פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "לור" מאת אלכסנדרה בראקן

פרק שלישי

החום בגופה של לור כבר התפוגג עד שחזרה למטה למרתף. היא לא ראתה את מיילס כשפילסה דרך בקהל כדי לקחת מפרנקי את תרמיל הגב ואת התשלום שלה. היא לא ממש הקשיבה להנחיותיו בעניין מיקום קרבות האגרוף בשבוע הבא, ספרה את השטרות שלה כדי לוודא שהוא לא מרמה אותה וניסתה להתעלם מהזמזום בעורקיה.

הוא מחפש משהו, ואני לא יודע אם זאת את.

רעד עבר בה. היא טלטלה את ראשה כדי לסלק ממחשבותיה את קולו ופניו של קסטור ולהתכונן לבאות.

מיילס חיכה לה בחוץ. בדקות המעטות שנדרשו ללור כדי לחזור לרחוב, הוא הצליח להביא את עצמו למצב של התנשפות — בגלל ההליכה העצבנית מצד לצד או החזרות על הנאום שהתכונן לנאום לה, או שילוב של שני הדברים. הוא הפסיק לזוז כשהיא הגיעה לדלת והעמיד פנים שהוא רק עמד והסתכל בטלפון שלו כל הזמן.

היא לא ידעה מה הוא מתכוון להגיד, אבל בהחלט לא ציפתה לשאלה: "רוצה לחטוף משהו לאכול אצל מרת'ה?"

לור היססה. מה שהיא רצתה זה ללכת הביתה ולישון במשך ששת הימים הבאים, עד שייגמר עוד מסע ציד מתועב ויתחיל המחזור הבא של שבע שנים. אבל למיילס הייתה השפעה מרגיעה.

"בטח", היא אמרה בנימה אגבית מאולצת. היא עדיין הרגישה כאילו ברקים מבזיקים מתחת לעורה. "נשמע טוב".

הוא הרים גבה. "הפעם את בטוח משלמת".

"אה, כן?" היא אמרה ונתנה לעצמה להיסחף בחזרה אל המקצב הנינוח שלהם. "או שאולי אני הולכת לעפעף עם הריסים ולהשיג לנו ארוחה על חשבון הבית?"

"מתי בחיים שלך", התחיל מיילס לומר בסקרנות אמיתית, "הצלחת בכלל לעשות תרגיל כזה?"

"סליחה?" אמרה לור. "כולי קסם שאי אפשר לעמוד בפניו".

היא רפרפה בריסיה, אבל פניה כאבו מהמהלומות שספגה וסביר להניח שגם הנפיחות לא עזרה במיוחד.

מיילס פתח את פיו כדי לומר עוד משהו, אבל התחרט.

"מה?" היא שאלה.

"שום דבר", הוא אמר והרים מבט אל השמיים המעוננים. "שנלך לפני שנעשה מקלחת שרק אחת מאיתנו צריכה?"

האוויר נטף לחות והדיף ניחוח זבל משקיות האשפה שנערמו לקראת האיסוף למחרת בבוקר. מונית חלפה לידם במהירות והרימה גל של מי גשם שלא התנקזו. הגשם ירד לסירוגין במשך ימים שלמים, ולור ידעה שצפוי לרדת עוד גשם.

"דווקא יש עליי עכשיו בושם משובח בניחוח אגרול וזיעה", אמרה לור. "ולך אין טעם בכלל".

הטענה הזאת הייתה לגמרי לא נכונה, כמובן. מיילס התייחס לגופו כמו ליצירת אמנות ונתן לו לדבר בשמו – על מצבי הרוח, תחומי העניין והאנשים הקרובים לליבו. עורו היה מעוטר בשלל קעקועים, מענפים ופרחים שנכרכו סביב גופו דרך פרצופים שהוא עיצב בעצמו בסגנון אמנות מודרנית, ועד הרים, עיניים וצורות מוזרות שרק הוא ידע מה משמעותן. לור אהבה במיוחד את הקעקועים הפשוטים על צווארו בהַאנְגוּל — האל"ף-בי"ת הקוריאני — בגלל הסיפור שמאחוריהם. היה כתוב שם משפט שסבתא שלו נהגה לומר לו כשהיה מתקשר הביתה לפלורידה בימי ראשון, אליה ואל הוריו: אני אוהבת אותך יותר עם כל זריחה נוספת. כשהוא הראה לסבתא שלו את הקעקוע הזה היא נזפה בו על שהוסיף לעצמו עוד קעקוע, ליקקה את האצבע והעמידה פנים שהיא מנסה למחוק אותו, אבל כל הערב קרנה מגאווה.

הם נכנסו לתחנת הסאבוויי ברחוב קנאל כדי לעלות על הרכבת צפונה לרחוב 125. לור כבר ירדה חצי דרך במדרגות כששמעה את הרכבת מתקרבת והרגישה את משב האוויר שמבשר את בואה מצליף בחלל התחנה. היא רצה, שלפה את המטרו-קארד מהכיס האחורי והעבירה אותו בקורא הכרטיסים. מיילס, שאף פעם לא היה מוכן, פלט קולות חנוקים ונאבק בארנק שלו.

"חכי, לא — אוף..." מיילס העביר את הכרטיס שוב וקיבל הודעת שגיאה.

השעה הייתה שלוש וחצי לפנות בוקר, אבל תדירות הרכבות בשעות המתות הייתה נמוכה יותר ולכן הקרון היה מלא. היא עצרה בידיה את הדלתות הנסגרות, ובדיוק באותו רגע הצליח מיילס לזנק פנימה בקושי.

הוא טפח על כתפה כשהרכבת היטלטלה והאיצה.

"למרת'ה", היא אמרה. "רעבה".

"מונית", הוא אמר. "קל".

"כסף", היא אמרה. "בזבוז".

הקרון התרוקן בתחנה של כיכר קולומבוס והמושבים מולם התפנו. מיילס התיישב ומיד שלף את הטלפון. לור נשמה נשימה עמוקה ועיסתה בידה את המצח. כשגופה לא זז, נשאר רק הכאוס של מחשבותיה.

הוא מחפש משהו, ואני לא יודע אם זאת את.

לור הוטרדה ממראה הציידים בעיר. היא ידעה שעליה לחשוש שאָרִיסְטוֹס קַדְמוֹ — או מי שהוא עכשיו בתור אל — ימצא אותה. היא תהיה זהירה עוד יותר מעכשיו ותעזוב את העיר בהמשך היום כדי להתרחק מהקרבות וממנו. מכולם.

אבל הרגש שהאפיל על כל שאר רגשותיה לא היה אימה. לור ידעה שהיא יכולה להסתתר כי היא עשתה זאת בהצלחה בשלוש השנים האחרונות. מה שהתפשט בגופה היה אי-שקט שהיא לא הצליחה לסלק, גוש מועקה טורדני בחזה בכל פעם שראתה בעיני רוחה את פניו של קסטור.

הוא חי, היא חשבה ועדיין הרגישה סחרחורת מוזרה מעצם המחשבה.

מיילס שישב לצידה השמיע קול מיואש. לור העיפה לעברו מבט בדיוק כשסגר את אחת מאפליקציות הדייטים שלו.

"מה קרה לבחור שיצאת איתו ביום שישי?" שאלה לור ושמחה על הסחת הדעת. "חשבתי שהיה לו פוטנציאל. ניק?"

"נואה", אמר מיילס, עצם את העיניים ונשם נשימה עמוקה כאילו כדי לאזור כוח. "הלכתי איתו לדירה שלו ופגשתי את כל ארבעת האוגרים שלו".

לור פנתה אליו. "לא! באמת?"

"הוא קרא להם על שם ארבע הגברות הראשונות המועדפות עליו", המשיך מיילס ונשמע סובל. "לג'קי היה כובע פִּילְבּוֹקְס עשוי מלבד ולק על הציפורניים. הוא הכריח אותי להאכיל אותם. לתת להם רצועות חסה קטנטנות. חסה, לור. חסה".

"בבקשה תפסיק להגיד חסה", אמרה לור. "אתה יודע שאתה יכול לקחת פסק זמן מהדייטים".

"ואת יכולה לנסות", הוא העיר והתנועע קצת במושב. "לא שאלתי אותך אף פעם, כי לא רציתי לחטט".

"אבל...?" היא המשיכה במקומו.

"אבל", הוא התחיל לומר, "פשוט, הבחור הזה, ואיך שהגבת אליו..."

כף ידה לפתה בכוח את רצועת התרמיל.

"איך הייתי אמורה להגיב כשהוא התנפל עליי ככה?" שאלה לור. "הגיע לו שיפרקו לו את הפרצוף. אולי הוא יחשוב פעמיים לפני שיעשה דבר כזה לבחורות".

"אה, לא, לבחור ההוא בטוח הגיע לחטוף", נחפז מיילס לומר. "אפשר להגיד שהגיע לו עוד שלושים שניות מלאות מזה. אבל אני דיברתי על הבחור השני".

"הבחור השני", היא חזרה על דבריו. ליבה זינק בפראות.

"הבחור שנראה כאילו עיצבו אותו מאוסף נבחר של פנטזיות הנעורים שלי", הבהיר מיילס בשמחה.

הקול של קסטור נשמע חמים בדמיונה. את עדיין נלחמת כמו אלת נקם.

"מה איתו?" שאלה לור.

"נראה שאת מכירה אותו", אמר מיילס.

"אני לא מכירה", היא ענתה בחדות. כבר לא מכירה.

כדי למנוע שאלות נוספות היא השעינה את ראשה על כתפו של מיילס והניחה לטלטולי הרכבת להרגיע אותה עד שהצליחה לנשום נשימה עמוקה ראשונה באותו ערב.

הרכבת דהרה הלאה לכיוון רחוב 125, נכנסת למקצבה הרגיל, שכלל זינוקים ועצירות מטלטלות בכל תחנה. אבל היא פחדה לעצום עיניים בגלל הסיכוי שפניו של קסטור, קורנות ומלאות תקווה, יהיו שם כדי לקחת אותה אל הזיכרונות מהעולם שעזבה.

שקט שרר בצפון מנהטן כשהם יצאו סוף-סוף מהסאבוויי ופנו לכיוון הדיינר של מרת'ה.

בהארלם שררה אווירה של ארץ זרה כשלור עברה לגור בבית הלבנים האדומות הקטן והנעים של גיל ברחוב 120; המשפחה שלה גרה תמיד בשכונת הֵלס קיצ'ן, ואף פעם לא הייתה לה סיבה להתרחק צפונה מעבר לרחוב 96. אבל המשפחה שלה מתה לפני ארבע שנים, ורוב הזמן מאז היא חייתה בארץ אחרת. החזרה לעיר הייתה כמו לקבל בגדים ישנים שאותם כבר מסרה פעם למישהו. שום דבר לא התאים כמו שצריך. הכול היה אותו דבר, ובכל זאת שונה איכשהו.

אבל שלוש השנים שעברו מאז היו יקרות לליבה של לור עד הרגע הגורלי לפני שישה חודשים כשגיל מת – נדרס כשחצה את הרחוב, ממש כך. אחר כך הדחף הראשוני שלה היה לארוז ולהסתלק, אבל היא גילתה שזה לא כל כך פשוט. גיל השאיר לה את בית הלבנים האדומות ואת כל מה שבתוכו.

לור הייתה יכולה למכור את הבית בשנייה ולהסתלק לכל מקום. מיילס היה מסתדר, גם אם זה ממש כאב ראש למצוא מקום מגורים חדש בעיר. אבל בכל פעם שחשבה על כך ברצינות, היה נדמה שהרחובות נכרכים סביבה. חזיתות החנויות המוכרות, הילדים ששיחקו על מישורת המדרגות החיצוניות במרחק שני בתים בהמשך הרחוב, גברת מרקס ששטפה בצינור את המדרכה כל יום שני בעשר בבוקר... הדברים האלה הרגיעו אותה. הם מנעו את ההרגשה שהחזה שלה עלול לקרוס לתוך עצמו מכובד משקלם של ההלם והיגון.

לכן לור נשארה. למרות כל הסיבוכים המתישים והצפיפות, העיר הזאת תמיד הייתה הבית שלה. היא הבינה את האישיות הקשה של העיר והייתה אסירת תודה על כך שנתנה גם לה אישיות כזאת, כי ברגעים האפלים ביותר בחייה, רק החוסן הזה הציל אותה.

היא הרגישה במידה מסוימת שהשכונה החדשה שלה בחרה בה ולא להפך, ודווקא רצתה שמשהו ידרוש אותה. ובעצם, ניו יורק היא כזאת. תמיד יש לה מה לומר, ואם את סבלנית מספיק, היא תוביל אותך לאן שאת צריכה להגיע.

השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, אבל לור לא הופתעה לראות עוד מישהו נהנה מארוחה מוקדמת אצל מרת'ה, אפילו בחודש שקט כמו אוגוסט.

"היי, מר הֵרֵרָה", היא קראה אליו וניגבה את הרגליים על השטיחון הישן בכניסה.

"היי גם לך, לורן פֶּרְת'וֹ", הוא אמר בפה מלא בכריך של ארוחת בוקר.

לור השתמשה בשם הזה כבר שנים, אבל עדיין הייתה לו נטייה להפתיע אותה. "מה שלומך, מֵל?" היא שאלה את בעלת המקום.

"יבשה, לפחות", אמרה מל ממקומה מאחורי הדלפק בדיינר. היא הרימה את מבטה מהקופה שאת תכולתה ספרה. "אתם רוצים את המנות הרגילות שלכם? לארוז לכם?"

"אנחנו יצורים של הרגלים", אישר מיילס. "יש לך נטול מוכן?"

"אני אכין לך קנקן", היא אמרה. "קצפת?"

מיילס אהב לאכול כמו ילד שרוצה קינוח בכל ארוחה. "שוקולד צ'יפס?"

"קיבלת, מותק", אמרה מל ונכנסה למטבח כדי להתחיל להכין להם את האוכל. מנה משולשת של פנקייק עם ביצים ומבחר נקניקים בשביל לור, ופנקייק מיקי מאוס עם שוקולד צ'יפס ותוספת כפולה של קצפת וסירופ מייפל למיילס.

"מה?" אמר מיילס "אין הערות? אין בדיחות על צריכת הסוכר שלי?"

רק כעבור רגע קלטה לור שהוא מדבר אליה. היא הרימה את מבטה שהיה תקוע בנקודה על הרצפה.

"אני הולכת לחטוף כאב בטן רק מלהסתכל עליך", אמרה לור ונשענה לאחור על דופן אחד מתאי הדיינר המצופים ויניל.

מיילס הסתכל עליה לרגע, אבל שמר על נימה קלילה. "מצחיק לשמוע את זה מאחת שאוכלת ארוחה שמיועדת לשלושה אנשים".

"תיאבון בריא", אמר מר הררה כששילם את החשבון שלו, "בחורה בריאה".

"בדיוק", אמרה לור. "מה שלום בו החתיך שלי?"

בו, חתול רחוב, הופיע לפני שנתיים, החליט שהחנות של מר הררה היא הממלכה שלו ונשאר בה. בפעם הראשונה שלור ראתה אותו היא חשבה בטעות שזה עכברוש גדול במיוחד, ותהתה ברצינות אם הוא לא טיפס ועלה מהשאול. עכשיו הדבר שהיא הכי אוהבת לעשות מאוחר בבוקר בימי ראשון הוא לשבת על הספסל מחוץ לחנות ולחלוק את הסלמון המעושן מהבייגל עם החבר הנרגן שלה.

"הוא אכל שמונה חפיסות שוקולד, הקיא על הסחורה והרס מדף שלם של מגבות נייר", אמר מר הררה בדרכו אל הדלת. "ועכשיו אני צריך לקחת את השד הזה לווטרינר".

"אתה צריך שאני אשגיח על החנות בשבילך?" שאלה לור. היא אהבה לעשות את זה, בייחוד אחרי שהלקוחות של שעת העומס בבוקר גמרו לשתות את הקפה והיא יכלה לשבת ולקרוא ספר עד שהגיעו סועדי הצהריים כדי להשמיד את מלאי הכריכים והסושי.

"לא הפעם", אמר מר הררה. "האחיין שלי כאן. אולי תרצי להכיר אותו? הוא צעיר ממך בשנה, בחור מוכשר..."

"הוא יודע לכבס?" שאל מיילס ברצינות. "או לבשל? היא צריכה מישהו שימלא את החסכים שלה בכישורי חיים חשובים".

מר הררה צחק, נופף אליו בידו, יצא מהדיינר והלך לפתוח את החנות שלו.

לור לא הבינה כל כך למה היא הציעה את שירותיה כשידעה שיש סיכוי יותר מסביר שכבר היום היא תסתלק מהעיר. הנוכחות של קסטור, אפילו בלי להתייחס לאזהרה שלו, הייתה אמורה להבריח אותה מיד, עם או בלי אספקה.

היא עיסתה את זרועותיה במקום שבו הוא לפת אותן והופתעה לגלות שעורה חמים למרות הצמרמורת שעברה בגופה. היא פשוט לא ציפתה... לו. לכל הנוכחות שלו. העיניים המוכרות האלה עם המבט הרך. הגובה שלו. הגוף החזק שלו.

החיוך שחייך אליה.

"לור... לור", חזר מיילס ואמר, הפעם בעוצמה רבה יותר.

היא הרימה שוב את מבטה. "מה?"

"שאלתי אם זה בעניין הכסף".

לור הסתכלה עליו במבט מבולבל. "מה בעניין הכסף?"

מיילס העיף בה מבט. "אם זה העניין, אני יכול להתחיל לשלם לך שכר דירה. אבל חשבתי שגילברט השאיר כסף גם לך...?"

נאמן לנדיבותו המעצבנת ולנטייתו להפתיע אנשים, השאיר גיל סכום כסף נכבד לשני "הנכדים" שאימץ לעצמו, אבל לור עדיין לא נגעה בכסף, אלא רק לצורך הוצאות התחזוקה של הבית. היא הרגישה שלא נכון להשתמש בו לשום דבר אחר.

"זה הכסף של גיל", אמרה לור.

נראה שמיילס מבין אותה. "טוב, את יכולה להשיג משרה חלקית בתור בריסטה, כמו כולם. בעצם זה מין טקס מעבר. את יכולה אפילו להתחיל לגבות כסף על שיעורי ההגנה העצמית שאת נותנת".

היא נדה בראשה וניסתה למקד את תסבוכת הרגשות והמחשבות המתישה שלה בנושא השיחה היחיד שלהם.

"אני לא מתכוונת לגבות כסף ממי שרוצה ללמוד איך להגן על עצמו", אמרה לור בשקט. הבעלים של חדר הכושר ברחוב 125 נתן לה להשתמש בכמה מהמכשירים שלו כשהיה קר מדי לרוץ בחוץ בתמורה לשיעורים שנתנה חינם, ומבחינתה זה היה די והותר. "וזה לא בעניין הכסף".

"בטוחה שאת לא צריכה תוספת הכנסה? כי כבר שנה את ממחזרת אותן שלוש שקיות שמנוניות", אמר מיילס.

היא הרימה לעומתו אצבע משולשת. "הן לא שמנוניות כי אני שוטפת אותן כל פעם. מה אתה עושה כדי לשמור על הסביבה?"

הגבות שלו התרוממו. הוא היה סטודנט לפיתוח אורבני בר קיימה באוניברסיטת קולומביה, ובחופשת הקיץ עבד במשרת סטודנטים במועצת העיר.

"אל תענה לי על זה", אמרה לור.

מיילס עשה את הדבר הזה שהיא ממש שנאה: הסתכל עליה במבט מבין וחומל בזמן שחיכה שהיא תדבר.

"חוץ מזה", היא אמרה, "יש לי עבודה. אני אם הבית, זוכר?"

במקור לור באה לעבוד אצל גיל כמטפלת במשרה מלאה, אבל הגדרת התפקיד שלה התרחבה אחרי שהיא החליפה את הסוללה בגלאי העשן — דבר שאמר הכול על רמת התחזוקה הטכנולוגית בבניין שלהם בזמנו.

"דרך אגב, אם הבית, את יכולה אולי לעלות ולתקן לי את החלון לפני החורף?"

לור הזעיפה פנים והחליקה לאחור את רעמת השיער המתקרזל שהעניק לה הגשם הקיצי.

"בסדר, זה קצת בעניין הכסף", היא הודתה, "אבל זה גם בעניין דברים אחרים".

"דברים שקשורים לגיל?" לחץ מיילס.

היא שלפה מהכיס את שרשרת הזהב ובדקה את המקום שבו היא נקרעה. הייתה לה הרגשה מוזרה בצוואר בלעדיה; גיל נתן לה אותה לפני שלוש שנים, ביום ההולדת הראשון שלה אחרי שחזרה לעיר, והיא הורידה אותה רק פעם אחת מאז.

נוצה שנושרת מכנף לא הולכת לאיבוד, אמר לה גיל פעם, אלא רק משתחררת.

השרשרת הזכירה לה את המשפט הזה מדי יום, את הדברים שבהם זכתה אחרי שהציעה לגיל לעבוד אצלו. היא נשכרה לעבודה כדי לעזור לטפל בו אחרי שהוא נפל נפילה קשה והיה ברור שהוא לא יוכל להמשיך לגור לבד, אבל הוא עשה למענה הרבה יותר מזה. הוא היה חבר, מנטור ותזכורת מתמדת שלא כל הגברים קשוחים ואכזריים כמו אלה שבסביבתם היא גדלה.

"כבר עברו כמה חודשים..." התחיל מיילס לומר.

"עברו שישה", אמרה לור בחדות.

"שישה", הוא אמר והנהן. "אנחנו לא באמת מדברים על זה בדרך כלל..." לור פתחה את הפה כדי לבטל את דבריו, אבל הוא הרים את ידו. "כל מה שאני רוצה להגיד זה שאני כאן, ואני תמיד רוצה לדבר עליו".
"טוב, אבל אני לא רוצה", אמרה לור. גיל אמר לה שלפעמים צריך להדוף את הדברים הרעים עד שהם מסתלקים ממך לתמיד. יגיע יום שבו המוות שלו לא יכאיב לה כל כך.

"את יודעת..." אמר מיילס בנימה מוכרת.

"אני לא מעוניינת בלימודים", היא אמרה לו בפעם המאה. "לא נראה שאתה אוהב את זה כל כך".

"את לא חייבת לאהוב משהו שאת צריכה", ציין מיילס.

"אתה לא צריך לעשות משהו שאתה לא נהנה ממנו", סיננה לור בתשובה.

מיילס נשף אנחה מנחיריו. "אני פשוט חושב... לא משנה מה קרה לך, את צריכה להתחיל לחשוב על העתיד שלך, אחרת העבר שלך תמיד יתקע אותך".

לור בלעה רוק אבל לא הצליחה להיפטר מהגוש בגרונה. "איך גילית בכלל את העניין של זירת האגרוף? עקבת אחריי או משהו?"

"יצאתי עם חבר מהלימודים אתמול בערב, והוא התחיל לדבר על איזו זירת קרבות מטורפת לגמרי, סודית לגמרי, והזכיר בחורה שיש לה צלקת מקצה העין עד הסנטר, ואני אמרתי, ואו, זה נשמע כמו חברה שלי לור..."

מבלי משים היא עיסתה בכתפה את הצד הזה של פניה. הצלקת הייתה דקה, אבל לא דהתה עם הזמן.

"החבר שלך זה לא הבחור שכיסחתי, נכון?" היא שאלה. "רק בודקת".

"לא, אבל בחיים לא הייתי כל כך המום ומבוהל בו זמנית", אמר מיילס.

צלצול צווחני של הטלפון שלו הקפיץ את שניהם.

"זה השעון המעורר שלך?" שאלה לור כשידה עדיין צמודה לחזה. הם גרו באותו בית כבר שנים, והיא אף פעם לא שמעה דבר כזה.

"בערך", הוא אמר ואז ענה לשיחה, "אימא, למה את ערה? בערך ארבע בבוקר עכשיו — את ממש לא צריכה להדפיס את הטפסים האלה עכשיו, תכתבי לעצמך פתק שיזכיר לך לעשות את זה בשעה נורמלית ו... לא, את תחזרי למיטה... נו, אבל אם לא הייתי ער, את היית מעירה אותי... אימא. תחזרי למיטה!"

דבריה העמומים של גברת יוּן היו מלאים במרץ שלאף אחד לא אמור להיות בשעה מוקדמת כל כך. לור התבוננה במיילס שעצם את העיניים ושאף אוויר כדי לגייס קצת סבלנות.

"אוף, בסדר. בדקת את כל הכבלים, נכון?" הוא שאל. "וידאת שהמדפסת מחוברת לחשמל? למחשב?"

מיילס שיגר אל לור מבט מתנצל, אבל לא היה לה אכפת בכלל. למעשה זה היה נחמד. השיחה הזאת אפשרה לה לדמיין אותו גדל כתינוק גותי בין הדקלים וצבעי הפסטל העליזים של פלורידה. הוא היה בן יחיד ולפעמים, כמו עכשיו, ממש ראו את זה. מיילס שאף עוד שאיפה עמוקה. "הפעלת בכלל את המדפסת? האור בכפתור אמור לדלוק".

לור שמעה את תגובת הצחוק הנבוך של גברת יון ואת האהבה בקולה כשאמרה: "תודה, מייקל".

מיילס הצמיד את כף ידו אל פניו בכעס בגלל השאלה שלה או אולי בגלל שמו המקורי שרק בני המשפחה שלו השתמשו בו, אמר לה שהוא אוהב אותה בקוריאנית וגם באנגלית וניתק את השיחה.

"היא הכריחה אותי לשנות את הרינגטון כשהגעתי הביתה בחודש שעבר", אמר מיילס. "היא חשבה שאני לא עונה כי הקודם היה שקט מדי, ועכשיו אני מרגיש כזאת אשמה שבחיים אני לא אוכל לשנות אותו".

לור חייכה אף על פי שמשהו התכווץ אצלה עמוק בחזה. לשיחות כאלה לא מתגעגעים בכלל עד שהן מפסיקות להגיע. "היא רק רוצה לשמוע את הקול שלך", אמרה אבל מחשבותיה נדדו ופתאום איבדו כל רסן. היא רוצה שתזכור אותה, חשבה. העולם סביבה נעטף בהילה אפלה עד שראתה רק את פניו של קסטור ואת האופן שבו הצללים ליטפו אותן.

"היי", אמר מיילס פתאום. "את בסדר, נכון?"

"אני בסדר גמור", התעקשה לור.

היא תהיה בסדר. בשבילו. בשבילה.

בשביל גיל.

"מוכן לזוז?" היא שאלה כשמל חזרה מהמטבח עם המנות שלהם.

"תבטיחי לי שתשמרי על עצמך", אמר מיילס ותפס את ידה לפני שהספיקה למשוך אותה לאחור. "לא אכפת לי אם את צריכה להמשיך להתאגרף, אני רק לא רוצה לראות אותך נפגעת".

מאוחר מדי לזה, חשבה לור.

הם יצאו אל האור העמום ברחוב, נושאים בידיהם את ארוחות הבוקר והקפה שלהם. מהסופה נותרו רק קרעים דקיקים של ערפל. העיר ניו יורק הייתה אחד המקומות היחידים בעולם שנראים מלוכלכים יותר אחרי הגשם, אבל לור אהבה אותה.

בדרכם הביתה החליטה לור לספר למיילס שהיא מתכוונת לבלות את הימים הבאים בדרכים, גם אם זה אומר לעלות על אוטובוס ולישון בתנאים קשים ביער, שם אף אחד לא יוכל למצוא אותה.

אבל באותו רגע שום דבר לא נשמע טוב יותר מאשר לבלות במיטה בשעות שנותרו מבוקר יום ראשון שלה. לור שילבה את זרועה בזרועו של מיילס בשעה שצעדו לאורך הרחוב הישנוני שלהם ומיילס זמזם שיר שהיא לא הכירה. היא ניסתה לא לחשוב על שום דבר.

במרחק גוש בניינים אחד מבית הלבנים האדומות מיילס נעצר פתאום ומשך אותה צעד אחד לאחור.

"מה?" היא שאלה.

הוא התקרב לקיר המעדנייה של מרטין, שמשם נידו את לור כי התלוננה על הבייגלס התפלים באופן מחפיר שהם מוכרים, ונגע באיזה חומר כהה שהיה מרוח על הקיר. לור משכה אותו לאחור בזעזוע.

"טוב, נראה לי שאתה זקוק לרענון הכללים של ניו יורק — דבר ראשון, אל תיקח שום דבר שמישהו מנסה לתת לך בטיימס סקוור; דבר שני, אל תיגע בחומרים לא ידועים שנמצאים על הקרקע או הקירות..."

"אני חושב שזה דם", קטע אותה מיילס.

ידה של לור נשמטה.

הוא הסתובב וסרק את המדרכה. "שאני אמות. יש כאן המון מזה..."

ובאמת היה שם המון דם. לור חשבה בטעות שהנתזים על משטח הבטון הם טיפות גשם, אבל עכשיו הצליחה להבחין בדם הכהה שנשטף אל פתח הניקוז עם הגשם הרציני שהתחיל לרדת.

מיילס זינק קדימה וסובב את ראשו לכל הכיוונים בחיפוש אחר מי שדימם. לור תפסה את חולצתו מאחור ביד אחת, ואחרי שמסרה לו את המארז עם ארוחת הבוקר והקפה שלה, שלפה בידה האחרת את האולר שעל מחזיק המפתחות.

"תישאר מאחוריי", היא ציוותה.

זה היה כמו לעקוב אחרי חיה פצועה בציד. נראה שהקורבן דידה כשהוא עובר מחפץ תומך אחד למשנהו — פנס רחוב, מעקה, מכונית חונה. בחרדה גוברת והולכת קלטה לור שהם מתקדמים לעבר בית הלבנים האדומות.

לפיתתה של לור באולר הקהה התהדקה כשהם הגיעו לבית. השובל המדמם פנה אל דלתם ואל העציצים הפורחים העליזים שגיל הניח לאורך המדרגות בחזית הבית.

מיילס פלט קריאת תדהמה ולור עקבה אחר מבטו.

אישה ישבה שעונה בגבה על הקיר במישורת המדרגות של בית הלבנים ליד פחי הזבל הריקים. גלימתה התכולה הייתה ספוגת גשם.

לור הרגישה שהאוויר סביבה מתעבה, כמו רגע לפני מכת ברק.

"תראי לי את הידיים שלך", השתנקה לור והרימה את הלהב העלוב שלה.

עיני האֵלָה היו בצבע עשן שעולה ממזבח ובקשתיות שלהן זהרו ניצוצות זהובים כמו רמץ מתפזר, הרמז היחיד לכוח אלוהי מרוסן.

קראו לה האלה אפורת העיניים, אבל לור הבינה עכשיו שמקור השם לא קשור לצבע עיניה, אלא לעובדה שכאשר היא נועצת מבט במישהו, כפי שנעצה אותו עכשיו בלור, נחשף גילה האמיתי. מלחמות, ציוויליזציות, מפלצות, מוות, טכנולוגיה, מסעות מחקר — העיניים האלה ראו אלפי שנים חולפות מולן ומדדו אותן כפי שלור בודקת באקראי את השעה ביום.

קווצות שיער זהוב כהה נמשכו על פני האלה כמו צלקות שהרוויחה ביושר. אפילו במצבה הנוכחי היא נראתה נטולת פגמים להחריד, תווי פניה נועזים ומושלמים בסימטריות שלהם.

האלה נשענה לאחור והרחיקה כף יד מהירך הנגדית, לשם הייתה צמודה קודם. כשכף ידה צנחה בחיקה, התקפלו אצבעותיה הארוכות והאלגנטיות כמו טפרים.

כף היד הייתה ריקה, אבל מוכתמת בדם.

לור נעצה בה מבט, לא מודעת לכך שגם היא שמטה את ידה.

האלה רכנה לפנים ובגלל התנועה הזאת החל החתך בצד גופה להגיר דם חם. החתך היה גדול מדי, לכן לא סביר שנגרם מפגיעת חץ או קליע. זה היה פגיון או חרב כנראה. הפצע הזה נגרם בוודאות בידי מקצוען.

המחשבות שלה היו הגיוניות כולן, אבל לור הרגישה כאילו היא פועלת בתוך חלום.

"נראה שמישהו עלה עלייך", פלטה לור בקול חנוק. "נחיתה קשה?"

"טפלי בי".

לור קפצה. גם כשהאלה חצי מתה, כל אחת מהמילים שיצאו מפיה הצטלצלה כמו מכה של חרב על מגן. דבריה מרטו את עצביה של לור עד שכל שערה בגופה סמרה. עבר זמן רב כל כך מאז שמעה מישהו מדבר בניב טהור כזה של השפה העתיקה, שלתודעתה נדרש רגע כדי לתרגם את המילים.

"מה אמרת?" קולה היה לחישה דקה.

המבט שנשקף עכשיו מעיני האלה כבר לא היה ממוקד ואיבד במהירות חלק מעוצמת הפלדה שלו. על פניה לא היה פחד כשהשיבה את ידה אל צד גופה כדי ללחוץ על הפצע, אלא רק פליאה מרירה. טינה. כשדיברה שוב, דבריה נאמרו במאמץ אבל היה נדמה שהפקודה מהדהדת בנשמתה של לור.

"טפלי... בי... בת תמותה".

אָתֵנָה אפורת העין צנחה על משטח הבטון ואיבדה את ההכרה.

לור / אלכסנדרה בראקן
עם עובד, 2022
תרגום מאנגלית: עפרה אביגד
532 עמודים

אלכסנדרה בראקן היא סופרת אמריקאית המתמחה בסוגת מבוגרים-צעירים