פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "חדר האוכפים" מאת ל. פ. הארטלי

פרק רביעי

פרגוס התקרב למכונית וקרינגטון הפסיק למרק אותה ושאל: "מה שלומך?"

"אני בסדר גמור, תודה," ענה פרגוס. "אני מקווה שגם אתה?"

"בוודאי, אדוני," אמר קרינגטון, "אני תמיד בסדר."

פרגוס התקרב עוד קצת; הוא תמיד חיבב את קרינגטון, שעבד אצל אביו זה שנה וחצי. הנהג פשט את הז'קט ואמות ידיו השעירות והשריריות נצצו בשמש. גם את כובע המצחייה שלו הסיר, ועכשיו נראה שונה כמו שוטר שהסיר מראשו את הקסדה.

"אני לא רוצה להפריע לך," אמר פרגוס מן השפה ולחוץ.

"אתה לא מפריע לי, מר פרגוס," אמר קרינגטון, התקרב וקיפל את שרוולי החולצה שלו מעל למרפקים. "אני רק עובר עוד פעם אחת על המכונית, כמו שאומרים."

כמה רעב הוא הלב! פרגוס לא שיער כלל שאולי גם לבו של קרינגטון רעב כמו שלו.

"מה השם הפרטי שלך?"

"פרד, אדוני."

"אני יכול לקרוא לך פרד?"

"אתה יכול לקרוא לי איך שאתה רוצה, אדוני."

עיניו של הנהג התחייכו, ומתחת לשפמו הכהה, שהיה דק למדי והסתלסל קצת למעלה בקצוות, חייכו גם שפתיו האדומות.

"קראו לי כבר בהרבה שמות, לא כולם יפים, אבל אני אוהב שקוראים לי פרד."

שעת הצהריים כמעט הגיעה. בגבו היה הבית, לא רחוק. אבל פרגוס התעכב, הוא רצה לומר משהו אבל לא ידע מה.

"מה אתה עושה?"

"מה אני עושה, מר פרגוס?"

"זאת אומרת, מה אתה עושה – בבקשה אל תחשוב שאני חטטן – מה אתה עושה בזמנך הפנוי, כשאתה לא מסיע אותנו?"

"מה אני עושה?" חזר הנהג על השאלה. "טוב, מה שאנשים כמוני תמיד עושים. אני שותה כמה כוסות בפאב שבכפר – ה'גוֹלדֶן לָיוֹן' – ואחר כך, אחר כך – טוב, אני הולך לישון."

"אתה לא בודד?" שאל פרגוס.

"בטח, לפעמים אני בודד, מי לא? אבל זה עדיף על להיות עם אישה שמציקה לך – תאמין לי שזה עדיף, מר פרגוס. בן כמה אתה?"

"שבע-עשרה."

"אני בן עשרים ושמונה, וכשתגיע לגילי, תבין את היתרונות והחסרונות של נישואים."

"אתה נשוי?" שאל פרגוס.

"כן ולא. אני לא נשוי, אם אתה מבין אותי, אבל התחתנתי."

פרגוס הבין את ההבחנה אבל לא את ההבדל.

"אבל אני מחשיב את עצמי רווק," אמר פרד, ואסף את כלי מלאכתו. "אני צריך להתקדם פה עם הניקיון – אני רוצה שתוכל לראות את ההשתקפות שלך כשתסתכל עליה. אני מעדיף לראות את ההשתקפות שלך ולא את שלי."

פרגוס העיף מבט בפרד. לא פעם העיף בו מבטים בעבר ותמיד התקנא בו. הוא היה התגלמות הגבר הקשוח, הגיבור (או הרשע) הקולנועי, בשפם המתאים בדיוק למקומו מתחת לאף הישר, בעיניו החומות, בשערו הכהה ובגוף המרהיב שאפשר היה לנחש איך הוא נראה, כהמשך של אמות ידיו השריריות העירומות, שנשזפו בשמש והיו חומות-אדמדמות.

כאילו בתגובה על מחשבותיו של פרגוס הפשיל פרד את השרוולים עוד קצת וחשף את תחילת התגבהותם של שרירי הקיבורת, עור לבן וצח ווריד כחול משתרג בו.

"אני הייתי מעדיף להיראות כמוך ולא כמו עצמי," אמר פרגוס, וביטא את תחושת הנחיתות הגופנית הוותיקה שפיעמה בו ושאביו והמורים בבית הספר חיזקו אותה.

"אבל למה?" אמר פרד, והרים בענייניות את הספוג. "אתה בחור נאה וגם ג'נטלמן, רואים מיד. אני סתם בנאדם רגיל, רק במקרה גדול יותר מאחרים."

"וגם חזק יותר," אמר פרגוס.

"כן, אני די חזק. אני מנסה לשמור על זה – יש לי מין חדר כושר קטן פרטי בדירה שלי מעל החניה, עם שק איגרוף ומשקולות וכן הלאה. אני לא רוצה להתרכך, אם אתה מבין אותי. היית רוצה לבוא פעם לראות?"

"כן, מאוד."

"טוב, זה לא מי יודע מה, אבל נוח ונעים שם, אתה יודע. אבא שלך דאג לזה – הוא בוס מצוין."

הנהג התקרב אל הבנטלי חמוש בספוג וטפח עליה טפיחה מַקדימה. "ודרך אגב, אדוני," הוסיף, "הקולונל חושב שאולי תשמח להתאמן קצת, הוא ביקש שאתן לך קצת הדרכה. אני כמובן אעשה את זה בשמחה," המשיך, והספוג עדיין בידו, "ואבא שלך אמר שאני יכול להשתמש במכונית ולקחת אתי את מי שאני רוצה מהעובדים – טוב, יש רק שתי עובדות. יש לי זמן בשפע," הוסיף בלי קשר. "לא לכולם יש מזל כזה. אבל אתה, מר פרגוס," (תמיד היסס אם לקרוא לפרגוס "אדוני" או "מר פרגוס"), "אתה בטח תהיה עסוק מדי, עם הבחינות שלך וכולי. חוץ מזה, אימון גופני זה בטח לא בדיוק התחום שלך. אתה טיפוס אינטלקטואלי, נכון?"

פרד התכופף ושטף את הספוג בדלי.

"כן," נאנח פרגוס, "כנראה. אבל אין סיבה שלא אעשה גם קצת אימון גופני. זאת תהיה הפסקה נעימה בקריאה – אני מתעייף מרוב קריאה. ואם זה מה שאבא שלי רוצה..."

"לא אמרתי שזה מה שהוא רוצה," השיב לו הנהג, ותקף את המכונית במשנה מרץ, "הוא פשוט חשב שזה יהיה גיוון נחמד בשבילך, וגם בשבילי זה יהיה גיוון," הוסיף. "לא שאני מתלונן, אבל אין לי הרבה מה לעשות כאן, חוץ מלראות טלוויזיה."

"יש לנו שיעורים בבית הספר," אמר פרגוס, "אבל זה תמיד עם כל הכיתה. אני לא כל כך טוב בספורט" – הוא השפיל מבט אל גופו ארך הגפיים והכחוש, השונה כל כך ממערך השרירים המתוחים של הנהג – "ולפעמים המדריך – הוא סַמָל – נטפל אלי. אני לא חושב שבכוונה, אבל אני כנראה אחד הגרועים."

הנהג, ספוגו בידיו, נעמד וחייך.

"אני יודע בדיוק למה אתה מתכוון, אדוני, כמו כל מי שאי-פעם היה בשירות. לכל מדריכי הספורט האלה יש נטייה להתעמרות, וברגע שהם רואים איזה בחור שנראה קצת רגיש – אולי כמוך, מר פרגוס..."

"אתה יכול לקרוא לי פשוט פרגוס."

"טוב, פרגוס, אדוני, אז הם נטפלים אליו. זה כנראה טבע האדם."

פרגוס לא ענה: הוא זכר רגעי השפלה כשלא הצליח לעשות מספיק שכיבות סמיכה והסמל, על אף מזגו הנוח, העיר בקול רם על כישלונו של פרגוס כשהסתובב בין התלמידים.

"אבל שלא תחשוש," אמר הנהג כאילו קרא את מחשבותיו, "שמשהו לא נעים יקרה לך אצלי בחדר הכושר. אני אדאג לך למה שצריך, ואם תתעצבן עלי אתה יכול להרביץ לי, לי לא אכפת."

פרגוס שלח אגרוף אל פרד, שחסם את המהלומה וצחק.

"אשמח לבוא," אמר פרגוס, "אבל אתה לא תעשה לי אימון קשה מדי, נכון? אני יודע שאני לא בכושר יחסית לגילי."

"אלוהים אדירים!" אמר הנהג בקימוט מצח וסקר את המכונית במבט ביקורתי, "אין לך מה לחשוש, אדוני, פרגוס." למרות ההזמנה לקרוא לפרגוס בשמו הפרטי וחסל, בלמה את לשונו של פרד עכבה עתיקת יומין, שנבעה מן הסתם מהבדלי המעמד.

"אני לא כזה גאוותן," המשיך ואמר, "וברור לי שאתה יכול ללמד אותי בשעה אחת יותר דברים חשובים באמת מהדברים הלא כל כך חשובים שאני יכול ללמד אותך בשבוע."

"כמו מה?" שאל פרגוס.

"אני יודע? לא דברים שקשורים לבחינות בגרות. מין גישה – גישה גופנית – שקיימת בין אנשים מסוימים. לפעמים זה מתוך קרבה, לפעמים זה מתוך איבה."

פרגוס הבין, אלמלא הבין היה אטום ממש, את כוונת הדברים באופן כללי; מה שלא הבין, ואולי ניתן לסלוח לו על כך, בגין הזלזול שזלזל בעצמו – ובפרט בכל הנוגע למראה החיצוני – הוא שגם בו עצמו הדברים אמורים. הוא היה ביישן, חששן ונחבא אל הכלים, טיפוס שלדעת אביו לא יצא ממנו חייל; לכן ביקש האב מקרינגטון לעורר בו איזה יסוד של תוקפנות. אדם אינו מוכן להרוג, או לפגוע, או להיהרג או להיפגע, אם לא מפעם בו, בסתר לבו, יצר התוקפנות. באביו של פרגוס פיעם היצר; ולא היה צריך להסתכל על קרינגטון פעמיים כדי לדעת שגם בו הוא מפעם.

איבה, איבה! היסוד החזק ביותר בעולם המודרני. אשר לאהבה...!

הרהורים כאלה התקיימו מחוץ לתודעתו המודעת של פרגוס אך לא של פרד, שאצלו שררו באותה עת יחסים מצוינים בין המודע לתת-מודע – ולמעשה כמעט לא היה אפשר להבחין בין השניים.

פרגוס ניסה לחשוב על משהו לומר כשלפתע נשמעה המיה עמוקה, שגברה במהירות והיתה לקול רעם, וגדשה את האוויר סביבם.

"זה הגונג של ארוחת הצהריים," אמר פרגוס. "נתראה."

"מתי?" שאל הנהג.

"מתי מתאים לך?"

הנהג, שרכן ליד אחד הצמיגים, הזדקף עכשיו ומשך בכתפיו.

"מתי שתרצה, אדוני. זמני כולו שלך."

"טוב," אמר פרגוס, שהתאמץ להתרכז למרות הגונג המחריש אוזניים. "מתי הכי טוב להתאמן?"

"בכל שעה," אמר פרד. "מוטב אולי לא מיד אחרי ארוחה כבדה."

"מתי אתה אוכל את ארוחת הצהריים?"

"בשעה שאתה אוכל, אדוני, עם העובדים. לפעמים אני מבשל לעצמי. אני מבשל לא רע, דרך אגב. יש לי כיריים בחדר ואני לא ממש אוהב לאכול עם המשרתות, כנראה כי אני רגיל כל כך להיות לבד."

"אבל כשהיית נשוי?" שאל פרגוס.

"אה, זה היה משהו אחר. אבל לבשל אני בכל זאת יודע. אתה צריך לבוא פעם לטעום."

"אבוא," אמר פרגוס, והאזין לרעם הגונג הנחלש. "אבל מתי ניפגש? זאת אומרת, היום?"

"בסביבות חמש וחצי?" הציע פרד בזהירות. "לפעמים אני מנמנם קצת אחר הצהריים."

"חמש וחצי זה מושלם," אמר פרגוס בהדרת כבוד. ואחר כך, בדממה שנפלה אחרי שהאוויר התרוקן מהדי הגונג, סב על עקביו והתחיל לרוץ.

חדר האוכפים / ל. פ. הארטלי
אפרסמון ספרים, 2022
תרגום מאנגלית: מיכל אלפון
148 עמודים

לזלי פולס הארטלי היה סופר אנגלי, מבקר ספרות ועורך (1972-1895).