פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "אנטומיה של סקנדל" מאת שרה ווהן

פרק שלישי

סופי

22 באוקטובר 2016

"המֵייל" הוא שעלה על הסיפור. הם צריכים לחכות עד צאת המהדורות הראשונות כדי לגלות את חומרת המצב.

מנהל התקשורת של ראש הממשלה, כריס קלארק, הגיע: הוא פוסע הלוך ושוב, טלפון צמוד לאוזנו או תקוע בידו, פרצופו העכברי מקשיח בציפייה; זוג עיניים קטנות מצטמצמות מעל אף חד, שקהה מעט תחת רובד שומן – תוצאה של יותר מדי ארוחות טייקאווי, ואפרוריות שמעידה על תשישות כתוצאה מאינספור השכמות מוקדמות ולילות מאוחרים.

היא לא יכולה לסבול אותו. המבטא הדרום-לונדוני המאנפף שלו, החשיבות העצמית, ההליכה השחצנית – הליכה של איש נמוך, מטר שבעים וחמש בסך הכול, הוא מתגמד לעומת בעלה. הידיעה שהוא איש חיוני עבור ראש הממשלה. "הוא מחובר לעם. הוא מחזיק אותנו על הקרקע, יודע מה חסר לנו – ואיך לספק את המחסור הזה," ג'יימס אמר לה פעם כשניסתה לנסח במילים את החשדנות האינסטינקטיבית שחשה כלפיו. אין לה שום כלי כדי להבין את האיש הזה, עיתונאי לשעבר מ"ניוז אוף דה וורלד", שגדל בבַּרקינג. רווק, בלי ילדים, אבל מסתבר שלא הומו, ונראה שכל מעייניו מוקדשים לפוליטיקה. גבר בסוף שנות השלושים לחייו, התגלמות הקלישאה הסתומה – "נשוי לעבודה".

"פאק," הוא סורק עכשיו את הסיפור באייפד שלו, עדיין מחכה למשלוח העיתון השמן של שבת; שפתיו מתעקלות בהבעת בוז, כאילו יש טעם מר בפיו. מיצי הקיבה מטפסים לגרונה של סופי כשהיא רואה את הכותרת: "שר ניהל רומן עם עוזרת מנהלית", ואז כותרת המשנה: "מקורבו של ראש הממשלה ניהל מפגשי אהבים במסדרונות השלטון".

היא מרפרפת על הפסקה הראשונה, והמילים מתגבשות לכדי משהו מוצק ובלתי אפשרי. ״השר החתיך ביותר בבריטניה קיים יחסי מין עם עוזרת מנהלית במעלית בבית הנבחרים, חושף ה'דיילי מייל' באופן בלעדי.

״ג'יימס וַייטהַאוס, שר זוטר במשרד הפנים ומקורבו של ראש הממשלה, ניהל רומן עם התחקירנית הפרלמנטרית שלו בארמון וסטמינסטר. השר, נשוי ואב לשניים, חלק חדר עם אוליביה ליטון, בלונדינית בת 28, במהלך הוועדה המפלגתית".

"טוב, זה היה מטומטם בטירוף." קולו של כריס מפלח את הדממה כשהיא מתאמצת לשלוט ברגשותיה ולמצוא דרך להישמע מאופקת וברורה. זה מעבר לכוחותיה, והיא קמה בבת אחת כששאט נפש גואה בה כמו בחילה, והיא נחפזת לצאת מהחדר. היא מסתתרת במטבח ונשענת מעל הכיור – בתקווה שהדחף להקיא יחלוף. משטח הכרום צונן למגע והיא מתרכזת בבוהק שלו, ואז בציור של פין: בין הבודדים שהיו ראויים בעיניה לתלייה על המקרר. הוא מראה ארבע דמויות קווים עם חיוכים ענקיים, דמות האב מתנשאת מעל כל השאר: גבוה בחמישים אחוז מאשתו, גבוה במאה אחוז מבנו. כך רואה ילד בן שש את העולם. המילים "המשפחה שלי" משורבטות בטוש אדום כהה.

המשפחה של פין. המשפחה שלה. דמעות נקוות בעיניה אבל היא מסלקת אותן במצמוץ ונוגעת בריסיה הלחים כדי שהמסקרה לא תימרח. אין זמן לרחמים עצמיים. היא חושבת מה אמה הייתה עושה: מוזגת לעצמה ויסקי כפול ומוציאה את הכלב לטיול ממריץ וסוער על הצוקים. כאן אין אף כלב. גם אין שבילי חוף נידחים שאפשר ללכת בהם לאיבוד; או להסתתר בהם מפני העיתונאים, שעל סמך תקריות עבר עם פוליטיקאים אחרים, אפשר להניח שיתחילו לצבוא על דלת ביתם בקרוב.

איך להסביר את זה לילדים, שיצפו לצאת מוקדם בבוקר לבלט ולשחייה? המצלמות. אולי עיתונאי? עם פין עוד אפשר להסתדר – אבל אמילי? לא יהיה סוף לשאלות. אבל למה הם כאן? אבא בצרות? מי זאת האישה הזאת? אמא, למה הם רוצים תמונה? אמא, את בוכה? למה את בוכה, אמא? עצם המחשבה על כך – משפחתה תחת זכוכית מגדלת, חשופה להשפלה פומבית, והיא נאלצת להרגיע אותם כשהשאלות ממשיכות ללא הרף – כמעט גורמת לה להקיא.

ואז יהיו פיסות מידע שהילדים ישמעו בגן המשחקים ויבינו למחצה, ומבטי רחמים או שמחה לאיד גלויה מאימהות אחרות. לרגע היא שוקלת לארוז את הילדים במכונית ולנסוע לאמא שלה, במעמקי דֵבוֹן, חבויה מאחורי אינספור שבילים גבוהי משוכות. אבל בריחה מרמזת אשמה – ועל חוסר אחדות. מקומה הוא כאן, לצד בעלה. היא ממלאת כוס במי ברז, שותה במאמץ כמה לגימות הגונות, ואז חוזרת לסלון, לגלות איך תוכל לשמר את הנישואים שלהם ולעזור להציל את הקריירה הפוליטית שלו.

"אז – היא פשוט אישה דחויה קלאסית?" כריס קלארק רכון קדימה, בוחן את ג'יימס במבטו, כאילו מנסה למצוא הסבר מתקבל על הדעת. עולה בדעתה של סופי שאולי הוא א-מיני. יש בו משהו קר כל כך: כאילו הוא לא מסוגל להבין חולשות אנושיות – קל וחומר תשוקה פראית וחסרת אחריות.

"אמרתי לה שהרומן בינינו היה טעות. שזה נגמר. היא לא מצוטטת ישירות, נכון, כך שלא יכול להיות שהיא זאת שהלכה לעיתונות?"

"היא עובדת בווֶסטמינסטֵר. היא יודעת איך להדליף סיפור."

"'מקורבים של...'?" ג'יימס נראה מיוסר כשהוא מביט בערימות הטקסט שנכתבו עליו.

"בדיוק. 'הוא ניצל אותה. היא חשבה שזאת מערכת יחסים אמיתית והוא התייחס אליה באופן מחפיר... אמרה מקורבת של מיס ליטון'."

"קראתי את זה," אומר ג'יימס. "אין צורך להמשיך."

ואז סופי מתיישבת על הספה, מול בעלה, ולימינו של מנהל התקשורת. אולי זה מזוכיסטי מצדה, לרצות לדעת את כל הפרטים, אבל בורות היא לא אופציה. היא צריכה להבין בדיוק עם מה היא מתמודדת. היא מנסה לקרוא מחדש את הסיפור – להפנים את מה שאוליביה עברה, לדברי ה"מקורבת"; לקרוא על הנסיעה במעלית בבית הנבחרים. "בין קומה לקומה הוא לחץ על כפתור המעלית כדי לתקוע אותה". היא מדמיינת את הכתב מגחך כשהוא בוחר את כפל הלשון הזה; את הקוראים מצחקקים, ומיד מרסנים צחוקם, או מרימים גבה – אבל אף על פי שמשחק המילים הגס מעורר בה חלחלה, העובדות עצמן לא נשמעות הגיוניות.

היא נושאת את מבטה, שמה לב שכריס עדיין מדבר.

"אז הקו שאתה נוקט הוא כזה: אתה מתחרט מאוד על הרומן הקצר ועל הכאב שהסבת למשפחתך. העדיפות הראשונה שלך עכשיו היא לשקם את מערכות היחסים האלה." הוא מעיף בה מבט תוך כדי דיבור. "את לא הולכת להנחית עלינו איזו הפתעה, נכון, סופי?"

"כמו מה, למשל?" היא נרתעת בבהלה.

"כמו להודיע שאת עוזבת. לספר את הצד שלך בסיפור. לברוח באישון לילה?"

"אתה צריך בכלל לשאול?"

"כמובן." הוא מנסה לאמוד אותה במבטו.

"לא, מובן שלא." היא מצליחה לשמור על טון ניטרלי: לא לחשוף שכן, ברור שחשבה לברוח, להיעלם בתוך מאורת ארנב עשויה שבילים הרחק מלונדון ומהמציאות החדשה והמכאיבה של חייה; או להסגיר את כעסה על כך שכריס ניחש זאת.

הוא מהנהן, נראה מסופק, ואז פונה לבעלה.

"הבעיה היא, כמובן, א. שהיית בעמדת כוח; ו-ב. שעשית סקס בזמן העבודה בממשלה. על חשבון משלם המיסים."

"הוועדה המפלגתית לא ממומנת על ידי משלם המיסים."

"אבל העבודה שלך כשר בממשלת הוד מלכותה כן. ואם אתה עושה חיים במעלית כשאתה אמור לעזור לנהל את המדינה זה נראה בעייתי, בלשון המעטה."

"אני מבין את זה."

היא מעיפה בג'יימס מבט חד, נדהמת להיווכח שהוא לא מכחיש את זה, שהוא מאשר את התיאור הזה. מנהל התקשורת מחייך, והיא תוהה אם הוא נהנה להקטין אותם ככה. זאת האדרה עצמית: הוא מעמיד אותם במקום ועל ידי כך נותן תוקף לעצמו, חוזר ומבסס את חשיבותו לראש הממשלה, היא רואה את זה. אבל יש שם משהו מעבר לזה, אפילו מעבר להתענגותו כעיתונאי לשעבר על סיפור טוב. למרות כל הטריקים המלוכלכים שלו – יצא לו מוניטין כאדם חסר רחמים שינצור לעצמו גרגיר רכילות ויאיים לנצל אותו ברגע הקריטי ביותר, בדומה למצליף ממשלה – נראה שהסיפור מפריע לו באופן אישי.

"אז המפתח הוא לסרב להגיב על פרטים. זאת רכילות מאוסה ואתה מסרב להיכנס לפרטים לגביה. בהצהרה שלך תדגיש שהטעות הקצרה הזאת בשיקול הדעת לא השפיעה בשום אופן על תפקודך כשר. אתה לא תיכנס לפרטים: פרטים עלולים להתפוצץ לך בפרצוף. ואתה גם לא תרחיב. תיצמד לקו: חרטה עמוקה, רומן קצר, משפחה בעדיפות ראשונה. תתנער ותבטל, אבל אל תכחיש. מובן?"

"בהחלט." ג'יימס מביט בה ומציע חיוך, והיא מתעלמת ממנו. "ואין צורך שאגיש התפטרות?"

"למה שתעשה דבר כזה? אם ראש הממשלה יהיה מעוניין בכך הוא יבהיר לך את זה – אבל הוא לא נוטש חברים ותיקים, אתה יודע את זה, ואתה אחד החברים הכי קרובים שלו." כריס מצביע על האייפד ועל המאמר בגיליון של ה"מייל". "זה כתוב כאן."

"כן." ג'יימס מזדקף באופן בולט. הוא וטום סָאתֵרן מכירים זה את זה מימי איטון, ומאוקספורד, וכל ימי נעוריהם ובגרותם שזורים הדוקות אלה באלה, מגיל שלוש-עשרה. זאת הנקודה החיובית היחידה שאפשר להיאחז בה: ראש הממשלה, הידוע בנאמנות המוחלטת שלו, יעשה כל שביכולתו כדי לא לאכזב את חברו הוותיק ביותר. סופי נאחזת במחשבה הזו: טום לא יזרוק את ג'יימס לכלבים. הוא לא יכול. זה לא הטבע שלו, ובכלל, הוא חייב לו יותר מדי.

"הוא ציין את זה מוקדם יותר." ג'יימס מכחכח בגרונו. "הביע תמיכה."

סופי מרגישה את האוויר משתחרר מריאותיה. "אז דיברתם?"

הוא מהנהן אבל מסרב להרחיב. הקשר בינו לבין טום הוא אקסקלוסיבי. טקסי שתייה, תעלולים ילדותיים כגון הורדת מכנסיים בפומבי, חופשות משותפות בשנות העשרים לחייהם, בהן תכננו יחד את הקריירה הפוליטית של טום, ולאחר מכן גם קריירה בשביל ג'יימס, אחרי שצבר קצת ניסיון בעולם האמיתי, כל אלה יחד הלחימו את שני הגברים זה לזה, באופן ששתים-עשרה שנות הנישואים ושני הילדים המשותפים שהיא חלקה עם ג'יימס עדיין לא השתוו לו. והדבר התמוה הוא שטום – היא עדיין מתקשה לחשוב עליו בתור האיש החזק ביותר במדינה, ועדיין זוכרת אותו משתכר כמו חזיר באחת החופשות שלהם בטוסקנה בסוף שנות העשרים לחייהם – הוא הצד התלוי יותר ביחסיו עם ג'יימס. זה נעשה פחות מובהק מאז שהפך לראש ממשלה, אבל היא יודעת שיש ביניהם חוסר שוויון – שכנראה נסתר מעיני כולם, מלבדה. הוא זה ששועה לעצות של בעלה, כן, אבל היא יודעת שהוא גם בוטח בו כאיש סודו.

"עם התמיכה של ראש הממשלה תהיה בסדר," אומר כריס בהחלטיות. "סקס לא חייב לחסל קריירה בימינו. לא אם העניין נסגר במהירות. שקרים כן. ליתר דיוק, היתפסות בשקרים." הוא מושך באפו, באנינות פתאומית. "חוץ מזה, אתה לא איזה אידיוט אומלל שנתפס עם היד במכנסיים, מצלם את עצמו בסמארטפון. חוג מסוים בקרב המצביעים הגברים, המבוגרים יותר, יחשוב שזה טבעי לגמרי לעשות סיבוב על חתיכה צעירה." הוא נוחר בבוז. "לא עניינו של אף אחד חוץ ממך, כל עוד עוברים הלאה מהר וזה לא חוזר על עצמו."

"מה בנוגע לחקירה – בנוגע לניהול קשר עם עובדת המפלגה?"

קרביה של סופי מתכווצים. היא מצטמררת מהמחשבה על חקירה פנימית מתמשכת, תחת סיקור העיתונות, שתתקוף ותנדנד ותתלונן על אי-נשיאה באחריות ועל טיוח. זה עשוי להרוס את הקריירה שלו אבל זה גם יפגע בהם; להמשיך ללבן את הנושא כשצריך לקבור אותו עמוק.

"ראש הממשלה אמר משהו לגבי זה?" קולו של כריס חד, עיניו העכבריות – עיני תכלת חיוורות – מתרחבות.

ג'יימס מנענע את ראשו.

"אז אין צורך. זאת פרשה מטופשת ואפשר לשכוח ממנה מהר – בתנאי שסיפרת לי הכול?"

ג'יימס מהנהן.

"טוב, אתה חלק מהמעגל הפנימי. אם זה יורד מהכותרות במהירות אין צורך לעשות שום דבר נוסף."

מתחשק לה לצחוק. ג'יימס יהיה בסדר כי הוא שייך לחוג הנכון; הוא לא עבר על החוק, והוא נהנה מחסותו של ראש הממשלה. מבטה נודד מעבר אליו אל מדף הספרים, עליו עומדים שני הספרים של הילרי מַנטֵל על תומס קרוֹמווֶל: סיפורים על עידן שבו הכול סבב סביב נשיאת חן בעיני מלך הפכפך. למעלה מארבע מאות שנה עברו מאז, ולמפלגה של טום עדיין יש נופך של חצר מלוכה.

היא עוצמת את עיניה ומנסה לרסן מחשבות על סדר יום חדשותי, מסביב לשעון, ועל חשיבת העדר שנוצרת כשסיפור צובר תאוצה ברשתות החברתיות. החדשות, בימינו, מתחלפות מהר כל כך. אבל הכול יהיה בסדר, כך אמר כריס, והוא טיפוס ריאליסטי, אפילו ציני: אין לו שום סיבה להרגיע אותם בהבטחות שווא. שום סיבה בעולם.

היא פוקחת את העיניים ומביטה בבעלה.

אבל פניו, הניחנים ביופי קלאסי, עם עצמות לחיים גבוהות ולסת איתנה, והקמטוטים הקלים בזוויות עיניו, המעידים על שהיות ממושכות בחיק הטבע ונטייה לצחוק, נראים מתוחים; היא לא מצליחה לקרוא את הבעתו.

הוא מביט בגבר השני, והיא מזהה משהו לא אופייני לו – הבזק חטוף של ספק.

"אני מקווה שאתה צודק."

אנטומיה של סקנדל / שרה ווהן
כנרת זמורה דביר, 2022
תרגום מאנגלית: סיון מדר
304 עמודים מודפסים

שרה הול, הכותבת תחת שם העט שרה ווהן, היא סופרת ועיתונאית בריטית. היא עבדה ככתבת בכירה בעיתון הגרדיאן במשך 11 שנים. בגיל 40 החליטה לכתוב רומן ולפרסמו. מאז פרסמה חמישה רומנים. "אנטומיה של סקנדל" הוא הרומן השלישי שלה, שלאחרונה עובדה לסדרה בנטפליקס