פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "אדון הלילה" מאת לאה שדה

"יום השנה"

שושנה התעוררה ראשונה וגיששה את דרכה אל נעלי הבית, שהיו מונחות על הרצפה ליד פינת המיטה. שמוליק עוד היה שקוע בשינה. נשימתו קלה, פיו פעור, לסתו התחתונה המכונסת העניקה לפרצופו מראה של לטאה מזדקנת ושלווה.

כדי להקל על יקיצתו היא הדליקה חרש את תנור החימום החשמלי. אחר כך נכנסה למטבח, שאור אפרפר של ראשית הבוקר חדר אליו מבעד לחלון, הרתיחה מים בקומקום, הכינה לעצמה תה כהה עם פלח לימון ולשמוליק את הקפה השחור בכוס הזכוכית הקטנה שאהב.

אחר כך חזרה לחדר השינה, משכה את רצועת התריס מעלה ואור חורפי עדין ומתנצל נכנס פנימה. היא טלטלה לאט את כתפו המכוסה ושרה ברכות, "בוקר טוב." קולה חדר אל מתחת לשמיכת הפוך, כמנסה לפרוע את שנתו ברגל יחפה ושקטה. "בוקר טוב," חזרה, ושמוליק פקח עין מסונוורת ומלמל, "מה, כבר בוקר? רק הלכתי לישון." "כן, כבר שמונה," השיבה. שמוליק הזדקף בבת אחת, מבוהל. "שוב אני מאחר לשיעור."

הקור מבחוץ חדר פנימה מבעד לקירות כנאבק בחום הדל שהפיצו שלושת סלילי תנור החימום. הוא לבש את מעיל הפוטר שהיה מונח על השידה, ובזמן שגרב את גרבי הצמר אמר לשושנה שעמדה וצפתה בו, "למה לא הערת אותי? אי-אפשר לסמוך עלייך בזמן האחרון." הוא התרומם, הכניס את רגליו לנעלי הבית וזירז את גופו הרוטן לכיוון המקלחת. שושנה התבוננה בו, המשיכה ללגום מהתה בנחת ואמרה, "מה יהיה? שוב שכחת שאתה בפנסיה."

הוא יצא מהמקלחת ושיניו נקשו במהירות. גופו רזה וגמיש כשל נער, אבל הראש שמונח עליו נראה כבד, יושב על צוואר מחורץ שתי וערב בקמטים עמוקים כמו האדמה בעונת יובש. הוא נכנס למטבח, התיישב סמוך לתנור החשמלי הנוסף ששושנה הדליקה וקירב אליו את כוס הקפה שהתקרר מעט. מאז שהתגלה אצלו בבדיקה הכתם המוזר על הוושט, שושנה כבר לא מרשה לו לשתות קפה רותח, כמו שאהב.

בזמן שלגם מן הקפה הפושר הרגיש שמוליק איך זיכרונות האתמול חוזרים וממלאים מחדש את מוחו. שושנה תהתה לא אחת איך הוא מצליח להפקיד את זיכרונותיו ואת מחשבותיו לאחסון בכל לילה, ונרדם כמו בול עץ. היא עצמה מתהפכת שעות על משכבה, ורק בהישמע המזמור הראשון של הצוצלת, שקבעה את מגוריה מעל חלון חדר השינה שלהם, שומר הלילה שבתוכה מרפה ומניח לה לעצום את עיניה ולהירדם לזמן קצר. שמוליק שם לב שבשנים האחרונות הוא מתקשה יותר ויותר להחזיר לעצמו מחדש את הזיכרונות שהופקדו אמש באחסון. רק אחרי שהקפה זרם לו בגוף, והחום המיס בתוכו את הנוקשות שאחזה בגפיו, הוא נזכר באחת שהיום הוא יום השנה – יום השנה לסימה – ט"ו בטבת. אף פעם לא פספס את התאריך. גם אז, כשזה קרה, היה קור צורב ומקפיא כמו היום והחלון היה פתוח בגלל הריח החמוץ של המחלה. הוא ושושנה לא זזו ונתנו לקור העז להיכנס לחדר ולעטוף אותם בעומדם מעל המיטה. הבנים היו אצל אמא שלו. סימה שכבה מתחת לשמיכת פוך ורק ראשה הקטן בצבץ מתוכה. הם חיכו ככה ולא זזו עד שזה נגמר. עוד הוא נזכר, שאתמול, לפני שנרדמו, שושנה אמרה לו שלא תבוא איתו מחר לבית הקברות, שבשבילה זה נגמר – ההליכה הזאת פעם בשנה, שהיא כבר לא צריכה את הסליחה של סימה. מעכשיו סימה היא זו שצריכה לבקש ממנה סליחה על כל השנים שהיא גידלה לה את הבנים וטיפלה בו כמו בעוד ילד.

המטבח היה חמים. שמוליק התמסר לריח הקפה ולטעמו, לגם באטיות והניח לנוזל להיספג בגופו. הוא חשב שזה מוזר; שושנה אף פעם לא דיברה ככה, במילים כאלה. מי הכניס לה את הרעיונות האלה לראש? הם תמיד הלכו לשם ביחד. יום השנה זה יום השנה. הלוא שניהם היו שם, עמדו והסתכלו על סימה כשהיא נשמה במהירות נשימות לא סדירות, כשניסתה להגיד משהו ולא הצליחה. שניהם הסתכלו עליה מלמעלה למטה ואפילו הגה לא הוציאו, אפילו תנועה אחת הם לא עשו עם הגוף, אפילו מבטים הם לא החליפו ביניהם, כאילו כל תזוזה שלהם עלולה לשנות את מה שהיה צריך לקרות, את מה שרצו אז שיקרה.

רק אחרי שהנשימות שלה פסקו הם חזרו לנשום. שאפו אוויר לריאותיהם עד הסוף, שושנה כיסתה את פניה ושמוליק יצא מהחדר להזעיק עזרה.

הם היו צעירים אז, והם לא הבינו כלום במחלות כאלו. שושנה היתה החברה הכי טובה של סימה עוד מהאוניברסיטה, והיא באה לגור אצלם כמה חודשים קודם לכן, כדי לעזור להם עם הילדים הקטנים, לעזור לשמוליק עם מתן התרופות, עם הבדיקות, עם האוכל, עם כל מה שצריך. סידור זמני עד שסימה תתאושש ותעמוד על הרגליים. זה מה שעושות החברות הכי טובות במצבים האלה – עוזבות הכול ומתייצבות. במיוחד אם הן רווקות ופנויות. בינתיים החברות הטובות לובשות מכנסיים קצרים שחושפים את השוקיים הבריאות והמתוחות שלהן, הן מכינות ארוחות טעימות, מרחמות, מקשיבות, מכילות, מבינות, מהנהנות. ככה זה אצלן.

שמוליק שם לב שמאז ששושנה יצאה לפנסיה ממשרד החינוך לפני חצי שנה, היא עושה רק מה שמתחשק לה. זה התחיל בפרטים קטנים וחסרי חשיבות כמו לצאת מהבית בלי ליַדע אותו לאן, לקנות בגד חדש, לגזוז את תלתליה, להירשם לקורס במתנ"ס בלי להציע גם לו להצטרף. הוא הסכים לכול, אבל כשזה הגיע לעניין סימה, להצהרה כזאת על היעדרות מיום השנה, לזה כבר לא הסכים. הוא הופתע לגלות כמה זה מטריד אותו. לכן אתמול בלילה כשהתחילה לדבר בעניין אמר לה, "עד פה, שושנה. יש נושאים שיכולים לחכות לבוקר." הדם החל להלום בראשו והוא ידע שאם לא יעצור את הדיאלוג הזה בזמן, הוא לא יצליח להירדם כל הלילה.

שמוליק עטף את הכוס בשתי כפותיו וניסה ליהנות משארית החום שנותרה בה. הוא החליט לא להתייחס למה שנאמר אמש ורק אמר, "שוב היה לי חלום מוזר," וחיכה ששושנה תבקש, כמו תמיד, שיספר לה עוד על החלום. במקום זה היא קירבה אליה את התנור ופתחה את "ידיעות אחרונות" של הבוקר. היא דפדפה במהירות בעיתון עד שהגיעה לעמוד התשבץ, שם נעצרה והתחילה לצרף אות לאות ולמלא את הערכים שחזרו על עצמם מדי יום. החדשות כבר לא עניינו אותה. גם לא המצב של כדור הארץ ולא הממשלה ולא בני האדם חסרי ההתחשבות שחיים את חייהם כאילו לא קורה כלום מסביב. רק מעצמה אכפת לה. שמוליק לגלג עליה בגלוי; הוא חשב שחיים ללא אתגרים, חיים נטולי מעורבות או הבעת עמדה הם חסרי ערך. הוא חשב שאם אתה לא לומד מדי יום איזו עובדה חדשה שלא ידעת, איזה לקח או תובנה, החיים שלך מתבזבזים. הוא עצמו היה קורא מדי יום את העיתון בלי להחמיץ שום כתבה או ידיעה. אחר כך היה נכנס לחדר העבודה ומעיין באחד מספרי הפרשנות הרבים שיש לו בספרייה, כותב בצד הערות והסברים, כאילו יש מישהו בעולם שירצה יום אחד לקרוא אותם.

"את לא רוצה לדעת על מה החלום?" שאל, מופתע ששושנה לא מתבוננת בו כשהוא מדבר. ברגעים האלה היה נזכר בסימה, אז סטודנטית שלו בחוג לתנ"ך, ובעיניים המסונוורות שתלתה בו כשדיבר, בהקשבה המרוכזת שלה לכל מילה שיצאה מפיו, ואיך חיכתה לו בתום כל שיעור ליד הדלת והיתה שואלת משהו, אפילו סתם, העיקר להתקיים לצדו ולו לכמה דקות. אחר כך התלוותה אליו לדירתו במגורי המרצים, וכעבור חודשיים סיפרה לו על ההיריון, ואחר כך הם התחתנו ונולדו הבנים ואז הגיעה המחלה. ובסוף הכירה לו את שושנה, החברה הטובה. ואולי זה היה בסדר הפוך? עכשיו הוא לא בטוח.

כל יום שנה הוא מתגעגע לסימה. היום היה נותן הכול כדי להשיב אותה, גם עם המחלה שלה. איפה היא ואיפה החברה הטובה הזאת, שושנה, שהכניס אליו הביתה ונתן לה לסובב לו את הראש, לו ולבנים. הוא נזכר בשוטרים שהגיעו ביחד עם האמבולנס. שאלו שאלות, רשמו בפנקס, בחנו מסביב את החדר, את המיטה, את המגירות שליד, כי ככה זה כשמישהו מת בביתו – צריך לשלול את כל האפשרויות. "אז מה הקשר ביניכם?" שאל בחשדנות השוטר הצעיר והביט בשושנה. "היא, היא רק עוזרת לי עם הילדים," מיהר שמוליק לענות. "היא החברה של סימה אשתי, שהיא חולה בסרטן. סרטן בלבלב," הדגיש בתקווה שהשוטר גם הוא יודע שעם סרטן כזה מתים צ'יק צ'ק. "יש לי מסמכים," הוסיף, בניסיון להפיג את חשדו של השוטר הצעיר. השוטר המבוגר יותר היה אדיש, הוא לא בדק יותר מדי את הגופה. רק הזיז מעט את הראש הצדה, הניח אותו בעדינות על הכרית ואמר לצעיר, "טוב, גמרנו. נלך." לפני שהסתלקו, הצעיר נעץ בהם מבט וקרץ. חלפו שבועות עד שהצליחו לדבר ביניהם על סימה.

בוקר יום השנה ושמוליק רצה לספר על החלום אבל הוא היה זהיר. בדק את הבעת פניה של שושנה, להבין אם אפשר לקבל את תשומת לבה. לאחרונה היתה מתעצבנת על כלום ומפסיקה לדבר איתו בלי שיבין למה. מה יש לה? למה היא משתנה לו כל שני וחמישי? אתמול למשל היא תקפה אותו כשרצה לשתף באיזו אנקדוטה שקרא בעיתון ודרש שתסתכל עליו. "למה אתה חושב שהעולם צריך לעצור מלכת כשאתה מדבר?" היא שאלה בכעס וחזרה לענייניה. האם זה ככה משום ששלושים שנה היא לימדה בבית ספר? בגלל זה היא כבר לא יכולה להקשיב לאף אחד, אפילו לא לו? "מאז שאני בבית אתה לא שותק!" אמרה לו לפני כמה ימים, וזו היתה הערה מעליבה. ועוד הוסיפה, "למה שאקשיב לך? אתה מקשיב לי? מבחינתך להקשיב למישהו אחר זה רק אתנחתא, כדי שתוכל להתארגן בינתיים לרעיון חדש שלך." מאיפה היא הביאה את זה? נכון שהוא חשש שאם לא ידבר את כל המילים שיש לו ומיד, הוא ישכח. הוא לא רצה לחשוב על ארבע-עשרה השנים שמפרידות ביניהם. הוא פחד, ממש חרד מזה שהיא תיקח את החפצים שלה יום אחד ופשוט תקום ותסתלק.

"אז החלום היה ככה..." הוא גישש במילותיו וכשזיהה שהוא יכול, המשיך, "אנחנו חוזרים מחו"ל במטוס. בנמל התעופה אני מגלה שהמזוודות נעלמו, שהן נלקחו לאיזו מערה שצריך לרדת אליה במעלית. גם את נעלמת לי. אני יורד במעלית ורואה אותך פתאום מסתובבת בעירום. את לא רואה אותי. אני מתקרב אלייך, אבל את הולכת לכיוון המקלחות. אני ניגש להציץ, רואה בתא שלך גם את סימה, שתיכן עירומות. סימה הסתכלה עלי ורצתה להגיד משהו, אבל את הסתובבת וסגרת לי את הדלת בפרצוף." הוא שתק לרגע, בלע את הרוק. "בפעמים הקודמות שחלמתי את זה, לא סגרת לי את הדלת בפרצוף."

שושנה הרימה את הראש מהתשבץ. "ולמה הפעם סגרתי לך?"

"מאיפה אני יודע, תגידי את! תשאלי את עצמך."

"אבל זה חלום שלך," ענתה באדישות.

"להכין לך משהו לאכול? שאסחט לך מיץ ירקות?" שאלה. שמוליק לקח לידו את העיתון. "לא צריך!" רטן. הכעס השביע אותו. התמונה של שושנה וסימה שמסתובבות בעירום בנמל התעופה לא הרפתה ממנו. הוא לא ידע מה מטריד יותר, העירום שלהן, הדלת שנטרקה לו בפנים, או השאלה מה הן אמרו עליו זו לזו במקלחת.

לאחר כמה דקות קם, לבש את המעיל, חבש את כובע הצמר השחור על ראשו, נעמד ליד הדלת והודיע, "אני יוצא. את באה?"

"אתה לא זוכר מה אמרתי לך אתמול בערב? אמרתי שאני לא באה היום. לך לבד. תמסור ד"ש." והוסיפה, "תיקח גם את הצעיף, הולך להיות כפור." הוא רצה לשאול אותה, מה עובר עלייך בזמן האחרון? אני כבר לא מכיר אותך יותר. אבל החליט לדחות את השאלות לאחר כך. הוא קיווה שאחרי שיֵצא היא תפתח את הדלת ותבקש ממנו לחכות לה דקה עד שהיא תסיים להתארגן. לכן נעצר בשביל היציאה, ליד שיח הגרניום, שגם בקור הזה היה צפוף וירוק וריחני. הרוח הקפיאה לו את האוזניים והוא משך את הכובע עוד יותר למטה. מנקודה זו יכול היה להביט פנימה, מבעד לחלון. הוא התאכזב לראות ששושנה עדיין במטבח, ממשיכה לשבת בנחת כמקודם, ראשה כפוף אל העיתון, תלתליה הקצוצים חושפים את פניה. זו לא השושנה שהוא הכיר, זה ברור. צמרמורת של חרדה עברה בו. הוא חש לפתע בודד ואבוד בעולם החדש ששושנה מתחילה לשזור לעצמה בלעדיו. אבל לא לעלות איתו לקבר של סימה? לא לעמוד מעל הקבר ולהניח מעליו אבנים קטנות בשמם ובשם הבנים שלא יכלו להגיע כי הם בבוסטון? לא להצטלם ולשלוח להם? על זה אין סליחה.

שמוליק פסע אל תחנת האוטובוס, המטרייה המתקפלת מתחת לזרועו. היה לו מזל גדול שלא ירד מבול. השמים היו אפורים אך לא רמזו על גשם שעומד לרדת. כל חצי שעה עובר אוטובוס שעוצר בבית הקברות בחולון. שמוליק העדיף לפספס את האוטובוס הראשון שחלף, כדי לתת לשושנה זמן להתחרט ולמהר אחריו לתחנה. כשהאוטובוס הבא הגיע שמוליק עלה ושילם עד בית הקברות. הוא ידע בדיוק לאן עליו ללכת. כבר שלושים שנה הוא עושה את הדרך הזאת, ביום השנה. הוא שינן לעצמו: "אתה הולך בשביל הראשי, בסמטה השנייה שלו הוא מתפצל לימין ולשמאל, אתה צריך לפנות שמאלה ואז השביל שוב מתפצל ואחרי כמה וכמה התפצלויות אתה מגיע לסימה." אבן טבעית אדמדמה, מיוחדת, בצורה של לב. על האבן חרות: פ.נ. סימה אהרון לבית מכליס, אישה, אם, חברה, אהובה, עוד לא הספיקה הכול. שושנה הגתה בעצמה את המילים האלו.

שמוליק הרגיש נינוח. שלוות בית הקברות עטפה אותו ולא הפריע לו שלא היה איש מלבדו. הוא התעכב ליד מצבות משיש חברון שנקרו בדרכו וקרא את הכתוב עליהן. אף פעם לא עשה זאת בעבר. זו היתה "השכונה של סימה". הוא קרא בקול רם את שמות המתים ואת שמות ההורים שלהם והעיירות מהן הגיעו. כולם צדיקים, אהובים ויקרים ובלתי נשכחים. המתים תמיד עולים בדרגה אחרי מותם. כולם, חוץ מאבא שלו, שאף פעם לא היה צדיק גדול, גם לא אחרי מותו. מזל שאין לו קבר, לאביו. הוא היה אבא מרחוק. קצין קשר באונייה. פעם בשנה היה חוזר מהפלגה ומביא מתנות לו ולאחיו הגדול. הן היו עטופות בנייר ורוד פרחוני, בתוכן בובות או בגדים, או מטבח מיניאטורי וסירים, מתנות שנועדו לילדים אחרים. הוא לא ישכח את הפנים הנבוכות שלו כשגילה בבית שני בנים. אחר כך גם התפלא שגדלו. הם סלחו לו על זה, סלחו על הכול, רק לא על זה שהיה גורר את אמם לחדר השינה ונועל אחריו את הדלת לכל השבוע. הוא ואחיו היו מקשיבים מאחורי הדלת לאנחות שבקעו משם ומחכים שהשבוע הזה יחלוף ואביהם שוב יארוז את המזוודה וייעלם לעוד שנה.

"הוא התכופף מעל מעקה האונייה ומעד למים," הסבירו להם שני גברים זרים כשהחזירו לאמו כמה מחפציו האישיים. אף אחד לא האמין לסיפור הזה, אבל כשהם הלכו הוא זכר שאמו לחשה, "ברוך שפטרנו," והמשיכה את חייה כרגיל. אף פעם לא הצליח להבין את ההקלה העצומה שמרגישים אחרי שכבר אין למי לחכות, והחיים מתנהלים על רצף קבוע, ללא הדריכות המעיקה שמולידה הציפייה.

כשהתעייף, התיישב על אחת המצבות ואכל כריך שקנה קודם לכן בקיוסק שבכניסה לבית הקברות. רוח קרה החלה נושבת, האור נחלש ורסיסים של גשם דק הצליפו על פניו. הוא פתח את המטרייה וחיפש את האבן האדמדמה של סימה. היא חייבת להיות פה באזור. הוא אף פעם לא פספס אותה. הוא חייב להגיע כדי להצטלם ליד המצבה ולשלוח את התמונות לבנים בבוסטון. הבנים שלו ושל סימה, הבנים ששושנה גידלה. כל שנה הוא מצטלם עם שושנה להזכיר להם את יום השנה, אף על פי שהם בקושי זוכרים את אמם. הם סיפרו לבנים הכול על אמם – על המחלה שלה, על העזרה של שושנה, על האהבה שלהם אחד לשני ולסימה. סיפרו איך שושנה הפכה להם לאם, איך ניסו להביא להם עוד אחים אבל זה לא צלח. רק על הקור העז, על הזמן שעמדו מעליה, הסתכלו בה ולא עשו כלום, על הריח של המחלה, רק על אלה הם לא סיפרו כלום. כל שנה הם מבקשים ממנה סליחה. שניהם. ביחד הם עומדים מול האבן וחושבים על אותו דבר. הפעם לא היה לו מושג איך ומה ירגיש בלעדיה. אבל איפה הקבר שלה? למה הוא לא מוצא אותו? אין אף אבן אדמדמה בצורה של לב בסביבה.

פתאום רעם עז התגלגל מצד אחד של השמים אל צדם השני. אחריו החל לרדת מבול. שמוליק פתח את המטרייה, אבל בגלל הרוח היא התהפכה עד מהרה והפכה למוט ארוך וחסר תועלת. הוא המשיך לפלס את דרכו בין המצבות והן נדמו לו לפתע כמו סירות מפרש עולות ויורדות על פני גלים, ואילו הוא הקברניט, אוחז במוט ההגאים ומפלס את דרכו קדימה. כבר לא קרא את הכתוב על המצבות ובעיניו רק חיפש בקדחתנות מבעד למסך הגשם את האבן האדומה של סימה שנבלעה בים השיש.

הגשם התחזק, האור התכהה, סירות מפרש תקפו אותו מכל עבר. הוא כבר לא ידע היכן הדרך לסימה ולא היכן הדרך החוצה. ראייתו היטשטשה. הוא המשיך להתקדם כסומא, מעד על מצבות. הוא היה עייף. גופו רעד. לפתע ראה מרחוק את שושנה ואת סימה ושתיהן עירומות, מתעלמות מהגשם. הן התקרבו אליו שלובות זרוע, צוחקות. התלתלים שלהן התעופפו ברוח. הן היו צעירות ובריאות.

הוא התיישב על מצבה וחיכה שיתקרבו.

אדון הלילה / לאה שדה
שולחן כתיבה, 2022
168 עמודים

לאה שדה היא סופרת ופסיכותרפיסטית. קובץ הסיפורים "אדון הלילה" הוא ספרה הראשון