פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "10 דייטים" מאת אשלי אלסטון

יום רביעי, 23 בדצמבר

פגישה עיוורת 4#: הבחירה של שרה

נדרש לי די הרבה זמן להתעורר. רסיסים מעורפלים מהחלום המוחשי מאוד שחלמתי עדיין מתרוצצים במוחי, ועוברות כמה דקות עד שאני מצליחה להבדיל בין מציאות לדמיון. חלמתי שהמון בחורים הופיעו בבית של נונה כדי לאסוף אותי לדייט. זה היה כמו אפוקליפסת זומבים, רק שאף אחד מהם לא היה מת.

רעד חולף בגופי, ואני מעיפה מעליי את השמיכה ומקווה שמקלחת טובה תשכיח ממני את הסיוט הזה. אחרי המקלחת אני יורדת במדרגות ושומעת את ההמולה שבוקעת מהמטבח. הפעם הקולות לא מעוררים בי שום חרדה. במקום זה, אני שואלת את עצמי אם בת דודה שלי פראני הצליחה לשכנע את דודה קלסי שתרשה לה לראות 'הסיוט שלפני חג המולד' – אתמול בארוחת הבוקר היא לא הפסיקה לדבר על הסרט הזה. ומה עם וס ולורל? אולי אוליביה וצ'רלי יודעים אם היו שם עוד התפתחויות?

כן, זו שאלה הרבה יותר מעניינת.

האדם הראשון שאני רואה כשאני נכנסת למטבח הוא ג'אד.

"מה קורה, סופי?" הוא צועק לעברי ממקום מושבו הצמוד לצ'רלי, ליד אחד מהשולחנות הרזרביים. שאר בני המשפחה עומדים ומפטפטים במטבח ובסלון כשבידיהם כוסות קפה וצלחות אוכל. ג'אד עדיין לובש את הסוודר שלו מאתמול, אבל מישהו אכל את כל הממתקים שהודבקו עליו, כך שכעת כל מה שיוצא מהישבן של האייל הוא עטיפות ריקות של ממתקים.

אני ניגשת אליהם ומצביעה על החזה שלו. "מישהו שדד אותך."

הוא מסתכל למטה, ואז מטה את ראשו לאחור וצוחק בקול רם כל כך שכל המשפחה הרועשת שלי פונה להביט בו. "לא. סתם הייתי רעב באמצע הלילה. בבית של צ'רלי אין שום דבר לאכול."

צ'רלי נותן לו מכה בכתף. "מפגר. יש לנו אוכל."

נונה ארגנה ארוחת בוקר בשירות עצמי, אז אני לוקחת צלחת ומחכה בתור שמשתרך לאורך השיש. ניחוחות של בייקון, קינמון וקפה עולים באפי וממלאים את הפה שלי ריר.

ארבע הבנות של דודה קלסי יושבות בכיסאות אוכל לאורך הקיר, והפנים של כולן מכוסות ציפוי מתוק.

"היי, פראן," אני קוראת. "איך היה הסרט?"

עיניה של פראן מתרחבות. היא רוכנת קדימה בכיסא שלה ואומרת בקול רציני, "מפחיד נורא." הרי"ש שלה נשמעת כמו יו"ד, וזה הדבר הכי חמוד ששמעתי בחיים.

רגע לפני שמגיע תורי במזנון, אני רואה את שרה נכנסת מהדלת האחורית ומתחילה לכתוב משהו על הלוח. כל הנוכחים בחדר משתתקים, אפילו התינוקות, כאילו הם חיכו לרגע הזה כל הבוקר.

זה כנראה נכון.

שרה מסיימת לכתוב ומסתובבת לעברנו. "אני לוקחת את התחרות הזאת בהליכה," היא אומרת.

חג המולד במחתרת
20:00
יש לבוא בלבוש רשמי
(אני לגמרי יכולה ללכת איתך לקנות בגדים!)

"אין סיכוי שהשגת לה ולדייט שלה כרטיסים ל'חג המולד במחתרת'," אומר דוד מייקל. "אני מנסה להשיג לזה כרטיסים בערך מאז שעברתי לכאן!"

"מה זה 'חג המולד במחתרת'?" שואלת דודה פטריס.

אני חשה מעט הקלה כשאני מבינה שדודה פטריס אף פעם לא שמעה על האירוע הזה, אבל הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו הוא: יש לבוא בלבוש רשמי.

"קדימה, שרה, תספרי לכולם מה זה 'חג המולד במחתרת'," אומרת נונה. על הסינר שהיא לובשת היום יש תמונות של מרית, מטרפה, כף ומערוך, ומתחתן כתוב: כל אחת וכלי הנשק שלה.

שרה מחככת את ידיה זו בזו וניכר שהיא נהנית מתשומת הלב. "טוב, אז 'חג המולד במחתרת' זו המסיבה הכי גדולה והכי אדירה שיש בעיר הזאת. מועצת התרבות והאמנות המקומית מארגנת אותה, ובגלל שזאת הפקה כזאת גדולה, היא מתקיימת שנה-כן-שנה-לא. הורים של חברה שלי מנהלים את אחת המסעדות שמספקות את הקייטרינג למסיבה, וסופי, את תמותי על זה."

"זו מסיבה די פרועה, שרה. בן כמה הדייט שלה? את בטוחה שזו פעילות הולמת בשביל בת דודה שלך?" שואל דוד צ'רלס ונועץ בבתו מבט רציני.

היא מניחה ידיים על המותניים. "היא עוד רגע בת שמונה-עשרה, אבא. ואם דודה פטריס יכולה לכופף את החוקים, אז גם אני יכולה. הוא בשנה א' באוניברסיטה."

אני מרימה גבות. מסיבה פרועה? דייט עם סטודנט?

כולם מתחילים לדבר בבת אחת. אני מתיישבת ליד צ'רלי, ג'אד ואוליביה.

"אחי, שרה עקפה אותך בסיבוב," אומר ג'אד.

צ'רלי שוב מרביץ לו בכתף. "אחי, אתה היית השידוך שארגנתי. אתה סתם יורד על עצמך!"

ג'אד קורץ לי, ואני לא יכולה שלא לחייך.

אוליביה קמה ומניחה את הצלחת שלה בכיור. "סופי, מה תלבשי?" כשהיינו קטנות, אהבנו לפתוח את הארון של דודה קמיל ולמדוד את כל הכובעים והשמלות והכפפות ונעלי העקב וכל שאר האביזרים שלה. היינו מתחפשות, ודודה קמיל הייתה מגישה לנו תה ועוגיות. נהניתי מזה, אבל אוליביה נהנתה מזה הרבה יותר.

"אין לי מושג," אני עונה.

"אני סתם מבואסת שאני לא יכולה להצטרף אלייך," היא אומרת.

ואז אני קולטת – אני אצטרך ללכת לדייט הזה בלי שום גיבוי.

"אז אף אחד מהמשפחה לא יהיה במסיבה הזאת?" אני שואלת.

אף אחד לא עונה, ואני מניחה את הראש על השולחן. שרה ניגשת אליי ומלטפת לי את השיער. "סופ, אל תדאגי. הדייט שלך ממש שווה. את נורא תיהני."

"דייט ממש שווה שלגמרי במקרה אין לו שום תוכניות לערב שבו נערכת המסיבה הכי שווה בשנה." צ'רלי מגחך. "ממש מציאה גדולה."

שרה מחייכת אליו. "נכון מאוד. חכה ותראה."

אני מתקשרת לאדי ברגע שארוחת הבוקר מסתיימת וכולם מתפזרים לדרכם. בדיוק כמו אוליביה, גם היא נלהבת לעזור לי למצוא תלבושת מתאימה.

"יש לי שמלה מושלמת לזה. בשנה שעברה גבי לבשה שמלת ערב מהממת לנשף הסיום שלה, ואני יודעת שהיא תתאים לך בדיוק. אבל גם אם לא, מרין תוכל להשאיל לך משהו. היא תמיד הולכת למסיבות של האחווה שלה באוניברסיטה." לאדי יש שתי אחיות, כך שבבית שלה אף פעם אין מחסור בבגדים.

"טוב, אני אשתדל לקפוץ בהפסקה שלי מהעבודה."

אנחנו ממשיכות לדבר עוד כמה דקות. אני מתה לשאול אותה אם היא שמעה משהו מגריפין, אבל מתאפקת. אני מבטיחה שאתקשר אליה שוב מאוחר יותר, ואז אני נכנסת להתקלח. כשאני יוצאת, אני מסתכלת בטלפון שלי ומוצאת המון הודעות ממרגו.

מרגו: חג המולד במחתרת!

מרגו: אני לא בטוחה שאת מוכנה לזה.

מרגו: יהיו שם אנשים עירומים. ורואים להם הכול. בעירום.

אני ממהרת לכתוב לה בחזרה. הידיים שלי עוד לא הספיקו להתייבש מהמקלחת.

אני: מה זאת אומרת, יהיו שם אנשים עירומים?

מרגו: עירומים לגמרי. בלי בגדים בכלל או עם קצת בגדים. בראד ואני הלכנו למסיבה הזאת לפני כמה שנים, ונשבעת לך שהעיניים שלו כמעט יצאו מהחורים. ובדרך כלל כל האוכל מוגש על האנשים העירומים. ואת אמורה לאכול אותו!

אני: ???????????

אני: מה?!?!?!

אוליביה מקישה על הדלת, ואני כמעט מפילה את הטלפון מרוב בהלה.

"קדימה, תתארגני," היא אומרת מצידה השני של הדלת. "נונה נתנה לנו חצי יום חופש בשביל למצוא לך שמלה!"

אני מהדקת את המגבת סביב גופי ופותחת את הדלת.

"ידעת שיש במסיבה הזאת אנשים עירומים? ושמגישים עליהם אוכל?"

היא מצחקקת.

"את לא נורמלית. חכי דקה," אני אומרת וסוגרת את הדלת. אני מתלבשת בזריזות ומייבשת את השיער רק עד לרמה שבה לא מטפטפים לי מים על הגב.

אני יוצאת מהמקלחת ורואה את אוליביה שרועה על המיטה.

"תספרי לי על האנשים העירומים," אני אומרת.

היא נשכבת על בטנה ומסתכלת עליי. "לפי מה ששמעתי, מסתובבים שם כל מיני בחורים ובחורות בתחפושת. תחפושות מינימליסטיות שקשורות לנושא של המסיבה. וחלק מהם שוכבים על שולחנות ומגישים על עצמם אוכל. כל המטרה היא לזעזע אותך קצת. לעשות רעש."

"טוב, זה באמת מזעזע אותי," אני אומרת. "אבל לא משנה עכשיו. דיברתי עם אדי והיא אמרה שלאחיות שלה יש שמלות שאני יכולה ללבוש הערב!"

היא מזנקת מהמיטה. "מושלם. בואי נקרא לשרה ונצא לדרך."

כעבור כמה דקות שלושתנו יושבות במכונית שלי ונוסעות בכביש המהיר למינדן.

אוליביה מסתכלת בטלפון שלה ומתחילה לצחוק. "התמונה הזאת שצ'רלי פרסם פשוט קורעת!"

שרה, שיושבת במושב האחורי, רוכנת קדימה להסתכל. "איזה חמודים אתם!"

אוליביה מחזיקה מולי את הטלפון, ואני כמעט סוטה מהנתיב מרוב הפתעה. זאת התמונה שצ'רלי צילם אתמול בלילה, שלי ושל וס רוקדים ומנסים לרוקן את כדורי הפינג-פונג מהקופסאות שלנו. אבל בתמונה זה בכלל לא נראה כאילו זה מה שאנחנו עושים. זה פשוט נראה כאילו וס מחזיק אותי ואני נשענת לאחור ושנינו מתפקעים מצחוק.

"ועד עכשיו ארבעה אנשים כבר תייגו את גריפין בתמונה הזאת," אומרת שרה.

אוליביה צוחקת. "מצוין!"

אני מתאפקת לא לדפוק את הראש בהגה. הוא שלח לי הבוקר רצף של הודעות, שבכולן כתוב אותו דבר: "עשיתי טעות" ו"בבקשה תעני לי". עכשיו אני מבינה שהתמונה הזאת הייתה הגורם לזה.

"גריפין רוצה שנחזור להיות ביחד," אני אומרת. "הוא כל הזמן כותב לי שהוא עשה טעות ושהוא לא באמת רצה להיפרד ממני."

אוליביה נפנית במקומה ומביטה בי. "ומה את רוצה?"

אני מותחת את הצוואר ימינה ושמאלה ומנסה להיפטר מהמתח שאני מרגישה. "אני פשוט לא יודעת אם הוא באמת מתכוון לזה או שסתם קשה לו לראות אותי עם בנים אחרים."

אוליביה נושכת את שפתה התחתונה. "את הולכת להיפגש איתו כשנגיע למינדן?"

אני מושכת בכתפיי. "לא יודעת. מצד אחד אני חושבת שעדיף פשוט ללכת לשם ולסיים כבר עם העניין הזה. פשוט לשבת ולדבר איתו ולהחליט. אבל אני לא בטוחה שאני מסוגלת לעשות את זה עדיין. הוא נשמע כל כך מבואס כשסיפרתי לו שאני לא נוסעת לבית של מרגו. זה לא יוצא לי מהראש. כלומר, מה הסיכוי שהרגשות שלו השתנו כל כך מהר?"

"נראה לי שענית על השאלה של עצמך," אומרת אוליביה.

"את חייבת לסיים את כל הדייטים, סופי!" מוסיפה שרה.

אנחנו ממשיכות לנסוע בדממה כמה דקות נוספות, ואז הטלפון שלי מצפצף.

"אוי, נו, זה עוד פעם גריפין?" אני שואלת את אוליביה, שמציצה במסך.

היא צוחקת. "לא, זה סת'. הוא שואל אם את רוצה ללכת איתו מחר לארוחת צהריים, כי זה היום החופשי שלך."

לפני שאני מספיקה לענות לה, היא פותחת את הנעילה של הטלפון שלי וגוללת בעזרת האצבע את כל השיחות שלי איתו. "הוא כותב לך הרבה, אבל את מתעלמת ממנו."

"אני לא מתעלמת ממנו. אני עסוקה!" אני יורה בה מבט. "חוץ מזה, שמעת פעם על המילה פרטיות?"

היא מגלגלת את עיניה. "את מתעלמת ממנו."

"תחשבי מה שאת רוצה. תגידי לו שאני אשמח ללכת איתו לארוחת צהריים." אבל אני יודעת שזאת לא הייתה התשובה שלי אם אוליביה לא הייתה אומרת שאני מתעלמת ממנו וגורמת לי להרגיש אשמה.

אוליביה מתכתבת עם סת' במשך כמה דקות ואז צוחקת שוב.

"מה הוא אומר?"

"לא, עכשיו זה ג'אד. יש לו אתגר בשבילך."

"ג'אד זה הבחור עם הסוודר של האייל המחרבן?" שואלת שרה.

"כן, בדיוק," אומרת אוליביה.

"מה האתגר?" אני שואלת.

"הוא שלח לך רשימה של משימות שאת צריכה לעשות ב'חג המולד במחתרת'. אבל את חייבת לשלוח לו הוכחה מצולמת. הוא אומר שזה סוג של חפש את המטמון."

ג'אד מתגלה כפסיכי עם תעודות. "תקריאי את הרשימה."

אוליביה בקושי מצליחה לקרוא מרוב צחוק. "טוב, האתגר הראשון, במילים שלו... 'סרטון שלך אוכלת משהו שהיה מונח על אדם עירום. אם תאכלי משהו שהיה מונח על תחת של מישהו, תקבלי בונוס.' שוב, המילים שלו, לא שלי."

אני מניחה את הראש על המשענת. "אני לא מאמינה שזה באמת מה שהולך להיות שם. זה מלחיץ אותי."

"אוף, הלוואי שהייתי יכולה לבוא איתך," אומרת אוליביה.

שרה נאנחת. "גם אני."

"את נראית מעולה," אומרת אדי בשעה שאני בוחנת את עצמי במראה שעל דלת הארון. השמלה הזאת משגעת. אין לי מושג מאיזה בד היא עשויה, אבל היא נעימה על העור ומתאימה לי בדיוק. זאת שמלה ארוכה, עד הרצפה ממש, והיא אפורה-כסופה וקצת מנצנצת באור.

"אבל תפסיקי כבר להרים אותה בחזה," אומרת אוליביה. זו שמלת סטרפלס, וכל הזמן נדמה לי שהיא מחליקה לי למטה. "היא לא בורחת לשום מקום."

אדי מושיטה לי זוג נעלי עקב ואני נועלת אותן. היא חזרה איתנו לבית של נונה כדי לעזור לי להתארגן. רק כשהיא פתחה לנו את הדלת הבנתי כמה התגעגעתי אליה. היא הציעה לי לפחות חמש שמלות מהארונות של האחיות שלה, אבל ברגע שראיתי את השמלה הזאת, ידעתי שזו האחת.

"את בטוחה שגבי לא תכעס שאני לוקחת אותה?" אני שואלת.

"לא, בכלל לא."

אני שומעת תקתוק של מצלמה ומסתובבת במקום. אוליביה מרימה את ידיה באוויר. "תירגעי. אני שולחת את זה רק למרגו."

"מה שאומר שתוך עשר דקות התמונה הזאת כבר תגיע לכל המשפחה."

"לפחות התלבושת הזאת לא מהבהבת," אומרת אוליביה. "אופס, נראה לי שפרסמתי אותה הרגע בתור פוסט. טעות שלי." החיוך הממזרי שלה רומז לי שזאת ממש לא הייתה טעות.

"אוליביה!" אני חוטפת ממנה את הטלפון שלה. היא צילמה את הגב של השמלה, שהוא יפה כמעט כמו החזית שלה. החלטנו שאני אישאר עם שיער פזור, ואוליביה עשתה לי גלים בשיער עם מסלסל. בתמונה הפנים שלי מופנות הצידה ואני מסתכלת במראה, כך שרואים רק את הפרופיל שלי. השמלה בוהקת בקרני האור שמסתננות מבעד לחלון.

"תראי כמה את יפה," היא אומרת.

אני לא יכולה שלא לחייך. ואז אני רואה את התיאור שהיא צירפה לתמונה – סינדרלה מתארגנת לערב בלתי נשכח! – ואני נאנחת. "ברצינות, ליב? סינדרלה? אז מה אתן, האחיות החורגות?"

"הלוואי, כי אז היינו יכולות לבוא איתך למסיבה," אומרת אדי.

התגובות הראשונות לתמונה מתחילות להופיע. ברובן רק כתוב שאני נראית ממש יפה, אבל אז אני שמה לב שכבר תייגו את גריפין פעמיים. אני נאנחת שוב.

אני לא מופתעת כשהטלפון שלי מתחיל לצפצף. אני פותחת אותו ורואה שקיבלתי הודעה.

גריפין: אני לא יודע מה את עושה, אבל אני חייב לדבר איתך. אני חייב להיפגש איתך.

האצבע שלי מרחפת לרגע מעל המקשים, אבל אין לי מושג מה לענות לו. האם הוא היה שולח לי כל כך הרבה הודעות אם הייתי יושבת בבית לבד ובוכה על זה שהוא נפרד ממני? אני ממש לא בטוחה.

אני מחליטה לא לענות לו, וזורקת את הטלפון לעבר הכורסה הקטנה שליד החלון.

"בטוח יש לנונה איזו שרשרת או צמיד שיתאימו לשמלה הזאת," אומרת אוליביה ויוצאת מהחדר.

אדי מזנקת מהמיטה ויוצאת בעקבותיה. "גם אני רוצה לראות."

אני נשארת לבד בפעם הראשונה מאז הבוקר. אני מעיפה מבט אל הטלפון ונזכרת שלא שמעתי ממרגו כבר כמה שעות.

אני מתיישבת בכורסה ונכנסת להתכתבות בינינו.

אני: מה קורה? את יותר מדי שקטה היום.

היא לא עונה לי מייד, ואני מתחילה לדאוג קצת. אני נשענת לאחור בכורסה בזהירות, כדי לא להרוס את התסרוקת שלי, ובוהה בטלפון. ואז דעתי מוסחת על ידי קול חבטות קצובות שמגיע מבחוץ. אני מציצה מבעד לתריסים לעבר השביל שבין הבית של נונה לבית של וס.

ואז אני רואה אותו, מכדרר כדורסל. נראה שהוא עושה את זה כבר לא מעט זמן, כי הוא בלי חולצה והשיער שלו נראה רטוב מזיעה. הוא מקפיץ את הכדור פעמים אחדות וזורק לסל. הכדור צולל פנימה אפילו בלי לגעת בטבעת. ושוב מהתחלה. וס קולע באחוזים די טובים, הוא מחטיא רק בזריקה אחת מתוך ארבע או חמש. בכל פעם שהוא זורק את הכדור לסל, המבט שלי נודד אל שרירי הגב שלו.

מה קורה לי? רק בימים האחרונים התחלתי להרגיש שוב כמו חלק מהחבורה, מארבעת המופלאים. אם אני אמשיך להסתכל ככה על וס, זה יהרוס הכול.

חוץ מזה שהחבורה שלנו כבר עברה את העניין הזה פעם, וזה לא נגמר טוב. בכיתה ט', אוליביה ואני החלטנו שאנחנו דלוקות על וס, אבל היא נשבעה שהיא דלוקה עליו יותר ממני, אז ויתרתי לה. הם יצאו כמה שבועות, אבל זה לא הלך. ואחר כך הם לא דיברו חודשים וזה היה נורא.

בסוף צ'רלי כינס את כולנו ואמר להם להתגבר על זה. ארבעתנו הסכמנו שהחברות בינינו חשובה מדי, שאסור לסכן אותה ככה שוב, ושלאף אחד אסור לצאת עם אף אחד אחר בחבורה. וזה באמת לא קרה מאז.

אבל המחשבות שמרחפות במוחי עכשיו, כשאני צופה בו, הן לא מהסוג שחושבים על חברים טובים. אבל ברצינות, מתי הוא נהיה כזה שרירי?

שרה מופיעה פתאום בחדר ופולטת צווחת שמחה. "סופי! את נראית פשוט מושלמת!"

אני כמעט נופלת מהכורסה מרוב הפתעה. אני סוגרת את התריסים כדי שהיא לא תראה את וס המזיע והחצי עירום שבחוץ ותחשוב שבהיתי בו. אני מרימה את תיק החרוזים הקטן, בודקת שוב אם מרגו ענתה לי להודעה, ואז מכניסה את הטלפון לתיק. "תודה, שרה. אני חייבת להודות שהמסיבה הזאת די מלחיצה אותי. וגם הסטודנט ששידכת לי."

שרה ממש רוטטת מרוב התרגשות. "טוב, הוא כבר כאן! את מוכנה?"

הדחף הראשון שלי הוא להיכנס למיטה ולא לצאת. אני לא זוכרת מתי הייתי כל כך לחוצה לפני דייט, בעיקר כשאני חושבת על רשימת האתגרים של ג'אד.

בדיוק באותו רגע אוליביה ואדי חוזרות לחדר בידיים עמוסות שרשראות, צמידים ועגילים. כשאני לבושה ומאובזרת לשביעות רצונן, אדי אומרת, "טוב, בואו נלך לראות את הבחור הזה."

כצפוי, הבית מלא אנשים. כולם רוצים להיות מעורבים בתוכנית הדייטים הזאת. עדיין אין לי מושג עם מי אני יוצאת הערב, אבל אני כבר מרחמת עליו. כשהוא הסכים לצאת לדייט הזה, הוא בטח לא תיאר לעצמו שעשרים אנשים יעמדו וינעצו בו מבטים.

אני עומדת בראש המדרגות ונושמת נשימה עמוקה. הכניסה לבית מלאה אנשים, וטבלת ההימורים תלויה על הקיר לצד תמונה משפחתית ישנה. לזה לא ציפיתי. גראהם עומד ליד הדף עם כמה עטים, ונראה כמו עובד ביריד שמנסה למשוך את העוברים ושבים לדוכן שלו.

זה כל כך מביך.

אני יורדת במדרגות, ובחור לבוש בטוקסידו צועד כמה צעדים לעברי.

אני ממש מופתעת לטובה. שרה צדקה. הבחור הזה שווה.

"היי, אני פאולו רייס." הוא מושיט לי יד, ואני אוחזת בה. הוא גבוה, ויש לו עיניים חומות גדולות ושיער שחור מלא וקצת גלי. "את נראית נהדר."

אוקיי, שרה ניצחה. אני שמה לב שצ'רלי וג'אד מחליפים ביניהם מבטים משני קצות החדר, ויודעת שגם הם מבינים את זה.

"תודה. גם אתה נראה ממש טוב."

שרה קורנת מאושר. וגם אוליביה ואדי. אוליביה כמובן מתעדת את הרגע במצלמה שלה, ואני מבינה שאני צריכה לצפות לפוסטים נוספים בזמן הקרוב.

פאולו מסתובב אל פאפא ולוחץ את ידו. "לא נחזור מאוחר מדי."

פאפא לוחץ את ידו ואז רוכן לעברי ומדביק לי נשיקה על המצח. "את נראית בדיוק כמו שאימא שלך נראתה בגילך. תעשי חיים, דובשנית."

אני לא עומדת לבכות. אין סיכוי.

כמה מהדודים שלי ניגשים אל גראהם ומתחילים להתווכח איתו לגבי אחד הטורים בטבלה. הפגישה עם פאולו בטח שכנעה חלק מהם לשנות את ההימור שלהם.

"לא, השעה הזאת תפוסה," אומר גראהם. "דודה קלסי כבר בחרה אותה."

אני ופאולו עדיין מחזיקים ידיים, והוא מושך אותי אחריו לעבר דלת הכניסה. אנחנו הולכים על המדרכה עד שאנחנו מגיעים למכונית שלו, שחונה בצד הכביש. אני מציצה לעבר הבית של וס. הוא עדיין עומד בחניה – עדיין בלי חולצה – אבל עכשיו הוא פשוט משעין את הכדור על המותן שלו ומסתכל עלינו.

הוא צד את מבטי ומהנהן לעברי קלות. אני מהנהנת בחזרה ונכנסת למכונית של פאולו, שמחזיק לי את הדלת.

"טוב, נראה לי שבחיים לא הייתי כל כך לחוץ כשאספתי בחורה לדייט," אומר פאולו ברגע ששנינו יושבים במכונית.

"באמת? אבל לא ראו עליך בכלל," אני אומרת. אם ככה הוא נראה כשהוא לחוץ, מעניין איך הוא נראה כשהוא רגוע ובטוח בעצמו.

הוא מביט בי ואחר כך מתניע את הרכב. "פשוט היו שם כל כך הרבה אנשים."

אני צוחקת. "ברוך הבא לעולם שלי."

אנחנו מתחילים לנסוע ולהתרחק מהבית של סבא וסבתא. אני מכריחה את עצמי לא להסתובב ולראות אם וס עדיין מסתכל עלינו. במקום זה, אני מחליטה לפנות לפאולו. "טוב, אני חייבת לשאול. איך זה יכול להיות שאין לך דייט למסיבה הזאת? זאת אומרת, יש משהו שאתה לא מספר לי?"

הוא צוחק. "ישר ולעניין. יפה מאוד."

לרגע נדמה לי שהוא לא מתכוון לענות לי, אבל אז הוא מכחכח בגרונו.

"טוב, יש איזו בחורה..." הוא פותח.

"לא חשבתי אחרת," אני אומרת, והוא צוחק שוב.

"עברתי לכאן באמצע התיכון, אבל אותה הכרתי רק באוניברסיטה, אפילו שהיא מכאן במקור. זה מסובך. חשבתי שאם ניקח איזו הפסקה, נצליח לפתור את העניינים בינינו, אבל לא נראה לי שזה יקרה."

"אני מצטערת," אני אומרת. אני כמעט מוסיפה "אני בטוחה שהכול יסתדר!" אבל זה נשמע לי די עלוב. חוץ מזה, אני האדם האחרון שיכול לתת כרגע עצות רומנטיות. אני מסתכלת החוצה מבעד לחלון, ופאולו מציץ לעברי פעם אחת, ואז עוד פעם. "אז מה כל העניין הזה של הפגישות העיוורות ששרה סיפרה לי עליו?"

"זה מסובך," אני אומרת, והוא שוב צוחק. "שמעתי בטעות את החבר שלי אומר לחבר שלו שהוא רוצה להיפרד ממני כי השנה האחרונה בתיכון אמורה להיות כיפית."

"אאוץ'. איזה שמוק."

"כן. אז נונה יזמה את התוכנית הזאת בשביל לעודד אותי."

פאולו מאט, עוצר ברמזור אדום ופונה לעברי. "וזה עובד?"

אני מטה את הראש הצידה. "זה מוזר. היו לי כמה דייטים ממש משונים וכמה דייטים ממש כיפיים. האקס שלי כל הזמן רואה תמונות שלי מהדייטים בפוסטים של אנשים אחרים, וכשהוא הבין שאני לא שוכבת כל היום במיטה ובוכה, הוא התחיל לכתוב לי שהוא רוצה שניפגש, שנדבר. אז כן, אפשר לומר שזה עובד."

פאולו רוכן לעברי. הרמזור עדיין אדום. "אז תשמעי מה נעשה. אנחנו נציף לו את הפיד בתמונות שלנו עושים חיים משוגעים במסיבה."

הרמזור מתחלף לירוק, והמכונית שמאחורינו צופרת. פאולו מחזיר את תשומת הלב שלו לכביש. אני שמחה שהוא לא מבחין בחיוך המטופש שנמרח לי על הפנים.

"בסדר, אבל אני באמת לא רוצה שהדייט הזה יעשה לך בעיות אחר כך."

"אל תדאגי. הכדור במגרש שלה. היא יודעת שהיא יכולה לדבר איתי מתי שהיא רוצה. אני פשוט שמח שאני לא צריך ללכת למסיבה הזאת לבד."

החלטתי ביני לבין עצמי שהבחורה הזאת, מי שהיא לא תהיה, היא סתומה אמיתית. הוא כזה חתיך ונחמד וישר, והיא פשוט מפגרת. "איפה גרת לפני שעברת לפה?"

"בקאבּוֹֹ פְריוֹֹ, זאת עיירה קטנה ליד ריו, בברזיל."

"אה, וואו. ואתה שמח שעברת לפה?"

הוא מושך בכתפיו. "יש פה דברים שאני אוהב, ויש דברים בברזיל שאני מתגעגע אליהם."

אני מסתובבת מעט במושב שלי כדי לראות אותו טוב יותר. "ומכל המקומות בעולם, ההורים שלך בחרו לעבור דווקא לשריבפורט, לואיזיאנה?" זה מה שתמיד שאלתי את עצמי גם לגבי המשפחה של סבא שלי.

פאולו צוחק. "יש לנו קרובי משפחה שעברו לכאן כמה שנים לפנינו. אחד מבני הדודים שלי התקבל ללימודי פיזיותרפיה פה באוניברסיטה. ההורים שלי כל הזמן שמעו סיפורים על המקום היפה הזה, ובסוף הם החליטו לעבור. הם פתחו מסעדה דומה לזאת שהייתה להם בברזיל, והיא די מצליחה. אימא שלי התחילה ללכת למסיבה הזאת כשעברנו לפה, כדי להכיר אנשים, ועכשיו היא כבר בוועד המנהל שלה או משהו כזה."

הטלפון שלי מצפצף, ונדרשים לי כמה רגעים כדי לחלץ אותו מהתיק. "מצטערת, כתבתי קודם לאחותי ואני מחכה לתשובה. היא אמורה ללדת ממש בקרוב, והיא בשמירת היריון עכשיו."

"היא בסדר?" הוא שואל.

"אני מקווה," אני ממלמלת, ופותחת את ההודעה ממרגו.

מרגו: אוליביה שלחה לי תמונה שלך. את נראית מדהים.

אני: מה שלומך? לא שמעתי ממך כל היום!

מרגו: אני בסדר. הלכתי קודם לרופא, אבל עכשיו אני בבית. אני סתם קצת עייפה. תשלחי לי תמונות מהדייט. ותיהני.

אני: מבטיחה.

רגע לפני שאני מכניסה את הטלפון לתיק, הוא משמיע צפצוף נוסף. אבל הפעם זאת לא הודעה ממרגו.

ג'אד: אל תשכחי את האתגרים.

אני מגלגלת עיניים ומחזירה את הטלפון לתיק. ואז אני מסתובבת אל פאולו ואומרת, "האמת, יש עוד משהו שאתה יכול לעשות בשבילי הערב."

פאולו סיפר לי שהמסיבה השנה היא בסימן "חיים את הקצב", ולכן ציפיתי לראות דברים שקשורים למוזיקה, אבל מה שלגמרי לא ציפיתי לראות הוא חבורה מזמרת של חקייני אלוויס שעומדים על המדרכה ליד הדוכן של שירותי החניה. אנחנו בקושי מספיקים לצאת מהמכונית של פאולו, ומישהו כבר מסיע אותה משם. בצד יש שולחן ומאחוריו אישה שלבושה כמו מדונה בתחילת הקריירה שלה. היא צווחת בשמחה כשהיא רואה את פאולו.

"הגעת!" ואז היא מביטה בי וצווחת שוב. "שרה אמרה שאת מקסימה, והיא צדקה!"

פאולו מסתובב לעברי. "סופי, זאת אימא שלי רִיה."

"אבל הערב את יכולה לקרוא לי מדונה!" היא עונדת לנו צמידי זיהוי ורוכנת מעל השולחן כדי לחבק את פאולו. "תיהנו, חמודים!"

אנחנו חולפים על פני האלוויסים, ששרים בקולי קולות את 'כלב ציד', ונעמדים מול בניין קטן – ממש קטן – יחד עם קבוצה גדולה של אנשים. הבניין הזה בכלל לא נראה כמו בניין. הוא נראה יותר כמו קופסה עם דלתות כפולות שכולנו סתם עומדים מולן.

"מה המקום הזה?"

פאולו צוחק. "זאת המעלית."

אני מסתכלת סביבנו, אבל לא רואה עוד מבנים. "לאן המעלית הזאת מובילה?"

פאולו מהדק את אחיזתו בידי. "עוד מעט תראי."

המעלית נפתחת, ובתוכה עומד גבר שדומה שתי טיפות מים לסולן של אירוסמית. הוא מחזיק את דלתות המעלית פתוחות ושואל, "יורדים?"

אני מצחקקת, ואנחנו נדחקים למעלית עם כל האנשים שהיא מסוגלת להכיל. ברגע שהדלתות נסגרות, הכפיל של סטיבן טיילר מתחיל לשיר את 'אהבה במעלית'. הוא נשמע בדיוק כמו הזמר המקורי.

"זה מטורף," אני אומרת לפאולו בלחישה רמה.

"חכי, עדיין לא הגענו למסיבה בכלל."

דלתות המעלית נפתחות, ואני נצמדת לפאולו כדי שהקהל לא יסחף אותי יחד איתו. המקום מפוצץ, אבל התקרות גבוהות כל כך והחלל גדול כל כך, שאני לא מרגישה קלאוסטרופוביה.

"לפני כמה שנים עמד פה בניין, אבל הרסו אותו," פאולו מספר לי. "המקום הזה היה המרתף שלו. מישהו שיפץ אותו לפני עשר שנים בערך."

אני בקושי מצליחה לעכל את כל מה שקורה מסביב. החלל מחולק לאזורים, שהם מעין חדרים גדולים. בכל אזור משמיעים סגנון מוזיקלי אחר.

"בואי נסתובב קצת," פאולו אומר ומושך אותי אחריו. נראה שיש במסיבה מספר זהה של עובדים ומוזמנים. אנחנו חולפים על פני אזור בסגנון שנות החמישים שבו בחורות בחצאיות מתרחבות רוקדות עם בחורים במקטורני עור, על פני אולם עם מסכות ענקיות של הפנים המצוירות מלהקת קיס, על פני חדר שנצבע כולו בסגול ובמרכזו עומד כפיל של פרינס ושר בקולי קולות את 'קורבט אדומה קטנה'... זה לא נגמר. אנחנו עוברים דרך עשרה מתחמים לפחות עד שאנחנו מגיעים לצד השני של המבנה. ובכל אחד מהמתחמים מסתובבים בדרנים: בחורה על קביים מגביהים, אקרובטים, ואפילו איש שבולע אש ואז נושף עליה ומדליק אותה שוב.

אבל החלל המרכזי הוא המרשים מכולם. זה ממש קרנבל. הכול זוהר באור נורות האולטרה-סגול, בחורות יושבות על נדנדות שתלויות באוויר, ומעלינו יש בחורים שמזנקים מעמוד לעמוד. אף פעם לא הייתי בשום מקום שדומה לזה.

אני הולכת בעקבות פאולו אל שולחן קינוחים עגול. אישה בחוטיני אדום ובחזיית ביקיני זעירה שוכבת שם על הבטן. היא משמשת מגש אנושי לקאפּקייקס מיניאטוריים. המאפים מונחים לה על הגב, על הרגליים ואפילו על התחת. היא משעינה את הראש על כפות הידיים שלה ופונה להביט בי ובפאולו.

"אני ממליצה על הרֶד וֶלוֶוט. הן מושחתות בדיוק במידה הנכונה," היא אומרת ומפריחה לעברנו נשיקה.

פאולו צוחק ודוחף אותי לעבר השולחן. "קדימה, יש לנו אתגר להשלים!"

הוא מרים את הטלפון שלו, ואני צועדת לאט אל השולחן. אנחנו מוקפים באנשים שלוקחים לעצמם קאפקייק ומצטלמים איתו. זה רק קאפקייק, אני אומרת לעצמי. והוא בתוך גביע נייר, הוא לא באמת נוגע בגוף שלה.

האתגרים של ג'אד מביכים, אבל היתרון הוא שהם לפחות מספקים לנו תעסוקה. ברור שאני בחיים לא אגיד את זה לג'אד.

אני מסתובבת לעבר פאולו ומוודאת שהוא מצלם. הוא זוקר אגודל. אני חוטפת קאפקייק שוקולד מהגב התחתון של הבחורה. כל הרד ולווט נמצאים על הישבן שלה, ואני פשוט לא מסוגלת לקחת אחד מהם. אפילו שזה יזכה אותי בנקודות בונוס.

אני מרימה את הקאפקייק ומחייכת למצלמה, ואז תוחבת אותו לפה שלי. האתגרים האלה אולי לא מוצאים חן בעיניי, אבל אני ממש לא מתכוונת להפסיד. ג'אד אמר שאם אני לא אשלים את כולם, הם ישלחו אותי לדייט שני עם 'הרולד ידיים ארוכות'. אוליביה, שהתכתבה עם ג'אד בשמי, שכנעה אותו שאם אשלים את כל האתגרים, הוא יהיה מוכרח לרוץ עירום ברחוב של נונה, מצויד אך ורק בכובע סנטה קלאוס ובחיוך רחב. אני חייבת להודות שאני לא מצפה לזה בקוצר רוח. בסיטואציה הזאת כולנו מפסידים.

"רק עוד תשעה אתגרים," אומר פאולו וצוחק. "אבל ברצינות, אני כבר מת לראות אותך מנסה לרקוד על עמוד. אני חושב שראיתי אחד בחדר של המטאל."

"אני שמחה שאתה נהנה," אני אומרת, והוא גורר אותי לחדר אחר.

הבחורה ששוכבת על השולחן צועקת אחרינו, "אם זה לא סיפק אתכם, אתם תמיד מוזמנים לחזור!"

עד סוף הערב אני משלימה את כל האתגרים. אני משתתפת בתחרות לימבו, שרה על הבמה עם זמרות הליווי בחדר המוטאון ורוקדת סווינג עם אחד האלוויסים. העלינו מלא תמונות לפרופיל שלי. יש לי שתים-עשרה הודעות שלא נקראו מגריפין.

אנחנו חוזרים למפלס הרחוב, צונחים על ספסל ומחכים שהסדרן יביא את המכונית של פאולו מהחניה. אחרי כל ההמולה של המסיבה, אני מתענגת על השקט ששורר בחוץ.

פאולו טופח לי על הכתף. "היה לי יותר כיף ממה שציפיתי. 'הרולד ידיים ארוכות' בטח היה דייט ממש נורא אם את לא מוכנה לצאת איתו שוב."

אני טופחת לו על הכתף בחזרה. "ממש נורא. אני לא מאמינה שהסכמתי לכל הדבר הזה. זה בכלל לא מתאים לי."

"אני חושב שזה אדיר. ומי יודע, אולי זאת בכלל אשמת האקס שלך. אולי הוא זה שריסן את הצד הכיפי שלך. אני חייב לומר שקצת חששתי כשחברה של אחותי הקטנה אמרה שהיא רוצה לסדר לי דייט, אבל נהניתי מאוד."

הטלפון שלי משמיע צפצוף נוסף, ושנינו מסתכלים על המסך. זו הודעה מספר שלוש-עשרה מגריפין.

"נראה לי שעשינו את שלנו," אומר פאולו.

אני מהנהנת ואחר כך מביטה בו. "אבל זה לא יהרוס לך את העניינים עם הבחורה שאתה אוהב, נכון?" הדבר האחרון שאני רוצה זה שהיא תראה תמונות שלנו יחד ותתעצבן.

"לא, האמת היא שהיא הייתה כאן הערב. דיברנו קצת בזמן ששרת עם הסוּפְּרימס 'עצור! בשם האהבה!'" הוא צוחק שוב. "הסברתי לה את כל העניין, ונראה לי שאפילו מצא חן בעיניה שאני עוזר לך ככה."

"יופי! שמחה שיכולתי לעזור," אני אומרת. ואני באמת מתכוונת לזה. פאולו הוא בחור ממש מגניב. אני מקווה שהבחורה תתחיל לחשוב בהיגיון ותחטוף אותו בחזרה.

כשפאולו מוריד אותי בבית של נונה, אני כבר מותשת. הרגליים שלי הורגות אותי.

ואני בהחלט לא מצפה שצ'רלי, וס וג'אד יזנקו מהמרפסת ויפצחו בביצוע השיר ששרתי עם להקת הקאבר של הסופרימס.

"בבקשה אל תגידו לי שזייפתי ככה," אני אומרת כשהם מסיימים לשיר.

צ'רלי מציץ בשעון שלו, מוציא דף מכיסו האחורי ומשמיע אנחה. "אוף. דוד רוני זכה בהימור הערב." הוא לוקח את הטלפון שלו ומתחיל לנסח הודעה.

"היית אדירה," אומר ג'אד. "במיוחד כשרכבת על השור ההוא ברכיבת צד. באמת, זה היה אדיר."

"שמחה שנהניתם," אני אומרת. האמת היא שהאתגרים האלה עשו לי את הערב.

"אני במקומך לא הייתי מתלהב כל כך, ג'אד. זה אומר שהפסדת," אומר וס.

"כל מי שיזכה לראות אותי רץ עירום ברחוב רק ירוויח מזה," הוא אומר.

"רק תזכור להודיע לי מספיק זמן מראש כדי שאני לא אהיה בסביבה," אומר צ'רלי.

"גם לי," אומר וס.

אני מרימה יד. "ולי."

צ'רלי וג'אד נכנסים לבית תוך כדי דיון על הפרטים הלוגיסטיים של הריצה, אבל וס מתיישב על מדרגות הכניסה, ואני מתיישבת לידו.

הכתף שלו כמעט נוגעת בשלי. אני מותחת את הרגליים ומעיפה את הנעליים שלי. "אלוהים, זה טוב."

"את נראית מעולה," אומר וס, וכתפו נוגחת קלות בכתפי.

"תודה," אני אומרת, ומחזירה לו נגיחה קלה.

וס מניח את המרפקים על המדרגה ונשען לאחור. "אז אם היו שואלים אותך, איך היית מדרגת את הדייטים שלך עד עכשיו? מהכי טוב להכי גרוע."

אני מטה את הגוף עד שאני מקופלת על המדרגה, עם הפנים אליו. "טוב, הרולד היה הכי גרוע, זה ברור. ולא רק הוא, אלא כל הדייט הזה. טוב, כל דייט שבו עיזים מכרסמות לך את הבגדים הוא מן הסתם דייט כושל." וס צוחק ואני ממשיכה: "במקום הראשון, המממ... נהניתי מאוד בדייט הראשון, עם סת'. וגם הערב היה מעולה."

וס מעמיד פנים שהוא מתרעם. "את אומרת שהדייט עם ג'אד לא במקום הראשון? אני בהלם!"

"כן, מפתיע מאוד, אני יודעת."

"איזה בחור מנשק הכי טוב? אני מהמר על 'ידיים ארוכות'."

אני משפילה את ראשי כדי שלא יראה שאני מסמיקה.

הוא נוטה קדימה ומרכין את הראש, מנסה ללכוד את מבטי. "אל תגידי לי שאף אחד מהבחורים האלה לא נתן לך נשיקת לילה טוב."

אני מזדקפת, ורק אז שמה לב כמה הוא קרוב אליי. אני דוחפת אותו בצחוק, אבל היד שלי נשארת על כתפו. לפני שאני מספיקה להזיז אותה, הוא מניח עליה את ידו. שנינו מופתעים, אבל קפואים במקום. המבט שלו נודד לשפתיים שלי, והוא מהדק את אחיזתו בכף ידי. להפתעתי, אני מתחילה לרכון לעברו.

אינספור נורות אדומות נדלקות במוחי, אבל אני לא מסוגלת לעצור בעצמי.

מה שעוצר אותי הוא רחש הדלת שנפתחת מאחורינו. אני מתרחקת ממנו וכמעט נופלת מהמדרגה שאני יושבת עליה. שנינו בהלם ממה שכמעט קרה בינינו.

אני מסתכלת לעבר הדלת ורואה את נונה, שבפניה חרותה דאגה. אני נעמדת מייד, מודעת מאוד לנוכחות של וס מאחוריי.

"זה לא מה שזה..." אני פותחת ואומרת, אבל נונה קוטעת אותי והבעת פניה מתרככת.

"דיברתי עכשיו עם אימא שלך. אשפזו את מרגו בבית חולים. הצירים לא מפסיקים, והנפיחות רק מחמירה."

הלב שלי צונח, ועוברים רגעים אחדים עד שאני מצליחה לעכל את מה שאמרה. "היא בסדר? התינוק בסדר? היא עדיין לא אמורה ללדת. יש לה עוד שישה שבועות!"

נונה עוטפת אותי בחיבוק חזק.

"זה לא אידיאלי, אבל היא בסדר. התינוק בסדר."

היא לא אומרת את זה, אבל אני מרגישה שהמילים "נכון לעכשיו" עומדות לה על קצה הלשון.

10 דייטים / אשלי אלסטון
כתר, 2022
תרגום מאנגלית: מיה אשל
278 עמודים

אשלי אלסטון היא סופרת אמריקאית. היא מתמחה בכתיבת ספרות בסוגת בוגרים-צעירים