פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "מה שמצחיק בנורמן פורמן" מאת ג'ולייטה הנדרסון

פרק 3

סיידי

כשנדחפתי אל קצה הספסל והטיתי את הגוף לעבר צורת החלל שנורמן יצר, הרגשתי איך הזרועות שלו נמתחות ומתרפות בזמן שכפות ידיו, הקטנות כמו של ילד קטן, התכווצו שוב ושוב לאגרופים. החפתים המכופתרים של שרווליו התרוממו קצת מעל מפרקי הידיים שלו עם כל תנועה שהוא עשה, וחשפו את שובלי הפסוריאזיס שהתפשטו באווירת ניצחון עד למפרקים שבאמצע האצבעות. פניו היו אטומים כמו קיר לבֵנים. עיניים יבשות שבוהות ישר קדימה.

"תחזיק מעמד. רק תחזיק מעמד, ילד שלי. אתה תתגבר על זה," מלמלתי בקול מרגיע. מלמול טֶלפתי. אבל כפות הידיים של נורמן המשיכו להתכווץ ולהתרפות, ואז שמתי לב שהחזה שלו פועם יחד איתן, עולה ויורד עם כל תנועה באצבעותיו. ידעתי מה מסתתר מתחת לבד הדק של חולצתו, כך שהייתה לי עוד סיבה לדאגה.

לא יכולתי שלא להודות שהוא כנראה לא מקבל את המסר שלי, אולי כי הקול האימהי הטלפתי הכי מוצלח שלי נבלע כמעט לגמרי בקול האחר, החזק בהרבה, שחי לו בכיף בתוך הראש שלי. לכי תזדייני, סיידי. אפילו אֶת זה אַת לא מצליחה לעשות. כרגיל, הקול הזה לא ממש טרח להיות מתוחכם ושנון.

הכומר, שאף פעם לא פגש אותו, הכריז על סוף חייו של ג'קס, ואנשים התחילו לקום ולצאת מהספסלים במהירות האפשרית, כאילו המוות אולי עדיין מרחף בסביבה ומחפש חֶברה. הם התחככו בברכיים שלנו, מלמלו התנצלויות ושפכו עלינו את כל כמויות העצב שלהם. כאילו זה מה שהיה חסר לנו עכשיו. כל האנשים שהצטופפו במעבָר התפצלו ימינה ושמאלה כשהוריו של ג'קס יצאו לצעדה המפרכת שלהם, ובלי לסובב את הראש הרגשתי יותר מאשר ראיתי את ג'וזי פֶנטוֹן מהססת לרגע בזמן שהם עברו לידינו. אבל אז הם נעלמו. והעיניים של הבן שלי נשארו מקובעות באיזו נקודה לא-ברורה שיכולתי רק לקוות שהיא נמצאת רחוק-רחוק, הרבה מעבר לרגע הנורא הזה.

ארבעים דקות שלמות אחרי שהאדם האחרון יצא שלחתי את שתי ידיי אל כף היד הקרובה של נורמן וסגרתי אותה ביניהן. הקור שבכנסייה הריקה חדר עמוק אל עצמותיי והייתי המומה כשהחוֹם של מפרקי אצבעותיו החשופים נגע בעורי. הקול שבתוך ראשי התחיל ללחוש לי שטויות בקול שהלך והתגבר, וכף היד של נורמן נשארה נוּקשה בצורת האגרוף שלה. אבל לא הייתי צריכה שהקול ההוא יגיד לי את מה שכבר הבנתי בעצמי לפני בערך שלושים ושמונה דקות. אני פשוט לא אימא מספיק טובה.

פרק 4

יש סיכוי לא רע שאבא של נורמן הוא אחד מתוך ארבעה אנשים. כן, אני יודעת איך אני נשמעת כשאני אומרת את זה, אבל זה איכשהו עדיף על התסריט השני, כלומר שאבא שלו היה יכול להיות אחד מתוך הרבה יותר אנשים, אם רק הנסיבות היו מאפשרות את זה.

אבל בכל מקרה, האדם שסיפק את כרומוזום ה-Y המנצח, שחצה בהצלחה את הנהר הכתום-צהבהב שבתוך השחלות שלי, לא באמת צץ אף פעם במהלך שתים-עשרה השנים הראשונות בחייו של נורמן. בעיקר כי פחות או יותר שכנעתי את עצמי שהוא לא באמת זקוק לשום הורה חוץ ממני. אני הייתי די והותר. ואם לומר את האמת, נורמן אף פעם לא נתן לי שום סיבה לפקפק באמונה הזאת, לא משנה כמה טעויות עשיתי בדרך. והיו הרבה, תאמינו לי. ואתם בטח מאמינים לי, לפי הרושם הראשוני שעשיתי עליכם עד עכשיו.

לא היה לי מושג קלוש בכל מה שקשור לבנים עד שהפכתי לאימא לבן, אפילו שתיאורטית בנים הם פשוט גרסה מוקטנת של גברים, ובהחלט היה שלב בחיי שחשבתי שאני מבינה בהם ממש לא רע. באופן כללי גיליתי שגברים לא באמת מצריכים שום הנחיות מורכבות, כך שברגע שאת מביאה אחד הביתה את מקבלת בדיוק את מה שראית על האריזה. וזה בדיוק מה שמגיע לך, רוב הפעמים. אבל מתברר שבן קטן הוא ממש לא כמו גבר, כי עם בנים קטנים ממש כדאי שיהיו לך כמה הנחיות. וכשאת מביאה בן הביתה, עוד לפני שאת עושה צעד אחד הוא כבר עוטף לך את הלב באגרוף הקטן והשמנמן שלו ומקמט אותו כאילו הוא טופס לוטו שאפשר לזרוק לפח. ואז הוא מתחיל ללחוץ.

קראתי לבן שלי נורמן כי לא היה אף אחד שיגיד לי לא לקרוא לו ככה. וכי השם מצא חן בעיניי. בהחלט ייתכן שזאת הייתה הטעות הראשונה שלי, ומי יודע, אולי הייתי מקשיבה אם מישהו היה אומר לי שצ'רלי או הארי או פרדי יכולים להיות נטל קצת יותר קל על כתפיים של ילד שיצטרך לסחוב אותו עד סוף ימיו. שילדים אחרים, ואפילו מבוגרים שבטוח אמורים לדעת לא לעשות דברים כאלה, ימצאו לפחות אלף דרכים אכזריות להשתמש בשם שבחרת באהבה לילד שלך כדי לנסות להשפיל אותו. שאולי, רק אולי, לקרוא לילד שנולד בשנות האלפיים על שם קומיקאי משנות החמישים זה לא הרעיון הכי טוב שהיה לי אי-פעם. אפילו שאתם צריכים לדעת שהוא גם לא הרעיון הכי גרוע שהיה לי.

העובדה שהשם שלו היה צריך להתחבר לישבן של שם המשפחה שלנו הייתה כנראה הטעות השנייה שלי. ואמנם תמיד חשבתי שנוֹרמן פוֹרמן זה שם שיש לו איכשהו צלצול מיוחד, עדיין לא מצאתי אף אחד שבאמת מסכים איתי. חוץ מג'קס, כמובן.

"זה השם הכי מגניב בעולם, נוֹרמי חמודי!" הילד הכי מגניב בעולם.

לנורמן אף פעם לא היה חבר טוב באמת לפני שהכיר את ג'קס. למעשה, אם לדבר בכנות, אף פעם לא באמת היה לו חבר. אבל כשג'קס צץ בבית הספר היסודי הקהילתי אַלוֶורטוֹן ונופף באַלת הסנוביות המזרח-לונדונית שלו מול חבריו לכיתה, בני אזור קוֹרנווֹל, שהיו המומים ממנו לגמרי, אז מבחינתו של נורמן זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. אבל כמו שהוא עושה תמיד גם כשהוא ממש-ממש-ממש רוצה משהו, הוא ישב בנימוס וחיכה לתורו.

ג'קס לא היה צריך יותר משבוע כדי להרגיז כל ילד וילדה בכיתה, וגם את רוב המורים, ורק אז הוא שם לב לנורמן והחליט שאולי הוא הסיכוי האחרון שלו למצוא לפחות חבר אחד. זה היה לפני שש שנים, ומרגע שהעִסקה נחתמה, בזכות עונש משותף של ריתוק לשבועיים באשמת החלפת כל הספרים והמחברות בילקוטים של כל ילדי שכבת ג' (פסק דין: ג'קס אשם ללא ספק; נורמן אשם בכישלון בתפקידו כתצפיתן שאמור להתריע על סכנה, בעיקר בגלל חוסר ניסיון), לא היה אפשר להפריד בין השניים גם לא באזמל. אני מוכנה להתערב על כסף שאין בכל היקום שני ילדים שונים יותר, ובכל זאת, איכשהו, פשוט היה ביניהם קליק. הם היו "הפאקינג-רולס-רויס של הפאקינג-חברים-הכי-טובים", כמו שג'קס ניסח את זה ברהיטות מרשימה.

אבל ג'קס מת. וכך קרה שביום שבו בנים אמורים לצאת לפארק ולבעוט בכדורגל, או להסתובב בחוף עם החברים שלהם ולרדוף אחרי כלבים, ישבתי ליד הילד הטוב שלי בכנסייה מלאה לחיים רטובות. וניסיתי כמיטב יכולתי לא לחשוב על הילד האחר, הילד הרע וגס הרוח והמרושל והנפלא, ששכב במרחק של לא יותר מכמה מטרים מאיתנו. ואמנם לא היה שום סיכוי אפילו קטן שזה יתגשם, אבל עדיין איכשהו ציפיתי שעוד רגע נשמע את המכסה של הארון נפתח בבעיטה, וילד עם שיער פרוע יפרוץ החוצה בצחוק ויצעק, "עבדתי עליכם, סתומים!"

כי זאת הייתה הגישה של ג'קס לחיים, לַיקום, ובעצם לכל דבר. להסתער קדימה, לפרוץ את הדלת ולעזאזל עם התוצאה. הוא נהג להגיע אלינו ככה הביתה כל יום, להקדים את נורמן בכמה מטרים טובים, להתנפל על הידית של דלת הכניסה וכמעט לתלוש אותה, ואז לבצע בעיטת קראטה מיותרת לחלוטין כדי לוודא שהמשימה הושלמה. הוא המשיך לטוס ישר במסדרון, בנתיב ישיר אל צנצנת הביסקוויטים, והשאיר לנורמן המשתרך מאחור את המשימה לעצור את הדלת רגע לפני שהיא נטרקת ולסגור אותה בשקט מאחוריו.

בזמנו ממש התעצבנתי בכל פעם שראיתי את הקיר הפצוע אנושות במקום שבו ידית דלת נתקעה בו שוב ושוב, יום אחרי יום. אבל בשבועות שאחרי מותו של ג'קס ראיתי איך נורמן מציץ לעבר החור המתפורר בטיח כשהוא עבר לידו, והיה לי ברור שאני לא אתקן אותו לעולם.

החור הזה הוא כל מה שנשאר עכשיו מג'קס בבית שלנו, והוא מכרסם את הקיר כאילו יש לו שיניים.

מה שמצחיק בנורמן פורמן / ג'ולייטה הנדרסון
כתר, 2022
תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי
358 עמודים

ג'ולייטה הנדרסון היא סופרת אוסטרלית. "מה שמצחיק בנורמן פורמן" הוא רומן הביכורים שלה