פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "את אוהבת אותי" מאת קרוליין קפנס

פרק רביעי

עברו יומיים מאז האמבוש שעשית לי עם חברייך למועדון ואני לא עשיתי לך "סטוקינג". הייתי טוב. הלכתי נגד כל האינסטינקטים שלי והצטרפתי לקרוספיט כדי להיות נחמד לגמדוס (במילים אחרות, לשים עין על המזדיין הזה, ליתר ביטחון) ואני מודה, מרי קיי. דווקא כן הייתי קצת שיפוטי לגבייך. הקטע הזה שלך, להיות במין קליקת מתבגרים כזאת, זה לא אידיאלי. את אישה. תואר שני במדעי הספרנות. אבל את תקועה בסוף העולם שמאלה לכל החיים. אני תולש את התגית מסוודר קשמיר שחור חדש לגמרי – המתנה שלי בשבילך, בשבילנו – והערב אני אראה את האור.

זה ערב של דייט, יא בני זונות!

היית כל כך חמודה כשהזמנת אותי לצאת איתך. הצמדת מדבקה לדולי קרטון ואני התכופפתי כדי להסתכל על המדבקה – העתיד שייך לנשים – ואת נשארת נמוכה, קרובה. רכנתי עוד קצת אלייך. "קיבלת אישור להשחית את מיז קרטון?"

את מיהרת להזדקף ויישרת את החצאית שלך. "חה-חה," אמרת. הסתכלת בטלפון שלך. "אולי כדאי שאצא. יש לי מועדון קריאה הערב בבר-היין..." אני חייכתי – אוי ביינברידג', אתה חייב לראות את קוקטייל – ואת רצית שאדע לאן את הולכת. "אחת-עשרה, כמו היקב," אמרת, כל כך לחוצה, כל כך פאקינג חמודה. "אבל עד עשר כבר נעוף משם."

נופפת לשלום וגירדת בגרבונים שלך, מושכת את המבט שלי אל הרגליים שלך.

ההזמנה התקבלה, מרי קיי, ואני מאשר את הגעתי – כן-כן, כלומר כן.

אני מחכה לך במרכז המסחרי הקטן מול "אחת-עשרה", בצד השני של הרחוב, וסוף-סוף מועדון הקריאה שלך נגמר ויש כרטיסי אשראי וחיבוקים, הבטחות כוזבות להיפגש שוב בקרוב ולמה אתן הנשים משקרות אחת לשנייה כל כך הרבה? אני מתגנב מסביב לבלוק – ואני מאט – ואת מבחינה בי.

"ג'ו? זה אתה?"

את חוצה אליי את הכביש שלא כחוק – פינצ'ר ז"ל לא כאן כדי לתת דוח – ואני פוגש אותך באמצע הדרך, מעבר לשמיים. האם אנחנו מתחבקים? אנחנו לא מתחבקים. אני מסמן בראש לעבר הבר שבחרתי בשבילנו, לא איזה יקב מזדיין, סתם פאב. "נו בואי," אני אומר. "דרינק אחד."

את מזיזה את תיק היד שלך. "אולי כדאי שאלך הביתה. סיימנו מאוחר הערב."

ציפיתי לקצת התנגדות ואני כבר מכיר מצוין את הפרעת האוּלַיכְּדַאי שלך. אולי כדאי היה ששֶל סילברסטיין יכתוב שיר על האוּלַיכְּדַאִים ועל הצורך הנשי להפגין מודעות למה שאישה טובה הייתה עושה ברגע זה. אבל את עדיין מהססת ומה לעזאזל יש לחשוב כאן? אַת השכנה שלי. את גרה ממש מעבר לפינה והפאב נמצא ממש מעבר לפינה והבת שלך היא לא בת שש – אין בייביסיטר לשחרר – והכתפיים שלך דרוכות ורק נדרכות יותר – "אני לא יודעת, ג'ו..." – ולא למדת כלום מפאקינג ליסה טדאו? תפסיקי להרגיש אשמה, לעזאזל.

אני הגבר שאת צריכה שאהיה ברגע זה. קר רוח. אבירי. "חבל," אני אומר. "זה היה יכול להיות מועדון הקריאה הראשון שלי."

הכתפיים שלך נשמטות. "טוב, לא הייתי רוצה שתפספס את מועדון הקריאה הראשון שלך. דרינק אחד. אחד."

אף אחד לא מתכוון לזה אף פעם ואני פותח את הדלת של ה"הארבור פאבליק האוס" ואת נכנסת פנימה ואנחנו זוג עכשיו. אנחנו עושים את דרכנו לאחד השולחנות ואני אומר לך כמה נהניתי באמת לפגוש את החברים שלך ואַת כולך מלאה נחת. "הו יופי! אתה רואה, הם נחמדים, נכון?"

את מתיישבת באחד התאים ואני מתיישב בצד השני. "וצדקת," אני אומר. "מלנדה לא כועסת. היא התחילה לעקוב אחריי באינסטגרם..." שקר לבן. אני התחלתי לעקוב אחריה אבל היא באמת החזירה לי. "והיא גרמה לי לחשוב על הרבה דברים..." חה! "והחממה שלה נשמעת מדהימה..." כאילו שכרזות עושות משהו למישהו חוץ ממנה. "אי-אפשר שלא לאהוב את זה, לא ככה?"

אי-אפשר שלא לאהוב אותי וזה מה שאת עושה. אני במעגל שלך, בשולחן שלך. "כן-כן," את אומרת. "היא נהדרת, יש לקול שלה כוח..."

"חזק מאוד. האנשים שלך הם אנשים טובים."

את מחייכת. אני מחייך. אפשר להרגיש את הלהט בינינו ואת מסתכלת סביבך ומעירה משהו על זה שריק פה וזה רק אנחנו ושני בחורים בכובעי צמר. מלחים כאלה. המעילים שלנו יורדים ואפשר לראות ששתית והברמנית ניגשת, טרום-נַפטָלינית רכה ואגסית. אני מבקש לראות תפריט ואת מסתכלת עליי. "אה," את אומרת. "אני כבר אכלתי. אולי כדאי שאקח רק מים."

אני מחייך, לא נותן לעוד אוליכדאי להרתיע אותי. "לא אכפת לי לאכול לבד."

בסוף את מבקשת כוס טקילה – שובבה – ואני מזמין כריך עוף מטוגן בנוסח דרומי וגם וודקה עם סודה מקומית ואת מבטיחה לגנוב שוב צ'יפס תוך כדי שאת שוזרת את האצבעות זו בזו כאילו את בראיון עבודה. "אז מה," את אומרת. "איך מתקדם הבית?"

"שיט," אני אומר. "אז זה נכון. אתם באמת לא מדברים על הספר במועדון קריאה. אתם מדברים על הכול חוץ מהספר."

הקול שלך משוחרר מהאלכוהול אבל את לחוצה – זה בכל זאת דייט ראשון – ואת מקשקשת על בילי ג'ואל – תמיד אהבת את "Italian Restaurant" – תוך כדי שאת כותבת לבת שלך ותוחבת את הטלפון בארנק. את מספרת לי על מועדון הקריאה שלך, על השכנה שלי עם עיני-הצואה שקרעה את הספר לגזרים. אנחנו מסכימים שתמיד יש איזו ננסי ואני מספר לך על ערב קריאה שהנחיתי בניו יורק, עם איזו ננסי כזאת שרשמה הערות לסופר. אנחנו בשוונג. השיחה בטלה, אבל אף פעם לא היינו ככה, לבד בחושך, בלילה, בתא ישיבה בבר.

"טוב," את אומרת. "אני חייבת לשאול. אני יודעת שגמרת עם ניו יורק ואל-איי. אבל חשבתי עליך..." את אמרת את זה. "ואני מרגישה שבטוח יש כאן עוד משהו. בחור רווק עובר לבית גדול בביינברידג'. איך קוראים לה? לסיבה שאתה כאן."

אני נאנח כמו כל בחור כשבחורה שואלת אותה על העבר שלו ואת מתחננת. סבלת שלוש שעות עם חבורת נשים שאת מכירה מאז התיכון, רובן נשואות לגברים או לנשים שאת מכירה כבר יובלות.

"נו בחייך," את אומרת. "תגיד לי למה באמת בלעת את הצפרדע. ממי אתה בורח?"

זה החלום – את רוצה לדעת הכול עליי – וזה הסיוט – אני לא יכול לספר לך הכול עליי. למדתי בדרך הקשה, עם לאב, אבל אין לנו שום סיכוי להמשיך הלאה אלא אם תדעי למה אני כמו שאני, חתיך, פנוי, טוב.

אני מתחיל בהתחלה, באהבה הראשונה שלי בניו יורק. אני מספר לך שהתאהבתי חזק בהת'ר (קנדיס ז"ל). זו הייתה תאווה ממבט ראשון. ראיתי אותה בהצגה – יפה כמו לינדה רונסטאט – ואיתרתי אותה בתיאטרון.

את מנגבת את הכוס שלך במפית. "וואו. הלכת חזק על הבחורה הזאת."

"הייתי צעיר. זה אחרת כשאתה צעיר. אתה נהיה אובססיבי."

את זורקת לי כן-כן ואת מקנאת, המחשבה עליי אובססיבי כלפי אישה אחרת. אני לוגם מהמשקה שלי בזמן שאת מדמיינת את לינדה רונסטאט עליי ואני אומר לך את מה שאת צריכה לשמוע, שהת'ר שברה לי את הלב. את מזדקפת. את רוצה לדעת עוד ואני מספר לך על היום שהיא זרקה אותי. "אני נוסע לבדוק איזו דירה בברייטון ביץ' כי אני חושב שאנחנו עומדים לעבור לגור יחד," אני מתחיל, ונזכר ביום ההוא על החוף, קנדיס. "זה היה ליל קיץ חם. אני בחיים לא אשכח את הריח, את הזבובונים..."

את שמחה כי הבחורה הזאת לקחה לי את השמחה ואת עושה פרצוף. "בבקשה אל תהרוס לי את ניו יורק, ג'ו."

אני צוחק ואני מספר לך שהת'ר זרקה אותי בהודעה קולית בזמן שהייתי בתוך הדירה ואת עוצרת את הנשימה – לא – ואני צוחק צחוק מתגונן, אוהב, כמו שאתה צוחק אחרי שעבר מספיק זמן ואתה מוכן לאהוב שוב, כמו שלא אהבת אף פעם קודם. "כן."

כריך העוף שלי מגיע ואת לוקחת את אחד הצ'יפסים שלי ולועסת. "וואו. איבדת גם את הבחורה וגם את הדירה."

אני לוקח ביס מהעוף ואת שולחת יד לעוד צ'יפס. יש בינינו קליק. את רוצה את הבייקון, אני רואה את זה, ואני שולף אותו מתוך הכריך שלו כאילו הוא אבן במשחק "מפולת לבֵנים" ואת לוקחת אותו. קראנץ'.

"אם את חושבת שהסיפור על הת'ר נוראי, אוי אלוהים, בואי אני אספר לך על מליסה."

את מחככת את כפות הידיים וזה באמת כיף. זה קתרזיס בשבילי לספר לך על מליסה (בק ז"ל). בגרסה הזאת, הייתי מלצר בדיינר באפר וסט סייד ומליסה נכנסה למסעדה, התיישבה באזור שלי, וכתבה את המספר שלה על החשבון. את לוקחת שלוק גדול – טוב, זה אגרסיבי – ואני אומר שמליסה הייתה צעירה מדי בשבילי. הלחיים שלך מאדימות כמו המיטה האדומה. את אוהבת את זה שאני האנטי-שיימוס, שאני רוצה אישה, לא את מה שהחֶברה הזאת שלך, עם אובססיית הנעורים שלה, קוראת לו נערה לראווה.

"כן," אני אומר. "ממש צעירה מדי, אבל היא נראתה לי כאילו יש לה נשמה עתיקה. הספר האהוב עליה היה דמויות נואשות."

את מנגבת את הידיים, שוב מרגישה מאוימת. אני אומר לך את מה שלמדתי ממליסה, שקריאה לא תמיד תורמת לאמפתיה. היא הייתה סייפת תחרותית והיא הייתה ביחסי אהבה-שנאה תלותיים עם החברה הכי טובה שלה אפּל (פיץ' סלינג'ר ז"ל). "אבל זאת לא הייתה הבעיה," אני אומר. "בסופו של דבר, מליסה הייתה במערכת יחסים עם אדם אחד, ואחד בלבד."

אנחנו אומרים את זה ביחד: "מליסה."

הלב שלך יוצא אליי. הצלחתי לסבול את המיקרו-בגידות הרבות של מליסה. ניסיתי לאהוב אותה, לעזור לה להתמקד בסיף (בכתיבה). ואז היא בגדה בי. היא שכבה עם המאמן (פסיכולוג) שלה. את טומנת את הראש בידיים. "לא," את אומרת. "אוי אלוהים, זה מזעזע בכל כך הרבה רמות."

"אני יודע."

"מאמן."

"אני יודע."

אני אוכל את הכריך שלי ואת מסתכלת עליי כאילו שאני אמור לבכות עכשיו. "זה באמת לא כזה נורא," אני אומר, וקולט שזה באמת נכון, כי תראי לאן זה הביא אותי, אלייך. "יש לנו מזל שנשבר לנו הלב. זה פשוט אומר שיש לנו לב." אני לא מוכן לדבר על איימי, על לאב, אז אני מעביר אותנו מאנקדוטות לתיאוריה. "כל אדם הוא האדם הלא נכון עד שפוגשים את האדם הנכון..." את משפשפת את הקמיצה הריקה שלך. "אני לא מריר, מרי קיי. להיפך, אני מקווה שמצבן מצוין..." בגן עדן, או בתור אבק ברוח. "אני מקווה שהן מצאו את האדם הנכון." אני מתפלל לאל הרחום והכול-יכול – הארֶה פוֹרטי – ולוקח ביס גדול מהכריך שלי.

את מעדכנת את המלצרית שאנחנו נרצה עוד סיבוב – פאק כן – ואת מתפעלת מההסתכלות הבריאה שלי על החיים. אני אומר לך שזה לא ביג דיל. "אז מה," אני אומר, כי הדלת ללב שלך פתוחה קצת עכשיו, הטקילה, הפרטים על החיים שלי, וסוף-סוף את מוכנה שאכנס. "את ונומי... בנות גילמור במציאות. מה הסיפור שם?"

את פולטת אנחה עמוקה. את מסתכלת על המסעדה סביבך, אבל אף אחד לא מקשיב לנו. אף אחד לא קרוב. אני יודע שזה לא קל בשבילך, להיות בדייט, אבל זה מה שאת עושה. את יודעת את זה. את מתחילה. "הייתי צעירה אבל לא עד כדי כך צעירה, והחיים שלי... טוב, סיפרתי לך על ההורים שלי."

"אמא מרי קיי ואבא היקר."

את מחייכת. "כן-כן."

"אבא שלך ניסה להילחם בזה כשעברת הנה?"

אני מריח בצלים, שכבות מתקלפות, חושפות את האמת שמתחת לאמת. את אומרת לי שלא הבנת את הגירושין. לא היו שום סקנדל, שום בגידה. "זה היה כאילו יום אחד אמא שלי התעוררה ולא רצתה יותר את הקדילאק הוורודה שלה. היא לא רצתה גם אותו."

"היו סימנים?"

"פיספסתי אותם," את אומרת. "אתה טוב בסימנים? לקרוא אנשים..."

כן. "תשמעי, מי יכול לומר?"

"אני חושבת שכולנו רואים את מה שאנחנו רוצים לראות." את מסתכלת שוב סביבך, כל כך לחוצה, כאילו אחד האנשים האלה ישלח לנומי הודעה ויכתוב לה שאמא שלה בדייט. ואז את שוב נרגעת. "טוב, אמא שלי פחות או יותר הכריזה שנמאס לה ממרי קיי, שאנחנו עוברים לאי ביינברידג', שהיא כמהה לטבע."

"ואת לא יודעת למה היא עזבה אותו?"

"שום מושג," את אומרת. "זה היה ברוח טובה. לא היה מאבק על משמורת, לא היו מלחמות. הוא היה כל כך רגוע שהוא הסיע אותנו לשדה התעופה! הוא אבא שלי והוא מנשק אותי לפרידה כאילו שאנחנו נוסעים לסופשבוע. השארנו אותו לגמרי לבדו. אמא שלי הפכה אותי לשותפה לפשע. מצד שני, זה לא הוגן להגיד את זה כי כמו שאמרתי. הכול היה כל כך ברוח טובה, לעזאזל."

הלב שלי יוצא אלייך, באמת. "אלוהים."

"יום אחד אמא שלי מנדנדת לי לשים יותר אייליינר ופתאום... אנחנו גרים כאן והיא אומרת לי שאני לא צריכה שפתון. לא שאלתי אותה למה עזבנו, אבל בעצם... מה מפחיד יותר מזה שאמא שלך תהפוך לאדם זר לגמרי?"

אני חושב על המקום שאני נמצא בו עם לאב, חסר אונים מול נחישות עיוורת של אישה להפוך ילד לשלה. "אני מבין את זה."

"ואז, אחרי כל זה, אמא שלי דיברה כל לילה בטלפון עם אבא שלי, עודדה אותו לאכול יותר טוב."

"מוזר."

"נכון? וזה עוד לפני שהיו טלפונים סלולריים. לא יכולתי להתקשר לחברים שלי בבית. כאן עוד לא היו לי חברים. הרגשתי כל כך לבד. היא תמיד הייתה בחדר שלה, טיפלה באבא שלי, נתנה לו להגיד לה כמה היא יפה כאילו הם עדיין נשואים. אני זוכרת שחשבתי, וואו. את עוזבת אותו... את עוברת למדינה אחרת. אבל את אף פעם לא עוזבת גבר, גם כשאת כן."

"פאק, אלוהים אדירים."

את מניפה את הכוסית הריקה שלך. "וזה, ידידי, יותר-מדי-מידע." סגרנו מעגל שלם, הפכנו את הבדיחה, ואת מסמנת לקבל עוד כוסית ואת בשוונג, הסכר נפרץ. "זה כמו... כולנו שמענו על נישואים פיקטיביים. אבל מה עם גירושין פיקטיביים?"

"זאת דרך טובה לתאר את זה."

את בוהה בשולחן והמלצרית מטיחה את הכוסות שלנו ואת מודה לה ולוגמת. "פשוט הייתי שמחה לדעת למה היא עזבה אותו בכלל אם היא תיכננה לבלות את שארית חייה איתו בטלפון, אתה מבין? כי למה לא פשוט להישאר יחד אם זה מה שזה? למה לעקור מהשורש את כל החיים שלי?"

אני לא עונה לשאלה שלך. היא הייתה רטורית. את רק צריכה שאני אקשיב.

"אני מסתכלת לאחור ואני לא יודעת איך שרדתי." את נושמת. את מפעילה את האמפתיה הכי חשובה, האמפתיה שיש לנו כלפי עצמנו. "אמא שלי ואני היינו מתווכחות בלי הפסקה. לילה אחד חטפתי עצבים וזרקתי את הטלפון הקווי שלי עליה והייתה לה מין בליטה ענקית כזאת על המצח, עד כדי כך שהיא הייתה צריכה לעשות פוני כדי לכסות אותה." אני מחייך אבל את מקמטת את המצח ואה נכון: אלימות נגד נשים היא תמיד רעה, אפילו כשזאת את. "זה היה כמו גנים אפורים מינוס הכיף..." אני אוהב אותך. "כנראה הפנטזיה שלך על סידר קוב משפיעה עליי כי אותנו אף אחד לא קיבל בזרועות פתוחות." את לוגמת מהכוס שלך. "ואז, יום אחד, מלנדה ביקשה ממני לאכול צהריים יחד. היא סיפרה לי הכול על המשפחה הדפוקה שלה..." עובדה הם קראו לבת שלהם מלנדה. "סיפרתי לה הכול על שלי. היא אמרה שאני אשתלב ממש מצוין כי כולם על האי הזה דפוקים, הם פשוט אוהבים להעמיד פנים שלא ו... לוידעת. החיים פשוט המשיכו משם. מלנדה הייתה שכבת המגן שלי. היא הראתה לי את כל הגרפיטי בפורט וורד. והגרפיטי הזה... תשמע, זה עזר. זה עדיין עוזר."

"איך?"

"זה כמו שיחה שממשיכה לחיות. אמא שלי ואני, אף פעם לא הספקנו לדבר על זה. אבל אני הולכת לפורט וורד ואני מרגישה כאילו אני עדיין יכולה לדבר איתה אפילו שהיא איננה. כאילו שאולי יום אחד היא תופיע בשמיים ותגיד לי שלא נגזר עליי לדפוק את הבת שלי כמו שהיא דפקה אותי..." בגלל זה את מתרחקת מאהבה ואת מושכת כתפיים. "לוידעת. אני כנראה פשוט שיכורה."

את לא שיכורה. פשוט לא מצאת אף אחד לדבר איתו. את מסתכלת עליי – את לא מאמינה שאני סוף-סוף כאן – ואז את מחייכת חיוך מריר. את לא מאמינה שאני עדיין כאן. "די נוראי, אה?"

"לא," אני אומר. "די אנושי."

אני אומר את הדבר הנכון ואת צוחקת. "טוב, אני נשבעתי שבחיים לא אבלבל ככה את נומי. בחיים."

את נבוכה. הרגשת כל כך בטוחה איתי ששכחת איפה אנחנו ואת סוקרת את הפאב, לחוצה. את מוחה חצי-דמעה ופולטת נחרה. "לפעמים אני חושבת שנכנסתי להיריון רק כדי לעצבן אותה, להזכיר לה שאם באמת אוהבים מישהו, אתה מבין, אז מזיינים אותם במקום סתם לדבר בטלפון..." את באמת קצת שיכורה עכשיו. "ומעת לעת, כשממש עושים סקס, הקונדום נקרע. סה לה וי."

"אני מבין," אני אומר.

עוד מבט מתוח ברחבי הבר. "תשמע, העיתוי היה קשוח... אבל כן-כן, באמת היה בי מין רעב כזה להקים משפחה קטנה משלי, קצת להראות לה."

"ועשית את זה."

"פגשת את הילדה שלי?"

"אוי תעשי לי טובה," אני אומר. "הילדה שלך היא פאקינג נהדרת. את יודעת את זה."

את באמת יודעת את זה וחשוב שתביני שאת באמת אמא טובה כי ברגע שתראי את זה, תוכלי לתת לי להיכנס עד הסוף. אנחנו עדיין דורכים במקום, אפילו אחרי מה שאמרת. את עוצרת את עצמך כשאת נפתחת בנוגע לאבא שלך ומסבירה שהוא מתקשר אלייך הרבה. "אני לא תמיד מרימה, זאת אומרת יש לי את נומי, יש לי עבודה, וכל שיחה נגמרת בתסכול. אני לא אמא שלי, אתה מבין?"

"יש הבדל בסיסי מאוד."

"אני לא יכולה להישאר איתו בטלפון כל הלילה. אני לא אעשה את זה לנומי."

את חושבת שכל הגברים הם אִיום על היחסים שלך עם הבת שלך ואני כאן כדי לעזור לך להשתנות. "אני בטוח שהוא מבין את זה."

"אני פשוט... אני לא אעשה את זה לבת שלי. אני לא אתן לחיים שלי להרוס את החיים שלה."

את חושבת שזאת אשמתך שאבא שלך עצוב ואני יודע איך זה מרגיש. אני הודף את הצלחת שלי אל קצה השולחן. את מסתכלת עליי. את זקוקה לי. "תראי," אני מתחיל. "אי-אפשר לתקן מישהו שלא רוצה להיות מאושר." היי, קנדיס. "את לא יכולה לגרום למישהו לראות את האור אם הוא מעדיף את החושך." היי, בק. "אם תנסי לעשות את זה, תמצאי את עצמך בדרך חשוכה. את מקבלת החלטות גרועות." באמת עברתי ללוס אנג'לס בשביל איימי, איזו טיפשות. "ואז את נתקעַת." יש לי חיבור נצחי עם לאב קווין, יש לנו בן. "זה לא קל, אבל את חייבת להשלים עם זה שבמקרה של אבא שלך, אין צעד נכון. את לא יכולה להציל אותו מעצמו."

הפאב מתרוקן ואת מעסה לעצמך את הצוואר. "וואו," את אומרת. "ואני חשבתי שסתם נרכל על הנַפטָלינים."

זה רשמי: את שיכורה. ידיים רפויות ושפתיים משוחררות ועדיין אני רוצה אותך. את מספרת סיפור ארכני שלא הולך לשום מקום על חברה ותיקה באריזונה ואת לא מצליחה להיזכר איך קוראים לה ואת אומרת שאת מרגישה כמו בוגדת לפעמים. את לא שומרת על קשר עם אף אחד מהעבר שלך במדבר והגעת לכאן כמו עוף החול, הפניקס מפיניקס.

"גם אני ככה, מרי קיי. היכולת להמשיך הלאה לא הופכת אותך לסוציופתית."

את מרימה את הכוס שלך וקורצת. "בוא נקווה."

אנחנו קרובים יותר מבקרוב יותר. את מניחה את הסנטר בכף היד. "ג'ו," את אומרת, מושכת אותי אלייך, גורמת לי להיזכר במורקמי שלך, כמעט נשאב פנימה. "תגיד לי, אתה אוהב להיות בספרייה שלנו?"

יש חשיבות למה שאני אומר עכשיו ואני לוקח את הזמן. "אני אוהב להיות בספרייה שלך."

הרגשת את השלך שלי. השפתיים השועליות שלך רטובות. "אתה מרגיש טוב בספרייה?"

הרגשתי את הטוב שלך. "כן, אני מרגיש טוב בספרייה שלך."

"ואתה מרוצה מהבוסית שלך?"

אוי זה כיף ואני בוחש את הקרח בתוך הקוקטייל שלי. "רוב הזמן."

"אה," את אומרת, ואני בן-האנוש ואת המשאב שלי. "מר גולדברג, האם יש לך תלונה על הממונה עליך?"

"זאת מילה קשה, מיז די-מרקו."

את מלקקת את השפתיים שלך. "ספר לי על התלונה שלך."

"כמו שאמרתי, זאת לא תלונה. אני פשוט רוצה יותר, מרי קיי."

"יותר מה, מר גולדברג?"

כף הרגל היחפה שלך מוצאת את הרגל שלי מתחת לשולחן ואני משלם את החשבון. מהר. במזומן. אני קם. את קמה. את אומרת שאת צריכה לעצור בשירותים והשירותים נמצאים משמאל ואת נכנסת וסוגרת את הדלת ואז את פותחת את הדלת.

את תופסת אותי בצווארון של הסוודר השחור שלי ומושכת אותי לתוך השירותים ומצמידה את הגוף שלך לגוף שלי, את הגוף שלי לקיר. האמנות כאן מלאה תשוקה. עירום ומי מלח. אישה עירומה בים על גבה. הידיים שלי תופסות בכתפיו של מלח מבוהל, עדיין לבוש. זאת ספינה טרופה. זה אנחנו. טרופים. מתגפפים. את מנשקת אותי ואני מנשק אותך והלשון שלך מרגישה בבית בתוך הפה שלי – יַבָּשָה! והגלים שוטפים את האוּלַיכְּדַאִים שלך. הידיים שלי משתחלות אל מתחת לגרבונים שלך – בלי תחתונים, מפשעת כותנה – והאגודל שלי מוצא את ראש הלימון שלך – ואת נדבקת אליי. את אומרת הכול. רצית אותי על המיטה האדומה ואת נושכת לי את הסוודר – הסוודר הזה מטריף אותך – ויש ניצוצות במים – אנחנו עולים באש – ואת העמוד האחרון של יוליסס. את תופסת אותי. אוי אלוהים, ג'ו. אוי אלוהים.

אבל אז את מתנתקת. סינדרלה כשהשעון מצלצל חצות.

את נזכרת מה את. אמא. הבוסית שלי.

ואת נעלמת.

את אוהבת אותי / קרוליין קפנס
כנרת זמורה דביר, 2022
תרגום אנגלית: גיא הרלינג
432 עמודים

קרוליין קפנס היא סופרת ותסריטאית. ב-2014 יצא ספרה הראשון "את", מותחן-רומנטי אפל שעובד לסדרת טלוויזיה מצליחה ("You") ושהפך לסדרת ספרים. "את אוהבת אותי" הוא הספר השלישי בסדרה