פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "שבע או שמונה המיתות של סטלה פורטונה מאת ג'ולייט גריימס"

פרק שלישי

הכמעט-מיתה השלישית של סטלה פורטונה אירעה במקרה בסוף שנת הלימודים הרשמית. זה היה באוגוסט 1929. סטלה היתה בת תשע וחצי.

בית הספר באיבולי היה בדרך כלל מקום לא מסוכן במיוחד, כי הילדים לא בילו שם זמן רב. באיטליה של מוסוליני, החינוך היסודי היה חובה עד כיתה גימל, אבל בכפרים כמו איבולי היה קשה לאכוף את החוק, כי התועלת בהקפדה על לימודיהם של ילדי המשפחה היתה מועטה אם בכלל.

בית הספר היה מבנה עץ ואבן דמוי תיבה שניצב בצדה המרוחק של רחבת הכנסייה. היו לו תקרה קמורה בגובה של שלושה מטרים וחצי וחלונות גבוהים שאפשרו כניסה של אור רב. עקב הקור העז ששרר בו בחודשי החורף, לא התקיימו לימודים בין תקופת הציפייה שלפני חג המולד ועד חג הפסחא. וכן לא התקיימו לימודים בחודש אוגוסט, לרגל הפֶראגוֹסטוֹ, חג עליית מרים הקדושה לשמים, גם לא בספטמבר, לרגל פסטיבל המדונה אַדוֹלוֹרַטה הקדושה, הפטרונית של איבולי, ולא בעונת מסיק הזיתים.

בתקופת הלימודים לימדו בבית הספר שתי מורות, מַאֶסטרָה ג'וּזפּינה, שלימדה את הבנים, ומאֶסטרה פְיוֹרֶלָה שלימדה את הבנות. מאֶסטרה ג'וּזפּינה, שסיימה בית ספר תיכון בניקסטרו, היתה נשואה לאקדמאי שהכירה לפני "המלחמה הגדולה". הם התגוררו בדירה מעל בית הספר, שם הוא כתב ספרי היסטוריה, שעה שהיא לימדה את הבנים של איבולי.

מאֶסטרה פְיוֹרֶלָה היתה סיפור שונה במקצת. היא חיה בגפה, כי שני הוריה מתו. היא היתה בת עשרים ושלוש בלבד וכבר רווקה זקנה בעיני נשות הכפר, והן ריחמו עליה. לא קלים היו חייה של רווקה זקנה בלי תקווה לשידוך, ולמאֶסטרה פְיוֹרֶלָה אכן לא היתה שום תקווה – רווקים בני דורה לא נותרו כלל, אחרי "המלחמה הגדולה" ואחרי גל ההגירה שהפך איבוליות רבות כל כך לאלמנות קש. ומלבד זאת, פְיוֹרֶלָה לא קורצה מהחומר של אשת איש. היא לא ידעה לבשל והתרשלה בעבודות הבית – נשים ביקרו אצלה בשעות הסייסטה של אחרי הצהריים כדי להתרשם ממידת הלכלוך על קירות ביתה ולנגב בהיחבא את משטח העבודה במטבח. לפְיוֹרֶלָה היה עור נורא, כנראה עקב מחלות תמידיות (מה שהתיישב עם העובדה שצד הבנות בבית הספר היה לא פעם סגור בלי הסבר). היא היתה סבלנית, אך לא חכמה במיוחד, וביקשה להתקבל לעבודה כמורה בבית הספר בכפר לאחר שהתברר לה שזה פחות או יותר העיסוק היחיד שתצלח לו.

בשיעורים שהעבירה לבנות, נהגה המאֶסטרה על פי רוב להקריא בקול מתוך ספר הלימוד הבסיסי, ולדלג על המילים שאינה מבינה. הקטעים שהקריאה היו משעממים עד מוות ולא אחת לא מובנים לחלוטין, בגלל המילים החסרות ובשל העובדה שספר הלימוד הבסיסי נכתב באיטלקית, השונה מאוד מהשפה הקלברית שהילדות דיברו בה בבית. לוח צִפחה שבור אחד עמד לרשות כל הבנות בכיתה, ולפיכך אחרי חלק הקריאה של הבוקר, הילדות שטרחו לבוא לבית הספר באותו יום – כי לא תמיד היה למען האמת נוח להגיע אליו, בייחוד כשהיה סיכוי טוב להיווכח שגם המורה עצמה לא באה לעבודה – כתבו כל אחת בתורה את אותיות האלף-בית על הלוח המשותף. הואיל ופְיוֹרֶלָה לא אהבה חשבון, התלמידות לא למדו כלל לא כפל ולא הנדסה. וגם זה לרוע מזלה של סטלה, שהיתה טובה מאוד במספרים, ומן הסתם היתה קולטת במהירות את החומר הנלמד.

סטלה התחילה ללכת לבית הספר ב-1927, כשהיתה בת שבע. אסונטה רצתה שהיא תחכה עד שצ'טינה תהיה גדולה מספיק ללכת איתה. האחיות ישבו ליד אותו שולחן וכרעו יחד על חלוקי אבן בפינה, לאחר שהמאֶסטרה תפסה אותן מתלחשות זו עם זו בשיעור. סטלה היתה פיקחית ונהנתה מהערצתן ומקנאתן של התלמידות האחרות. אבל השיעורים של המאֶסטרה היו משעממים, ולכן היא וצ'טינה נהגו רק להעמיד פנים שהן הולכות לבית הספר. הן היו מתלבשות, מנשקות את אמן לשלום ואחר כך קוטפות דובדבנים מעצים של אחרים, או יושבות על מדף הסלע שמעל מכל המים המכוסה אצות ומנסות לתפוס את הלטאות בצבע ירוק-בֶּרגמוֹט שהגיחו החוצה אל אור השמש, וכך היו מעבירות את הבוקר.

כשהן בכל זאת הלכו לבית הספר, נמשך יום הלימודים מתשע בבוקר עד הצהריים. לפעמים הן נשלחו הביתה לפני כן. בעונת קטיף הערמונים או תות השדה, היתה מאֶסטרה פְיוֹרֶלָה מוציאה את כל הכיתה לשדות ללקט פירות שנשרו, ואחר כך היתה לוקחת אותם הביתה, לארוחה הפרטית שלה. הילדות לא היו אמורות לספר להוריהן על ההפסקה מהסוג הזה, אבל אנשים הבחינו כמובן בילדות היוצאות כולן יחד החוצה, וההורים ריכלו בחמיצות על פְיוֹרֶלָה ועל איך שהיא גונבת את פרי עמלן של בנותיהם הקטנות, שעה שהיתה אמורה ללמד אותן בכיתה. איש לא נקט יוזמה בניסיון למנוע זאת. שיחה כזאת היתה ללא ספק צפויה להיות מביכה מדי.

*

מאֶסטרה ג'וּזפּינה, לעומת זאת, שלימדה את הבנים, היתה פשיסטית אדוקה. כל בוקר כשנכנסה לכיתה בחמישה לתשע, היו הרַגאצי הקטנים אמורים לעמוד בשורה, בתלבושת האחידה שלהם, ולקבל את פניה בהצדעה הרשמית, לכבודה ולכבוד התמונה של מוסוליני על הקיר. אבל הבנים לפחות למדו לקרוא.

*

על כל פנים, דברים רבים כל כך נדרשה ילדה ללמוד בבית – בישול, גננות, טיפול באחאים הקטנים ועבודות ניקיון. עבודות המחט היו אינסופיות – חוטי פשתן לטוות ובגדים לתקן או להטליא. ילדה נדרשה גם להכין את הנדוניה שלה, את כל המצעים והמפות והבגדים התחתונים שהיא תזדקק להם בנישואיה, והיא התחילה לעבוד על הפרויקט הגדול הזה כשהיתה בת תשע או עשר. ובגיל זה היא גם היתה אמורה להתחיל ליטול חלק בתעשיית תולעי המשי הביתית של הכפר, עבודה שתעסיק אותה עשרים וארבע שעות ביממה בכל חודש יולי.

אבל הלימודים החשובים ביותר לילדה היו רוחניים, כדי שתגדל להיות אישה ואם נוצרייה טובה. סטלה וצ'טינה התחילו ללכת לשיעורי השאלות-ותשובות בעיקרי הדת אחרי חג הפסחא ב-1928, כשסטלה היתה בת שמונה ובוגרת משהו לגילה, וצ'טינה בת שבע וקטנה משהו לגילה.

שיעורי הדת התקיימו בשבת אחרי הצהריים, בחדר הבגדים הסמוך לכנסייה. ב-1928 היתה המורה סניורה ג'וֹבאנינָה, הבעלים של בוסתן האפרסקים, ומי שחשה את משקלה הרב של האחריות לגורלן של נשמות הנצח של כל הילדים האלה, אם היא לא תצליח להשריש בהם את יראת אלוהים.

סטלה היתה טובה בשיעורי הדת. היא שיננה בעל פה את הלחשים והפסוקים מהברית החדשה וזכרה אותם כאילו היו שירי עם מוכרים. צ'טינה לא היתה טובה בזה כמוה. היא השקיעה מאמצים רבים בניסיון לזכור דברים משבוע לשבוע. כשסטלה ניסתה לעזור לאחותה בלחישות, צעקה סניורה ג'וֹבאנינָה על צ'טינה, וזו בתגובה קפאה וזנחה כל מחשבה שאולי היתה בראשה. זה היה רגע קשה. סטלה התקשתה לראות את אחותה הקטנה סובלת, אך ידעה שאם תנסה לעזור יסבך הדבר את צ'טינה עוד יותר.
סטלה זכרה תמיד את מה שאמה אמרה לה – שעליה להשגיח על צ'טינה, שצ'טינה היא פשוט קטנה ולא חכמה כמוה. כשהן גדלו היה קשה לדעת אם צ'טינה אכן לא חכמה, או שמא היא אף פעם לא מצליחה להדביק את אחותה הבכורה, אף על פי שתמיד ציפו ממנה שתלך בעקבותיה.

הן היו עכשיו בגיל שסממני בגרותן מגיחים מתוך שומן הינקות שלהן. סטלה כבר ידעה מה אומרות עליה נשות הכפר, ומה הן אומרות על אחותה. הן אמרו שצ'טינה ילדה טובה, צייתנית וחרוצה, קצת כבדה כי היא נטולת שכל ישר. סטלה, לעומת זאת, יפה וחריפה – זריזה, חכמה ועקשנית, קַפּוֹטוֹסט – עם ראש על הכתפיים – ילדה שעקשנית ודעתנית ממנה איש לא ראה. היא היתה גאה בדברים האלה שאמרו עליה. היא רצתה להיות קשוחה. היא נשארה בחיים, כנגד כל הסיכויים, מהתנסויות של כמעט מוות. היא היתה רוצה לראות את עצמה קשוחה וחזקה יותר מכל אחד מהסובבים אותה.

אמרו שצ'טינה היא האחות הטובה יותר, אבל בסתר לבם התעניינו כולם יותר בסטלה. סטלה היתה בת תשע, אבל היא כבר ידעה את זה. וכל כמה שאהבה את אחותה, הדבר לא הפריע לה כהוא זה.

*

טקס אכילת לחם הקודש הראשון של סטלה והכניסה שלה בברית הדת התקיים בפסחא של 1929. אבל אחותה עדיין לא היתה מוכנה לטקס אכילת לחם הקודש. נדרשה לה לפחות שנה שנייה של לימודי הדת. צ'טינה נפגעה מאוד והרגישה כמי שנעזבה לנפשה. היא תיעבה את לימודי הדת וידעה שעכשיו תיאלץ להסתדר בהם בלי אחותה שכבר היתה פטורה מלימוד המקצוע הזה. ואולם, קיומו של טקס אכילת לחם הקודש לא היה נתון לבחירה. מקומה של צ'טינה בממלכת אלוהים היה תלוי בכך. ולה לא נותר אלא להתמודד עם החובה הזאת בכוחות עצמה.

היא בכתה כל היום כשנודע לה על טקס אכילת לחם הקודש הקרוב של סטלה. ועדיין בכתה כשהיא וסטלה שכבו לישון.

"את תהיי בסדר, פשפשונת," אמרה לה סטלה ופשטה את רגליה בין השמיכות הקרות כדי לחמם אותן בחום גופה. "עדיין יש לך החברות שלך, מַריֶיטָה ווינצֶ'נזינָה."

צ'טינה אנפפה לתוך הכר. סטלה תיארה לעצמה שהכר מכוסה נזלת.

"רציתי ללבוש שמלה לבנה," אמרה הקטנה כשהצליחה לדבר. "רציתי להחזיק... איך קוראים לזה? לדבר הזה עם הפרחים?"

"זר," השיבה סטלה.

"רציתי להחזיק זר ולהיכנס לכנסייה איתך, ולהשתתף בטקס הכניסה בברית הדת."

"את תעשי את זה בשנה הבאה, עם ילדות אחרות בגילך. אם אני לא אעשה את זה השנה, אהיה כבר מבוגרת מדי. הכי גדולה."

צ'טינה התייפחה שוב. "ומה אם אף פעם לא אשתתף בטקס אכילת לחם הקודש בגלל שאני טיפשה מדי?"
"נו, באמת!" גערה בה סטלה. היא למדה את ההטעמה הזאת מאמה. "די, מספיק. כל ילד משתתף בטקס הזה, ואת יותר חכמה מהרבה מהילדים האחרים."

הדבר המרגיז ביותר בכל זה היה שאילו השתתפה בטקס השנה, היתה צ'טינה מקבלת שמלה לבנה משלה ללבוש לכנסייה. במקום זה, בשנה הבאה היא תצטרך ללבוש את השמלה שסטלה כבר לבשה. אבל ככה זה אצל אחיות שניות.

*

"CHI TUTTO VO', TUTTO PERDI," הזכירה אסונטה לבנותיה. פתגם שהיה החביב עליה משלל האחרים שהיו באמתחתה – מי שרוצה הכול, מאבד הכול. האויבת של אסונטה עדיין היתה האינוִוידיָה. היא עשתה ככל יכולתה ללמד את בנותיה לא לקנא, בייחוד לא זו בזו.

לסטלה היתה שמלה לבנה חדשה. לצ'טינה לא. "אבל תראי מה יש לך." אסונטה נתנה לצ'טינה לימון, מהסוג החמוץ במיוחד עם הקליפה העבה. הדרים מזנים אחרים לא גדלו בגובה כזה על ההר. "יש לך לימון, ואם את רוצה, יהיה לך עץ לימונים."

צ'טינה אהבה צמחים, והיא רצתה לאהוב עץ לימונים. לסטלה היתה שמלה לבנה לטקס הכניסה בברית הדת, אבל לצ'טינה יהיה עץ לימונים, אולי.

האביב חלף והיה לקיץ, והנבט הקטן צמח. ביולי עזרה אסונטה לצ'טינה להעביר אותו לחצר. היא הכינה בשבילו מקום מיוחד, ליד הבית, שם יכלה צ'טינה לראותו ממיטתה אם החלון היה פתוח.

*

אחרי טקס לחם הקודש הראשון שלה, קמה סטלה עם אמה לקבל את לחם הקודש ויין הקודש בזמן התפילה. צ'טינה בינתיים היתה צריכה לשבת על המושב ולהחזיק את ג'וזפה, כדי שלא ירד מהכיסא ויצא אל המעבר. סטלה החלה עכשיו גם ללכת עם אסונטה לווידוי בכל יום חמישי.

בווידוי של יום ראשון האחרון בחודש יולי הזכיר האב ג'אקומו באוזני אסונטה את תהלוכת הוֶורג'ינֶלֶה – הבתולות. סטלה היתה בטווח שמיעה מחוץ לתא הווידוי, לאחר שקיבלה מחילה ואמרה את מחרוזת התפילות.

"אני רוצה להזמין את מריה-סטלה להצטרף לתהלוכת הוֶורג'ינֶלֶה השנה," אמר הכומר לאסונטה. "תרשי לה?"

"בוודאי," השיבה אסונטה מיד. גל חם של גאווה הציף את חזה ובעיניה כבר נקוו דמעות. בערב של חג עליית מרים לשמים הולכות שלוש-עשרה ילדות, בגילים שבין תשע לשתים-עשרה, בראש התהלוכה השנתית של עולי הרגל היורדת אל העמק, דרך מטעי הזיתים אל מקדש הבתולה העתיק בדיפּודי, שהקיסר קונסטנטינוס בנה בשנת 314. הוֶורג'ינֶלות, לבושות לבן, כורעות שם ברך ומתפללות לאור נרות כל הלילה, נושאות אל המדונה את תפילות הבתולה המתוקות שלהן. המאמינים יושבים על ספסלי העץ מאחוריהן, ויחד מבלים כולם את הלילה במזמורים ליטורגיים. כשמאיר היום, הם מתחילים את המסע הביתה, אל כפריהם בהר, שם הנשים מתחילות מיד לבשל, כי הסעודה עצמה מתקיימת בצהריים, והסועדים כולם שרויים בהזיה אופורית, מלווה בכאבי רגליים.

יום הוֶורג'ינֶלֶה היה קרוב במיוחד ללבה של אסונטה, כמי שהנציחה בשמה – אסונטה – את עלייתה של מרים לשמים. היא מעולם לא החמיצה השתתפות בתהלוכה, פרט לזו שהתקיימה בשנה שהיתה בחודש השביעי להריונה הנורא עם צ'טינה. אסונטה עצמה נבחרה להשתתף בתהלוכת הווֶרג'ינֶלֶה כשהיתה בת אחת-עשרה. היא נצרה את הזיכרון – הרגישה כמו מלאך בשעות הקדושות האלה. עכשיו ראתה בעיני רוחה את ילדתה היפה סטלה עם זר פרחים לבנים לראשה. תמונה מרנינה זו נגלתה ללא ספק גם לעיני רוחו של האב ג'אקומו.

*

בארוחת הערב, לאחר שאסונטה הכריזה על בחירתה להשתתפות בוֶורג'ינֶלֶה, הניחה סטלה להמיית ההתרגשות של דודתה וסבתה לגווע קודם שאמרה, "אמא, אני לא יכולה להשתתף בוֶורג'ינֶלֶה." היא חיבקה את אחותה, שעיניה נצצו בקדרות מכאב. "לא אם גם צ'טינה לא תוכל להשתתף. בבקשה, תגידי את זה לאב ג'אקומו."

"סטלה!" צחקה אסונטה ואמרה, "צ'טינה עדיין קטנה. היא תיבחר בשנה אחרת."

"לא, אמא," השיב סטלה. "אנחנו אחיות. אנחנו צריכות להיות ביחד."

סטלה הפכה ברעיון הזה מאז ביקרה בכנסייה, והיתה גאה מאוד להיות מי שחשבה על כך ביוזמתה. היא ידעה כי עמדה זו תקנה לה מוניטין של קדושה בלתי אנוכית, מה שיהיה טוב אף יותר מרק להיבחר להשתתף בתהלוכת הוֶורג'ינֶלֶה. בדרך זו היא תהיה גיבורה – קדושה.

אסונטה חששה שמא הכומר והמדונה כאחד ייעלבו אם תחזור אליהם כדי לשאת ולתת על השתתפותן של שתי בנותיה בעלייה לרגל. עם זאת, היא הוצפה בעונג נוכח הדאגה של סטלה לאחותה, והחליטה שתחשוב על דרך לשכנע את הכומר, במִנחה מיוחדת כלשהי, אם כי בקיץ הזה לא היתה הפרוטה מצויה בכיסה. היא לא שמעה מבעלה זה שש שנים. אבל הניחה שתרנגולת היא בכל זאת תוכל להקדיש לדבר.

סטלה שמחה שאמה לא הבינה כמה ערמומית היא תוכנית זו. היא ידעה שאם תצליח לשכנע את אמה בכוונותיה הטובות, היא לא תצטרך לשכנע עוד איש מלבדה.

*

ב-14 באוגוסט 1929 הלכו בראש התהלוכה אל מקדש המדונה ארבע-עשרה, לא שלוש-עשרה, ילדות בשמלות לבנות, עטורות זרי פרחים לבנים מנייר, כדי לחוג את חג עלייתה של מרים לשמים. אחת מהן היתה צעירה מדי, אפילו לא בת שמונה. היא נרדמה בתפילה שנמשכה כל הלילה, ונחרה על ברכי אחותה. כולם היו שמחים מאוד.

*

אולי המדונה ידעה את האמת שבלבה האפל הקטן של סטלה, כי ביום שאחרי חג העלייה לשמים סטלה כמעט מתה בפעם השלישית.

זה היה בשעות אחר הצהריים של יום אוגוסט לוהט כתנור. הרחבה שבין הכנסייה לבית הספר שקקה ילדים. סטלה וצ'טינה הצטרפו למהומה אחרי ארוחת הצהריים ופקחו עין בחיפוש אחרי חתול הרחוב השחור החביב עליהן. הן שיחקו בחצר בקלאס עם ג'ולייטה, ילדה עם פני ציפור שגם לה לא היה אב. היא היתה מבוגרת מסטלה בחמש שנים, למעשה מבוגרת מכדי לשחק ברחבה, ופשוטה במקצת, אבל היתה פחות או יותר במידותיה של סטלה ומהירה כמוה, וסטלה אהבה להתחרות איתה בריצה בשבילי היער.

המשחק בקלאס הספיק בהתחלה. אבל ההנאה מהעיסוק בפעילות גופנית התפוגג, וסטלה עייפה. היא נעצרה ונעמדה בצד, בידיים שלובות על בטנה המצולקת. לאחר שהחמיצה את תורה, ניגשה אליה צ'טינה. "מה קרה, סטלה?"

"חם מדי להמשיך לשחק פה," אמרה סטלה. היא היתה משועממת וקצרת רוח. ריח של עשן שעלה ממדורת בישול התערבב בזיעה שהספיגה את שמלתה. "בואי, ניכנס לבית הספר," אמרה. "שם יהיה קריר."

בית הספר היה אמור להיות סגור, כי זה היה בזמן החופשה. אבל הכול ידעו שהדלת האחורית אינה ננעלת משום שהבריח שמחבר את חצייה העליון אל התחתון שבור. בעיטה הגונה הספיקה כדי לפתוח את כנף החצי התחתון פנימה, ואז היה אפשר להתכופף ולהיכנס. אמהות הזהירו את ילדיהן לא לשחק בתוך בניין בית הספר, כי הבנים הבוגרים נכנסים לכיתות נטושות כדי לעשות שם דברים רעים. אבל התקרות היו גבוהות מאוד, וכך נשמר בהן אוויר צונן ולח אפילו באוגוסט, וילדי הכפר נהגו לשחק שם עד שהמאֶסטרה ג'וּזפּינה גירשה אותם.

צ'טינה, לעולם הילדה הטובה, לא רצתה להפר את ההוראות. "זה לא יפה, סטלה. מה תגיד אמא?"

"שום דבר. למה שהיא בכלל תגיד משהו?" במוחה של סטלה צץ עכשיו רעיון טוב – לשכב על רצפת האבן הקרה של כיתת הבנים, לשם נאסרה עליה הכניסה.

צ'טינה לא אהבה את זה, אבל היא הלכה אחרי סטלה כמנהגה תמיד. סטלה נשענה בחוזקה על דלת העץ העבה ופתחה אותה בדחיפה עזה. ג'ולייטה הפסיקה לקפוץ בקלאס והשתרכה אחריהן פנימה. הן צחקקו, סגרו מאחוריהן בדחיפה את חציָה התחתון של הדלת ופסעו ברגליהן היחפות המלוכלכות פנימה אל דממת החדרים הריקים.

הן עשו שעה בבניין בית הספר, תרו את חדרי הלימוד של הבנים ומִתקניהם בניסיון למצוא אילו סודות של בנים חבויים שם. הן שכבו על רצפת הכיתה, בדיוק כפי שסטלה תיארה לעצמה שיעשו, והרגישו את האבנים הקרות סופחות את חום גופן, עד ששקעו בתנומה וישנו לאורן העמום של שעות אחר הצהריים.
סטלה התעוררה עם עור ברווז מהצינה שאחזה בה. צ'טינה נמנמה לידה, וג'ולייטה פיזמה לעצמה. השמש ירדה על עמק הזיתים, וכשסטלה התעשתה נעצר מבטה על כתם שחור על הקיר, פגם מעורר דאגה באור הצהבהב הקלוש. היא חשה דגדוג צונן מטפס במהירות במעלה זרועותיה, וניסתה להבין מה מטריד אותה כל כך בכתם שהיא רואה. ואז זה זז, והיא צווחה – זה היה אחד מהעכבישים החומים עבי הגוף וארוכי הרגליים שמסתתרים בערמות של עצים להסקה.

סטלה לא אהבה עכבישים, ממש לא. היא קמה ובעטה בצלעות של אחותה, אף שצעקתה כבר העירה את צ'טינה.

"זה רק עכביש, סטלה," אמרה ג'ולייטה, אבל גם היא התרוממה. לשתיהן היה די מההרפתקה הזאת.

שלוש הבנות יצאו במרוצה מהכיתה של הבנים וחצו את המבואה הראשית. סטלה גיששה בחיפוש אחרי המנעול השבור של הדלת, השמש שקעה לעומק שמנע את קרניה מלהאיר את מסגרת הדלת.

היא מצאה את הבריח ומשכה אותו, אבל הדלת לא זזה. סטלה חשה תסכול רווי זעם גואה בה, אי-נוחות מוזרה בבטנה וקור שזוחל לאורך ידיה. היא משכה שוב והפעם גייסה את כל משקל גופה. למה הבריח מתעקש כל כך לסרב לה? משהו הבזיק במוחה, תמונה שהתלקחה כמו מדורה, תמונה של יד אחרת בצדה האחר של הדלת, שהילתה העל-טבעית בוערת דרך העץ, אוחזת בדלת כך שסטלה לא תוכל לפתוח אותה במשיכה. סטלה נבהלה מהתמונה שראתה, שחררה את הבריח ובהתה בידיה. היא נוכחה, אגב מצמוץ, כי את ידה שלה ראו עיניה, כשם שכתמים כסופים מופיעים כשמשפשפים את העיניים חזק מדי.

"מה קרה, סטלה?"

סטלה הביטה בצ'טינה, שבצללים לא היתה אלא זוג עיניים כהות, מאשימות.

"שום דבר," התפרצה סטלה. מה קורה לי? אפילו דלת אני לא מצליחה לפתוח. "הדלת פשוט נתקעה," אמרה.

היא הושיטה שוב את ידה ואחזה בבריח, משכה בכל כוח גופה, אבל הפעם הדלת לא התנגדה. סטלה כשלה לאחור כשהדלת נפתחה לרווחה. אבל כף רגלה של צ'טינה היה שם, מתחת לכף הרגל שלה, והיא מעדה, מתוך המאמץ הרב מהדרוש, ידיה הונפו לצדדים, והיא נפלה בכיוון הדלת.

*

ובזה זה נגמר, מכה קטנה בראש, זה הכול. אבל מגוחך ככל שזה נשמע, מכל שמונַת הכמעט-קטלניים, במקרה הזה היתה סטלה כנראה הקרובה ביותר למיתה, כי איש לא ידע איך להחזיר אותה מהקצה.

דלת בית הספר היתה עשויה עץ אלון כבד, וסטלה היתה, לרוע המזל, בגובה המתאים בדיוק. כשנפלה קדימה נחתכה רקתה מהקצה התחתון החד של המחצית העליונה הסגורה של הדלת. ראשה נהדף לאחור מעוצמת המכה שקיבלה, היא נפלה ארצה על גבה, וגולגולתה נסדקה מהנחיתה על אבני הריצוף.

צרחותיהן של שתי הילדות החישו את סוּאוֹרָה לטיציה מבית הכומר. דם היה בכל מקום, כשם שהוא מצוי תמיד בסביבה של פציעת ראש. הנזירה נמוכת הקומה עטפה את הפצע המדמם בשטף בסינרה, הרימה את סטלה בזרועותיה ונשאה אותה הביתה אל אסונטה. סטלה נשמה, אבל לא התעוררה, אפילו לאחר ששפכו עליה מים. גופה היה רפה ולא מגיב. צ'טינה היתה היסטרית, ואסונטה מרטה את שערות ראשה מבהלה. הפעם היתה זו סוּאוֹרָה לטיציה בת השמונים שרצה במורד המדרון אל פֶרולטו.

הרופא הביא עמו את תיק הרופא, ובפעם השלישית תפר את סטלה פורטונה כאילו היא גרב טעון תיקון. החתך בגולגולתה היה ארוך, והעור שם הוא דק, ומשנחתך קשה לחבר שוב את הקצוות. אף שהשתדל שהתפרים יהיו זעירים ככל האפשר, עבודת היד של הרופא תשאיר אחריה צלקת ארוכה בצורת חצי סהר, חיוורת אך נראית לעין, וסימן בקו השיער.

סטלה לא התעוררה. מוזר מאוד היה הדבר שאירע הפעם, אמרו הכול. סטלה שכבה ללא הכרה במשך ארבעה ימים. ביום השני, כשעדיין לא התעוררה, ירדה שוב דודה רוז לפֶרולטו כדי לשאול את הרופא מה לעשות. הרופא לא האמין לה בהתחלה ואמר שסטלה כנראה פשוט מחלימה, והיא תתעורר בקרוב. ביום השלישי, אחרי שרוז חזרה אליו שוב, יצא הרופא לביקור שני באיבולי. הוא התקשה להסתיר מאסונטה את תגובתו. פניו היו אפורות ככבֵד. היא לא מרטה את שערות ראשה לחינם. סטלה נטתה למות.

הרופא לא ידע מה לעשות. מעולם לא ראה דבר כזה. הוא ניסה כל תרופה שעלתה על דעתו כדי להשיב לה את ההכרה, אך ללא הועיל.

*

לדידה של סטלה, שעת הדמדומים הממושכת ארכה רגע אחד בלבד. כשהתעוררה היה הרעב שהציק לה עווית בוערת בקרביה. היא התיישבה וחשה בחילה שנגרמה מסחרחורת, מה שהיה שילוב של התייבשות, רעב וזעזוע מוח.

"אני רוצה עגבנייה," אמרה בצרידות. השמש האירה בצהוב עז את הקירות, את הדלת הפתוחה ואת משטח השולחן. כאב פילח את ראשה שעה שעיניה המסונוורות מצמצו במגננה. היא ראתה את אמה ואת צ'טינה ואת דודה רוז מביטות בה המומות מהפתעה. "עגבנייה," אמרה שוב.

"היא רוצה עגבנייה," אמרה דודה רוז וחבטה בצ'טינה, וזו זינקה ממקומה ונחפזה החוצה לגינה.

הסחרחורת – היה קשה להיאבק איתה. סטלה הניחה את ידה על הקיר, וכתמי הכסף שהחליקו לנגד עיניה הזכירו לה את יד הרפאים שראתה בצד האחר של הדלת בבית הספר. זה היה הדבר האחרון שזכרה, הדלת התקועה משום מה, והיד הסמויה מן העין.

"סטלה מִיָה, את ערה, היא ערה." הנשים הקיפו כולן את מיטתה עכשיו, חסמו את אורה העז של השמש. הן נגעו והתפללו. הדברים שאמרו לא עניינו אותה. היא גוועה ברעב.

צ'טינה חזרה בריצה, וידיה הקטנות עמוסות עגבניות. בשרן האדום-כהה להט משמש אוגוסט. הן היו מושלמות, לחות וחלקות ובטעם האדמה.

"לחם," אמרה סטלה, ונשמה בכבדות כשהן הביאו לה לחם, ומים וזיתים ושעועית. הן האכילו אותה עד ששבעה לבסוף.

אסונטה לא יכלה לדבר. היא התייפחה מהקלה. רוז אמרה לסטלה, "תגידי לי, אַמוֹרֶה, למה את שלומיאלית כזאת? אף פעם לא שמעתי על מישהו שקרו לו תאונות כמו התאונות שקרו לך."

"אני לא שלומיאלית," השיבה סטלה. מראה רוח הרפאים שלה היה חי בעיני רוחה. שלוש שנים לפני המקרה הזה התעורר בה חשד שהיא רדופה, אחרי שחשה את היד הזאת סוגרת על ידה שלה כשהיתה בדיר החזירים. אבל הפעם היא היתה בטוחה. "זאת רוח הרפאים של הסטלה האחרת. היא מנסה להרוג אותי."

רוז דחתה מיד את הרעיון הזה בצקצוק לשון, אבל צ'טינה אמרה, "היא מקוללת."

עכשיו רוז צחקה. "מקוללת או רדופה? האם זאת רוח רפאים או קללה?"

סטלה נדה לשלילה בראשה המתייסר מהכאב ההולם בו. "אני לא יודעת," אמרה. קולה נשמע כפעייה של עז.

"אולי שתיהן," אמרה צ'טינה.

*

אחרי התקרית של מהלומת הדלת, סטלה לא חזרה עוד לבניין בית הספר. גם צ'טינה לא. בתום לימודיהן הרשמיים, בגילים תשע ושבע, בהתאמה, הן ידעו לכתוב את אותיות האלף-בית. הן למדו מעט איטלקית בסיסית. הן ידעו לבצע הצדעה במועל יד. הן ידעו חיבור וחיסור של מספרים, מה שאמן כבר לימדה אותן בבית, והן ידעו לשיר את שיריה האהובים של מאֶסטרה פְיוֹרֶלָה. הן למדו שחשוב להפריד בין בנים לבנות, ושכאשר המשאבים מוגבלים, הבנים יקבלו מהם ראשונים. הן למדו, מהדוגמה שנתנה מורתן, לגייס כספים לצדקה, לחלץ טובות מאנשים, ולא להתייסר ברגשי אשמה מניצול מצב כלשהו. לכמה מהדברים שלמדו נודעה בהמשך הדרך השפעה רבה מזו שהיתה לאחרות.

*

שבוע אחרי הכמעט-מיתה השלישית של סטלה, הופיע אנטוניו פורטונה באיבולי במפתיע. אשתו לא שמעה ממנו במשך שבע שנים. אסונטה השתדלה להסתיר את מורת רוחה, אבל היא לא הצליחה להערים על סטלה.

זו היתה הפעם הראשונה שסטלה היתה בוגרת דייה לזכור את הביקור של אביה. כללית הוא יצר בה רושם עמוק שהחיים טובים יותר בלי קאפו פמיליה, הגבר במשפחה. קולו וריחותיו היו עזים מדי לחדר האחד שהיה ביתם. הוא לא דיבר הרבה אל ילדיו, אבל כשהיה לו משהו לומר, זה היה תמיד בקולו הרם ביותר. הבנות ספגו חבטות בישבן בתגובה להתנהגות שאינה הולמת גברת מכובדת, כמו התרוצצות בבית ודיבור בשעת הארוחה. קודם לכן הן לא היו חשופות לעונשים, וגאוותה של סטלה נפגעה וכעסהּ גבר במשטר החדש שהנהיג אנטוניו.

לסטלה אמרו תמיד שהיא אוהבת את אביה, ושאביה אוהב אותה, אבל עכשיו, כשהם נפגשו, הם היו שני זרים בגדלים שונים, בלי שום דבר משותף פרט לאסונטה. סטלה לא היתה בטוחה שאנטוניו בכלל יודע מה שמה, לפי מספר הפעמים ששמעה אותו אומר אותו. יותר מכול היה שנוא עליה השינוי שהוא חולל באמהּ. פניה של אסונטה היו מכווצות, ועיניה נפולות. היא נראתה כועסת ומותשת בו-זמנית. היא ניקתה את הלכלוך הנוסף שהוא הותיר אחריו והשפילה את ראשה כשהוא צעק עליה. היא היתה כנראה בודדה, כי דודה רוז ונוֹנָה מריה לא באו עוד לבקר. כללית, הבית היה מקום קודר ועגום. סטלה היתה בוגרת דייה לתהות איזה טעם יש בבעל או באב כזה, שנראה כמקור לאי-סדר ולסבל שרירותיים.

אני חוששת שעיתוי ביקורו של אנטוניו היה גרוע מאוד, ותוהה באיזה מובן יכלו חייה של סטלה להיות שונים אילו גדלה עם אב מגיל רך יותר, כשהיתה צעירה מכדי למתוח ביקורת על השליטה שלו, ואם היתה גדלה להיות נערה מתבגרת עם רצונות מקובלים יותר, שהתאהבות ונישואים נחשבים בעיניה לפרס שזוכים בו ולא לעונש שנושאים אותו.

הדבר הדוחה ביותר באביה היה לראות כיצד הוא משתמש בגופה של אמה. זה קרה כמעט בכל לילה, במיטה השנייה, שאנטוניו בנה ליד הקיר הצפוני של הבית ביום הראשון לשובו לכפר, או לידה. סטלה היתה רגילה להתמקם בחיקה הבשרני של אמה ולהירדם עם חיבוקיה וליטופיה, אבל עכשיו ישנה אמה במיטה החדשה שבצדו האחר של החדר, וסטלה היתה מתעוררת משנתה לשמע קול אמה הלוחש: גם הלילה? אתה לא עייף? או תהיה יותר בשקט, הילדים ישמעו אותך. לחישות אלה היו מתמזגות עם קולות אחרים, חבטות חוזרות ונשנות וגניחות מהוסות שסטלה שמעה אפילו על רקע נשימות השינה הכבדות של אחיה ואחותה. והיא היתה מתבוננת בכל מה שהצליחה לראות, כי לא הבינה מדוע הוריה עושים שוב ושוב את אותו דבר חסר משמעות, וראתה את עכוזו הצהוב של אביה מתנדנד לאור ירח הקיץ ואת ירכי אמה מתנועעים בקמטים של כתונת הלילה המכווצת שלה. כשהבחינה פעם בפניה של אמה בחושך, הן תמיד עטו את מה שנראה כמו הבעה של דאגה.

שבוע לפני הפֶסטָה השנתי של סנטה מריה אַדוֹלורַטה, יום האם הדואבת, שמצוינת באיבולי, קרה הדבר. איכשהו זה לא קרה קודם לכן, בכל הלילות שסטלה נשכה את שפתיה והתבוננה באביה עושה את העבודה על אמה. אבל באותו לילה הוא נשא את מבטו בעיצומו של המעשה ולכד את עינה של בתו. מעיה של סטלה התהפכו, והיא הצמידה את פניה למזרן ומשכה את ידיה אל מעל ראשה, אבל זה היה מאוחר מדי. כשסיים עם אסונטה, ניגש אנטוניו אל מיטת הילדים.

"טונון," שמעה סטלה את אמה לוחשת מהמיטה.

"רק רגע."

"תן להם לישון."

סטלה הציצה מתחת לבית השחי ורעדה מפחד מחליא כשראתה את רגליו החשופות נעצרות לפני מיטתה.
"אני יודע שאת ערה," הוא אמר לה. "סוטה קטנה שכמוך."

סטלה הרגישה שהיא עומדת להקיא. היא שמעה את המילה הזאת בעבר, אך לא ידעה בדיוק את פשרה. עכשיו ניסתה לשכב בלי לזוז.

"תסתכלי עלי," אמר אביה. סטלה לא זזה.

"טונון!" קראה אמה ביתר דחיפות.

"תשתקי, אישה." כפות רגליו נעו על הרצפה. השערות השחורות שעל שוקיו היו נוקשות כשיער של חזיר. "מריה-סטלה, תסתכלי עלי או שתחטפי מכות רצח."

לא היה מה לעשות. סטלה העמידה פנים שאינה עומדת להקיא, הרחיקה את זרועה מפניה והתרוממה לתנוחה של ישיבה זקופה. היא לא הצליחה לאלץ את עצמה לומר משהו, אבל הזעיפה את פניה אל מול אביה. לנגד עיניה התנוסס איברו, והיא כפתה על עיניה להסיט את מבטן ממנו, אף שהוא הבהיק להחליא באור הכוכבים האפור שחדר מהחלון.

אנטוניו השפיל לעברה את מבטו לרגע. "אז את אוהבת להסתכל, מה?" הוא אחז בסנטרה והתקרב אליה עוד יותר, כך שריח מפשעתו החריף ספוג הזיעה מילא את אפה. "את אוהבת להסתכל על הדבר של אבא? למה? את אוהבת לחלום על דברים של גברים? את רוצה להיות זונה קטנה?"

סטלה נשכה את שפתיה. פיה צרב ממרה שמילאה אותו, והיא בלעה את שייריה המוצקים-למחצה של ארוחת הערב.

"אז מה, תהיי זונה?" הוא תחב את אצבעותיו אל לסתה. סטלה לא בכתה, אבל לחיצת לפיתתו העלתה דמעות בעיניה. "כדאי לך לא להיות."

"אנטוניו, תעזוב אותה." נגיעה של תבהלה היתה בקולה של אסונטה. "היא רק ילדה."

"ילדה שאמא שלה גידלה אותה להיות זונה," אמר אנטוניו. "מזל שהגעתי לכאן בזמן. שום בת שלי לא תהיה זונה, את שומעת?"

סטלה, קפואה מאימה ומזעם, שתקה. היא התמקדה בהדיפת המרה שמילאה את פיה, ובמאמץ לגרש מעיניה את הדמעות שנקוו בהן.

"שאלתי אם את שומעת?" חזר אנטוניו ואמר. אחר כך, בתנועה פתאומית התכופף, תחב את ידו מתחת לכתונת הלילה שלבשה, וצבט את העור העדין והמתוח שבאזור המוצנע שלה. סטלה צעקה מהלם לא פחות מאשר מכאב.

"אנטוניו!" צווחה אסונטה.

"את שומעת?" אביה צבט אותה חזק כל כך שהיא הרגישה את הדם הולם ברקמת בשרה הרכה. "זה בשביל בעלך, ולא בשביל אף אחד אחר. אם תרשי למישהו אחר לנגוע בך פה, אני אהרוג אותך בעצמי."

הוא שחרר את בשרה ומשך את ידו לאחור. אך ידו הסתבכה בכתונת הלילה של סטלה לאורך פרק זמן מגוחך שנמשך רגעים ארוכים. גופה ונפשה של סטלה היו ערפל של פחד וגועל וזעם וכאב ונוזלים. היא כמעט לא חשה את החיבוק של אמה שנכנסה בינתיים למיטת הילדים, ועטפה בזרועה את גופה הרועד של בתה.

"את צריכה להיזהר לא להרגיז את אבא, כוכב קטן שלי," לחשה אסונטה באוזנה של סטלה ובתוך כך ליטפה את שערה. "תשתדלי לא להתעקש איתו ולא להרגיז אותו כדי שלא יפגע בך."

סטלה לא הקשיבה. הרעד בגופה גבר והפך לעוויתות לא נשלטות. העור הרך באזור המוצנע שלה כאב והתנפח, וכאב פילח את אגן הירכיים עד למעיים. היא גמרה אומר כי לעולם לא תרשה לאיש לנגוע בה שוב במקום הזה. ולעולם לא תתהה שוב אם היא אוהבת את אביה או אם הוא אוהב אותה.

*

לא היה ברור כמה זמן עומד אנטוניו להישאר. האם הוא מתכוון לקחת עכשיו חלק תמידי בחייהם? הוא דיבר על אמריקה כאילו זה ביתו. אם כן, אולי הוא יעזוב שוב בסופו של דבר. אבל הימים נמשכו בעצלתיים, ואנטוניו עדיין נשאר.

כל לילה מאז צבט אותה, היתה סטלה אחוזת אימה מהמחשבה שאביה עלול לתקוף אותה בשנתה. הדבר הדיר שינה מעיניה עד שתש כוחה. אם התעוררה בלילה, היא היתה שומעת את נחירותיו של אביה, ואז לא יכלה לחשוב אלא על נוכחותו בצדו האחר של החדר. שנתה היתה על סף הערוּת, מתוך תחושה של חובה להגן בגופה על צ'טינה, שהיא ידעה שתהיה טיפשה מכדי לעשות זאת בעצמה.

*

כשהגיע ספטמבר הלכה סטלה לעבודה המסודרת הראשונה שלה, במטע הזיתים של בַּרוֹנָה מוֹנָקו שבמורד ההר. היציאה לעבודה היתה רעיון של סטלה, אבל צ'טינה באה איתה, כמובן. הן לא הלכו עוד לבית הספר, ולא היה טעם שישבו בבית כשהן יכולות להשתכר – בייחוד אם פירוש הדבר שיוכלו להימנע ממגע עם אביהן.

כדי להגיע אל המטעים של בַּרוֹנָה, היה צורך לחצות את הגשר שמעל הערוץ, אבל אחר כך, במקום להמשיך ימינה בדרך לפרולטו, היה צריך לרדת במדרון התלול המיוער, בשביל הפרָדות המפותל. ואחר כך, בנשימה אחת, פינה ניחוח היער הלח והחריף את מקומו לריח האדמה הלוהט של השדות המעובדים, למרחב הירוק-אפור של האוּלֶוֶוטי, מטעי הזיתים. עצי הזית היו כמו חיות עבות בשר, מצופפות, עטויות פרוות עלים בשני גוונים, שעם כל משב רוח השתנו צבעיהם. כשסטלה מצמצה הפך העמק לשמיכה שלמה בצבע כחול-אפור-ירוק, צבעה של החזזית שצמחה על דופנות בור המים, שם היא עזרה לאמה לכבס את בגדיהם.

גַאֶטאנוֹ ומַאוריציוֹ פֶליצֶ'ה, אחים שכנים שהיו מבוגרים מבנות פורטונה בשנים אחדות, הציגו אותן לפני המשגיח במטע של בַּרוֹנָה. ביום הראשון עזרו סטלה וצ'טינה לאחים פֶליצֶ'ה, אבל ביום השני הן כבר ידעו בעצמן מה להביא – שמיכות ישנות, לחם להפסקת הצהריים, בקבוק זכוכית ריק לכל אחת, שקית בד קטנה. הנערים הדגימו להן את הטכניקה – מנענעים את העץ, חזק. הזיתים הבשלים דיים ינשרו על הקרקע. סטלה וצ'טינה כרעו כדי לאסוף אותם והכניסו אותם לסינריהם המורמים. היה צריך להיזהר לא לבחור את הקשויים מדי למגע, שאולי נחו על הקרקע לפני שהעץ טולטל, כי אפילו זית רקוב אחד שיימרח על אבן הרחיים יכול להרעיל את טעם השמן שיופק מהמצבור כולו.

בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים, כשהחום פינה את מקומו לאוויר צונן יותר, קשרו הבנות את הזיתים בשמיכות היבול, איזנו את הצרור על ראשיהן והלכו בשביל העובר במטעים. משם ירדו לבית הבד, שהיה סמוך לביתה עצום הממדים של בַּרוֹנָה מונקו. יום מסיק מוצלח יניב זיתים בכמות שתספיק לחמישה בקבוקי שמן. שעה שהמשגיח בדק את הזיתים שלהן ופיזר אותם בצורה שווה על משטח האבן הגדול של המכבש, מילאו הבנות, כל אחת את הבקבוק הריק שהביאה עמה, בשמן זית – שכר יום העבודה שלהן.

שקית הבד שהן הביאו עמן לשדות בכל יום נועדה, כמובן, לשלל הגנבה. בתום יום העבודה, כשקשרו את צרורותיהן, הן גם מילאו שקית שמנה בזיתים חלקים ומוצקים, שאמן תגיש טריים עם הארוחה או תכבוש אותם לעונת החורף. סטלה וצ'טינה קשרו את השקיות שלהן מתחת לחצאיותיהן ווידאו ששום בליטה מסגירה לא תעורר חשד אם המשגיח כחוש הפנים יעצור אותן בדרכן הביתה.

סטלה אהבה את העבודה בשדה. היא אהבה את העלים ואת הזיעה ואת המעקב אחרי התקדמותה הנבנית מעצמה, סינר מלא אחרי סינר מלא. דעתה התרוקנה, כמו בתפילה ארוכה, כאילו אלוהים מדבר אליה באמצעות העפר החם בידיה והצריבה בירכיה. היא אהבה את הרגעים המבלבלים שבהם הציבה את כף רגלה מהר מדי וחשה זית צונן וחלק נמרח על אצבעות רגליה החשופות.

אחרי המלחמה היה חוק רפורמת הקרקעות אמור לכפות על יורשיה של בַּרוֹנָה מונקו למכור את האדמה הזאת. הקוֹנטַדיני שקטפו בשירותה את היבולים, היו יכולים עכשיו לעשות זאת למען עצמם, אילו יכלו לגרד את הסכום שנדרש לרכישת חלקת אדמה. כשזה קרה לבסוף, סטלה היתה כבר מזמן רחוקה משם, אבל דודנית שלה בדרגה שנייה, שהיא מעולם לא הכירה, היתה לבעלים של אותם ארבעה דונמים של עצי הזית שסטלה עבדה בהם ביום הראשון.

*

הסתיו הפך לחורף, ואנטוניו נשאר ונשאר. סטלה ידעה שהמסיק יסתיים בסופו של דבר, והיא עדיין תישאר לכודה בבית עם אביה. היא קיוותה שעד אז הוא ילך שוב לדרכו.

לאסונטה זה ממילא היה מאוחר מדי, כי היא כבר החלה לתפוח עם תינוק נוסף. היא התנפחה מאוד ונדרשה לשכב לנוח למשך כל שעות אחר הצהריים. רגליה היו כלואות ברשתות של ורידים בולטים, וכפות רגליה לא נכנסו עוד לנעלי הכנסייה שלה. תוצאה לא הוגנת של תאוות אביה, אמרה סטלה בלבה, המחיר שאמה נאלצה לשלם בעד משהו שמלכתחילה לא רצתה כלל לעשות.

*

בלילה לפני שאנטוניו עזב לבסוף, בפברואר 1930, אסונטה הכינה סעודת פרֵדה של פסטה טַליאטֶלֶה עם שום ועם שמן הזית פֶּפֶּרוֹנצינוֹ שלה. אנטוניו לא אהב שעועית. הוא אמר שבאמריקה אוכלים את זה רק העניים – מה שהגביל את אפשרויות הבישול של אסונטה, נוכח מה שניתן להשיג בחורף.

בזמן הארוחה בישר אנטוניו למשפחתו שהוא לא יחזור שוב לעולם. "אני גמרתי עם החיים בזבל האלה," אמר. "אין בשר לאכול, אין מים זורמים, וכל הזמן פחד שזאב יתנפל עליך כשאתה מחרבן ביער. הכול כל כך מפגר כאן, ואתם אפילו לא מבינים עד כמה, כי אתם חיים כמו חיות, ואפילו לא יכולים לדמיין משהו טוב יותר, בדיוק כמו חיות." אנטוניו רוקן את היין לגרונו ומילא את כוסו שוב. "אני מבזבז כל כך הרבה כסף על הנסיעות האלה הלוך וחזור, עוזב מקומות עבודה, ואחר כך צריך למצוא חדשים. זהו זה, הפעם זה נגמר. נסיעה בכיוון אחד."

סטלה השתדלה לא לטפח תקוות גדולות מדי שהוא אומר את האמת. היא כבר שמעה את אביה מפזר איומי סרק שכאלה.

"זאת הסיבה שהפעם נשארתי כל כך הרבה זמן," אמר. הוא נעץ את המזלג בפסטה ודחף אותה בעזרת פיסת לחם. "כדי להיות קצת עם אמי. אני בטח לא אראה אותה עוד, אלא אם כן היא תבוא לאמריקה."

אסונטה התקינה את הסמרטוט שהיה קשור לשערה. היא סקרה את בעלה, שלא נשא את עיניו מהאוכל כשאמר את השקר הזה. צ'טינה לכדה את עינה של סטלה, וסטלה הניעה את ראשה כדי שאחותה לא תיכנס לדבריו. היא הרימה פיסות של פסטה באצבעותיה, פיסה אחת בכל פעם, והתבוננה בהוריה, חיכתה שמשהו יקרה.

אחרי שתיקה ממושכת דייה, אמר אנטוניו לשולחן בכללותו: "כולנו נהיה בקרוב אמריקאים. הדבר הראשון שאני עושה כשאני מגיע לשם, זה לגשת למבחן לקבלת אזרחות, ואחר כך אני אביא את כולכם לשם, לחיות איתי."

"אני לא עוזבת," אמרה אסונטה לפתע. "איבולי הוא הבית שלי. המשפחה שלי כאן."

סטלה היתה המומה כששמעה את אמה מחציפה פנים, לא פחות משהיתה מוטרדת מהאיום של אביה.

"אנחנו משפחה," השיב אנטוניו. "בשר אחד לפני אלוהים ואדם. וישנם הילדים שלי שנתתי לך."

סטלה חשה בעתה מתפשטת בחזהּ. בבקשה, אל תבכי, אמא. הוא יכה אותה, הוא יכה את כולם.

אבל אסונטה לא בכתה. "אני מתכוונת למשפחה שלי," אמרה בקול קשוי כאגוז. "מי ידאג לאמי אם אעזוב? מי יטפל בקבר של התינוקת?"

אנטוניו משך בכתפיו. "כולכם תבואו לאמריקה, ונהיה משפחה שם. אני אקנה בית גדול, על ארבעה דונם אדמה, וניסע ממקום למקום באוטומוביל. ואת אף פעם לא תצטרכי עוד לראות חמור."

זאת היתה אמירה מרושעת. הם אהבו את החמור שלהם, כולם.

"אני לא צריכה בית אחר. יש לי בית," אמרה אסונטה. "זה הבית שלי, שאתה אוכל בו עכשיו."

הפעם, לראשונה, הוציאה השיחה את אנטוניו מהכלים. הוא הנחית את ידו על לוחות השולחן הרחבים. "אתם אוכלים את האוכל שקנית בכסף שלי שנתתי לך."

"יש לי כבר בית," אמרה אסונטה שוב. היא קמה והחלה לערום את כלי האוכל המלוכלכים של הילדים. "שנים האכלתי את הילדים שלך כשלא שלחת שום כסף. יש לנו פה כל מה שאנחנו צריכים."

אנטוניו צחק בכעס. "ואת חושבת שאני צריך אותך? את חושבת שאין המון נשים באמריקה? יש לי שם את כל הנשים שאני רוצה. נשים שלא עושות לי כל כך הרבה צרות."

אסונטה נראתה כאילו ספגה מהלומה. היא הניחה יד אחת על בטנה, אולי בלי משים, אולי במטרה להבהיר דבר מה.

סטלה חשה את מחית הפסטה הלעוסה מתמצקת לגוש טורדני בקרביה. היא היתה רק בת עשר, אבל היא ידעה למי התכוון אביה. תמונה עמדה לנגד עיניה, העכוז הבוהק מתנועע לאור הירח, הבעתו המרוכזת ממוקדת בגבה של אישה שאינה אמה.

אנטוניו הבין שהוא לא מתנהג יפה, אבל הוא לא אדם חלש, כפי שהוא עוד יראה להם, וזו זכותו המלאה להתעמר בהם, במצב של התערערות המשמעת וכשאשתו מתחצפת אליו. הוא קם על רגליו כך שהשרפרף שישב עליו נפל, ולפת ביד אחת את סנטרה של אשתו.

"עכשיו תקשיבי," אמר. "אני לא צריך אותך, ואת לא צריכה אותי. אבל את הבטחת לאלוהים לציית לי ולשרת אותי." הוא שחרר את סנטרה, והיא נסוגה בצעד לאחור. "אני מציע לדאוג לך ולילדים שלנו, שזה הדבר הנכון לעשות. עכשיו תחליטי, את יכולה לבוא ולהיות אשתי באמריקה, או שאת יכולה להישאר כאן ולא להיות אשתי. ואני לא אתווכח שוב על הדבר הזה."

והוא יצא לשתות עם חבריו.

סטלה לא נדרשה להיפרד לשלום מאביה, כי הרכבת לנאפולי לקחה אותו בשעת בוקר מוקדמת כל כך שהיא יכלה להעמיד פנים שהיא ישנה. היא הניחה, בהקלה, כי לעולם לא תראה אותו שוב.

שבע או שמונה המיתות של סטלה פורטונה / ג'ולייט גריימס
מטר, 2022
תרגום מאנגלית: צילה אלעזר
512 עמודים

ג'ולייט גריימס היא סופרת ועורכת אמריקאית. "שבע או שמונה המיתות של סטלה פורטונה" הוא רומן הביכורים שלה