פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "ספרים מחוקים" מאת חיים וייס‎

כיכר השבת

במפגש הרחובות יחזקאל ושמואל הנביא עמדה אישה בחלוק בד ורוד וגס ששוליו המרופטים והמושחרים השתלשלו עד למטה מרגליה היחפות ונגררו על כביש האספלט המפויח. אישה נמוכת קומה, בעלת שיער דליל, צהוב-אפרפר. כבת חמישים וחמש או שישים היא הייתה באותה עת, אך בעיני הילד בן העשר שבהן התבוננתי בה מבעד לשמשה הקדמית של האוטובוס, היא נראתה לי זקנה מאוד, ואיברי גופה החשוף נתגלו מתוך פתחיו הרפויים של החלוק שתחתיו היא לא לבשה דבר.

לא בכל יום היא הופיעה במפגש הרחובות שנקרא על שמו של הרב מתתיה גרג'י, ששבעים שנה קודם לכן עלה לרגל במסע רצוף תלאות וסכנות מאפגניסטן לירושלים, וקבע את ביתו סמוך למקום שממנו תצא אותה אישה מוכת יגון לספק מסע נקם ספק מסע ייסורים, במעלה הרחוב בואכה כיכר השבת, כשלגופה אך ורק אותו חלוק ורוד. אבני המקום, הרחוב התלול ותושבי הבתים המטים ליפול קיבלו אותה ואת חלוקה בטבעיות גמורה, כאילו הייתה שם מאז ומעולם. איש לא דיבר איתה, איש לא ידע את שמה ואיש לא הפריע לה לערוך באותה שעת בוקר עמוסה את הטקס המשונה והמפחיד שלא יכולתי להתיק את עיניי ממנו. היה זה טקס שעליו חזרה האישה פעם אחר פעם, בדייקנות מצמיתה וללא כל סטייה או שינוי, כמי שחייה וגאולת נפשה תלויים בכל פרט ופרט בו.

"עוד פעם המשוגעת הזאתי מהלאגר", הפטיר נהג האוטובוס שבו נסעתי לבית הספר. הוא לא הפנה את דבריו לנמען מסוים וקביעתו השקטה הדהדה בחלל האוטובוס שהיה דחוס בילדים וילדות בדרכם לבית הספר, בפועלים קשי יום היוצאים לעמל יומם ובזקנים המצוידים בסלי קניות צרים וארוכים בעלי ידיות פלסטיק, שהשכימו ויצאו למסע בעקבות ירקות ופירות טריים וזולים בשוק מחנה יהודה. לא היה כעס בקולו, גם לא תמיהה, כי אם השלמה שלווה של מי שיודע כי עיתותיו אינם נתונים עוד בידיו וכי עליו להתמסר בהכנעה לכוח גדול ממנו.

היה זה הנהג הקבוע שעימו נסעתי מדי בוקר בשעה שבע וחצי לבית הספר. חבריי ואני כינינו אותו בשם "צימוקי", משום שבשונה מרוב נהגי אגד שהיו בעלי גוף רחב, כרס משתפלת וקול עבה, הנהג שלנו היה רזה ושתקן, וגופו הצנום כמו נבלע בתוך כיסא הפלאים שעליו ישב. כמו על גבי צירים סודיים ונסתרים, עלה הכיסא וירד כספינה בים, עם כל תנועה ותנועה של האוטובוס. כבר מכיתה א' אהבתי לשבת במושב מימין לנהג, מושב שהתנשא מעל צמד הגלגלים הקדמיים ולפיכך היה גבוה מכל יתר המושבים. נעמה לי רחישת הגלגל תחת המושב המוגבה שממנו יכולתי להתבונן בקלות בעבודת הנהג: בחישוק ההגה הגדול, שמעין בליטות קטנות היו לו בחלקו התחתון, בליטות שנועדו להקל על האחיזה בשעה שידיו הצנומות סובבו אותו ימינה ושמאלה ברחובות המפותלים והצרים שכמו התקוממו כנגד פלישתו של האוטובוס הרועש וגדול הממדים לתוכם; במתג האיתות המוזר שהיה ממוקם משמאל לנהג על מוט מוארך; במראה המלבנית והגדולה שהייתה תלויה מעל ראשו; בידית ההילוכים הכסופה שעמדה מופרשת ובודדה על עמוד מחורץ לימינו; בפורטן המטבעות בעל ששת הצינורות, שסמלה המכונף של חברת "אגד" הוטבע בפינתו הימנית, ושבאמצעותו היה הנהג פורט מטבעות בגדלים שונים במהירות ולעיתים אף בתנועות מוגזמות וגנדרניות שלא נעדרה מהן נימה תיאטרלית; ובמתקן האלומיניום המתקפל שהיו פותחים לרווחה בתחילת כל נסיעה ובו היו מסודרות וממוינות, כמו באלבום הבולים המפואר של אימי, כרטיסיות נוער כתומות, כרטיסיות מבוגרים כחולות וכרטיסיות לזקנים שצבען ירוק דהוי. לצד הכרטיסיות תלויים היו כרטיסי הנסיעה החד-פעמית שהמהדרים מבין הנהגים נהגו לתלוש אותם בעזרת אצבעון גומי קטן, מחוספס וחום. אך יותר מכול אהבתי את מכשיר הניקוב, אותו כלי מתכתי שקפיץ מעוקל חיבר בין שתי זרועותיו ולולאת מתכת קטנה בקצהו. לכל אחד מנהגי "אגד" היה מנקב אישי משלו ובעזרתו הוא ניקב את הכרטיסייה: עיגול, משולש, לב או ציפור קטנה פרוסת כנפיים. המנקב של צימוקי חורר צורה של מפתח זעיר ששתי לשוניות, אחת קטנה והאחרת מעט ארוכה ממנה, בלטו בקצהו. מדי פעם בפעם, ברגעים של חסד שהיו מהמתוקים והמדויקים שידעתי בילדותי, צימוקי סימן לי להתקרב אליו, העמיד אותי בינו ובין הדלת הנפתחת ואפשר לי, למשך שתיים או שלוש תחנות, לנקב את כרטיסיות העולים לאוטובוס. כנער המשמש בקודש אחזתי במכשיר הניקוב שמידותיו היו מעט גדולות לכף ידי הקטנה והתמסרתי לצלילם המאיים של מכלולי המתכת הנדרכים ומתחככים זה בזה בשעה שניקבתי את הכרטיסיות שהגישו לי הנוסעים. בשעה שבה לא התבוננתי בתנועותיו הבוטחות של הנהג ולא ניקבתי את כרטיסיות הנוסעים היה מבטי נעוץ בשמשה הקדמית הגדולה, ששתי זרועות מגבים עצומות ממדים היו תלויות בצידיה. דרך אותה שמשה נתגלו לי רחובותיה הצרים של ירושלים ושכונותיה: רמת אשכול, שמואל הנביא, שכונת הבוכרים, כרם אברהם, שטראוס, מרכז העיר ורחביה. דרך השמשה הגדולה נתגלתה לעיניי גם אותה האישה בחלוק הוורוד שנעמדה לה באמצע הכביש, במעין ביטחון משונה השמור לאלו שהסבל כבר הכריעם, ועצרה בעצם נוכחותה את התנועה ברחובות שמעון הצדיק, שמואל הנביא ויחזקאל.

צימוקי הפעיל את בלם האגזוז שהשמיע נפיחה רועמת שבעקבותיה עלו אדים מצחינים של סולר שרוף, והאוטובוס הגדול שפסים כתומים ולבנים עיטרו את דופנותיו, נעצר במרחק נגיעה מאותה אישה ורודה. כך גם עשו נהגי המוניות והמכוניות הפרטיות ורוכבי הקטנועים והאופניים שנהרו מכל עבר אל הצומת ההומה. מייד כשעצר האוטובוס התבוננתי בפניו הדרוכות של צימוקי והוא סימן לי בתנועת יד קלה להתקרב אליו ולעמוד לצידו. כאשר עמדתי סמוך מאוד אליו הוא ליטף קלות את ראשי, כאב המבקש לגונן על בנו מפני עוצמתם של המראות שעומדים להתגלות לעיניו, ואני הצמדתי את פניי לחלק הימני של שמשת האוטובוס. במרחק נגיעה, ממש סמוך אליי, היא עמדה סתורת שיער ויחפה, במרכז האי הקטן שנוצר בלב ליבו של הצומת, מוקפת ומוגנת מארבע רוחותיה בכלי רכב דוממים שנהגיהם ונוסעיהם הביטו בה בסקרנות מהולה באימה. נדמה היה שעיניה, שלהפתעתי היו כחולות ויפות, לא הבחינו כלל במהומה סביב, והן בהו מבועתות וחסרות מנוחה במקום שרק היא ראתה. משנעצרה התנועה כליל ודממה דקה נשתררה במקום, סבה האישה על צירה וכשגבה מופנה אלינו החלה להעפיל במעלה רחוב יחזקאל. חלקו האחורי של חלוקה נתגלה וגם הוא היה מרובב ומפויח, ומתוך קרעיו נחשפו חלקים מגבה שאמנם היה ורוד גם הוא, אך לעומת חלוקה היה חיוור עד מאוד. כתפיה, שנזדקרו מעט מתוך שולי החלוק, היו דרוכות, מכונסות בתוך עצמן ומוגבהות, כך שצווארה היה משוקע ביניהן. ראשה נטה קלות קדימה וזרועותיה התרחקו מעט מגופה. בניגוד לחלוקה המרופט ולגופה המוזנח והרופס, כפות ידיה הקטנות שבלטו משולי החלוק, בהקו מניקיון מוגזם וציפורניה היו גזוזות עד כאב אל תוך הבשר. אצבעותיה נעו בלא הפסקה לצידי גופה בתנועות מעגליות ורכות, כמבקשות לאחוז בדבר מה שהיה שם פעם ואיננו עוד.

היא המשיכה במסעה במעלה התלול של רחוב יחזקאל. לא לאט ולא מהר היא הלכה, כי אם בתנועה מדודה ונחושה, כהליכתו של מי שמבקש לשוב אל מקום המוכר לו. היא חלפה מימינה על פני ראשוני הבתים של רחוב יחזקאל שחזיתותיהם היפות, המעוטרות חלונות מעוגלים וכרכובים שבמרכזם תבליטי מגן דוד, הוסתרו תחת שכבות עבות של טינופת, עליבות ועוני. חוטי חשמל רפויים נשתלשלו מכל עבר וסורגי החלונות המקוריים על פיתוחיהם המרהיבים, שנקבעו בפתחי החלונות בשלהי המאה התשע-עשרה בידי עשירי בוכרה, בוני השכונה, כוסו בשכבות עבות של חלודה שאכלה בבשר הברזל שלהם ופערה בו סדקים, חורים ושקעים.

בדריכות פזורת דעת, מבלי להעיף מבט במכוניות ומבלי להתחשב בקשיי התנועה שיצרה, היא פסעה במרכזו של הכביש ושולי חלוקה נגררו על פני קו ההפרדה המרוסק שנמתח בין שני נתיבי התנועה הצרים. בעקבותיה, כמו בהפגנה שאיש אינו יודע את פשרה או במסע לוויה של רב רם מעלה או נדבן עשיר, השתרך בעל כורחו טור מכוניות ארוך וצייתני שהוביל אותו האוטובוס שבו נסעתי. איש לא צפר, איש לא פצה פה, איש לא האיץ בה ואיש לא ניגש אליה וניסה לעצור בעדה.

ספק מתעלמת מן המתרחש סביבה ספק אינה מודעת לו כלל, היא חלפה במבט אטום על פני החמאם הטורקי שחזיתו העלובה לא הסגירה את תפארת עברו מימי ראשית המאה העשרים, עת נבנה בידי המקובל ר' שלמה מוסיוף כהעתק של בית מרחץ טורקי שראה פעם בפריז. גם קולותיהם של טובלי השחרית, לצד צחקוקי הזימה של משכבי זכור אסורים שנכלאו בין כתליו של המוסד העתיק והמפוקפק, כמו לא הגיעו כלל לאוזניה. היא המשיכה להעפיל במעלה הכביש עד שהגיעה לפתחו של בית היתומים שהתנשא ברום הרחוב. היה זה מבנה מלבני מוארך, בנוי אבן ירושלמית בעלת תבליטים, ששלוש שורות של חלונות זהים בגודלם ובצורתם נקבעו בחזיתו. ובתווך, בין קומת החלונות הראשונה לשנייה, נקבעו אותיות מתכת אפורות וגדולות שהכריזו בעברית ובאנגלית: "בית הילדים ציון בלומנטל".

בניגוד לעזובה ולהזנחה שאפיינו את הרחוב כולו, היה דבר מה שובה לב בבניין האבן היפה והנקי. כיכר קטנה ומטופחת שנקראה על שם ר' אברהם יוחנן בלומנטל, מייסד בית היתומים, קידמה את פני הבאים, כשהיא עטורה שיחי ורדים וגרניום לימוני שהפיץ ריח רך ונעים. גדר אבן נמוכה הקיפה הבניין וגדר חיה של שיחי רוזמרין שנגזמו בקפידה הגביהה אותה במקצת. מן החצר הפנימית של בית היתומים בקעה המולתם העולצת והמיוסרת של עשרות ילדים, בני בלי בית, שלבשו כולם בגדים זהים: מכנסים כחולים כהים, חולצת טריקו בעלת צווארון ומפוספסת בירוק-לבן ונעלי בית מתוצרת המגפֵֵּּר. הייתה זו המולת הבוקר של ילדים הנוהרים מחדרי המגורים שלהם אל חדר האוכל, ומשם אל חדרי הלימוד בישיבה הקטנה או לסדנאות המלאכה שבהן הוכשרו היתומים הצעירים לקראת עתיד טוב מזה שזימן להם הגורל בראשית חייהם. אל תוך המולה זו נמסכו ניחוחותיהם המשכרים של פיתות חמות, של כיכרות לחם לבן ומהביל ושל עוגות שמרים ארוכות וצרות שנמכרו על המשקל במגדניית "קצבורג" הסמוכה, שם רדו במהירות ובמיומנות מסחררת אופים קשי יום ערימות של רוגלעך הדבוקים זה לזה בשכבות עבות של סוכר קרוש מתוך לועו של תנור האפייה שלהבות ליחכו את שולי האבן האדומים שלו.

סמוך לבית היתומים ולמאפייה עצרה לפתע האישה. המולת ילדי בית היתומים וריחו המשכר של הלחם הלבן והטרי דומה שהאטו לרגע קט את מהלכה וחדרו לתודעתה שהייתה אטומה עד עתה כמעט לחלוטין. לרגע נתרככו כתפיה ושקעו מעט, אצבעותיה חדלו מתנועתן המעגלית האינסופית בחלל ונחו בשלווה רפויה משני צידי גופה. כמי שמתבסמת ומתייסרת בה בעת מדבר מה לא לה, היא שאפה בעיניים עצומות את המולת הילדים ואת ריחותיה המנחמים של המאפייה, ולהרף עין שנצח גנוז בו, נשתנו פניה והוארו בַּיופי שהיה גלום בהן פעם ועם השנים נמוג. מבעד לפניה של האישה נתגלתה לי לפתע בבואת פניה של סבתי לאה שהייתה גם היא יפת תואר בצעירותה, טרם הטלטלות הרעות שפקדו את חייה, ושעיניה הבהירות והחודרות הביטו בנו מתמונות נעוריה שהיו צרורות במעטפה חומה ומוארכת בשולחן הכתיבה של אבי.

מייד לאחר אותו רגע אסור של התמכרות, כמי שמודעת היטב לסכנה האורבת לאלו הנהנים הנאה אסורה מהנאותיהם של אחרים, מיהרה האישה לנער את ראשה ושבה לעטות על פניה את אותה הבעה אטומה והמשיכה בהליכתה ברחוב יחזקאל עד לכיכר בסופו, הלב הפועם של ירושלים החרדית – כיכר השבת. היא נעמדה בינות לשלט הלבן של קופת רבי מאיר בעל הנס זי"ע ללוח הקדשה לבן וקטן שהיה מקובע בקיר ובו צוין כי במקום זה ממש תרם החבר הנכבד מר ראובן סופר מאה לא"י להקמת תלמוד התורה, הישיבה ובית התבשיל ליתומים. בכוח טירופה ומבטה היא שבה ועצרה את התנועה הסואנת שזרמה אל הכיכר מן הרחובות הסמוכים, מיחזקאל וממלכי ישראל, ממאה שערים, משטראוס ומישעיהו. ממש צמוד אליה, נוגע לא נוגע, עמד האוטובוס הכתום-לבן של צימוקי, ושתי מראות הצד הענקיות שבלטו משני צידיו סוככו עליה ככרובים.

לאחר שכלי הרכב נעצרו שוב ושקט שלא מן העולם הזה השתרר בכיכר השבת ההומה, התקדמה האישה כמה צעדים לעבר מרכז הצומת, הניפה את שתי ידיה באוויר ושרוולי החלוק שלה נסוגו לאחור אל עבר כתפיה. זרועותיה שהיו רכות ובהירות עד מאוד נגלו לעין כול, כשבצידה הפנימי של אחת מהן קועקע מעין משולש מהופך ולצידו סדרה של חמש או שש ספרות, שהראשונות בהן היו כמדומני 174. בדיוק כמו צ'רלטון הסטון בסרט "עשרת הדברות", שהניף את שתי זרועותיו החסונות באוויר ובעזרת מטה הפלאים שבידו קרע את ים סוף לשניים למען בני ישראל מול עיניהם המשתאות והמעריצות של אלפי ניצבים, כך נעמדה האישה במרכז כיכר השבת, הניפה את שתי זרועותיה באוויר ובכוח צערה, כמו גם בעזרת המספר החקוק על זרועה, עצרה בבוקרו של אותו יום חול את התנועה באחד הצמתים ההומים של ירושלים. אברכים, נשים היוצאות לעמל יומן, בעלי החנויות של כיכר השבת, עובדי בנק דיסקונט הסמוך ובטלני מאה שערים, עמדו כולם סביבה וציפו בדריכות לטקס המוכר. ואילו אחרים, עוברי אורח מזדמנים שלא הכירו אותה, עמדו ונעצו מבטים פולשניים, בה ובחלוקה הרפוי.

במתעניינים במתרחש בכיכר היה גם ציון, הצלם מ"פוטו יעקבי" שבפינת הרחובות יחזקאל ומאה שערים, שחלון הראווה שלו היה גדוש בתצלומיהם של גדולי הדור, אדמו"רים חובשי שטריימלים גבוהים ואברכי משי רכים שצולמו לקראת חגיגת בר המצווה שלהם. ציון נעמד סמוך לדלת הכניסה של החנות הקטנה וידיו מוללו בהיסח הדעת פילם מתוצרת קודאק כאשר מאחוריו הייתה תלויה כוורת עמוסה באריזות של סרטי צילום בצבעי צהוב, אדום וירוק. בשונה מרוב תושבי השכונה ועובדיה לא היה ציון חרדי, אף שגם לא היה ניתן לקבוע בבירור כי הוא חילוני. גופו היה מוצק וחסון וכהרגלו לבש סוודר כחול שתחתיו חולצה רחבת צווארון, ועל קצה אפו נחו ברישול של נוחות משקפי חצי. לראשו חבש ציון קסקט נצחי שהיה משוך בכוח עד לקצה מצחו ושוליו נגעו בגבותיו העבותות. למרות תשוקתו העצומה, מעין רפלקס בלתי נשלט של צלמים מקצועיים, לצלם את האישה האומללה, ואף על פי שמצלמה הייתה מונחת אצלו תמיד על הדלפק, מוכנה לכל אירוע העשוי להתרחש, הוא נמנע מלעשות בה שימוש. ידו שנשלחה בתנועה כמעט בלתי רצונית אחורה אל עבר המצלמה נשארה תלויה באוויר. מבלי לתת לעצמו הסבר, הוא ידע, כשם שידע בכל אחת מן הפעמים הקודמות שבהן חלפה האישה על פתח חנותו, שאת מה שעתיד להתרחש מולו בדקות הקרובות אין לצלם או לתעד בשום פנים ואופן. הוא זכר היטב את ביקורו היחיד ב"יד ושם" שצילומי העירום של הקורבנות הגרומות המנסות לשווא לכסות על מערומיהן עוררו את זעמו על גסות לבם של אנשי המוזיאון שמתוך רצון לזעזע את המבקרים הציגו את התצלומים ובכך חיללו את כבודן של הנשים הללו וחשפו את קלונן לעיני כל.

בדיוק בשעה שבה נעמד ציון הצלם בפתח הפוטו שלו, יצא ממשחטת העופות מן העבר השני של הכיכר השוחט יענקל רייפמן ושם פעמיו אל חנות העופות הסמוכה שהייתה גם היא בבעלותו ועליה היה מופקד חתנו הדשן ר' אלטר שמכר את העופות ששחט חמיו. בחבל ארוך הוא גרר אחריו על אספלט הרחוב המזוהם ארגז קרטון שטוח ולח שהיה גדוש לעייפה בעופות נטולי ראש שנשחטו זה לא מכבר. יענקל היה חסיד ממוצע קומה בעל איברים גמישים שנודע לתהילה כאחד הרקדנים הגדולים בחגיגות ל"ג בעומר במירון וכחורז חרוזים מחונן ששימח חתנים וכלות בליל חופתם. זקנו היה לבן ועבות, שפמו מוכתם בניקוטין צהוב כדרך המעשנים הכבדים, ופאותיו הארוכות והמסולסלות היו קשורות לו מאחורי ראשו כדי שלא יזדהמו בדם במהלך השחיטה. לגופו לבש יענקל חולצה לבנה ומכנסיים שחורים, ומעליהם, כדרך השוחטים, סינר גומי לבן ארוך ומטונף, מרובב שאריות בשר, שומן ודם. מייד עם הופעתה של האישה בצומת הרחובות, בלם השוחט בעקב נעלו השחורה את מרוצת הארגז הגדוש בעופות שדהר בעקבותיו, אסף את אחד העופות שנשמט אל המדרכה, ניגב אותו במהירות בשולי חולצתו, החזירו למקומו ונעמד במחצית הדרך בין החנות למשחטה. צער של אמת נשקף מעיניו הגדולות והאפורות, ובידו הפנויה שלא אחזה בארגז העופות השחוטים הוא ניגב את עיניו הלחות שהתבוננו בכאב בייסוריה של האישה ובטקס הבלתי נמנע שאת פרטיו כבר ידע במדויק.

כשידיה מונפות באוויר וזרועותיה החיוורות בוהקות באורה של השמש הירושלמית התקיפה, עצמה האישה עיניה, הרימה ראשה מעלה, פערה פיה, ובפרץ לא נשלט, כנהר של לבה רותחת, גידפה את אלוהים ביידיש במבטא הונגרי כבד: "ריבונו של עולם, פאַרברענט זאָלסטו ווערן ווי מיינע קינדער אינעם לאַגער. מיין קללה וועט דיר נאָכיאָגן ביזן סוף פון אַלע דורות". "ריבונו של עולם, הלוואי שתישרף", כך היא זעקה באוזני ההמון שהתקהל סביבה ושרובו הבין יידיש, "כמו שהילדים שלי נשרפו בלאגר", "הקללה שלי", כך היא הבטיחה לו, "תרדוף אותך עד סוף כל הדורות". היא חזרה על הדברים שוב ושוב כאחוזת דיבוק: "ריבונו של עולם, פאַרברענט זאָלסטו ווערן ווי מיינע קינדער אינעם לאַגער. מיין קללה וועט דיר נאָכיאָגן ביזן סוף פון אַלע דורות; ריבונו של עולם, פאַרברענט זאָלסטו ווערן ווי מיינע קינדער אינעם לאַגער. מיין קללה וועט דיר נאָכיאָגן ביזן סוף פון אַלע דורות", כשבכל פעם הלך קולה ונחלש, הלך ונצרד. עיניה הכחולות והיפות נשטפו דמעות, זרועותיה צנחו ברעד לצידי גופה ואצבעותיה הבוהקות מניקיון מוגזם נקפצו חסרות אונים לכדי אגרופים חלושים. לבסוף, כשכוחה כבר לא עמד לה, השפילה האישה את ראשה וספק לחשה ספק מלמלה כשהיא רועדת מבכי: "רוֺשֵע מְרִישֵע. רוֺשֵע מְרִישֵע. רוֺשֵע מְרִישֵע".

המלמולים והלחישות דעכו לאיטם. היא פקחה עיניה והתבוננה סביבה בתדהמה. כמי שנתלשה בבת אחת ובכוח מעולם אחר, מצאה האישה עצמה עומדת בחלוק ורוד מהוה ורפוי בליבה של כיכר עיר הומה, מוקפת מכל עבריה בגברים, נשים וילדים שבהו בה בעיניים נדהמות שלא נעדרה מהן גסות רוח של מי שאינם יודעים מתי ראוי לו לאדם להשפיל מבט. בבושה גדולה הצמידה האישה את שולי חלוקה לגופה כמי שמבקשת לגונן על שרידי כבודה וצניעותה, ואגב כך פסעה חלושה ועייפה אל המדרכה שבקצה הכיכר. שם, סמוך לרמזור שאורותיו נתחלפו, היא התיישבה כפופה, ראשה טמון עמוק בין ירכיה ושתי ידיה מסוככות עליו וחובקות את ברכיה. כבכל הפעמים הקודמות, גם הפעם ניגשו אליה הצלם והשוחט ונעמדו משני צידיה. בשקט ובזהירות, כמצויים במקום לא להם, גחנו לעברה ציון ויענקל ושאלו אותה בלחש אם לקרוא לרופא או אולי להתקשר למישהו שיבוא לקחת אותה, ובכלל, אם אפשר לעשות למענה משהו. כמו בכל הפעמים הקודמות היא הרימה באיטיות את ראשה מבין ירכיה ונתנה בהם מבט של ייאוש ושל לאות איומה, כמי ששבה זה עתה ממסע שאין לו קץ. בידה האחת היא היטיבה את אחיזתה בשולי חלוקה המטונף ואת ידה השנייה היא הניפה בביטול והפטירה: "אַה, נוּ...".

ספרים מחוקים / חיים וייס
אפרסמון, 2022
128 עמודים

חיים וייס הוא חוקר, מבקר, עורך וסופר. משמש כפרופ' לחקר ספרות חז"ל במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב וכמבקר ועורך של מוסף ביקורת הספרות "פנס". ספרים מחוקים הוא ספר הפרוזה הראשון שלו