פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "סוחר אמנות ושמו נימאנד" מאת יוסי זיסמן

פרק 3

צל הרים כהרים

"הצטערתי לשמוע על מה שקרה," פונה אלי שוער המלון בפריז ונוטל ממני את המזוודה.

"מי סיפר לך?" אני תמה כשאנו צועדים פנימה אל לובי המלון.

"אחד המכרים שלך שהתאכסן כאן."

"חצי שנה עברה מאז," אני מגמגם וניגש אחריו אל דלפק הקבלה.

הוא נאנח ומניח את המזוודה לצד הדלפק. "אהבנו לארח אתכם כאן, אני מצטער. בכל אופן," חיוך נמתח על פניו העגולות, "שמרנו לך את החדר שאתה אוהב." הוא מושיט לי את ידו.

אני עומד בחדר האהוב עלי ומביט בחלקת הרחוב הנגלית מהחלונות הרחבים. אנשים נכנסים ויוצאים מהחנויות ברחוב סנט הונורה, בוחנים את חלונות הראווה שבהם מוצגת מיטב האופנה האחרונה. שורת מכוניות פאר ממתינות עם נהגיהן לאורך המדרכה. בעליהן משוטטים בין החנויות או יושבים בבתי הקפה שבקרן הרחוב מול כיכר וֵנדום. אני חולץ את נעלי ונשכב במיטה. מוחי ריק ממחשבות ועיני נעצמות.

איני זוכר לכמה שעות נרדמתי. שינה עמוקה, סחופת חלומות, פקדה אותי. בדמדומי שנתי הטלפון מצלצל. זהו פקיד הקבלה, הוא אומר לי דבר מה. אני משיב את השפופרת למקומה, דבריו משתכחים ממני ואני שב ונרדם.

עם ערב אני מתעורר. מסיט את הווילונות ומביט בגשם היורד על הרחוב, המשתקף בבהירות בחזית פנסי המכוניות. המולה כבושה עולה מהמדרכות ההולכות ומתרוקנות. אני מביט בשעון. שעתיים נותרו לי עד לפגישה עם פיטר.

אני נכנס לאמבט, תפוס בהרהורים ועצב מזיכרונות הימים שבהם אשתי ואני היינו משוטטים כאן בעיר, ישנים בחדר הזה. הטלפון מצלצל וקוטע את הרהורי. אני ממהר לצאת מהמים ומתנגב, שלולית נקווית תחת רגלי. הצלצול חדל. כעבור כמה דקות נשמעות דפיקות על דלת החדר.

אני מציץ בעינית ופותח את הדלת לפקיד הקבלה.

"מר נימאנד." הוא מושיט את ידו בשמחה. "מה שלומך?"

"בוא תיכנס," אני ממלמל.

"אין צורך." הוא עומד נטוע על מפתן החדר. "הרבה זמן שלא היית אצלנו. שמעתי על מה שקרה." הוא נד בראשו בעצב. "אני זוכר את אשתך היטב, רק התחתנתם. היא היתה כל כך צעירה, או-ל-לה." עיניו סוקרות אותי בחטף. "בעוד כמה דקות אני מסיים את המשמרת ולא אהיה כאן יומיים, לא ענית לי בטלפון ורציתי לתת לך את זה." הוא מושיט לי מעטפה.

אני מביט בו בשאלה.

"היתה כאן הגברת ההיא." הוא קורץ לי בעינו. "היא ביקשה ממני למסור לך את זה כשתגיע."

"מה זה?" אני הופך את המעטפה שבידי.

"לא יודע. היא ביקשה למסור לך את המעטפה רק באופן אישי ואני נוסע לאיזה כינוס, אתה יודע." הוא מצביע בגאווה על סיכת זהב הצמודה לדש מקטורנו. "הבונים החופשיים," הוא מטעים בחשיבות.

אני מהנהן.

"הבנתי שאתה עוזב מחרתיים בבוקר. אז אני נפרד ממך כעת ונתראה בפעם הבאה שתבוא. אני מקווה שלא תעבור עד אז עוד שנה." הוא שב וקורץ בעינו.

אני ממשש את המעטפה. "מתי היא הביאה לך אותה?"

הפקיד מהסס לרגע. "לפני חצי שנה אולי. חיכיתי כל הזמן הזה שתבוא." הוא קד לעומתי חצי קידה, ידו הימנית צמודה אל אחורי גבו, וממהר אל המעלית.

אני סוגר אחריו את הדלת, ידי ממששת את המעטפה ושולפת ממנה גלויה צבעונית. דמות אישה מצוירת עליה. מצדה השני של הגלויה כתוב: "פלורנס, ציורי פורטרטים", ומספר טלפון מודפס בשוליה.

אני נסער. לא העליתי על דעתי שאי-פעם עוד אשמע ממנה. אני מציץ בשעון. זמן מועט נותר לי עד לפגישה עם פיטר. אתקשר אליה מחר.

מעט לפני השעה אחת-עשרה אני יורד לרחוב, חוצה לאטי את כיכר ונדום לעבר מלון ריץ.

המוזג בבר "המינגוויי" שבמלון מנופף לעברי בשמחה כשאני נכנס ומחווה אל אחד הכיסאות שבצד הדלפק.

"אתה מחכה למר רייך, נכון?" הוא ניגש לצד המרוחק של הדלפק, לוקח מעטפה שמונחת בין הבקבוקים, מושיט לי אותה ושואל מה אשתה.

"ויסקי עם קוביית קרח," אני מסנן בחטף וקורא את ההודעה המודפסת. פיטר מודיע כי יאחר בשעה.

הזמן חולף לאטו והבר כמעט שמתרוקן. זוג יושב בפינה המרוחקת, המוגבהת מעט של הבר, ומשוחח בלחש. מדי פעם עולים מהם פרצי צחוק כבושים, המרעידים בחדוות שמחה את גופם. בצדו השני של הדלפק יושבת אישה מטופחת כבת חמישים, שערה אסוף על ראשה, ומגניבה לעברי מבט מפעם לפעם.

כוס ויסקי שנייה מונחת מולי ריקה כשפיטר נעמד בפתח הבר. הוא צועד לעברי באטיות ומתיישב בכבדות בכיסא שלצדי.

"אני מצטער, ארוחת הערב התארכה," הוא אומר באדישות, מזמין לעצמו משקה ובוחן אותי. "אז מה אתה עושה בפריז?"

"יש לי מחר פגישה, באתי לראות איזה ציור."

הוא שותק, לוגם במהירות מן המשקה. "אני מאוד עייף," הוא ממלמל.

אני מוציא מכיס המקטורן את תצלום הציור של סוטין ומניח אותו על הדלפק.

פיטר מרים את התצלום ומביט בו. "סוטין," הוא מציין.

"קוראים לציור 'הצועני'." אני מצביע על התצלום.

הוא שב ובוחן את התצלום ומשיב לי אותו.

"אין לך מה להציע לי אותו, אני מכיר את הציור." הוא מפנה ממני את מבטו.

"מאיפה אתה מכיר אותו?" אני מופתע.

"הציעו לי אותו."

"מי, קרבס?"

"קרבס? מה, אתה מכיר אותו?" הוא מגחך.

"פגשתי אותו לפני כמה ימים בברלין."

קולות גבוהים קוטעים את שיחתנו. גבר גבה קומה, לבוש בחליפה כהה, דהויה מעט, נכנס. הוא ניגש לגברת שיושבת ליד הדלפק ונושק על לחייה. היא נעמדת בזריזות. הגבר מניח על כתפיה צעיף פרווה אפרפר ונוטל את מעילה. עמידתו עקומה מעט. מבטינו מצטלבים לרגע והם פונים במהירות לעבר היציאה.

"לא הבנתי." פניו העגולות של פיטר מתעוותות לרגע בפליאה. "מאיפה אתה מכיר את קרבס?"

"מישהו קישר בינינו. וולף מהגלריה, אתה בטח מכיר."

"וולף," פיטר מנמיך את קולו, "הוא הכיר ביניכם?" חיוך דק מופיע על פניו. "אני אגיד לך משהו בקצרה ולא אוכל לפרט יותר מזה." הוא לוגם במהירות את שארית המשקה ומסמן בידו למוזג. "אין לך מה לעניין אותי בציור. קרבס עצמו כבר הציע לי אותו. ראיתי אותו והוא מהמם ביופיו, אין מה להגיד, הוא אפילו יותר יפה מהסוטין שקניתי ממך לפני שנתיים." הוא מצחקק ורוכן לחתום על החשבון שהגיש לו המוזג. "אמנם המחיר שקרבס דרש היה גבוה, אבל מה שלא מצא חן בעיני היה הבחור שבא איתו." הוא מזדקף בכיסאו.

"איזה בחור?" ידי תופסת במרפקו.

פיטר נרתע לאחור, מופתע. "הבעלים של הציור, כך בכל אופן קרבס הציג אותו."

"הבעלים?"

"כן. הבחור לא הניח את הציור מידיו. הבנתי מקרבס שהוא לא מוכן להוציא אותו מרשותו אפילו לדקה. כאילו זה כל רכושו. משהו שם לא מצא חן בעיני." פיטר נעמד במקומו. "אני צריך ללכת, מצטער." הוא מביט בריכוז בשעון שעל מפרק ידו. "בכל אופן, אם נניח שהייתי קונה את הציור והיו מתעוררות בעיות, למי הייתי ניגש, לקרבס?" הוא מגחך.

"ומה קרבס אמר? הוא לא התעקש?" אני מנסה למשוך את השיחה.

"האמת היא שהוא ויתר מיד על העניין, קצת לא מתאים לו." פיטר מושיט לי את ידו. "אני מצטער, בפעם הבאה אשב איתך יותר זמן, היה לי יום ארוך, קשה."

"רגע." אני שב ואוחז במפרק ידו. "מתי כל זה קרה?"

"חצי שנה בערך." הוא חוכך בדעתו, "אולי קצת פחות."

"ואתה יכול לתאר לי איך הוא נראה, הבחור הזה?" ידי לא מרפה ממפרק ידו.

"אני פשוט לא זוכר, באמת, הוא היה בגילך, בערך בן חמישים אולי קצת פחות, גבוה, כמעט שלא הוציא מילה מפיו. טוב, אני חייב לזוז."

על סף הדלת פיטר נעצר ומסתובב לעברי. "אייזיק, אני מציע לך לא להיכנס לכל הסיפור הזה. תיזהר. משהו שם לא נראה לי." הוא נוגע בקצה אפו.

אני בוהה בפתח הבר. מחשבותי מבולבלות.

למחרת בבוקר אני לא חדל מלהרהר בפגישה אמש עם פיטר. כבר בברלין הרגשתי שקרבס מסתיר ממני את האמת. עכשיו ברור שהוא מעורב בעניין הציור באיזשהו אופן. אבל פיטר דיבר גם על הבחור שבא עם קרבס, מי זה הבחור הזה? אני מוטרד. ואיך הגיע הציור לידיו? אני מסתובב בחוסר שקט בין כותלי החדר במלון, רגלי היחפות מסתבכות בשטיח ונתקלות ברהיטים.

על השידה שלצד המיטה מונחת הגלויה שמסר לי אמש פקיד הקבלה. עיני מרפרפות עליה בהיסוס, בוחנות את הדמות המצוירת עליה. בהחלטה של רגע אני מרים את הטלפון ומקיש את המספר המודפס בשוליה.

הטלפון מצלצל שעה ארוכה מעברו השני של הקו. אין עונה.

אני נכנס לחדר האמבטיה, מביט בבבואתי הנשקפת אלי מהמראה. פני חיוורות, עייפות. מחשבותי אבודות.

לקראת הצהריים אני יוצא לכיוון הגלריה של שמידט. צועד לאטי על המדרכה, לצד החנויות, מתעכב מול חלונות הראווה. נהר אדם חולף על פני. בליל שפות מתערבל באוזני. מכונית מפוארת שחורה עוצרת מולי. נהג לבוש במדים יוצא ממנה, נעמד על המדרכה וממתין.

נקישה נשמעת מכיוון חלון המכונית והוא מתכופף במהירות אל הדלת האחורית ופותח אותה. אישה צעירה, גבוהה, יוצאת ממנה, עטופה במעיל פרווה שחור. את עיניה מכסים משקפי שמש גדולים כהים, וכובע פרווה אפרפר מונח ברישול על שערה הבהיר. אני נרעש מיופייה, מנסה לצעוד לעברה צעד קטן. היא חולפת על פני באדישות ונחפזת אל אחת החנויות.

מחר אחזור לארץ, אני מחליט וממשיך לצעוד לאורך הרחוב, מתבונן בבבואתי הנשקפת אלי מעוקמת מחלונות הראווה.

לא הרחק מכיכר מדלֵן אני נעמד מול הגלריה של שמידט. לאחר היסוס קל חוצה את הכביש, ניגש אל דלת הגלריה המסורגת ולוחץ על הפעמון. פרצופו העבה של שומר הסף ניבט אלי מבעד לזכוכית וכעבור רגע נשמע זמזם הפתיחה. אני צועד על שטיחי בורדו עבים בין התמונות ועיני תרות אחר הלן, מנהלת הגלריה. באחד החדרים הפנימיים אני מתעכב מול רישום עיפרון גדול של פיקאסו. יד נוגעת ברפרוף בכתפי. אני מסתובב. הלן עומדת לפני, מחייכת.

"מה שלומך?" חיוכה רחב, לבבי.

"הכול בסדר, איזו תערוכה יפה." ידי מחווה אל הציורים.

"תודה. אל תשאל, יותר משנה לקח לנו לארגן את התערוכה הזאת," היא מדברת אלי כאילו נפגשנו רק לאחרונה. "מודיליאני, מונה, לז'ה, פיקאסו." השמות מתגלגלים משפתיה בניגון כשהיא מצביעה על התמונות, ידיה פרושות לצדדים וגופה נדמה כמעופף ביניהן.

"ספר לי." היא מחייכת בנעימות. "לאן נעלמת?"

"עברתי פה כמה פעמים," אני מגמגם, "היה סגור, אבל האמת היא שהרבה זמן לא ביקרתי בפריז."

"טוב, העיקר שבאת היום." הלן שבה ומחייכת, מסמנת לי ללכת בעקבותיה אל החדר השני.

"הלן," אני קורא אחריה.

"כן?" היא נעמדת במקומה.

"רציתי לשאול אותך משהו בעניין איזשהו ציור." עיני תרות סביב.

פניה מרצינות, נמתחות במעין עווית. "בוא ניגש אלי למשרד," היא אומרת בענייניות.

אני צועד אחריה במעלה מדרגות רחבות המרופדות גם הן באותו שטיח בורדו עבה, בוחן אותה בגבה. היא באמצע שנות הארבעים שלה. דקת גזרה, מטופחת. שערה השחור קצוץ ככתר מעל פניה הצרות, המעט גסות. האנגלית שבפיה מתגלגלת במבטא צרפתי כבד, מעט גולמני. תמיד חיבבתי אותה. פעם היינו מיודדים והיא אף הזמינה אותי אליה לדירה לסעודה עם מכרים. קלילות הנעורים שזכרתי עדיין מפעמת בה, אך עם זאת נראה שפחד סתום מלווה אותה, מערער את ביטחונה ומכביד עליה.

היא נעמדת מול דלת המשרד ומפשפשת בכיס מקטורנה.

"מצטערת, חכה רגע." היא רוכנת על המעקה וקוראת בשמה של אחת משתי הבחורות היושבות מאחורי דלפק הכניסה.

בחורה גבוהה, שערה בלונדיני, ארוך וחלק, מופיעה במהירות במעלה המדרגות, צרור מפתחות בידה. היא פותחת בפנינו את דלת המשרד ומותירה אחריה שובל ריח בושם עדין, מעט מתקתק.

הלן מחווה על פינת הישיבה שניצבת מול הספרייה.

כעשרים שנה מנהלת הלן את הגלריה. היא זו שבאה במגע עם הקהל, עם האספנים, בעוד שמידט, בעל הגלריה, ספון לרוב במשרדו, ממעט לדבר או לפגוש אנשים.

את שמידט עצמו ראיתי פעם אחת בלבד. היה זה בערב חורפי לפני כעשר שנים. תמונה יפהפייה של סוטין הוצגה בחלון הראווה של הגלריה. דיוקן אישה בשמלה שצבעה אדום סמיך, ניצבת לצד כיסא נדנדה, ידה נשענת על המסעד ופניה אחוזות בהלה. חציתי את הכביש להתבונן בתמונה כשדלת הגלריה נפתחה ועל מפתנה עמד אדם גבוה בשנות השבעים לחייו. הוא היה לבוש בחליפה שחורה מפוספסת ופרח חרצית צהוב היה צמוד בסיכת זהב לדש מקטורנו. חזותו אמרה הדרת כבוד, וארשת רצינית היתה נסוכה על פניו.

"איזו תמונה יפה," אמרתי לו, מצביע על התמונה של סוטין.

"תודה," הוא השיב, חייך אלי באדנות וסגר אחריו את דלת הגלריה. באותו רגע הבנתי כי פגשתי את אחד מסוחרי האמנות האגדיים של פריז.

פעם אחת נוספת הזדמן לי לדבר עם שמידט בטלפון. זה היה כעבור שש או שבע שנים. באתי עם אחד האספנים שלי אל הגלריה לבחון תמונת שמן של שאגאל. בסופו של דבר האספן לא רכש אותה. התקשרתי לשמידט לומר לו זאת. הוא הודה לי בקצרה וסיים את השיחה.

אני מתיישב מול הלן ומבקש ממנה שתוציא מהספרייה את קטלוג העבודות של סוטין. היא מניחה לפני את הספר. אני מדפדף במהירות ופורש לפניה את העמוד שבו מופיע הציור "הצועני".

"ציור נפלא," היא מהמהמת.

"את מכירה אותו?"

"באופן כללי." הלן מושכת בכתפיה.

"ראית אותו פעם?"

"לא." היא נושאת אלי את עיניה. "למה אתה שואל?"

"אני מכיר את בעל הציור."

"מה, הוא רוצה למכור אותו?" היא נדרכת.

"לא בדיוק." אני מהסס לרגע. "הציור הזה נגנב ממנו."

"מה אתה אומר!" המילים יוצאות מפיה בשריקה. היא מניחה את הקטלוג פתוח על השולחן ונשענת לאחור, עיניה ממשיכות לבחון את תצלום הציור.

"בעל הציור ביקש ממני שאחפש אותו," אני ממשיך. "חשבתי שאולי שמעתם כאן משהו על הציור."

"אנחנו? למה שנשמע משהו על ציור גנוב?" היא מצחקקת ונושאת אלי את מבטה. "אגב, איך אתה יודע שגנבו את הציור?" פניה מרצינות. "אולי האספן מכר אותו וזה מה שהוא מספר לך. אתה הרי יודע," היא מגחכת, "גם אתה עובד עם אספנים, לא?"

"נו, באמת." ידי מונפת בביטול, מגרשת את הספק שהעלתה. "זה לא יכול להיות, האספן שילם לי הרבה כסף כדי שאחפש את הציור, למה שיעשה את זה אם הציור לא נגנב?"

לרגע נדמה לי שעננת דאגה חולפת על פניה.

"נראה שאתה צודק." היא מחייכת. "אגב, איפה היה הציור?"

"בישראל."

"משונה." היא מסירה ממני את מבטה.

"למה?"

"פשוט..." היא מכחכחת בגרונה. "בכל פעם אני נדהמת לגלות כמה עבודות של סוטין נמצאות באוספים פרטיים בישראל."

אני שותק, סוקר במבטי את הספרייה הגדולה המכסה את הקיר מולי.

הלן מביטה בשעונה. "כבר היית בתערוכה של סוטין?" היא שואלת.

"איזו תערוכה?" אני סקרן.

"התערוכה של סוטין, פה מאחורי כנסיית מדלן." היא נוטלת את הקטלוג מהשולחן ומניחה אותו על ברכיה. "תלך עכשיו, התערוכה עוד פתוחה."

"לא שמעתי על התערוכה הזאת."

"אתה חייב ללכת, ממש פה מאחורי הכנסייה, ליד המעדנייה של פושון." היא שבה ומביטה בשעונה. "כדאי שתמהר, נותרו עוד פחות משעתיים לסגירה." היא קמה ממקומה.

"מזל שסיפרת לי, לא ידעתי." אני ממהר לקום, צועד אחריה במורד המדרגות. בקצה המסדרון היא נעמדת מולי. "מצטערת שלא היה לי הרבה זמן, תתקשר אלי בפעם הבאה שתגיע לפריז." היא מחייכת, מתרוממת על קצות אצבעותיה ונושקת על לחיי.

"מבטיח שלא אשכח." אני פונה לעבר היציאה.

על סף הגלריה הלן קוראת אחרי, "אייזיק, תשאיר את כרטיס הביקור שלך בקבלה, אם יצוץ משהו בעניין שעליו דיברנו, אתקשר."

בדרכי לתערוכה אני מוטרד מדבריה של הלן. לעתים, אני מרגיע את עצמי, אנחנו רואים צל הרים כהרים בדבריהם של אנשים, ולבסוף מתברר כי אין בהם דבר, מלבד דמיונותינו.

אף שהתערוכה של סוטין מוצגת במוזיאון עירוני קטן, לא ידוע, מול כנסיית מדלן, היא מושכת אליה עשרות מבקרים המצטופפים סביב כל תמונה.

אני מפלס דרכי בין האנשים. נע מתמונה לתמונה, בוחן אותן בזו אחר זו. הפורטרטים של סוטין מושכים אותי אליהם כמגנט. כבר ראיתי רבים מהם, אך שוב ושוב אני נסער מכתמי הצבע שסוטין הניח בסערת נפש על הבד, מהבעתן המשתאה, האבודה, של הדמויות המעוותות בצערן. חלקן כורעות מצער ייסורי הנפש וחלקן מצער שפלות הרוח הבאה מקשיי היום-יום. על פניהן נסוכה תבוסת החיים ואצבעות ידיהן הגרומות מעוותות בניסיון הכושל לתפוס ולשלוט בהוויית חייהן.

אני מהרהר בפורטרטים שצוירו לפני מאות שנים ועד ימינו. בדמויות ההדורות המלאות בחשיבות עצמית והמטילות עלינו, שעה שאנו מתבוננים בהן, שעמום העולה מנפיחותן הריקה. אנו אדישים להן בשל ההוויה המושלמת שהן מבקשות להציג. הוויה שאנו יודעים שהיא שקרית. ואילו כאן, בדמויות המעוותות האלה של סוטין, השבריריות והפגיעות, הדמויות כה נוגעות בנו עד שאנו מבקשים לעטוף אותן ולגונן עליהן מפני צערן.

ציור הפורטרט של "הצועני" לא מוצג בתערוכה. לא שציפיתי למצוא אותו כאן, אני מתנחם ומבחין בשתי תמונות מהאוסף של פיטר. אחת מהן — ציור דומם, כרוב וצנצנת, בגוני ירוק-אפרפר — שרכש ממני לפני כשנתיים, מוצגת בפינת אחד האולמות. אני מתעכב מול התמונה.

גבר גבה קומה כבן שישים, לבוש בחליפה כחולה כהה, נעמד לצדי, בוחן בדקדקנות את התמונה. לפתע הוא מסתובב בחדות וידו פוגעת בי, מכה עד כאב בידי.

"סליחה," ממלמל הגבר, נבוך, מביט בי לרגע מבוהל ופונה בצעדים מהירים אל האולם השני.

אני קולט את פניו להרף עין. פנים כהות מעט, קשות, חרוצות קמטים. הן מוכרות לי אך איני מצליח להיזכר מאין. כעבור רגע אני קולט אותו בגבו בפינת האולם הקרוב, משהו בעמידתו העקמומית טורד את שלוותי. אין לי ספק שכבר נפגשנו. הוא חש במבטַי ונחפז אל האולם הסמוך. איפה ראיתי אותו? עיני משוטטות אחר דמותו שנעלמה. מבולבל אני נתקל בדבוקת אנשים, מפלס דרך ויוצא אל הרחוב.

גשם מטפטף בחוץ. מונית מורידה אותי בפתח בית קפה בגדה השמאלית באזור רחוב דה סן. אני מתיישב ומביט באנשים שבחוץ, הנחפזים כפופים מפני הגשם המתגבר.

הרהורי שבים ונושאים אותי אל פגישתי אמש עם פיטר. גם הוא לא סיפר את כל מה שהוא יודע. עיני תרות סביב. הגשם ניתך בחוזקה על המדרכות, על המכוניות, ולרגע קצבו נחלש והוא יורד בעצלתיים, זולג על החלונות. בהמשך המדרכה, מימיני, ניצב בית קפה נוסף. השולחנות ערוכים בו בשורה ארוכה, מחופים בקירות זכוכית מהבילים מאדים. המקום שומם, זוג יושב שם לבדו בפינה הרחוקה. האישה לבושה במעיל רכוס עד לצווארה, שערה אסוף על ראשה והיא מרכיבה משקפיים כהים. פניה מופנות לעברי.

אני מאמץ את עיני וקולט, זו האישה שישבה אמש מולי בריץ. והגבר, זה הגבר שאסף אותה מהבר ושנתקל בי לפני כשעה בתערוכה.

אני מפנה מהם את מבטי במהירות. לבי פועם בחוזקה. יכול להיות שהם עוקבים אחרי? למה? מי שלח אותם? רגלי רועדות תחת השולחן. אני מבחין בשתי מוניות ממתינות מצדו השני של הרחוב, מניח שטר כסף על השולחן ומבלי לחכות למלצר חומק מבית הקפה, חוצה בריצה את הכביש ונכנס למונית הראשונה העומדת בקרן הרחוב.

בחדרי במלון אני חסר מנוחה, מסיט מדי פעם את הווילון ומציץ לעבר המדרכה. אור רפה מאיר את החדר. עייפות כבדה זוחלת במורד גופי, ניטעת ברגלי, ואני נשכב במיטה.

חלומות טרופים רודפים אותי, מכים בי בגלים. בערפילי שנתי אני משוטט ברחובה הראשי של רעננה. אהובתי קוראת אלי מצדו השני של הרחוב. אי תנועה רחב מפריד בינינו. מה היא עושה כאן? אני תוהה. זו הרי העיר שבה גדלה, מחשבה חטופה חולפת בקצה תודעתי. היא שבה וקוראת בשמי ואני מבקש לחצות את הכביש, אך איני יכול. תנועת המכוניות כבדה. קולה מגיע אלי מעורפל מבעד להמולה, מתערבל עם שאון הרחוב. אני שומע אותה קוראת אלי ממרחק, מה אתה עושה כאן? למה עוד לא עזבת? אני מתעלם מקריאתה וממשיך בשיטוטי בעיר, מחפש את דרך היציאה ממנה. כעבור זמן מה אני שב ורואה אותה עומדת בקרן רחוב רחוקה, בטנה עגולה מעט, שקופה כזכוכית. אני מאמץ את עיני ומבחין בדמות העובר שהפילה, ובתודעת חלומי אני תמה, הרי זה קרה מעט לפני מחלתה והיום היא כבר לא קיימת, אך קולה שב ועולה אלי ברור וחד ויחד עם זאת שקוף, עמום, בלתי מושג. היא שבה ושואלת אותי בנעימות אך בתמיהה, מה אתה עושה כאן? איך זה שעוד לא מצאת את הדרך? אני מבקש לגעת בה, להשיב לה, אך תחת זאת מסובב אליה את גבי וממשיך הלאה בשיטוטי אל תודעתי ההולכת ומתערפלת, החומקת אל שינה כבדה.

בבוקר נופל מבטי על הגלויה של פלורנס המונחת על השידה. אני חוכך בדעתי לרגע ומקיש את המספר. הצלצול מהדהד בעברו השני של הקו. אין מענה.

מבט בשעון מבהיר לי שעוד מעט אצטרך לצאת לנמל התעופה. אצבעותי שבות ומקישות במהירות את המספר. שוב הולם הצלצול, הולך ומתארך, מידפק בעיקשות בעברו השני של הקו.

"הלו?" נשמע קול נשימות קצרות, קטועות ממאמץ.

"פלורנס?"

"מי זה?"

"אייזיק."

שתיקה כבדה, ארוכה, מעכלת. לבסוף נשמע קול טריקה.

אני מסתובב בחדר כבכלוב, מניח את המזוודה לצד הדלת, הטלפון בידי. מהסס לרגע, שב ומקיש את המספר.

"הלו," נשמע קולה.

"אל תנתקי!" קולי קשה.

"אני לא רוצה שתתקשר."

"אז למה השארת לי את הגלויה?"

"איזו גלויה?"

"כאן, אצל שוער המלון. הגלויה עם הפורטרט." אני מנסה למשוך את השיחה.

"זו טעות."

"פלורנס, אני חייב להסביר לך משהו, תני לי דקה."

"דקה, לא יותר," קולה מתרכך.

"לא יכולתי להתקשר אלייך קודם, תביני, אני לא יודע אם שמעת..."

"שמעתי מה?"

כרבע שעה מאוחר יותר שוער המלון דופק על דלת החדר, מבקש ממני להזדרז, המונית לנמל התעופה מחכה. אנו מסיימים את השיחה ואני ממהר אחריו אל הלובי.

המונית מזדחלת בדרך לנמל התעופה. אני בוהה בגשם שלא חדל לרדת ונזכר בפניה של פלורנס המביטות בי באהבה, שתי ידיה תלויות על כתפי. אנו עומדים במרפסת החדר שבבית המלון בקנוק, בבלגיה, מכוסים בשמיכה. מביטים בבוקר העולה לאטו על אופק הים הצפוני.

סוחר אמנות ושמו נימאנד / יוסי זיסמן
מטר, 2022
392 עמודים

יוסי זיסמן הוא סוחר אמנות הפועל בישראל ובאירופה והיה בעל גלריה במשך כעשרים שנה. "סוחר אמנות ושמו נימאנד" הוא רומן הביכורים שלו