פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "אל שיח היסמין" מאת דן בניה סרי

פרק רביעי

רק כשעזבו את רחבת תחנת האוטובוסים המרכזית, חש את אקלימה הבוגדני של העיר על עורו. לחות דביקה, מהולה בפיח כלי רכב, חוררה את גרונו ועוררה בו דחף עז להקיא עצמו מן העיר. השמש לא חדלה אף היא להתעלל בו, ואף שניסה להימלט מכבשנה, נחתה על ראשו כקדרה רותחת שהוסרה זה עתה מעל האש. הנוסע, כנגדו, פסע בקלילות קנטרנית, כאילו זה עתה עלה מתוך באר מים צוננים.

סמוך לתחנת הסעה ציבורית עמד הנוסע והתחבט. "תראה אותך," פנה אליו, "הגעת לכאן עם מזוודה רק כדי לחפש זקנה אחת שאולי כבר מתה."

"מוטב שתשתוק," התכעס עליו שאול.

הנוסע חייך באותה רוח שובבה.

"אילו שמעה אותך עכשיו הבוכמן שלי, הייתה מאמינה ששנינו אחים."

"וזה מה שאתה מאחל לי?"

"אולי באמת טוב שאשתוק," גיחך ושב ללכת.

הרחוב התפצל לשניים, אך הנוסע התעלם מן הנתיב המרכזי המפתה, שופע האור, ופנה אל זה השמאלי, האפרורי משהו, שעורר בשאול מייד עם הפסיעה הראשונה תחושה מעיקה של נטישה.

"לא טעית במסלול?" שאל נוכח מראהו הדהוי של המקום.

"הייתי כאן בסביבה הרבה פעמים."

"כאן התימנים?"

"הם, נדמה לי, נמצאים הרבה יותר רחוק."

"אז מה אנחנו עושים פה?"

"עוד מעט מגיעים."

את המשך הדרך עשה הנוסע בלהיטות מהורהרת. התעלם מכל הנגלה שחלפו על פניו. גם כשנכנסו אל מרחב מגורים יוקרתי מזה, מטופח בבניינים מסוגננים להפליא, לא התעכב אלא המשיך באותה נמרצות עד לסופה של הדרך. שם, לצד מובלעת מוזנחת, עצר הנוסע והתבונן בבניין נטוש, צלעותיו מלבניות.

"הגענו. זה הבניין שאליו הביאה אותי," אמר הנוסע.

"מי?"

"הבוכמן שלי," ענה, "היא סיפרה שכאן גרה פעם הסבתא שלה."

"אתה לועג לי," הזהיר אותו, "מה יש לפסיכולוגית לסחוב מטופל עד לכאן?"

"נעמדנו כאן, ובוכמן צעקה שלוש פעמים: 'אלוהים, אלוהים, אלוהים'."

"אתה בטוח שהיא פסיכולוגית?" פקפק בסיפורו.

"ואפילו אמרה לי תודה."

"על מה?"

"לא העזתי לשאול," הודה ושאל, "להיכן ממשיכים מכאן?"

"אל התימנים. היא גרה אצל אלמנה תימנייה," הזכיר לו.

"ומה הכתובת?"

"מעולם לא התעניינתי."

"אז איך אתה מצפה שנמצא אותה?"

"זו הסיבה שהצעתי שלא תצטרף אליי," אמר, וכבר התעייף מדיבורו.

אף שחשד שהנוסע מתעתע בו, פסע בעקבותיו, אך הפעם, שלא כמו בתחנה המרכזית, הפתיע אותו הנוסע בדילוגים להטוטניים שבהם שעט אל עבר צריף הקיוסק.

"הנה, כאן קנתה לי הבוכמן שלי את שני הארטיקים."

בעל הקיוסק הבחין בהם, וקודם ששאל לרצונם טיפס על חבית עץ ריקה והשפיל מבטו אליהם. "מה לתת לך?"

"מה שיש," השיב הנוסע.

"יש הכול. פטל, לימונדה, סחלב, חלב שקדים, וכאן, אם תסתכל על הקומקום הזה, גם יופי של תמרהינדי. ממש עכשיו עשיתי את זה."

"לא חשוב."

המוכר הפך פניו, זינק מהחבית ופתח בקלילות מפתיעה את תא הקירור, מוציא מתוכו בקבוק משקה כהה.

"תשעה שקלים," הכריז.

"אבל זו בירה," מיאן הנוסע לקחת.

"אז מה רצית?"

"מה שיש."

"וזה מה?" קירב באיום את הבקבוק אל מול עיניו, "זה לא מה שיש?"

"אולי," גמגם במבוכה, "אבל זה לא מה שהחבר שלי רוצה."

"אדוני!" טרק המוכר את הבקבוק על דלפק הפח, "חפש לך חמור אחר."

"אבל החבר שלי שם..."

"אני, פרצופים כמוך משתין כמו זבובים כל בוקר. יאללה, יאללה, תעוף לי מהעיניים."

כשנסוגו מפניו, הפתיע את שניהם קול מבודח, אם כי חלוש. אישה זקנה הביטה בהם מבעד למעקה הסורגים של המרפסת שמעליהם.

"תעזבו אתכם מהנחש הזה," הזהירה אותם, "זה, איך שאתם רואים אותו כזה קטן, אפילו לאימא שלו לא נותן עודף."

פניה של הזקנה העירו בו געגועים לאימו. אלה יכלו להיות פניה, אילו שרדה מהמחלה.

"את גרה כאן הרבה זמן?" הגביה לעברה את ראשו.

"למה איפה אלך?"

"אז את מכירה פה בוודאי את כולם."

"בלי עין הרע."

"גם תימנים?"

"למה את מי אתה מחפש?"

"זקנה אחת."

"ידעתי שתשאל עליה," הגיבה בקול נלהב.

"נונה?" קרא בקול נרגש.

"ההיא קוראים אותה נדרה. נדרה צארום."

"והיא בוכרית?"

"חס ושלום," התרוממה בכבדות מעל מושבה ותמכה גופה במעקה המרפסת, "ההיא, נדרה צארום, למות עליה. איזו מחלה שלא תביא אצלה, תוציא אותך כמו חדש. כמו הג'וחה ההוא של כזאלה. איך שנכנס אצלה חמור, יצא סוס."

"נונה! נונה!" קרא לעברה.

"למה נדרה אחת לא מספיק בשבילך? זאת, אומרים עליה שהוציאה פעם לבגין חתיכת ברזל של רובה שנכנס לו לבטן," הוסיפה על נפלאותיה, ולפתע צנחה על המושב שמתחתיה וחבטה בכוח בשתי ברכיה הסוררות. "אה, יסלח לי אלוהים," קוננה על נכותה, "אבל מה צריך אלוהים להרוס לי את הרגליים הזקנות שלי. למה חסר לו שם נעליים למעלה. שיהיה לו לבריאות. כל חמור ואלוהים שלו."

ועדיין עוררו בו עיניה של הזקנה את רגעי גסיסתה האחרונים של אימו, שבהם התפללה לשוב ולהישאב אל רחמה של אימהּ, מבלי להיוולד בשנייה.

ואמנם, מיום שנולדה תיעבה את עצמה. את הכיעור חסר ההשראה שהתעלל בה, כאילו הייתה פלח דחוי מתוך תפוז רקוב. גם כשהגיעה לפרקה נואשה מכל תקווה, וידעה שסופה לשכב בתולה עם אבותיה. אלא שאביה התנכר לגורלה, ובדרך שהסעירה בשעתו את השכונה העמיד לה חתן.

עם נישואיה פרחו לחייה כשושני בוקר. החיוך לא מש משפתיה, ולרגע אף נדמה שיפתה. אלא שבמהרה נפל בה דבר. שיעול קל, כמעט זניח, תקף אותה. אף שאיש, לרבות הרופאים, לא ייחס לכך כל משמעות, הייתה זו אחותה, דודה נונה, שהסתערה על שיעולה בכמויות אין-סופיות של תה מר שרקחה מעלים יבשים שנשאה עימה תמיד בשקית. "התה הזה יציל אותך מהציפורניים של כל הרופאים שבעולם," עודדה אותה להוסיף ולשתות מאותו תה כהה. גם אביו, בנמרצות לא פחותה מאחותה, המריץ אותה. "זה גם יגן עלייך מעין הרע," הבטיח לה. רק סמוך למותה, כאשר גם מן המיטה התקשתה לרדת, התחננה לפני אחותה שתחדל.

"מה שוב קרה לך?" החזיק בו הנוסע בדאגה. "אתה חוזר ומדבר אל עצמך."
"אני?" התרעם עליו.

"כאילו רצית לפגוע במישהו."

"אתה תשתוק," הזהירו, "שתוק ותמשיך ללכת."

ושוב שני ילדיו שבו לטלטל את רוחו. הפעם יהיה זה הצעיר שיפתיע את אחיו הבכור. "תראה מה שמרתי כאן בכיס," ישלוף מכיסו קופסת גפרורים.

"מה אתה זומם לעשות איתם?" יזהיר אותו אחיו מלהשתטות.

"לשרוף את כל העיתונים שעל הכורסה," יצהיר בהתלהבות.

"השתגעת?" יחטוף את הקופסה מידו. "ומה אם אבא יחזור?"

"אימא הבטיחה שמהבוקר שנינו יתומים."

רק לאחר שחלפו על פני שלושה או ארבעה רחובות קטנים, שנדמו כשרידים משכונת עולים, השתחרר הנוסע משתיקתו. רגליהם עמדו בגן ציבורי עשיר בפריחה צבעונית.

"ידעת שיש פרחים שניזונים מחלבון זבובים?" שאל במפתיע.

"מי סיפר לך?"

"המדריך של הפנימייה לחקלאות."

"מה עשית שם?"

"לשם זרקו אותי שנים אחדות לאחר מותה של אימא."

"וכמה שנים התחנכת שם?"

"פחות מחודש. גם שם נבהלו מחוסר היכולת שלי לשתוק."

"וכך חזרת לירושלים?"

"עם רכב שדמה לכלוב של עופות," גיחך על מצבו, ולפתע איבד קצת מתמימות מבטו ונאלם.
"מדוע השתתקת?"

"אני פוחד שתתנפל עליי."

"שוב איבדת את הדרך?"

"כנראה," כיווץ את עיניו והביט אל עבר פתחה של סמטה דהויה שגבהה מעבר לשערו האחורי של הגן.

"מה אתה מחפש שם?" עקב אחריו.

"גם כאן משהו נראה לי מוכר ומאיים."

"שוב אותו טירוף?" שב ועלה בו החשד.

"אני חושש שכך," הלם בידו על ראשו, ועוד קודם שהצליח לעצור בו נמלט מן הגן אל עבר הסמטה שמולם.

הוא מיהר בעקבותיו ונבהל לגלותו עומד ליד תורן פנס רחוב ובוכה.

"אלוהים, מה שוב נדפק לך בראש?" הרחיק אותו מעל הפנס.

"הייתי מת לראות עכשיו משאית מתפוצצת על הפנס הזה."

כמעט וחבט בו בידו. "מה לעזאזל עשה לך הפנס הזה?"

"לא הפנס," השתחרר מאחיזתו והוסיף לבכות, "אלא הזקן שעמד כאן וצעק. היה לו פרצוף של מערה בת אלף שנה, וצרח כמו לפני התנגשות רכבות: בלונים. בלונים. עשרה בחמישה שקלים. צועק וצועק."

"ובגלל עשרה בלונים היית מוכן שהמשאית תגמור עם הזקן הזה?"

"היית צריך לראות את פרצוף המערות הזה," קולו איים יותר על עצמו מאשר על הזקן. "כי אלה לא הבלונים בלבד," שב קולו ונשבר, "אלא זה אני. אני המטומטם עם קופסת הג'וקים בראש, שעברתי פה בכל שבוע, תמיד קניתי את האדומים. רק את האדומים. מין אדום כזה מפחיד היה, שתחשוב שחתכתי לעצמי בסכין את הוורידים."

"מי זו שתחשוב?" לחץ עליו.

"למי כבר יכול היה מטומטם כמוני להציע בלונים של דם?" התגרה בו.

"לאותה חיילת?"

"היית צריך לראות אותה כשהייתה נכנסת אליי בכל ערב לאוהל."

"זו עדיין אינה סיבה להחזיק בסכין."

"כי אתה אולי מעולם לא אהבת," בז לרגשותיו. "אפשר להשתגע. כל ערב לאוהל. ותמיד כמו צל של אדם שאיבד את הגוף שלו מחוץ לאוהל. צל עם קערת ענבים. ושוב שותקת. כמו פסל משגע שבגללו אפשר לצאת עם סכינים לרחובות."

"תפסיק כבר עם הסכינים."

"שותקת ועומדת. שותקת ועומדת," המשיך הנוסע מבלי יכולת לבלום את עצמו, "לפעמים ככה עד הבוקר. ללא מילה. ללא כלום. בקושי נושמת. בקושי. כאילו ממתינה לרימון יד שיתפוצץ לה בפנים. ואני, המטומטם, עם המוח הדפוק שלי, כשאני שב וחושב עליה, יכול באמת להחזיק סכין ביד. ענבים ממש אדומים. רק אדומים. כאילו חתכה למעני את הוורידים קודם שהציעה לי אותם."

"ואתה?"

"באמת שהייתי הורג עכשיו את עצמי. את המטומטם שהייתי אז. אפילו לא נגעתי בה. כלום. הסתכלתי בה עד שירד הלילה. וגם אז לא נגעתי בה. רק האזנתי לה כשנשמה. בקושי נשמה. כמו פח שגירדו אותו במסמרים. לפעמים נשמה כך עד הבוקר. עד שהפח החליד. אילו לאלוהים היה פרצוף כמו שלה, כל העולם היה מניח עכשיו תפילין. לפעמים גם בכתה. לא תמיד. רק בשעה שהצעתי לה מקערת הענבים. עומדת ומאזינה בחשכה כיצד אני בולע את הענבים. אחד. אחד. אדומים כולם. ממש מיץ אמיתי של דם."

"ומדוע לא הצעת לה לשבת?"

"זה גם מה ששאלו אותי שני הפסיכולוגים שהפילה עליי הבוכמן שלי."

"ומה השבת להם?"

"שתקתי."

"כל כך אהבת אותה?"

"הייתי מוכן להתפוצץ על רימון יד," הוסיף לאיים על עצמו, ולפתע עזב בסערה את הסמטה.
"לאן?" עוד הספיק לקרוא אחריו.

"להרוג את הזקנה שלך."

בפעם זו לא דלק שאול בעקבות הנוסע. כבר ידע שדבר לא יחלץ אותו מציפורני טירופו. כמכבש דרכים יתרוצץ ברחובות. לשווא ינסו השוטרים ללכוד אותו. עד לים ירחיק בטירופו, רק כדי להיווכח כי אלה הם בגדיה הנטושים של החיילת שנותרו על החוף, כדי לספר את סופה של האגדה. אגדה על אודות קערת ענבים שסיימה את מסעה במעיו של לווייתן לבן.

עוד הספיק להרחיק אל עבר כיכר סמוכה ובה בריכת דגים, בשעה שאשתו הפתיעה אותו בלבוש חגיגי של כלה. "חבל שלא הכרתי את הבולגרי הזה לפניך," ביטאה ביושר לב את אכזבתה, "הייתי אז נשואה לו ומחבקת עכשיו חצי תריסר תינוקות קומוניסטים. והוא הקומוניסט המתוק שלי, גם לא היה חושש שמא יופיע אביו במהלך הטקס ויפיל על שנינו את עמודי החופה, בטענה המטופשת של בגידה בכבוד העדה. כן, כן, אל תמיד פנים שאינך מכיר את הטמטום הבוכרי הזה שמחייב כל זכר אמיתי אצלכם להיכנס לחופה רק עם בתולה בוכרית כשרה."

ואכן, כשנשא אותה לאישה בטקס שהעמידה לשניהם דודתה שבחיפה, שמח על שאביו נפטר קודם שעמד לצידו מתחת לחופתו.

עמד בלעדיו, שותק וצייתן, וליווה כמו במטווח אבנים את כל אוסף הפורענות שהטיח בו הרב מתוך הכתובּה, ואף ענה אמן גם על קריצתו הערמומית, כשהשביע אותו לשמור אמונים לכלתו בלבד.

לאחר ששבו מחופתם בחיפה אל ביתם החדש בירושלים, שעמד במרחק קטן להבהיל מתוואי מסילת הרכבת, עדיין היה נאמן לקריצתו של הרב, ואף הרהר בליבו להפתיע את אשתו הטרייה בטבעת יקרה משובצת באבנים טובות. אך מייד עם הופעת רכבת המשא הראשונה שכח את כל נדריו. איבד כל רסן על עצמו, כמו גם את השליטה על שלפוחית השתן. "נלך לכל מקום שתרצי," התחנן בפניה להעתיק את מקום מגוריהם, "ואפילו לשכונה של מנשקי מזוזות," הציע בייאושו, אך היא, אם כי בתחילה במתינות, דחתה את שיגיונותיו. "אדרבה, הילדים שייוולדו לנו יהיו הראשונים שיתעוררו מאושרים מרעש הקטרים," התלהבה, משוכנעת בצדקתה. כך החל להיפער הסדק שבין שתי מיטותיהם, ועם התמשכות מסע הרכבות מעבר לחלון ביתם גילה ששכח את מיקומם המדויק של איבריה הצנועים.

בתחילה לא חשדה אשתו בכלום. אך ככל שהתמעטו פגישותיהם בחדר המיטות, החלה מתפכחת ותוהה שמא נתן עינו באישה אחרת. כך, באותה ודאות חשדנית, גם פנתה עימו ליועצת קלינית. "היא תעזור לך להפוך את הרכבות לצעצועים," הבטיחה. בשיחות הראשונות עם היועצת שמרה אשתו על נוכחות תיאטרלית מתונה. הקפידה על העיקר בלבד. "לאחרונה הפסיק לנשק אותי גם בצאתו לעבודה," דיווחה במרירות הוגנת על חומרת יחסיהם. היועצת, אישה נאה ולה מותניים מרשימים כשל עובדת אדמה, האזינה באיפוק מרשים לתלונותיה. לא התערבה גם באותם מקרים שבהם פרצה אשתו בבכי. הציעה לה ספל מים והוסיפה להאזין.

רק בפגישה השביעית, כשהפתיעה את שניהם בלבוש ססגוני כשל כוהנת דת הודית, יצאה היועצת מאילמותה. הפעם ניסתה להצית בשניהם סערות נושנות, לעודד אותם לחקות את חיי האהבה של החיות. "הן מתמסרות לתשוקה ולא למחשבה," הסבירה. הייתה מין מסירות כובשת באופן שבו הגביהה באותה שעה את שולי שמלתה העשויה מחוטי קשמיר, וחשפה אל מול עיני שניהם המשתאות ירכיים מרשימות.

"אני אולי מוכנה להסכים איתך על כמה עניינים," העירה לו באחת הפגישות הבאות, בעת שיצאה אשתו להתפנות בחדר השירותים, "אך לעולם אל תשכח, אדון אשרוב, שבכל אישה, ואפילו היא זוללת גברים, מסתתרת ילדה שאביה שכח בילדותה לתת לה נשיקה," חייכה ואמרה.

"כיצד את יודעת?" התקומם כנגד רמזיה.

"נעזרים בדמיון," השיבה.

אשר למקום מגוריהם, כאן הצטרפה היועצת לעמדת אשתו וקבעה שעליהם להוסיף ולהתגורר ליד המסילה. "אתה צריך להבין, אדון אשרוב, שקטרים, במקרים רבים, מהווים מטפורה לאלימות נפשית מודחקת," הרצתה את דעתה בנחרצות ודאית, ובאותה נימה אף המשיכה, "וזה מה שמחזיר אותנו שנית לשאלה, אדון אשרוב, אם אתה עדיין משוכנע ששמעת אישה בוכה בקרון העץ שבקצה המסילה?"

מאז אותה פעם נמנע מכל מפגש נוסף עם היועצת. אשתו מצידה התעקשה להתמיד ופנתה להמשך הייעוץ לבדה. בפגישות אלו לא חסכה בוודאי בדברים, שאותם ליקטה, כך שיער, מחלומותיו האפלים בלילות. איש שגם מתחת לחופה התחבט עם עצמו קודם שחתם על דמי הכתובה. גם ממחלתה של אימו עשתה בוודאי מטעמים. אישה חלושה, כנועה, שרק בנס רפואי ילדה את בנה יחידה, שאף הוא דמה עד כדי חרפה לכיעורה שלה. במרירותה, שיפדה ודאי אשתו לא במעט גם את אביו המת בפני היועצת. "גם הוא, כמו האיש שלי, התנזר מלבוא אל מיטת אשתו."

בליבו שמח על שלא חשף בפני אשתו פרטים נוספים מיחסיהם המוקדמים של הוריו. בעיקר מן ההתמדה המייגעת שבה כיבסה אימו את מכנסי אביו מכתמי זיעת החרובים שעימם שב ממסעותיו אל אותו קרון נטוש. גם הסתיר מפניה את חומרת מחלתה של אימו. הוא כיסה מפניה על הימים שבהם החריפה המחלה ועל רסיסי הדם שפלטה מפיה, שהפתיעו אף את אביו. אלה גם היו הימים שבהם נטרפה במעט דעתו של האב. אסר על השכנים לבקרה, ואף דחה בתרעומת קולנית את עצתם להבהיל רופא אל הבית. "היא רק משתעלת," טען. רק בערב שבו מעדה אימו בדרכה לחדר הרחצה, והתעורר חשד לסדק בכתפה, לא עמד לו עוד כוחו. "ממה את סובלת, אישה?"

הרופא, שלבסוף הוזעק אל הבית, ציווה להבהילה ללא דיחוי אל בית החולים. אלא שאביו, באותה התנגדות עיקשת כמקודם, מיאן להוציאה מן הבית. "יותר מדי אנשים נפטרים אצלכם שם בזמן האחרון," ליווה את הרופא הנדהם אל מחוץ לבית.

ובכל אותם ימים, ואף שקראה אימו בשמה, מיעטה אחותה, דודה נונה, לבוא ולבקרה.

אל שיח היסמין / דן בניה סרי
כתר, 2022
256 עמודים

דן בניה סרי הוא סופר ישראלי. זכה בפרס ראש הממשלה ליצירה, בפרס על שם רחל ומרדכי ניומן, בפרס ברנר על מפעל חיים ובפרס ביאליק למפעל חיים בספרות יפה