים שהלבינו מרוב אבק והמטפחת האדומה שכיסתה בה את שערה שיוותה לה מראה של נער פוחז.

האיש עמד והביט בה בהפתעה.

הוא היה כפרי מרושל בגיל העמידה, במקטורן מקומט מקטיפה כחולה ומכנסי קורדרוי צהובים ובלויים שהיו מוחזקים בחבל. הוא הסתובב יחף וחזהו חשוף, ומתחת למצנפת, שהקצה שלה השתלשל בין עורפו לאוזנו, הזדקר מעקה עצם שחום מעוטר בגבות. אלה סוככו על נקיק שבמעמקיו התנועעו באי-שקט, כשני חרקים בסבך, עיניים זעירות שצבען לא ברור.

"יום טוב," אמרה לו מילא.

אך האיש קפא כתלוי על בלימה, נעץ בה את מבטו מעומק התהומות הללו ולא השיב.

מילא חשה שהיא מסמיקה עוד יותר לנוכח מבטו של הזר, וחייכה במבוכה. האיש, שמן הסתם התעשת בינתיים, הסב את עיניו החבויות ופרץ בצחוק.

"הוּ-הוּ-הוּ! יום טוב..."

קולו היה צרוד וצחוקו משונה ומטריד. בעיניים עצומות צחק, ושפתו העליונה משוכה פנימה, חושפת את שיניו וחניכיו העליונות. מילא ראתה מיד שהשיניים לבנות ומבהיקות ככפתורי אבן קטנים, ואילו החניכיים אדמדמות וצבען מזכיר את צבע השוקולד.

האיש שלשל יד לתוך מכנסיו וגירד את מותניו, כאילו אינו יודע מה יעשה. בקול מתנגן ומבט בוהה פלט פתאום שזה עתה ירד מהפסגה הגבוהה והיה צמא כל כך שנכנס לבקש לגימה של מים.

"בטח," אמרה האישה בחביבות. "תעלה, תעלה!" והם עלו במדרגות וחצו את הבית בדרכם אל המטבח.

מילא הושיטה לאיש קנקן וגם כיסא, אבל הוא לא רצה לשבת; הוא ביקש רק להשיב את נפשו, ושתה עוד ועוד. מגרונו עלה רחש קצבי כשל בקבוק מתרוקן וגַרגַרתוֹ החדה והענקית קיפצה מעלה-מטה. משגמר לשתות נאנח בסיפוק, וכיוון שהיה מיוזע כולו הסיר את המצנפת וניגב בה את ראשו.

מילא ראתה אז את המצח המשונה ביותר שראתה מעודה: מצח שלא נראה אנושי, מוארך כאגס, שקוע מלפנים ובצדדים כאילו נמחץ בחישוק, וגביניו בולטים עד כדי כך שבין רקה לרקה נמתח מעין כרכוב קמור, אותו מעקה גרום שבצבץ קודם לכן מתחת למצנפת.

האיש סיפר שעוד לפני עלות השחר יצא להרים לחפש מאורות ארנבים, שאליהן יביא מחר את החמוסה שלו; שבשבוע שעבר הוא תפס שישה ארנבים ביום אחד והוא בטוח שימצא לא פחות בקרוב; שהוא מוכר את כולם במורונס, בפונדקים ובבתי הגבירים, ושבתור גשש החמוסה "יותר גרועה" משוטר.

הוא התקשה להסביר את עצמו ובעת שדיבר היה מבטו חומק לצדדים כמו יצור מתבודד ומבוהל, ואילו קולו הצרוד היה חנוק לגמרי, כאילו נחסם גרונו בבד.

כאשר חצה את החצר ופנה לדרכו עברה מילא על פני הדיר וחזרה לקפלה בדלת האחורית. מבעד לדלת הפתוחה נהר פנימה אור השמש, שפשט על אבני המרצפות והגיע עד מדרגות המזבח ופיזר בכל עבר זהרורים ונצנוצים שהשתקפו בעליזות על הקירות.

מילא טיפסה שוב על המזבח ובעודה מנקה את ידו וירכו של המלאך הציקה לה המחשבה – איפה ראיתי את האיש הזה? כי אני בטוחה שראיתי אותו איפשהו. אני זוכרת יפה מאוד את החניכיים האלה, המשונות כל כך, ואת השיניים הלבנות כל כך...

אך לבסוף, לאחר שהתאמצה זמן-מה בלי שהזיכרון העצל יאות לסייע לה, התמסרה לתשוקה להסתער על הקדוש הפטרון ועל המנחות שהובאו לו ושכחה לגמרי מהעניין.

פסל הקדוש היה עתיק ומגושם ועיניו הזדוניות הטילו עליה אימה. העפעף התחתון היה שמוט וחלקו הפנימי חשוף ואדום כשם שיקרה לעִתים לזקנים. לכך הצטרפו העיניים, שלא היו ממוקמות באותו הגובה ובגללן כל הפנים נראו עקומות. המראה המעוות של הבטן התפוחה והעגלגלה ושל כף הרגל הגדולה שצורתה צורת נרתיק הזכירו לאישה שוב ושוב את חלומה בלילה הראשון ואת הלעג המרושע של הקדוש, שהעיק עליה כל כך.

ואילו המנחות, כל אותן ידיים ורגליים קטנות ומדולדלות שנראו כמו איברים כרותים של תינוקות מתים, הקביים שכפות ידיים מלוכלכות הספיגו בהם את זיעתן, רעמות השיער שפעם נישאו על ראשים והתפרחת העצומה של לוחיות תודה קטנות וכהות המשובצות בקירות ובעמודים – כל אלה נראו לה נגועים בכל התחלואים שעליהם העידו בלעג קודר של נכים. בכל פעם שנגעה בקצות אצבעותיה בשרידי החולי המאובקים האלה עברה בכל גופה צמרמורת, והיא היתה מושכת בחטף את ידה ודוחה את המטלה כפוית הטובה למועד מאוחר יותר, תמיד למועד מאוחר יותר, כאילו קיוותה במעורפל שמישהו אחר ימלא את מקומה.

אז היתה פונה שוב למירוק המזבחות, מקרצפת את המרצפות ומשנה את סידור הנרות – אותו יער של נרות בכל המידות שחלקם עבים כזרועות וירכיים של גבר, וכולם מעוטרים בזרים, באותיות מוזהבות, בסרטי נייר ססגוניים...

אך כאשר כל החלקים המוזהבים שדהו והתקלפו הבריקו להפליא והקדושים הקטנים חייכו ממרומי הכנים שלהם בחצי החיוך הקסום של צדיקים, מצוחצחים כאילו היו בדרכם אל חג גדול, ועיטורי הבד של המזבחות הוטלאו כולם והנרות נערכו בסך מקצה אחד של המזבח לקצה האחר, לבנים וריחניים, ועדיין לא הופיע העוזר המיוחל, לא היתה למילא ברירה אלא להחליט אחת ולתמיד מה לעשות במנחות ההן, התלויות בכל מקום כנטיפים במערה, מגִירות מכאובים נושנים בשלוות השכחה.

"תעזור לי, מטיאס!" הפצירה בְּאישהּ ועיניה הבהירות שטופות מצוקה ובהלה. "יש כאן כל כך הרבה דברים – אני לא אגמור עם זה לבד בחיים!" אבל מטיאס גירד בנחת את עורפו והסתבך באיזה הסבר על כך שדווקא היום הכומר זימן אותו אליו.

חיוכה הקפוא של מילא קטע את דבריו. "לך, בני, לך לראות את האדון הכומר, שלא ירגיש בודד בלעדיך, המסכן."

בזלזול מר שאבה דלי מים, אחזה בסבון ובמברשות והלכה אל הקפלה. לבדה, בקדחתנות שהצמיחה לה כביכול עוד ידיים, הסתערה על המנחות. היא התחילה בלוחיות התודה: בזו אחר זו הן הוסרו, אובקו, נשטפו וקורצפו, עד שנעלם כליל המעטה שהעלו עליהן הזמן והלכלוך. העולם המפתיע שלבלב תחת המברשת, מלא בצבעים שנעורו לתחייה, בתמונות ובחפצים מובחנים, נסך באישה שלווה: הרים שפסגותיהם משורטטות כקצוות תחרה על רקע השמים; נשים הכושלות במורד מדרגות במחלפות סתורות; סוסים אדומים משתוללים באפרים של אזמרגד; בתים עלובים נאכלים בשריפות גדולות; ספינות שוקעות שעל סיפונן ניצבים בסך אנשי הצוות, הנושאים זרועותיהם לשמים כשורת אותיות במקראה לילדים... התפרצות פרועה של גוונים עזים, של תנועות מגושמות ועזות מבע, גמגומים ילדותיים של אמנות ראוותנית ותמימה שממנה עלה מעין קסם עלום, ניחוח אמונה פשוטה שנגע ללִבה, מיתן אט-אט את הרתיעה שחשה והצית בה סקרנויות של רגע, הבלחי אהדה, בהלות נטולות עוקץ ששככו מיד. מרגע זה ואילך הלוחיות היו לה לחפצים של יום-יום; וכאשר פרשה אותן להתייבש בשמש, כשכבר היו נקיות ומבריקות כאילו הן חדשות בתכלית, אף שעשעו אותה. אז הזכירה לעצמה את "הזקן של הסיפורים", איש גבוה וכחוש שהיה מגיע מדי שנה ליריד בכפר שלה ומעמיד בכיכר את הדוכן שלו, ובו תצוגה גדולה של תמונות ססגוניות שהיה תולה מחבלים שמתח לכל רוחבה של חזית הנפחייה. גם התמונות ההן, שבהן בהתה ארוכות בילדותה, הציגו שריפות, נפילות, תאונות – תקריות מוגזמות מכל המינים, ומחוות וכתובות מוגזמות עוד יותר מהתקריות – ממש כמו בלוחיות, בלי שיהיו ביניהן הבדלים גדולים למעט העובדה ששם קראו לדברים "אסון" ואילו כאן נקראו "נס", והעובדה ששם לא היה שום קדוש, ואילו כאן הופיע תמיד באיזו פינה פונס הקדוש, מוקף עננים, ידו הנצחית מוגבהת והאחרת אוחזת במטה.

ההערכה העצומה הזאת לקדוש שעליה העידו כל הלוחיות לא היתה מובנת למילא בשום אופן. תכופות נשאה את עיניה והביטה בו בעיון, ניסתה בכל מאודה להידבק באותה יראת כבוד והערצה. אך ספקנות שכלל לא היתה ערה לה גרמה לה לפקפק בלי הרף, ובאופן מעורפל הרגישה שלעולם תהיה איזו מתיחות, מעין יריבות סמויה, בינה לבין פטרונו המהולל של המחוז.

הקדוש הזה לא דומה לקדושים האחרים, הרהרה בלִִבה. כשהוא מסתכל עלי נדמה שמסתתר בעיניים שלו משהו מרושע... וכדי להסיח את דעתה מהתחושה הזאת, שטרדה אותה בעל כורחה, היתה חוזרת למלאכה בתנופה מחודשת.

אחרי הלוחיות המצוירות בא תורן של ביצי יען שהגיעו מצִדו האחר של העולם ונתלו כאן על חבלים דקים; של דוגיות שגודלן כגודל אגרוף, ולהן כל החבלים והגלגלות של סירות אמיתיות; של רעמות שיער מחוספסות ומרשרשות כאלומות שיבולים, שאמנם נקצצו ויבשו לפני שנים רבות אך עדיין עלתה מהן צחנה של זיעת שיגעון; של נעליים מרופטות ששימשו רגליים מעוותות, ונראו כמו פרסות; של מחרוזות תפילה מירושלים, שחרוזיהן גדולים משקדים; של... של עוד כל כך הרבה דברים שונים ומשונים שנערמו בערבובייה במסתורי מערת התפילה הזאת ושיוו לה מראה של בזאר מוּרי.

אך בין כל החפצים האלה שלא אמרו לה דבר היה אחד שנגע ללִבה של מילא: שמלונת משי לבן מעוטרת תחרות עתיקות, עדינות לאין שיעור. המשי כבר הצהיב, התחרה התפוררה מכל הבל פה, והלחות בקפלה, המסוגרת זה שנים ארוכות, הספיגה את האבק בבגד עד שנוצרה מעין שכבה של דבק יבש ונוקשה. מילא רצתה לנער את השמלה, אך גילתה שהקפלים צמודים זה לזה ומחוררים לגמרי, כמו במרצע. וכיוון שחששה שהשמלה עלולה להתפורר בידיה כמו קוביית סוכר, הניחה לה ביראת קודש... אך בכל פעם שראתה אותה תלויה על הקיר, נוקשה כולה, מילֵּא דמיונה העורג את הבגד הריק בגפיים קטנות, ורודות ורכות, בידיים קטנות הקפוצות בחשש, בעיניים קטנות הפעורות בתימהון ובפה הדג הקטן של תינוק בן חודשים ספורים – שטות מקסימה שתמיד חלמה עליה, גם בנעוריה.

לבסוף גמרה גם עם המנחות, כשם שגמרה את כל שאר המלאכות. בלב קל, פטורה מחרדות, כרעה על ברכיה ברחבה הקטנה וקרצפה את האגן האחרון, כאשר ראתה את הרועה חוזר במורד המצוק הבינוני ואחריו בלדירט והעדר. הרועה ירד בנחת, כומתת הצמר שמוטה על מצחו ומטה עץ המַיִש שלו בקיבורת זרועו.

מבלי שתדע מדוע חשה מילא דחף פתאומי למשוך את תשומת לִבו, והיא פצחה בשיר "בתו של הסוחר", בקול רם דיו להישמע מהרכס. הרועה זקף את ראשו וראה אותה. מיד התחרטה, וגם הפעם לא ידעה מדוע.

הרועה הניח לילד ולצאן להמשיך בדרכם במורד המזרחי לכיוון הדיר ואילו הוא פנה היישר אל הרחבה.

"שאלוהים יברך אותנו בערב טוב... שוב תפסתי אותך בניקיונות, נזירה? לא בא בחשבון; זה באמת קצת יותר מדי... הקדושים המסכנים לא רגילים ליחס כזה ונראה לי שהם עוד יעברו מכאן... את לא מוכנה להאמין לי, ואת טועה. צריך לעשות דברים בנחת, אישה, את שומעת? הרי אם תחסלי הכול ביום אחד אחר כך לא תדעי מה לעזאזל לעשות עם עצמך כאן בהרים שלנו!"

הרועה עמד תחת אחד הברושים, רגל פה רגל שם, וצחק.

מילא נתקפה עליצות של ציפור וברוב נחת הציגה לרועה בפרטי-פרטים את תוצאות הניקיון הגדול.

הרועה הילל הכול במילים הפשוטות שלו, פשוטות כל כך שנשמעו כמו שבחים גדולים.

"בחיי, נזירה, אני מוכרח להודות! פונס הקדוש בחיים עוד לא ראה את עצמו מגונדר כל כך!... הכול מבריק כמו שמש בצהריים. איך שראיתי אותך מיד חשבתי לעצמי שעשינו עסק טוב... מחר, ברגע שאקום, אקפוץ למורונס ואגיד לכומר שכדאי לו לבוא להעיף פה מבט... הוא בטוח ימחא כפיים."

"אוי לא, רועה," התחלחלה מילא. "שלא יבוא עד שאגמור לכבס ולגהץ את הבדים: עד אז זה לא ייראה כמו שצריך."

"אז נחכה לבדים, אבל לא יותר מדי, טוב? כבר אין לי סבלנות." ופתאום הוסיף, "ואת כל הנִסים כבר צחצחת כמו שצריך?"

"כבר שלושה ימים שלמים אני לא עושה שום דבר אחר, רועה!" ובעיניה ניצת זיק שובב: "לדעתי הקדוש אפילו עשה קצת יותר מדי נִסים!"

"אוי כופרת, כופרת, הוא עוד ירביץ לך במקל שלו! כי את קצת כופרת, נכון? אל תגידי שלא..." אמר הרועה, חצי בצחוק, חצי ברצינות.

"אני, עלובה שכמותי?"

"לפעמים אני תופס אותך מסתכלת על הקדוש המסכן בעין רעה!" והרועה כבש את צחוקו ויעץ לה בכובד ראש: "אבל זה לא בסדר, נזירה. צריך לאהוב אותו, את פונס הקדוש! אם היית יודעת איך הוא עוזר בשעת צרה...! את כורעת פה על הברכיים, מספרת לו כמו שצריך את הבעיות שלך, ותֶכף תראי שהוא כאילו מסובב את העיניים ומסתכל עלייך מלמעלה... ומהמבט הזה הלב משתחרר וכל הצרות נעלמות... אוי, פונס הקדוש, פונס הקדוש!" והרועה נענע בראשו ושקע במחשבות, נרגש כולו.

מילא הרגישה כאילו התרחק ממנה ברגע ההוא ועבר לעולם אחר. אך מיד התעשת, החיוך חזר אל שפתיו ועיניו ניצתו מחדש.

"את יודעת מה אני חושב עכשיו, נזירה? שאנחנו צריכים לראות אותו כמו שצריך, את הניקיון שלך." וכיוון שהביטה בו בתמיהה הוסיף: "אני הולך להכניס את הכבשים לדיר, הקטן כבר שם. מיד אחזור." ובצעדים ארוכים פנה לדרכו.

כמה שהאיש הזה טוב, אי-אפשר להאמין! הוא כמו אבא או אח של כולם, חשבה מילא כשראתה אותו נעלם במורד, תחילה הרגליים, אחר כך הגוף, לבסוף הכומתה. וכשלא ראתה אותו עוד התכופפה להרים את האגן שהותירה באמצע הקרצוף.

היה זה אגן ישן, עשוי פליז, מעוטר סביב-סביב בכתובת לטינית שאותיותיה ארוכות ומחוברות, אותיות שהאישה לא ידעה לפענח. חבטה בתחתית הכלי הותירה בו שקע קטן שנראה כחצי קליפה של אגוז לוז, ומילא השחיתה את ציפורניה ומיץ של לימון שלם כדי לסלק את הירוקת מהשקע הזה. אך כעת, כשהשתקפה בו, ראתה שם את פניה, קטנות-קטנות אך ברורות ומפורטות כמו בתצלום.

כמה שאני יפה, בחיי! חשבה והישירה אל עצמה מבט. בתנועה פתאומית קירבה את האגן אל שפתיה ונשקה לבבואתה בשקערורית.

אך מיד שבה והסמיקה והסתכלה בבהלה לכל עבר. נו באמת! איזה שטויות יש לי בראש היום, חשבה מבולבלת כולה, והרגישה שעיניה מוצפות דמעות. וכשחזר הרועה חייכה אליו חיוך קטן ונכלם של ילד ששבר דבר-מה.

הרועה התקרב בצעד נמרץ ובידו קנה ארוך, וביקש ממנה חתיכת נר. הקנה היה מחורץ בקצהו האחד, ובחריץ הזה תקע את בדל הנר שנתנה לו.

"תסגרי את הדלת בבקשה, נזירה?"

מילא ירדה אל הקפלה בנפש פזורה. כשהגיעה לדלת סגרה קמעה כנף אחת, אחר כך את האחרת, ובעודה אוחזת בהן עמדה מוקסמת והסתכלה מבעד לחריץ בכתם הארגמן שהותירה השמש השוקעת על מרומי ההר האחרון באופק, שנראה כזרזיף דם.

כמה משונה השמש... היא נראית כאילו היא מתה. כמה עצוב שצריך למות! והמחשבה המבעיתה פילחה כברק את תהומות נפשה הנסערת והקפיאה את דמה.

כשהסתובבה לא יכלה להתאפק וזעקה בקול. כל מה שיכול לבעור בקפלה – לפידים ונרות מכל הגדלים – בער. על רשת זהב מנצנץ התנועעו בחשכה לשונות של אש, כאילו היה המזבח כולו שטיח קיר פלאי שידיים נסתרות ניערוהו.

ממקומו במרכז הקפלה, ראשו גלוי והקנה עדיין בידו, התבונן הרועה במעשה ידיו.

"בתולה קדושה! למה עשיתָ את זה?"

הרועה התקרב אליה אט-אט. "האנשים פה בורים ולא יודעים לעשות דברים כמו שצריך. הם מביאים לקדוש נרות, והקדוש עומד כל השנה בחושך. עד הבוקר של החג הם לא מדליקים כלום וגם אז, כשנגמר הטקס אנחנו חוזרים מיד לחושך... ועם השנים כבר אין אפילו נשמה טהורה אחת שיש לה קצת כבוד, שתשים לב למה שהיא רואה... הם באים רק בשביל לאכול, לרקוד ולהשתולל, כאילו הם לא לגמרי בסדר בראש... זה מעציב... את מבינה שכשכולם חוגגים אף אחד לא חוגג? אני מעדיף לחגוג לבד ובשקט... לפחות לא מתפזרות לי המחשבות..."

הוא נגע בזרועה כדי לסמן לה שתמשיך לרדת אחריו עד לפינה החשוכה ביותר, מתחת ליציע המקהלה, ושם הושיב אותה על ספסל האבן והתיישב לידה.

"תסתכלי טוב, נזירה... נכון יפה יותר הזוהר הזה עכשיו, ולא כשיש שמש בכל מקום? לטיפשים פה זה לא ברור בכלל. לפעמים אני מרחם עליהם, תדעי לך! מסכנים. הם נפרדים מהעולם בלי לדעת כמה טוב בו."

הוא השתתק. מזווית עינה ראתה אותו יושב דוּמם, כהמום, מתבונן בשלל האורות. ספונה שם בפינה החשוכה, בעודה חשה לאורך זרועה הימנית בחמימות גופו הרכה ומתבוננת בפניו הנפעמות ובלובן מצחו הקורן, שמאחוריו הסתתרו שרעפי הרהוריו, הבינה שוב שהוא רחוק, רחוק, רחוק ממנה עד אין קץ, במחוזות נידחים ומסתוריים.

וכעת החלה להיסדק האדישות שתמיד סגרה על חייה של האישה כחומה ארוכה, רצופה ואטומה, ומבעד לסדקים הסתננו כנימפות הרים חמקמקות תחושות לא מוכרות, מטרידות וזדוניות.

*

באחד הימים עם רדת ערב, ברחבת המנזר, כאשר עמדה לנער את האבק מרעמת השיער – אותה רעמת אישה סבוכה וארוכה עד כדי כך שנראתה כמו מפל מים – ראתה מילא את הרועה יורד מההר עם בלדירט ועם העדר.

כשהגיעו אל הרחבה בירכה אותם לשלום ופנתה לקפלה כדי להחזיר את הרעמה למקומה. הרועה תפס את זרועה במטה העץ המעוקל שלו ועצר בעדה.

"יכול להיות שאת לא יודעת איך קוראים לדבר הזה שיש לך בידיים, נזירה?"

"לא... אולי אתה יודע?"

"כולם כאן יודעים... בחיי שזה סיפור יפה..."

סקרנותה של מילא התעוררה מיד. "באמת? ספר לי אותו בבקשה!" הפצירה בו.

"יספיקו כמה מילים, נזירה..." והוא פנה אל בלדירט והורה לו:

"תכניס את העדר לדיר, ילדון." בנחת דיבר, כהרגלו, אך על פניו עלה חיוך שובב. "בינתיים אני אספר לנזירה את המעשי..."

"אַיי!" קרא הילד, ובעיניו ניכרה אכזבה מרה.

"משהו כואב לך?" שאל אותו הרועה וקרץ למילא.

"לא," אמר הילד המופתע.

"פשוט שמעתי אותך צועק..." וכיוון שראה את הילד מסמיק כולו הוסיף: "נו! אני מבין שזה בגלל המעשייה, נכון? השבח לאדוננו! אני לא רוצה שתצטער בגלל דבר קטן כל כך... לא תזיק לנו הפסקה קטנה לפני שהשמש הטובה הזאת תברח... נראה לי שלחיות לא יהיו טענות, מה דעתך? כבר היתה להן מנוחת צהריים טובה בפסגה הגבוהה."

הוא התיישב על החומה הנמוכה שהקיפה את הרחבה ופתח בסיפור. הילד והאישה תלו בו את מבטיהם, ובינתיים התפזרו הכבשים סביב וליחכו את העשב הירוק שבצבץ ברווחים שבין המרצפות ובין המדרגות.
"תקשיבי, נזירה: הרעמה הזאת היא לא סתם רעמה... תדעי לך שלפני שנים היתה כאן גברת אצילה עם שיער יפה כל כך שבכפר קראו לה 'השמש של מורונס'. וכשהיא אספה את הרעמה הזאת מעל הראש היא היתה זוהרת כל כך שהיא סינוורה כל מי שהסתכל עליה – כאילו שהיא עשויה מרסיסים של ראי... בגיל שש-עשרה היו לגברת הזאת יותר מחזרים מאשר קפלים בחצאית; ואני אגלה לך שהחצאיות אז היו מאוד רחבות, והנשים לא חסכו בבד... לא כמו עכשיו, שהבגדים צרים כל כך שאפשר לחשוב שהן תקועות בכותונת של נער מזבח, אם את מבינה אותי... טוב, נחזור לגברת. בגיל שש-עשרה, כמו שאמרתי לך, כבר היו לה לא פחות מחזרים מהכוכבים בשמים; והיו לה מחזרים מכל הסוגים והמינים, שלא תחשבי לך; מכובדים ופשוטים, עשירים גדולים וכאלה שלא כל כך, יפים ומכוערים, קשישים שבקושי עמדו על הרגליים וגם צעירים שעוד לא התייבש להם החלב על השפתיים. כי במרחק שבע שעות מסביב למורונס לא היה אלמן וגם לא רווק שלא היה מאוהב בה ורצה להתחתן איתה בכל מחיר. אבל היא דחתה את כולם אחד אחרי השני, למרות כל הדברים הטובים שהציעו לה ולמרות כל המתנות שנתנו למשרתת שלה כדי שהיא תעזור להם. בסוף התחילו להגיד ששמש מורונס כל כך גאה ביופי שלה שהיא מוכנה לתת אותו רק למי שיהיה נסיך אמיתי ומעלה. וכשהתפשטה השמועה הזאת המחזרים המרוגזים התחילו להשמיץ את הגברת השחצנית ולצחוק על הגאוותנות שלה. אבל הם השמיצו אותה לא בצדק, את מבינה, כי היא דחתה את כולם לא מרוב גאווה, וגם לא מרשעות, אלא בגלל שהיא אהבה איזה בן דוד שלה וגם הוא אהב אותה, והיא כבר הבטיחה לו שתהיה שלו ולא של אף אחד אחר. אבל הבן דוד הזה היה עני כמו עכבר בעליית הגג וההורים של הגברת לא רצו שהבת שלהם תתחתן עם מישהו שאין לו שלט אבירים מעל הדלת, שלא יכול להציע לה מרכבה ובית מכוסה בשטיחים. כי תביני, ההורים לא מאבדים את הראש כמו הצעירים, והם יודעים יפה מאוד ששתיים ועוד שתיים זה ארבע. ובגלל זה הבן דוד נסע לאמריקה לעשות כסף; ומאותו רגע היא חיכתה לו בשקט, בלי להתייחס לאף אחד אחר, בטוחה לגמרי שהוא יחזור ויעשה אותה אישה מאושרת..."

"והוא חזר, הארוס?" שאלה מילא המרותקת, ועיניה נוצצות.

"בטח שכן, נזירה! תזכרי ששמש מורונס היתה פיתיון נהדר! אבל הזהובים לא מצטברים ברגע כמו שבלולים בלילה של גשם, ובשביל לצבור מספיק כסף הבן דוד היה צריך לעבוד עשרים שנה, לא פחות. וככה קרה שהוא חזר לכאן וראה שהבחורה, שכבר הגיעה לגיל ארבעים כמעט, ממש לא רעננה ומקסימה כמו שהיתה כשהוא נפרד ממנה.

"הוא התאכזב כהוגן, אבל בגלל שלבת דודה עוד היה על הראש את המפל זהב הזה שבגללו היא היתה יפה כל כך, הבן דוד נרגע בסופו של דבר והם כבר דיברו על תאריך לחתונה. ואז, תראי איך השטן תמיד מחפש לו מה לעשות, הוא הפיל על הארוס צמרמורות ורעידות משונות כל כך שמיד היו צריכים לקרוא לרופאים ולמרפאים שיבדקו אותו. והרופאים והמרפאים בדקו אותו וכולם הסכימו שהוא תפס מחלה מסוכנת כל כך שהוא כבר במרחק יריקה מהקבר, ואם לא יקרה נס הוא גמור. תחשבי איך שמש מורונס נבהלה כשהיא שמעה כזה גזר-דין! ובגלל שהיא לא רצתה למות רווקה אחרי שחיכתה כל כך הרבה זמן לחתונה היא השתטחה על הארץ מול פונס הקדוש, שתמיד היתה מתפללת אצלו, והתחננה שיעשה לה נס. אבל המצב של הבן דוד הידרדר יותר ויותר, ושום נס לא קרה. אז הגברת מצמידה את כפות הידיים, ומסתכלת לשמים, ואומרת לקדוש שאם הוא יציל את האהוב שלה היא תיתן לו את הדבר הכי יקר שיש לה. והקדוש, כשראה אותה ככה, ריחם עליה ואמר לה שהיא יכולה להיות רגועה, הכול יסתדר.

"ובאמת, מרגע שפונס הקדוש התערב, הכול הסתדר; הבן דוד התחיל להתאושש וחזר מהמתים. והגברת, שראתה איך הקדוש עזר לה, לקחה את החישוק של הרקמה והתחילה להכין סרט מפואר. עד שהחולה קם מהמיטה היא כבר גמרה את העבודה. למחרת בבוקר, בלי להגיד אף מילה לנפש חיה, היא לקחה מספריים חדות-חדות ועלתה להר. בעלייה היא הרגישה כל הזמן שהיא תֶכף מתעלפת, וכשהיא שמעה את החיתוך הראשון של המספריים היתה לה כזאת חולשה ברגליים שעוד רגע היא באמת היתה מאבדת את ההכרה. אבל היא הרי נדרה נדר, והיתה מוכרחה לקיים אותו בכל מחיר כדי לא ליפול לעינויים של הגיהנום; כי בדברים קדושים, תדעי לך, אסור לשחק וגם לא להתמקח. אז היא חשבה טוב-טוב, תפסה שוב את המספריים ותַח... תַח.... תַח... עד שהורידה את השערה האחרונה; אחרי זה היא קשרה את הרעמה בסרט הרקום והצמידה אותה במסמר לדלת פה. כשהיא ירדה מההר היא כבר לא נראתה כמו זאת שעלתה לשם לא מזמן, בכלל לא. וככה קרה שכשהבן דוד ראה אותה מול העיניים, קצוצה כאילו שברחה מהכלא, הוא נבהל והצטלב בלי הפסקה כאילו שהופיעה מולו רוח רפאים. הצבע שהוא התחיל לתפוס נעלם, והוא כמעט חלה שוב. במשך איזה זמן הוא עמד בזה הכי טוב שהוא היה יכול, בלב חזק, אבל יום אחד הוא הפתיע את כולם וברח ממורונס בחזרה לאמריקה. ומשם הוא שלח לבת דודה מכתב ואמר לה שהוא הגיע בשלום, תודה לאל, אבל העסקים לא מתפתחים כמו שצריך והוא צריך להישאר שם לתמיד; ובעניין החתונה, כשחושבים על זה טוב, בגילם כבר כדאי לוותר על זה... כשהיא קראה את זה הגברת נפלה ארצה כאילו שפגע בה ברק, אלא מה, ואחרי חודש בדיוק הצטרפה למנזר של קלרה הקדושה... וכמו שאמרתי לך, מאז ועד היום הרעמה שלה תלויה על הקיר בלי שהעש יפגע בה וגם לא שום מזיק אחר. כשאני באתי לכאן היא עדיין הבריקה כמו רסיסים של ראי; כי הנזירה הוותיקה רחצה וסירקה אותה פעם בשנה ככה שהיה תענוג להסתכל עליה. אבל הנזירה האחרונה, כמו שסיפרתי לך כבר כמה פעמים, לא הבינה שום דבר, היא לא נגעה בה אף פעם ובגלל זה היא נראתה כל כך עלובה, את מבינה?"

הסיפור המרגש נגע ללִבה של מילא והיא החליטה ללכת בדרכה של הנזירה הוותיקה החרוצה; כי אותו שריד עלוב של הגברת המאוהבת, שתחילה עורר בה סלידה, היה ראוי לטיפוח לא פחות משאר הדברים בקפלה. ולכן לא השיבה את הרעמה למקומה על הקיר אלא לקחה אותה לגזוזטרה למחרת עם שחר, כדי לעבוד שם בלי שיפריעו לה. אט-אט התירה את סרט המשי הנוקשה שאזלו ממנו הצבעים, שרשרש כנייר והתפורר למגע הקל ביותר. ואז עבדה עד הצהריים בשמש הקופחת, סיבנה, שטפה והתירה עוד ועוד את הרעמה האדירה, שהתנועעה בגיגית המלאה בגלים אִטיים כלהקת צלופחים דקיקים. לִבה התרחב כשראתה איך הגוש הדחוס נפרש קצת יותר עם כל שטיפה, נפתח עוד ועוד תחת ידיה המיומנות, מאבד את המראה המחוספס והדהוי של חפץ שאין בו חיים ומשיב לעצמו את הברק והגמישות של ימים עָבָרו. ברגע שהרעמה היתה נקייה ומסורקת כהלכה הספיגה אותה בכמה טיפות שמן, פרשה אותה להתייבש בפינה מוגנת ונכנסה לאכול. כשחזרה נדהמה ממראה עיניה: מרגע שהתייבשה, הרעמה כולה זהרה כמו תכשיט ענקי... אכן, תיאוריו הנלהבים של הרועה לא היו מוגזמים! אז הבינה מדוע הדביקו לגבירה את הכינוי שמש מורונס והבינה גם את גודל ההקרבה של אותה אישה מאוהבת משכבר הימים. כי אדיר היה כוחו המכשף של השיער היפה הזה, עד שהוסר מהראש שנשא אותו. למראה הרעמה חשה מילא אושר חריף: בנחיריים רוטטים ובשפתיים פשוקות השקיעה את שתי ידיה במחלפות המפוארות, חיככה אותן בעונג בגופה, ליטפה בהן את פניה וכרכה אותן על זרועותיה כנחש חמים. היא שפשפה את עיניה המסונוורות, זקפה את ראשה בתנופה יהירה של אישה יפהפייה ומלמלה בלהט: "גם בשביל כל הגברים בעולם לא הייתי מוותרת על אוצר כזה!"

בדידות / ויקטור קטלה
אפרסמון, 2022
תרגום מקטלנית: ליה נירגד
עמודים

ויקטור קטלה הוא שם העט של קטרינה אלברט אי פרדיס שהייתה סופרת, משוררת ציירת ופסלת קטלאנית (1966-1869). אחרי שזכייתה בתחרות ספרותית עוררה סערה כאשר נחשף שהזוכה היא נערה צעירה, בחרה פרדיס לכתוב תחת שם עט. פרדיס הייתה יוצרת פורה ופרסמה שירים, מונולוגים דרמטיים, סיפורים קצרים ורומנים. הרומן "בדידות" הוא יצירתה המפורסמת ביותר