פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "כסף כחול לבן" מאת אורי כץ

פרק שמונה: שני משברים ומחאה חברתית אחת

המיתון של 2003-2001

בנובמבר 2002 סיפרו העיתונים על גבר בן ארבעים ושתיים מחיפה שהתאבד לעיני אשתו ושני ילדיהם לאחר ויכוח עם אשתו על מצבם הכלכלי. השניים עלו מברית המועצות שבע שנים לפני כן, ובחודשים שקדמו להתאבדות הלך מצבם הכלכלי והידרדר. איש לא הזהיר אותם לפני בואם לישראל שיהיה עליהם לממן קצבאות הילדים מנופחות עבור אחרים שאינם עובדים.

הם לא היו לבד: בין המתאבדים שדווח עליהם בשנים 2003-2002 ניתן למנות קבלן מרחובות שנקלע לחובות כבדים, בני זוג שעסקו בגידול פרחים ונקלעו לחובות, תושב נס ציונה שפוטר מעבודתו במכון ויצמן, בני זוג מכרמיאל שחנות הצילום בבעלותם נקלעה לקשיים, בעל חנות אלקטרוניקה מבאר שבע ונער בן חמש-עשרה שהתאבד כדי להקל את מצוקתה של אמו החד-הורית. העיתונים דנו ב"גל ההתאבדויות" שעובר על ישראל ובדרכים להתמודד עם שגרת האבטלה המעיקה.

בשנים 2003-2001 התוצר הכולל של מדינת ישראל כמעט לא צמח. היצוא ירד בכ-12 אחוז בשנת 2001; החוב הציבורי זינק לכמעט 100 אחוז מהתוצר; האבטלה טיפסה בשנת 2003 ל-11 אחוז בקירוב. המדינה עמדה על סף פשיטת רגל. מאחורי המספרים היבשים הללו עמדו עשרות אלפי גברים ונשים שאיבדו את מקום עבודתם, התקשו למצוא מקום עבודה חדש וספגו קיצוץ חד בהכנסתם ובהמשך גם בקצבאותיהם. זה היה המיתון הקשה ביותר שידעה מדינת ישראל, והחדשות על המצב הביטחוני ועל הפיגועים הנוראים שהתרחשו ברחבי הארץ רק הקשו עוד על המצב. לא היה ניתן לדמיין התעוררות יותר כואבת מהאופטימיות הכלכלית והביטחונית של שנות התשעים.

באמצע שנת 2002 כבר היה ברור שאי אפשר להמשיך בדרך זאת. במהלך מבצע חומת מגן, שהחל במרס אותה השנה, כבש צה"ל ערים פלסטיניות ופגע פגיעה קשה בתשתיות הטרור; עכשיו נדרש לקדם פעולות דרסטיות לא פחות גם בתחום הכלכלי, כדי להוציא את המדינה מהבור שאליו נקלעה. "חומת מגן כלכלית", קרא לכך שר האוצר סילבן שלום. המטרה: ריסון תקציבי שיאפשר לממשלה לשלם את חובותיה, רפורמות בשוק העבודה שיגדילו את שיעורי התעסוקה, רפורמות במערכת המיסוי שיגדילו את התמריץ לעבודה ולהשקעות, ורפורמות מבניות שיתקנו את הבעיות במגזר הפיננסי.

כמו בשנת 1985, בשנת 1966 או בכל תקופה אחרת של תיקונים, גם בשנים 2003-2002 התייצבו קבוצות האינטרס החזקות במשק על רגליהן האחוריות, והשתמשו בכל כוחן כדי למנוע או למתן את השינויים שהציעו הכלכלנים המקצועיים במשרד האוצר ובבנק ישראל. בראשן עמדה ההסתדרות החדשה בניצוחו של עמיר פרץ, ולצידן התייצבו פוליטיקאים "חברתיים" ורבים מכלי התקשורת עם הנראטיב הקבוע של "גזירות אנטי-חברתיות" שנועדו "להעשיר את העשירים על חשבון העניים". זה היה נראטיב שגוי לגמרי: בסופו של דבר הצעדים שנעשו הביאו לירידה באי-השוויון ובעוני היחסי, כלומר, ההכנסות של העשירונים התחתונים צמחו מהר יותר מההכנסות של העשירונים העליונים.

שר האוצר סילבן שלום החל להוביל את המשק בכיוון הנכון, אך נמנע מצעדים כואבים מדי. את עיקר האש ספג מחליפו בנימין נתניהו, שהחל לכהן כשר האוצר בתחילת 2003. נתניהו קיבל תמיכה מלאה מראש הממשלה אריאל שרון, והמשיך את הרפורמות של שלום במערכת המס, בהתאם למסקנות ועדת רבינוביץ', בהן ביטול פטורים ממס, הרחבת בסיס המס (הגדלת שיעור הפרטים החייבים בתשלום מס), הפחתת מס ההכנסה השולי המקסימלי והטלת מס על הכנסות משוק ההון ומתוכניות חיסכון. מלבד זאת קידם נתניהו גם את הפחתת מס החברות.

מדוע המליצו הכלכלנים על הצעדים האלה?

כל מס מעוות את הקצאת המקורות ופוגע ביעילות. כאשר ממשלה גובה מס הכנסה, היא מתמרצת פרטים שלא לעבוד; כאשר היא גובה מס חברות, היא מתמרצת משקיעים שלא להשקיע; כאשר היא גובה מס צריכה, היא מתמרצת צרכנים שלא לצרוך וכן הלאה וכן הלאה. מערכת מס מסובכת, שכוללת שלל פטורים מורכבים, מעוותת את הקצאת המקורות עוד יותר ומטילה עלות ביורוקרטית ניכרת על עשיית עסקים. מכיוון שכך, הפחתת מיסים (ובייחוד הפחתת מס הכנסה ומס החברות) מעודדת בדרך כלל את הפעילות הכלכלית במשק.

כמובן, אין להסיק מכך באופן נאיבי שבכל פעם שפוליטיקאי יחליט להפחית מיסים, הצמיחה תזנק; יש עוד גורמים רבים המשפיעים בו זמנית על הצמיחה, וקשה לראות את השפעת הפחתת המיסים לבדה. מלבד זאת, הפחתת מיסים ללא הפחתה מקבילה של הוצאות הממשלה תוביל להגדלת הגירעון ולהשפעה שלילית על איתנותה הפיננסית של המדינה. על כן, כלכלנים ממליצים בדרך כלל על הפחתת מיסים כדרך לעודד צמיחה רק בתנאי שהיא מלווה בקיצוץ מקביל ב"שומנים" של המגזר הציבורי – ולא במקרה שבו הפחתת מיסים מובילה לגידול בגירעון או לקיצוץ בהשקעות חיוניות.

מלבד זאת, כלכלנים ממליצים על מערכת מס פשוטה כל האפשר, עם כמה שפחות פטורים ועם בסיס מס רחב ומיסוי אחיד ככל האפשר. כלומר, שהמס שאדם ישלם לא יהיה תלוי בכל מיני דברים אחרים, כגון האפיק שדרכו קיבל את הכסף (משכורת, הכנסה מעסק עצמאי, השכרת דירה), מקום המגורים שלו, התעשייה שבה הוא עובד, מספר ילדיו וכן הלאה. כך המס אינו מעוות את הבחירות של הפרטים, והמשאבים של הכלכלה מנותבים בהתאם ליתרונות יחסיים ולמגמות הטכנולוגיות בכל רגע ורגע. אך לצערנו התמריצים הפוליטיים הם בדיוק בכיוון ההפוך: סיבוך אינסופי של מערכת המס במטרה להיטיב עם קבוצות אינטרס שונות, כגון תושבים הגרים באזור מסוים או תעשיות מסוימות. רק בתקופות משבר אפשר להתגבר על האינטרסים האלה ולשנות דברים לטובה.

מלבד הצעדים האלה יזם נתניהו את ועדת בכר להקטנת הריכוזיות בשוק ההון, העלה את גיל הפרישה לפנסיה, יזם את הלאמת קרנות הפנסיה הגירעוניות, וקידם את ההפרטה של "אל על", "צים", בנק דיסקונט ו"בזק". בסך הכול ניתן לראות שנתניהו היטיב להפנים את המסקנות מעשורים רבים של מדיניות כלכלית בשלל מדינות: משברים כלכליים הם הזדמנות פז לרפורמות כלכליות חיוביות משום שכוחן של קבוצות האינטרס מתערער באופן משמעותי במהלכם. הוא היה נחוש שלא לבזבז את המשבר של 2003 ממש כפי שקודמיו בתפקיד לא בזבזו את המשבר של 1985 (וזאת בניגוד לקובעי המדיניות במהלך המשבר של 1966, ובניגוד לראש הממשלה נתניהו בעשור השני של המאה ה-21). אך זה לא היה קל. את עיקר האש ספג נתניהו בגלל הקיצוצים בשכר במגזר הציבורי, ובקצבאות ובגמלאות של הביטוח הלאומי, ביניהן קצבאות הילדים.

הסכסוכים עם ההסתדרות הובילו עד מהרה לשביתה כללית במשק שהקיפה יותר ממיליון עובדים. ב-2 ביולי 2003 יצאה אם חד-הורית בשם ויקי קנפו לצעדת מחאה מביתה במצפה רמון למשרד האוצר בירושלים, כשהיא אוחזת בדגל ישראל. עד מהרה הצטרפו אליה עוד אימהות חד-הוריות, והצעדה זכתה לסיקור נרחב בתקשורת הישראלית כסמל ההתנגדות למדיניות הממשלה. בהמשך הצטרפו למחאה גם נציגים של הנכים, הקשישים, ושל קבוצות נוספות שנפגעו לטענתן מהקיצוץ הנרחב בקצבאות. בנימין נתניהו הגיב למחאה באסרטיביות שנראית בלתי נתפסת כיום:

"אינני מתרשם מכך שרוב הציבור עדיין לא איתי ואפילו נגדי. אני פועל כיום נגד הזרם, מפני שהזרם סוחף את הכלכלה הישראלית לאבדון. [...] אני יודע שרוב הציבור רוצה להחזיר את כל הקצבאות למשפחות חד-הוריות, רוצה לכסות מתקציב הממשלה את כל הגרעונות של בתי החולים, ואוסר לגרוע שקל מהביטחון. אז מה, הציבור צודק? לא, הוא טועה. לא רק שאין לי כסף להיענות לכל הרצונות הללו, אין לי גם כוונה כזו. אני לא מוכן להפקיר את עתיד המדינה. [...]

אינני מאשים את האימהות. אנחנו, המדינה, יצרנו את השיטה: אנחנו שילמנו 5,700 שקל לחודש בקצבאות ובהטבות אחרות לאם חד-הורית, שעבדה בסך הכול 12 שעות בשבוע. נתנו לה יותר כסף ושווה-כסף משכר ממוצע נטו לשכיר במשרה מלאה. אני מאשים את ממשלות ישראל, שהעניקו בכך תמריץ עצום לאי-עבודה. זו טרגדיה למקבלי הקצבאות וטרגדיה למשק. [...] הנשים שמקבלות את הקצבאות מתרגלות לא לעבוד, וילדיהן מתרגלים לכך שהאימהות שלהם לא עובדות. זו מלכודת של תלות, זו מלכודת של ריבה סמיכה שאי אפשר להיחלץ ממנה. [...] הרפורמות שאני מבצע יעלו לי בשחיקה בפופולריות, אבל אני מוכן לספוג את הנזק הפוליטי האישי הזה. אני חייב לדאוג לחוסן של המדינה ואזרחיה לטווח ארוך, ואני אעמוד על האמת שלי. [...]

הציבור התרגל לממשלה שהיא אומנת. שמשלמת קצבאות ללא חשבון. המשחק הזה נגמר. [...] השיח החברתי בישראל שבוי בקונספציות שגויות, שכל העולם כבר מזמן התנער מהן. הן גרמו לאסונות הכלכליים הכי כבדים. אם לא נעצור את השיטפון של הקצבאות, נתרסק מבחינה כלכלית".

מדהים לקרוא את הדברים האלה כיום. בשנים האחרונות לכהונתו כראש הממשלה, נתניהו ושרי האוצר שכיהנו תחתיו שיתפו פעולה באופן מלא עם המפלגות החרדיות, נכנעו פעם אחר פעם לדרישותיהן של קבוצות אינטרס צרות, הגדילו קצבאות רבות, ולא ניצלו את המשבר החמור שיצרה מגפת הקורונה לקידום רפורמה חיובית תומכת צמיחה.

אך בשנת 2003 הקונסטלציה הפוליטית היתה שונה לגמרי. כשר אוצר נתניהו פעל בגיבוי מלא של ראש הממשלה אריק שרון. הוא היה צעיר ואופטימי, המפלגות החרדיות לא היו בקואליציה, ומפלגת שינוי בראשות טומי לפיד דחפה לקיצוץ קצבאות הילדים. מעל הכול ריחפו המשבר העמוק ושיעורי האבטלה הגבוהים, שדחפו לפעולה מהירה ומיידית. בסופו של דבר המחאות ומאבקי ההסתדרות נגד הרפורמות לא צלחו, ומדינת ישראל יצאה מהמשבר לדרך חדשה. כלל הרפורמות האלה הקנו לנתניהו מקום של כבוד בתור אחד משרי האוצר המוצלחים ביותר שכיהנו בישראל. השנים הבאות לימדו על ההצלחה המסחררת של הצעדים שהוביל נתניהו לצד המחיר הפוליטי כבד שהוא שילם בבחירות של 2006 – מה שאולי מסביר את התנהגותו בשנים האחרונות.

הזמנים משתנים

"מזמן לזמן מופיע מוצר מהפכני שמשנה הכול", אמר סטיב ג'ובס בתחילת ינואר 2007 כאשר הציג לעולם פלא טכנולוגי חדש: האייפון. כתבות בעיתונים הסבירו כיצד המוצר החדשני, המבוסס על מסך מגע, משלב את היכולות של נגני המוזיקה המצליחים של חברת "אפל" עם חיבור לאינטרנט ומצלמה. "אם האייפון יהפוך ללהיט בסדר גודל דומה לאייפוד, לא רק מייקרוסופט תהיה מודאגת, אלא גם יצרניות סלולר כמו סמסונג, LG, נוקיה ואחרות", נכתב באתר ynet, שלוש שנים לפני שחברת "נוקיה" נקלעה לצרות בגלל הפיגור שלה בתחום הסמארטפונים.

חודש אחד לאחר ההכרזה של ג'ובס התפרסם ב"גרדיאן" אחד המאמרים המשעשעים ביותר בהיסטוריה של מהפכת האינטרנט: "האם מייספייס (MySpace) תאבד אי-פעם את המונופול שלה?". מייספייס היתה הרשת החברתית הגדולה ביותר בעולם באותה התקופה והיא נראתה בלתי מנוצחת. מאמרים רבים תהו ברצינות גמורה אם מייספייס היא "מונופול טבעי" והאם בכלל יכולים לקום לה מתחרים. באוגוסט 2007 הופיעה באתר ynet כתבה שנשאה את הכותרת "המדריך לטרמפיסט ברשתות חברתיות" וסקרה, לפי הסדר, את מייספייס, לינקדאין, רשת חברתית ישראלית בשם "בוא'נה", Shox, The Marker Cafe, פייסבוק (השישית ברשימה!), Dex, מקושרים, ו-ShowMe. אם אינכם מכירים את רוב השמות שהזכרתי אתם לא לבד. פייסבוק אמנם זכתה לציון לשבח בכתבה בתור המתקדמת מכל הרשתות שנסקרו, אבל היא היתה רק אחת מתוך רבות (על טוויטר איש עוד לא שמע אז ואינסטגרם עוד לא היה אפילו בגדר חלום).

עולם האינטרנט וההיי-טק השתנה במהירות בתחילת המאה ה-21. חברות דוגמת Yahoo עלו לגבהים מסחררים וצללו מטה באותה המהירות כאשר הופיעו מתחרים טובים יותר. חברות רבות נעלמו לאחר "ההכחדה ההמונית" של משבר הדוט-קום בתחילת העשור, ואילו אחרות דוגמת "אמזון" ו"נטפליקס" הצליחו להמציא את עצמן מחדש ולהתאושש. מגזר ההיי-טק הישראלי בכללותו הצליח גם הוא להתאושש מהתפוצצות הבועה, ומשכורותיהם של המתכנתים חזרו לנסוק. בשנת 2006 הקימה "גוגל" מרכז מחקר ופיתוח בעיר חיפה, ובאותה שנה פתחה "אינטל" את המפעל השני שלה בעיר קריית גת. אך קריית גת ידעה גם אירועים פחות משמחים באותן השנים.

"עצוב לי, עצוב לי מאוד", אמרה מרסל טייב, אמה של הזמרת נינט טייב, בריאיון לעיתון בתחילת 2008, כאשר מפעל הטקסטיל של "פולגת" בקריית גת נסגר בעקבות פתיחת שוק הטקסטיל ליבוא חופשי:

"את השנים הכי יפות שלי נתתי לפולגת טקסטיל. שלושה רבעים מהחיים שלי אני פה במפעל מול הבדים. פה הכרתי את בעלי יוסי לפני יותר משלושים שנה, פה התחלתי לבנות את החיים שלי ואת המשפחה שלי. כל הילדים שלי נולדו במפעל הזה. חמישה ילדים ילדתי, שיהיו בריאים. כשהיה להם חום לא העזתי להפסיד יום עבודה. הייתי מגיעה למפעל כשהם איתי, חולים. משכיבה אותם לישון לידי על המשטחים במפעל וממשיכה לעבוד, יום יום, עשר שעות, ימי שישי, רק לא להפסיד את מקום העבודה שלי. אני לא מכירה עבודה אחרת, לא עבדתי באף מקום בחיים שלי חוץ מפולגת. גם בעלי עבד שנים בפולגת בתור איש אחזקה, פוטר, והיום הוא מסגר בחברה אחרת. הוא עובד, ברוך השם. אני לא מאמינה שבגיל שלי, חמישים וחמש, אפשר למצוא מקור פרנסה חדש. בטוח שלא אמצא מקום עבודה. ככה אני מרגישה. מי ייקח אותי?".

יש קשר ישיר בין סבלה של מרסל טייב וההכרזה של סטיב ג'ובס שבה פתחנו את הפרק. בעולם שנעשה "שטוח" יותר ומקושר יותר, בין השאר בזכות הטכנולוגיות שנדחסו אל תוך האייפון של "אפל", היה קשה יותר להגן על תעשיות מקומיות. הציבור הישראלי היה מעוניין באייפונים זולים ובבגדים זולים, ומודע יותר מבעבר לרמת החיים ולמחירים במדינות אחרות. בכל רחבי העולם שחקו הגלובליזציה והתחרות את אשליות השליטה. חברות כגון "קסטרו" ו"דלתא" והספקים שלהן במזרח הרחוק מצאו שטכנולוגיות התקשורת החדשות מקלות עליהן לנהל שרשראות אספקה גלובליות. כאשר אין חסמי יבוא משמעותיים, וכל עוד קיים אי-שם בירדן או בסין או באינדונזיה עובד זול יותר, כדאי יותר שהוא יהיה האיש שיעמוד לצד קו הייצור. ואכן, מחקר שערכתי במסגרת פורום קהלת מצא שמחירי הבגדים בישראל ירדו ירידה ניכרת לאחר פתיחת המשק ליבוא.

רבים התנגדו לתהליכים האלה. בשנת 2002 הזהיר יו"ר איגוד הטקסטיל רמזי גבאי כי "יותר מ-1,000 מכתבי פיטורים עומדים להישלח בזמן הקרוב לעובדי טקסטיל", וקרא לממשלה להעלות את מכסי היבוא על מוצרים מהמזרח הרחוק. גבאי חזר על האזהרות האלה בעקבות התפתחויות שונות בענף הטקסטיל גם בשנת 2004 ובשנת 2009, אבל הוא טעה. המחקר שעשיתי לא מצא גידול ניכר באבטלה – גם לא ביישובים שהיו תלויים בתעשיית הטקסטיל. עם כל הכאב שבדבר, הסיפור של מרסל טייב הוא פשוט לא הסיפור המייצג של ישראל בתקופה הזאת. פתיחת שוק הטקסטיל ליבוא פגעה בוודאי בקבוצה מסוימת של עובדים, אבל היא לא הביאה אבטלה המונית, ותרמה תרומה עצומה לכלל אזרחי המדינה הרוכשים בגדים מדי יום.

בזמן שהציבור הישראלי והמערכת הפוליטית עסקו בעיקר במצב הביטחוני, בהתנתקות מרצועת עזה, במצבו הרפואי של אריאל שרון ובהמשך במלחמת לבנון השנייה, משהו מאוד טוב קרה לכלכלת ישראל: שיעור התעסוקה עלה באופן משמעותי. בעקבות הרפורמות האמיצות של נתניהו ב-2003 ישראלים רבים מצאו שאי-עבודה איננה משתלמת כבעבר ושאין להם ברירה אלא לשנס מותניים ולהצטרף לכוח העבודה. אותם ישראלים הצטרפו לכוח העבודה "מלמטה" והשיגו בדרך כלל משרות ראשונות בשכר נמוך, מה שאמור היה להוריד את ממוצע השכר במשק. אך הצמיחה באותה העת היתה מהירה כל כך, שהשכר הממוצע במשק לא ירד. במשך כחמש שנים המשק הישראלי שגשג, ובהמשך גם שיעורי העוני ואי-השוויון החלו לרדת. ואז הגיע המשבר הבא.

המשבר של 2008 היה בסך הכול עוד דוגמה לדפוס המשברים הפיננסיים שתיארנו בפרקים קודמים: שילוב של מכשירים פיננסיים חדשניים שהרגולטורים לא הכירו לעומק, תמריצים מעוותים, פוליטיקאים שדחפו למתן משכנתאות זולות לעניים, כוונות טובות, שחיתות, תמימות ושוק מסובך המורכב משלל שחקנים שרק מעטים מהם מסוגלים לראות את התמונה הגדולה.

הירידות בבורסה האמריקאית החלו עם פיצוץ בועת הדיור באוקטובר 2007, ובתחילת 2008 כבר היה ברור שנדרש לחלץ את בנק ההשקעות "בר סטרנס". בספטמבר 2008, כשחברת השירותים הפיננסיים "ליהמן ברדרס" נכנסה לפשיטת הרגל הגדולה בהיסטוריה, העולם כולו נתקף פאניקה. שוקי המניות התרסקו, וגופים פיננסיים ענקיים שנראו נצחיים, כגון AIG, "גולדמן סאקס" ו"מורגן סטנלי", נקלעו לצרות. המשבר התפשט עד מהרה אל מעבר לים, וממשלות בגרמניה, איסלנד, צרפת, בלגיה, אירלנד, בריטניה ויוון החלו להזרים כסף למוסדות פיננסיים בניסיון לבלום את הפאניקה.

בתקופות של חוסר ודאות מוסדות פיננסיים חוששים להלוות כסף. היעדר אשראי פוגע בצמיחה, וכך משבר שמתרחש במדינה אחת יכול להדביק מדינות רבות נוספות. סטנלי פישר, נגיד הבנק המרכזי בישראל, היה מנגידי הבנקים הראשונים בעולם שהתמודדו עם הבעיה הזאת באמצעות הפחתה חדה של הריבית. כשהריבית של הבנק המרכזי נמוכה יותר, רווחיהם של בנקים מסחריים גדלים, משום שהם לווים כסף מהבנק המרכזי ומלווים אותו לאזרחים וגופים עסקיים בריבית גבוהה יותר. לכן, הפחתת ריבית מתמרצת את הבנקים להגדיל את ההלוואות לעסקים וליזמים, וכך מעודדת את הפעילות הכלכלית במשק. נגידי בנקים רבים בכל העולם הלכו בעקבותיו של פישר והורידו גם הם את הריבית.

בסופו של דבר צלחה ישראל את המשבר בהצלחה יחסית. כמה חברות גדולות נקלעו לצרות, האבטלה גדלה מעט והשכר הממוצע ירד, אך בשנים הבאות המשק התאושש במהירות. אחת הסיבות להתמודדות הטובה של המשק הישראלי עם המשבר היתה השמרנות והיעדר התחרותיות בקרב המערכת הפיננסית בישראל, שלא נכנסה להרפתקאות הפיננסיות שאפיינו את הבנקים באיסלנד, אירלנד, גרמניה ומדינות אחרות. זו אמנם נראית כמו תכונה חיובית, אך חייבים לזכור שאזרחי ישראל משלמים על היעדר התחרותיות של המערכת הפיננסית מדי יום בעמלות ובאשראי יקר יחסית לעסקים, ולא ברור אם המחיר הזה שווה את העמידות במשברים פיננסיים שמתרחשים לעתים רחוקות.

משעשע לקרוא כיום מאמרים מימי המשבר, שחזו כרגיל את סופם של הקפיטליזם ושל ארצות הברית. נכון אמנם שיש דברים רבים שהשתנו מאז 2008 ורמות הריבית של הבנקים המרכזיים עדיין נמוכות למדי, אך שום מהפכה לא התרחשה. השיטה הכלכלית נשארה על כנה, הכלכלה האמריקאית התאוששה ושיווי המשקל העולמי נשאר דומה. כשלים מסוימים במערכת הפיננסית וברגולציה תוקנו, אך הבעיה הבסיסית של התמריצים – הבנקים שהם "גדולים מכדי ליפול" יודעים שהממשלה תציל אותם, ולכן שווה להם להגדיל את רמת הסיכון – נשארה גם היא על כנה. מן הסתם יום אחד יופיעו מכשירים פיננסים חדשים, או שתתפתח בועה כלכלית חדשה, ויתרחש משבר פיננסי נוסף – וגם הוא לא יביא עמו את סופו המיוחל של הקפיטליזם. מדוע?

המשמעות של המונח "קפיטליזם" היא מערכת שבה רוב אמצעי הייצור נמצאים בבעלות פרטית ובה מקורות הכוח מבוזרים והשווקים תחרותיים, ולכן זוהי מערכת שיש בה תמריץ קבוע לחדשנות והתייעלות, ומנגנון הביקוש וההיצע מונע מחסור וסבל. אפשר לבנות מערכת כזאת באינספור אופנים, אבל כל עוד רוב אמצעי הייצור יימצאו בבעלות פרטית, תהיה זו מערכת קפיטליסטית – גם אם פוליטיקאים ומומחי שיווק יצירתיים יחליטו למתג אותה בתור "סוציאל-דמוקרטיה", "קפיטליזם רחום", או כל שם אחר שנשמע מגניב וחדש עבור הבוחרים. כל חלופה לא-קפיטליסטית כוללת בהכרח הלאמה של אמצעי הייצור, פגיעה ביעילות, פגיעה בחדשנות, מחסור בשלל מוצרים, ופגיעה ברמת החיים שהציבור לא יהיה מוכן לקבל. שום פוליטיקאי שפוי בדעתו לא יבחר מדיניות כזאת, משום שגם כיום אנו רואים את התוצאות ההרסניות שלה, למשל בוונצואלה אשר הלאימה את תעשיית הנפט שלה.

בזמן שישראלים רבים היו מוטרדים מהמשבר הפיננסי בארצות הברית, החלה להתפתח בארץ מגמה מזיקה הרבה יותר. כחודש לפני קריסת "ליהמן ברדרס" פורסמה באתר NRG כתבה שלא משכה תשומת לב רבה תחת הכותרת "האוצר החליט: הבנייה במרכז תיפסק – מחירי הנדל"ן יזנקו". לפי הכתבה, משרד האוצר עצר את תוכניות הבנייה במרכז הארץ "לטובת פיזור האוכלוסייה וחיזוק הפריפריה", כרגיל. המטרה היתה לאלץ את הישראלים "לנדוד לערי הפריפריה", ו"לשנות את המגמות הקיימות בפיזור האוכלוסייה ולחזק את הפריפריה". כן, אותה אשליית השליטה הישנה.

משעשע, לא? פוליטיקאים ישראלים מחליטים, שוב, שהגיע הזמן לדחוף את הישראלים לפריפריה. אמנם מאז 1948 אנו מנסים ללא הצלחה, אבל הפעם המצב שונה, הפעם זה יצליח. הכתבה מתארת גם את התגובות למדיניות האוצר: רבים מאנשי המקצוע ונציגי הקבלנים טענו שצמצום הבנייה לא יגרום לאוכלוסייה לעבור לפריפריה אלא רק יוביל לעליית מחירי הדיור. הפוליטיקאים התעלמו מהאזהרות. ולמה שלא יתעלמו? האם מישהו האשים את שר האוצר רוני בר-און בעליית מחירי הדיור ששרי האוצר שהגיעו אחריו התאמצו כל כך לעצור? מובן שלא. קשה לשפוט פוליטיקאים בזמן אמת. קשה לשפוט אותם גם בדיעבד – אחד הגורמים לעליית מחירי הדירות היה הריבית הנמוכה אשר הובילה אנשים להשקיע את חסכונותיהם בנדל"ן, עניין שרוני בר-און לא היה יכול לחזות מראש. ייתכן כי התוצאה של עצירת התכנון במרכז הארץ היתה חמורה פחות אילו היתה הריבית גבוהה יותר.

בפרקים הקודמים תיארנו כיצד בקיץ 1990, כשהתגברה העלייה מברית המועצות, נקלע שוק הדירות למשבר ופרצה מחאת האוהלים הראשונה. למזלם של המוחים, מאז יוני 1990 עמד לראשותה של מדינת ישראל שר הבינוי והשיכון הנמרץ והכוחני ביותר בתולדותיה: אריאל שרון. אם יש מישהו שהיה יכול להגדיל את ההיצע, זה הוא. שרון החל מיד להצדיק את תדמיתו כ"בולדוזר" ופתח במבצע בנייה מהיר במיוחד, שכלל הקמת אתרי קרוואנים, הקלות בנייה באמצעות תמ"א 33, זירוז תהליכי התכנון, ושלל מעקפים ועיגולי פינות ביורוקרטיים, חלקם באזור האפור מהבחינה החוקית והאתית. תקציב משרד השיכון זינק, והעיתונים התמלאו כתבות שבהן האשים שרון את הקבלנים שאינם בונים מהר מספיק, לחץ לייבא פועלי בניין מחו"ל, ודיווח על הקמת יישובים חדשים בשלל פינות בארץ.

התוצאה לא היתה מלהיבה מהבחינה התכנונית והסביבתית, אבל לעולים החדשים היתה קורת גג, העלייה במחירי הדירות נעצרה, ומסוף שנות התשעים מחירי הדירות אף החלו לרדת. התקופה הזאת מדגישה את הדילמה הבסיסית של עולם הנדל"ן: קשה להוריד את מחירי הדירות במהירות ללא זירוז דרמטי של הליכי התכנון – פעולה שעשויה להוביל לפגיעה באיכות הדירות ולתכנון לא אופטימלי של התחבורה והתשתיות. מגמת הירידה של מחירי הדירות נמשכה עד אמצע העשור הראשון של המאה ה-21, ואז המגמה החלה להתחלף, כפי שניתן לראות בתרשים הבא.

התרשים מלמד אותנו שהמגמות ארוכות הטווח של מחירי הדירות בישראל אינן יוצאות דופן מבחינת העלייה בשנים האחרונות, אלא מבחינת הירידה עד 2006. ברוב המדינות המפותחות מחירי הדירות ביחס להכנסה הממוצעת גבוהים היום הרבה יותר מכפי שהיו בשנות התשעים, בעוד שבישראל הם דומים למדי. מכיוון שבכל המדינות המפותחות מחירי הדירות נמצאים רוב הזמן בעלייה מתמדת ביחס לשכר, סביר שלפחות חלק מהסיבות לעליית המחירים אינו יכול להיות ייחודי לישראל. למשל, ייתכן שהמגמה הזו משקפת גידול בעלויות חומרי הגלם לבנייה, שיפור באיכות הדיור, מחסור בשטחים בערים הגדולות, ורגולציה מכבידה המונעת מההיצע להדביק את הביקוש במדינות רבות.

בשנים הראשונות למגמת העלייה של מחירי הדירות בישראל נפוצה הטענה שיש כאן "בועת נדל"ן" מסוכנת שעומדת להתפוצץ בכל רגע, ומקצת אנשי התקשורת ליבו כהרגלם את ההיסטריה. אנשי בנק ישראל ומומחים אשר הכירו את הנתונים ניסו להרגיע את הרוחות, ואכן, בדיעבד לא היתה זאת בועה של משקיעים המוכרים דירות רפאים ריקות למשקיעים אחרים. עליית המחירים נבעה פשוט מכך שהיצע התחלות הבנייה לא הספיק לעקוב במהירות הנדרשת אחרי הביקוש הגובר לדירות. תהליכי האישור והתכנון היו ארוכים ומגבילים מדי, הביורוקרטיה היתה מעיקה מדי, גידול האוכלוסייה מהיר מדי, ולמרות הצהרות חוזרות ונשנות ותוכניות "סופרטאנקר" למיניהן (זוכרים?), לא הופיע עד כה "בולדוזר" דוגמת אריאל שרון שיעקם את הכללים כדי לבנות בקצב מהיר מספיק.

כך הוכנה הבמה עבור הדרמה הבאה: התפתחות הכלכלה הדואלית, התאוששות איטית מהשלכות המשבר של 2008, עניין גובר במדיניות כלכלית, תפוצה הולכת וגדלה של הרשתות החברתיות, היווצרותן ברשתות של קבוצות חברתיות אשר חלקו מאפיינים אידיאולוגיים אחדים וקראו לפעולה, מחירי דירות נוסקים, הפגנות על רקע כלכלי במדינות מערביות רבות, ובהמשך גם פריצתו של האביב הערבי במדינות השכנות. למגמות האלה ניתן להוסיף גם גורמי רקע עמוקים יותר, כגון האכזבה מתהליכי השלום של שנות ה-1990, מתוצאות תוכנית ההתנתקות וממלחמת לבנון השנייה, וכן ההגמוניה של מפלגות הימין בפוליטיקה והסלידה של השמאל ושל אמצעי התקשורת מבנימין נתניהו. חלקים נרחבים בציבור, לאו דווקא העניים ביותר, הרגישו שהם נדחקים מהמשחק הפוליטי או מתרחקים מהחלק המשגשג של הכלכלה הדואלית. מהפכה עמדה באוויר. האם היא תצליח?

המחאה ושברה

אני זוכר את התופים של חברי הנוער העובד והלומד מהדהדים בעוצמה בין מגדלי עזריאלי לאתרי הבנייה שהיו אז מעברו השני של רחוב המסגר.

באוגוסט 2011 הייתי סטודנט לתואר שני בכלכלה, וכמו אלפים רבים אחרים רציתי לראות על מה המהומה. הכנתי אפוא שלטים, ויצאתי לתל אביב עם אשתי קסניה ועם בננו יותם שהיה אז בן שנתיים. הצלחנו למצוא חניה מפוקפקת, וכאשר יצאנו מהמכונית שמענו את התופים. אני לא זוכר מה הם שרו, אבל היה משהו מפחיד בתופים האלה, ובביטחון העצמי של הצעירים שהיכו בהם בקצב אחיד כשהם צועדים ברחוב וצועקים סיסמאות על צדק חברתי. עד מהרה נסחפנו עם ההמונים ברחובות הראשיים. קסניה נשאה את יותם בידיה ואני ניסיתי להדביק אותם עם העגלה. בשלב כלשהו נפרדנו לדקות ארוכות ומפחידות מעט. ובכל זאת, החוויה היתה מדהימה. האנרגיות היו מדהימות, ולא רק בתל אביב. בין שבמפגשים משפחתיים ובעבודה ובין שבבלוגים וברשתות החברתיות, הרוחות סערו באותם חודשים בכל מקום שהתקבצו בו יותר משלושה ישראלים. כולם דיברו על המחאה, על מחירי הדירות ומוצרים אחרים, על המשבר של 2008, על כלכלה.

תהיה זאת שגיאה לדבר על המחאה החברתית ועל מחאת הקוטג', שקדמה לה בחודש, בלי להזכיר את הרשתות החברתיות. לא בגלל שהרשתות החברתיות יצרו את המחאה – מחאות חברתיות והפגנות גדולות היו גם אלפי שנים לפני המצאת האינטרנט – אלא משום שהרשתות החברתיות והבלוגוספרה העניקו למחאה מימד אחר. מחאת הקוטג' החלה לאחר שצעיר אלמוני בשם איציק אלרוב הקים קבוצת פייסבוק; ארבעה ימים לאחר פתיחת הקבוצה היא מנתה יותר ממאה אלף משתמשים. הקמת מאהל המחאה בשדרות רוטשילד בתל אביב החלה בתור אירוע בפייסבוק שיזמו צעירים אחדים ובהם דפני ליף וסתיו שפיר. גם אני נמניתי עם המרוויחים הצנועים יותר מעידן האינטרנט החדש שהפציע: מאמר שלי בבלוג אישי בתקופת המחאה, שעסק במגבלות התקציב וניסה להסביר מדוע חלק מהצעות המוחים יובילו בעיקר להעברת כסף מהציבור החילוני לציבור החרדי ולא יתרמו למי שהציע אותן (מה שאכן קרה בסופו של דבר), זכה תוך זמן קצר לעשרות אלפי צפיות.

בדומה להמצאות טכנולוגיות שקדמו להן, גם הרשתות החברתיות לא שינו באופן אחיד את המין האנושי, אלא שינו את חלוקת הכוח בתוכו. הן הסירו כמעט לגמרי את חסמי הכניסה בפני כתיבה להמונים, והעניקו במה לאנשים שמצטיינים בכך. אם בעבר היית צריך ראשית ללמוד עיתונאות, לאחר מכן למצוא עבודה באחד מכלי התקשורת, ולחכות שנים אחדות עד שתתקדם ותזכה לטור דעה משלך בעיתון, כיום כל מה שנדרש הוא פתיחת חשבון בפייסבוק או בטוויטר. התוצאה של הסרת חסמי הכניסה היתה זינוק מיידי במגוון הדעות וברמת התחרות בשוק הרעיונות, והופעתם של רעיונות חדשים דוגמת ליברטריאניזם שלפני כן לא היתה להם במה בישראל. זהו "הרס יצירתי" לכל דבר. חלק מאנשי התקשורת אינם רואים את השינוי הזה בחיוב, משום שהוא מאפשר גם למבקריהם להשיג לעצמם במה, ואילו אחרים השתלבו בהצלחה בעידן החדש ומנצלים כיום את הרשתות החברתיות כדי לקדם את עצמם. סביר שבעתיד חלק ניכר מאנשי התקשורת, הפוליטיקאים וההוגים המפורסמים ביותר יצמחו ברשתות החברתיות. ובכל זאת, הרשתות החברתיות לא יצרו את המחאה, אלא רק היו הבמה שעל גבה היא צמחה. מה כן יצר אותה?

עשרות ספרים ומאמרים שהופיעו בעשור האחרון ניסו לקשר את המחאה החברתית לגורמים מאקרו-כלכליים כגון העלייה בעוני ובאי-השוויון. זוהי שטות גמורה. בימי המחאה היו שיעורי העוני ואי-השוויון במגמת ירידה, השכר הריאלי היה במגמת עלייה, וממילא המוחים ומנהיגיהם השתייכו רובם ככולם לשכבות האמידות והמשכילות של האוכלוסייה. בימי המחאה הרבו העיתונים להביא ראיונות עם משפחות ישראליות "שלא סוגרות את החודש", אך כמעט כל המרואיינים היו צעירים משכילים שהתגוררו באזורים יקרים יחסית ונהנו מרמת חיים גבוהה. למשל, כתבה אחת שהופיעה ב"כלכליסט" באוגוסט 2011 תיארה משפחה עם שני ילדים שהתגוררה ברחוב ארלוזורוב בתל אביב והוציאה אלפי שקלים בחודש: 2,000 שקלים בחודש על צהרונים, 6,000-4,500 שקלים בחודש על מזון, 10,000-8,000 שקלים בשנה על חופשות וכדומה. הטוקבקיסטים ביקרו אותם בחריפות והציעו להם שלל דרכים לחסוך בהוצאות. זה היה הפרופיל הסטנדרטי של תומכי המחאה החברתית. כמעט כל הסובלים מעוני של ממש בישראל הם ערבים (בייחוד בדואים) וחרדים – שתי אוכלוסיות שלא היו חלק מהמחאה.

תזה אחרת גורסת כי המחאה החברתית סימנה שינוי במפת הדעות במדינת ישראל, ועלייה של "שמאל סוציאל-דמוקרטי" חדש המעוניין להפוך את ישראל למדינה נורדית. נכון אמנם שהמחאה לוותה בקולות רבים שאלה היו העמדות שלהם, אך חוסר ההצלחה של מפלגת העבודה באותן שנים מלמד עד כמה התזה הזאת חסרת יסוד: מנהיגת המפלגה שלי יחימוביץ' קידמה מצע "חברתי" כשהיא מסתייעת בשניים ממובילי המחאה, איציק שמולי וסתיו שפיר, אך לא הצליחה להגיע להישג משמעותי בבחירות של 2013. גם השנים הבאות לא האירו פנים למחנה הזה.

רוב המסכמים בדיעבד את אירועי המחאה החברתית פשוט מנסים להתאים את המציאות לדעות המוקדמות שלהם. אם הם משתייכים לשמאל הכלכלי הם יטענו שהיא נבעה מאי-שוויון ועוני, ואם הם משתייכים לימין הכלכלי הם ינסו לקשר אותה ליוקר המחיה ולהיעדר שווקים חופשיים. אך האמת היא שדפני ליף, יוזמת המחאה, הקימה את המאהל ברוטשילד בגלל מחירי השכירות בתל אביב. זו היתה הסיבה האמיתית והיחידה לכדור השלג הראשוני, לנפנוף בכנפי הפרפר שיצר את סופת הטורנדו. לאחר מכן הצטרפו עוד שלל גורמים לעניין, הכדור התגלגל וצבר מאסה, ואג'נדות אחרות נוספו בדיעבד.

אך המחאה החברתית היתה קשורה בהחלט לאחד מגורמי המפתח שפגשנו לאורך הספר – אשליות. ניתן להצביע על שלושה סוגי אשליות שאפיינו את המחאה החברתית ומאפיינות את השיח סביבה עד היום: אשליית עץ הכסף, אשליית המגמות השליליות שאינן קיימות, וכמובן, אשליית השליטה.

אשליית עץ הכסף

אי-שם לפני כמה עשרות עמודים פגשנו את שר האוצר פנחס ספיר כאשר הוא מנסה להסביר לציבור את המשבר היזום של 1966 ומזכיר "אשליה מסוימת":

"עובדי מפעל [...] קיבלו תוספת שכר של 25 אחוז לערך. מי יכול לשלם זאת אם לא הצרכן? [...] ואם אומרים: הממשלה תשלם – מהיכן תיקח כסף אם לא ממשלמי המיסים? אם מישהו לוקח – מישהו אחר חייב לתת, ואין זה אלא אותו אזרח עצמו. סבורני שרבים בארץ עדיין חיים באשליה מסוימת, שהממשלה היא גוף השואב כספים מבחוץ, בדומה לממשלת המנדט, או שהם סבורים שקיים כאן משטר חלוקה על חשבון נדבנים מחוץ לארץ".

45 שנים לאחר מכן – וימים אחדים לאחר ההפגנה הגדולה של אוגוסט 2011 – שמרתי על בני יותם בזמן שהוא שיחק עם פעוט אחר בגינת שעשועים ליד ביתנו בראשון לציון. אביו של הפעוט השני החל לשוחח איתי, באופן טבעי, על המחאה החברתית ועל מצבו הכלכלי. הוא האמין שהמדינה חייבת לעזור לו ולסבסד את גני הילדים. דבריו הדהדו את ההפגנות של "מחאת העגלות", ספין-אוף של המחאה החברתית שעסק ספציפית בצורך בסבסוד גני ילדים ומוצרי יסוד המיועדים לתינוקות ופעוטות, והוביל אלפי הורים לצעוד עם עגלות מקושטות בבלונים צהובים.

ניסיתי להסביר לו את המתמטיקה שפנחס ספיר ניסה להסביר לציבור בשנת 1966: כל הוצאות הממשלה ממומנות בידי משלמי המיסים. השכבה המשכילה שממנה באים ההורים אנשי מחאת העגלות משלמת את רוב המיסים בישראל, אך יש לה מעט ילדים יחסית לקבוצות אוכלוסייה אחרות, עניות יותר. מכיוון שכך, כל מדיניות המסבסדת את גידול הילדים פירושה העברת כסף מהאוכלוסייה הזו לאוכלוסיות שיש להן יותר ילדים, ובעיקר אל המגזר החרדי.

זוהי מתמטיקה פשוטה. מעמד הביניים פשוט אינו יכול להיות "קבוצת אינטרס" ולהשיג לעצמו הטבות והסיבה לכך היא שזהו המעמד שמשלם את רוב המיסים במדינה. במקרה הטוב הממשלה יכולה לקחת כסף מכיס אחד של מעמד הביניים ולהכניס אותו בחזרה לכיס השני, אחרי לא מעט בזבוז בדרך. אביו של הפעוט השני הבין את הטיעונים שהצגתי, אבל התעקש שמחאת העגלות היא בכל זאת מחאה מוצדקת ושהממשלה צריכה "לעזור יותר". אבל כיצד הממשלה יכולה לעזור יותר למעמד הביניים, אם כמעט כל מקורותיה התקציביים מגיעים ממעמד הביניים?

לעתים אנשים הנתקלים בטיעונים אלה מקצינים וטוענים שאפשר לקחת יותר מהטייקונים. אבל אילו לקחנו את כל הונו של טייקון דוגמת יצחק תשובה וחילקנו אותו בין כל אזרחי ישראל הבוגרים, היינו מקבלים תשלום חד-פעמי בסך כמה מאות דולרים לאדם (וכמובן, פוגעים פגיעה אנושה בתמריצים ליזמות והשקעות). אין הרבה טייקונים, והעושר שמוחזק בידיהם זניח לגמרי בהשוואה לעושר שמוחזק על ידי כלל העשירון העליון, או כלל מעמד הביניים. מלבד זאת, הטייקונים יכולים להתחמק בקלות יחסית ממיסים ייעודיים, או פשוט לעבור למדינה אחרת, כפי שאכן קרה בצרפת כאשר הנשיא פרנסואה הוֹלָנד ניסה להעלות את המס על עשירים ב-2012. כל גידול משמעותי בהוצאות המדינה חייב בסופו של דבר להגיע מהמיסים שרוב האוכלוסייה משלמת. אין מקורות אחרים.

מחאת העגלות היתה מקרה מובהק (ומדהים) של אוכלוסייה המקדמת מתוך אשליות שגויות רפורמה שעומדת בסתירה מוחלטת לאינטרסים שלה עצמה. המחאה הצליחה והביאה במסגרת ועדת טרכטנברג ורפורמות אחרות להגדלת הסבסוד לגידול ילדים. כפי שהיה אפשר לצפות, מחקרים מאוחרים יותר מצאו כי המרוויחים העיקריים היו החרדים. דוגמה נוספת לדפוס הזה היתה הניסיון של חלק ממשתתפי המחאה החברתית לקדם דיור ציבורי: גם כאן האמינו המוחים בטעות שהם, ולא אוכלוסיות אחרות, יהיו אלה שייהנו מהדיור הציבורי. למזלנו, בנושא הזה הם נכשלו (לפחות בינתיים), מכיוון שהגורמים המקצועיים במשרדים השונים הכירו את הנזקים הרבים שהדיור הציבורי גרם בישראל ובמדינות אחרות ולא רצו לחזור עליהם.

רבות מהצעות המדיניות שהציגו פוליטיקאים ישראלים במהלך השנים לא היו אלא מצגי שווא של "עזרה" או "נדיבות", שמאחוריהם הסתתרה העברת כסף מכיס אחד של הציבור לכיס השני, לרוב תוך יצירת בזבוז משמעותי בדרך. כפי שהסביר זאת עמיתי הכלכלן מיכאל שראל, במקום מדיניות שתשפר את רמת החיים של דנה ושל אורית ושרה, הממשלה מעניקה לאורית מתנות על חשבון דנה, נותנת לשרה מתנות על חשבון אורית, ולדנה היא מעניקה מתנות על חשבון ילדיהן של השלוש באמצעות הגדלת הגירעון והחובות שהילדים יאלצו להחזיר כשיהיו גדולים. זה פשוט הרבה יותר קל, ובמקרים רבים דנה, אורית, שרה, בני זוגן, וכך גם רבים מהפוליטיקאים, אנשי התקשורת וכלל האוכלוסייה אינם מבינים שזה מה שקורה. הם חושבים, או יותר נכון מרגישים, שלמדינה יש "עץ כסף", אולי אי-שם במרתפי בנק ישראל, שממנו מגיעות כל ההטבות האלו. פוליטיקאים המוכנים לקחת יותר מהעץ הדמיוני הזה ולתת לציבור הם יותר "נדיבים", או "חברתיים". את המודל הכלכלי הזה, "האשליה המסוימת" שעליה דיבר ספיר, אני מכנה אשליית עץ הכסף.

אשליית עץ הכסף עומדת בסתירה למגבלת המקורות ("עקומת התמורה", כפי שקוראים לכך הכלכלנים). כלומר, לוויתור הנדרש על מוצרים מסוימים כאשר המשק מייצר יותר מוצרים אחרים. בפועל, אם הממשלה תייצר יותר מסילות רכבת בשנה, יישאר פחות כסף לסל התרופות או לבניית בתי ספר חדשים. אבל השוגים באשליית עץ הכסף אינם מבינים שזהו המצב: בעולם הדמיוני שלהם המשאבים אינם מוגבלים וניתן להגשים כל רצון, מדובר בסופו של דבר ברצון ובנחישות. אם לפוליטיקאים יהיה "אכפת" מספיק, הם "ישקיעו" או "ייקחו אחריות". אם הם לא "משקיעים" ולא "לוקחים אחריות", זה פשוט משום שלא אכפת להם.

למשל, במהלך ריאיון ל"ישראל היום" בשנת 2017 שאלה אמילי עמרוסי את חברת הכנסת מירב מיכאלי על חוקים שקידמה להארכת חופשת הלידה. "בסופו של דבר צריך לשאול מאיפה הכסף לתוכנית גרנדיוזית כזאת", אמרה עמרוסי. תגובתה של מיכאלי משקפת את האשליה:

מיכאלי: "השאלה שלך מדגימה את עומק האילוף שעברת. למה צריך לעניין אותך מאיפה הכסף?".

עמרוסי: "כי המשאבים לא בלתי מוגבלים".

מיכאלי: "אבל גם המשאבים שלך מוגבלים. למה לא מעניין אותך יותר לאן ילכו התינוקות בגיל 15 שבועות, מה אמור לקרות איתם? המחירים ששילמו הורים וילדים הם גבוהים. פעוטות צריכים להיות מוגנים, לפחות עד גיל שנה. התפיסה היא שזה עסק פרטי של ההורה, ולא אינטרס של המדינה. אבל המדינה חייבת המשכיות, ילדות וילדים הם המשאב מספר אחת. באיזו קלות את מפטירה 'אין כסף' ומוותרת על האופציה שהורים ישהו עם התינוק שלהם ושמיד אחר כך יהיו להן ולהם מסגרות לטיפול בהן".

עמרוסי: "ואם זה או זה או כיפת ברזל?".

מיכאלי: "יש הרבה צביעות בדיבור על ההיררכיה, מה קודם למה, החיים עצמם או שאר הדברים".

מיכאלי טועה כמובן. לא משנה אילו מטרות אתם קובעים, המגבלה קיימת. אם אתם רוצים להשקיע יותר כסף במטרה אחת, תיאלצו להשקיע פחות במטרה אחרת, לגבות יותר מיסים או להגדיל את הגירעון. מיכאלי מבינה כמובן שבחצר הכנסת לא גדלים עצי כסף, אך בעיה מהותית בדיונים על מדיניות כלכלית היא שלא פעם הרגש גובר על ההבנה. אני מבין שמקקים אינם מזיקים, ובכל זאת אני נרתע מהם אינסטינקטיבית. קשה לי לשלוט בכך. מירב מיכאלי מבינה שהמשאבים מוגבלים, ובכל זאת נרתעת אינסטינקטיבית מאנשים שאומרים לה את זה. היא מרגישה שכלכלנים כמוני אומרים לה את זה משום שאנחנו רעים, משום שלא אכפת לנו מהאנשים שהיא מנסה לעזור להם.

חשוב להבין: אשליית עץ הכסף היא לא אידיאולוגיה. למחזיקים בה אין אידיאולוגיה "חברתית". זהו מודל כלכלי שגוי, משום שהוא מבוסס על רגשות ולא על חשיבה לוגית. קל להבחין בין אנשי עץ הכסף לבין מי שיש להם אידיאולוגיית שמאל של ממש – האחרונים תמיד קוראים להגדלת מיסים בהתאם להגדלת הוצאות הממשלה ולהכוונת ההטבות לעניים הזקוקים להן ביותר ולא למעמד הביניים. אנשי עץ הכסף, לעומת זאת, לרוב נמנעים מלדבר על מיסוי גבוה יותר ומעוניינים לחלק כמה שיותר הטבות לכמה שיותר אזרחים. הם פשוט "פיות טובות" שהגיעו לעולם כדי להפיץ אכפתיות וטוב בכל מקום ולהילחם בכלכלנים המרושעים, בהיגיון שלהם ובעקומות התמורה המרושעות שלהם.

מכיוון שלממשלה אין באמת עצי כסף, התוצאה של האשליה הזאת היא בדרך כלל גידול בחובות הממשלה. המשמעות היא שילדינו ונכדינו יממנו את ההטבות שאנו מקבלים היום, כפי שאנחנו כיום עדיין משלמים בדרכים שונות על הסדר הקיבוצים שנחתם לפני כשלושים שנים, או על ההטבות הפנסיוניות המופרכות שהממשלה העניקה ליוצאי צבא לפני עשורים רבים.

גידול ברמת החוב הוא עניין מסוכן. בעת חירום (כמו משבר הקורונה) מדינות נכנסות לחובות כבדים כדי להתמודד עם המצב. אבל אם מדינה נמצאת מלכתחילה ברמת חוב גבוהה היא תתקשה ללוות כסף. זו הסיבה שבעבר נעשו בישראל ניסיונות להגביל בדרכים שונות את יכולתם של פוליטיקאים להגדיל את הגירעון באמצעות "כללים פיסקליים", ולבנות מתווה אשר יוביל להקטנת החוב לאורך זמן. הפוליטיקאים עצמם מבינים את התמריץ החזק ואת אשליית עצי הכסף הנפוצה בציבור ובתקשורת, וחלקם היו ישרים דיים ליזום הצבת מגבלות כאלו על עצמם. אך נראה שהתמריץ חזק מדי, ופעם אחר פעם פרצו שרי האוצר בשנים האחרונות את הכללים הללו והגדילו את רמת החוב.

לפי דירוגים בינלאומיים, רמת החוב של מדינת ישראל (כלומר החוב ביחס לתוצר) היא בינונית. עם זאת, החובות של ישראל גבוהים בהרבה מאלה של מדינות כמו ניו זילנד, שבדיה, דנמרק, שווייץ ואוסטרליה. בגלל מצבה הגיאופוליטי, וסכנת המלחמה, ישראל צריכה להימנות עם המדינות שרמת החוב שלהן נמוכה יותר. מלבד זאת, אין לנו תירוץ כמו שיש לכמה מהמדינות בעלות החובות הגבוהים: לא חווינו משברים קשים כפי שחוו יפן מאז שנות ה-1990 ויוון ואיטליה אחרי 2008, ואין לנו המעמד הבינלאומי של מדינות גדולות כמו צרפת, בריטניה וארצות הברית, שמאפשר להן ללוות כספים בקלות.

בשנים האחרונות נמניתי עם קבוצה של כלכלנים שכתבו שוב ושוב שהגדלת הגירעון בתקופה של צמיחה היא טעות, ושבמקום לבנות את כרית הביטחון של המשק, הממשלה מכניסה את ישראל למצב מסוכן. אך הפוליטיקאים לא שעו לאזהרותינו. כך כתבתי בינואר 2020, חודשיים לפני תחילת משבר הקורונה:

"מדיניות כלכלית נבונה תחתור להפחתת הגירעון בתקופות טובות לכלכלה, כגון העשור האחרון, על מנת שכשיגיע משבר כלכלי וההכנסות ממיסים ירדו בחדות, יהיה אפשר להגדיל את הגירעון באופן זמני ולהפחית את הפגיעה ברמת החיים של האזרחים. [שר האוצר משה] כחלון הוביל מדיניות הפוכה: הוא הגדיל את הגירעון, והציב את מדינת ישראל במקום מסוכן מאוד. אם יתרחש משבר כלכלי עולמי בקרוב, הממשלה תיאלץ לחתוך בחדות בהוצאות על בריאות ורווחה ולהעלות מיסים, מכיוון שהיא תתקשה ללוות כספים ולהגדיל את הגירעון. העלות הכלכלית והחברתית של מדיניות צנע שכזו עשויה להיות גבוהה מאוד".

לא הייתי לבדי בדעה הזאת. גם כלכלני האוצר ובנק ישראל היו מודעים היטב למצב הבעייתי והתבטאו בפומבי בנושא, אך הם לא הצליחו לרסן את הפוליטיקאים. בעת כתיבת דברים אלה, כאשר משבר הקורונה מכה בעוצמה בכל מדינות העולם והגירעון והאבטלה מזנקים, אנו מתחילים לשלם את המחיר על החובות הגבוהים שלקחנו בשנים הקודמות ועל אשליית עץ הכסף. מדינות כמו ניו זילנד, שווייץ וגרמניה, ששמרו מלכתחילה על חובות נמוכים יותר, יכולות להרשות לעצמן להיות הרבה יותר נדיבות מבחינת העזרה שהן מגישות לאוכלוסייתן במהלך המשבר, והן יצאו ממנו במצב הרבה יותר טוב מישראל.

אשליית המגמות השליליות שאינן קיימות

"למה הכול צומח חוץ מהמשכורת שלנו?" שאלו כתבי "כלכליסט" באוקטובר 2013. בכותרת המשנה נכתב שהכתבה תעסוק ב"כל הסיבות לכך שכולנו, מאנשי היי-טק עד עובדי ניקיון, נמשיך לדרוך במקום בלי ליהנות מהצמיחה שאנחנו מייצרים". בעיתון "גלובס" נכתב באותו החודש כי "המדינה צומחת, השכיר תקוע", וכי הצמיחה איננה מחלחלת אל התלוש של האדם העובד. באפריל 2012 כתב דרור פויר ב"גלובס" שדור ההורים והסבים שלנו היה יכול להתקיים ואף לחסוך ממשכורות צנועות, אך לדור הנוכחי אין סיכוי של ממש. בנובמבר 2014 פורסמה ב"דה-מרקר" כתבה שכותרתה "לא גומרים את החודש? השכר הריאלי בישראל ירד ב-0.2% מאז 2001", וכתבות ברוח דומה הופיעו באתר ynet ובמקומות רבים אחרים. הדוגמאות האלה מייצגות עשרות מאמרי עיתונות, כתבות טלוויזיה ודיונים בין פרשנים באמצעי התקשורת בשנים 2015-2010, שהמשותף לכולם הוא שהם שגויים לחלוטין.

התרשים הבא מציג את השינויים בשכר הריאלי בישראל מאז שנות ה-1970 ועד 2019:

כפי שניתן לראות מהתרשים, השכר הריאלי הממוצע נמצא במגמת עלייה ארוכת טווח כמעט לאורך קו ישר. לקראת סוף המאה ה-20 הוא צמח בחדות בגלל התנפחות בועת הדוט-קום, לאחר מכן הוא נפל במשבר של 2003-2002, התאושש עד סביבות 2008, נפל שוב במשבר של 2008, והחל מ-2010 חזר לצמוח בהדרגה.

בשנים שבהן פורסמו הכתבות האלה היה השכר הריאלי במגמה ברורה של עלייה. ניתן לראות מגמת ירידה בשכר הריאלי בשנים האלה רק אם משווים אותו לשיא הבועה שלפני המשבר של 2002 או לשיא שלפני המשבר של 2008, אבל כפי שניתן לראות מהתרשים, זו איננה השוואה הוגנת וודאי שלא נכון לומר שהשכר "תקוע". נכון, היו בשנים האלה משברים שהובילו לירידת שכר, אבל אחרי שהם הסתיימו השכר חזר למגמת עלייה. כל זה לא היה סוד. בשנת 2014, באחת הרשומות הנצפות ביותר אי-פעם בבלוג שלי באתר "הארץ", פרסמתי את התרשים של השכר הריאלי המעודכן לאותה נקודת זמן, לצד תרשימים אחרים, תחת הכותרת "שקרים, שקרים גסים וסטטיסטיקה: כיצד ייתכן שהישראלים חושבים שמצבם הכלכלי מידרדר למרות שההפך הוא הנכון?". הרשומה זכתה לעשרות אלפי צפיות ולמאות תגובות זועמות.

תגובה טיפוסית לנתונים היתה הטענה שאני מנסה להוכיח טענה מגמתית – לטעון שהמצב הכלכלי בישראל מושלם ושאין בעיות כלל או להגן על הממשלה הנוכחית. מהסיבה הזו הדגשתי במאמר עובדה שאני מדגיש גם כאן לאורך כל הספר: יחסית למדינות מפותחות אחרות, רמת החיים בישראל היתה ונשארה נמוכה. לא הכול בסדר.

חשוב להבדיל בין שתי הטענות. כמו בכל המדינות המפותחות במאתיים השנים האחרונות, המגמות בישראל הן חיוביות פחות בגלל משהו מיוחד שהממשלה עושה ויותר בגלל הקידמה הטכנולוגית והמסחרית בעולם. עם זאת, בהשוואה בינלאומית אנחנו נמצאים באותו המקום הלא-מחמיא בדירוג כבר עשורים רבים. אלה שתי טענות שונות – האחת עוסקת במגמות בתוך כל מדינה והשנייה עוסקת בהשוואה בין מדינות.

רבים מתקשים לקבל את הנתונים המעידים על שיפור עקבי ומתמשך ברמת החיים. מקצתם חושבים שאני מנסה לרמות אותם ומחפשים דרך כלשהי לסתור את העובדות ולגלות שהרגשתם הסובייקטיבית על ההידרדרות ברמת החיים נכונה. אחת הבקשות הנפוצות שלהם היא לבדוק את השכר החציוני (שמחצית האוכלוסייה מעליו ומחצית מתחתיו) במקום את הממוצע. התרשים הבא, המיועד לכל המפקפקים, מציג לא רק את השכר הריאלי הממוצע לפי הסקרים השנתיים של הלמ"ס, אלא גם את השכר החציוני, את קו עשרת האחוזים (זה ש-10 אחוזים מהאוכלוסייה מצויים מתחתיו ו-90 אחוז מעליו), את קו 25 האחוזים, את קו 75 האחוזים ואת קו 90 האחוזים.

כפי שניתן לראות, בין 1990 ל-2002 עלה השכר בכל שכבות האוכלוסייה. לאחר מכן יש ירידה בעקבות המשבר, עלייה קטנה, ירידה בעקבות המשבר של 2008, ולאחר מכן עלייה רציפה. מלבד הנפילות הזמניות, שבאו בעקבות המשברים הכלכליים, אין שום שכבת אוכלוסייה ששכרה נשחק בהתמדה. גם אם בוחנים את היחס בין השכר של השכבות השונות, מדד נפוץ לאי-שוויון, לא רואים שום שינוי ניכר לאורך השנים. יש הטוענים שישראלים רבים "לא גומרים את החודש", ושהמגמות החיוביות של השכר הריאלי מסתירות גידול דרמטי בחובות משקי הבית. אך גם כאן הנתונים סותרים את הסיסמאות: חובות משקי הבית בישראל עומדים מאז 2010 על כ-40 אחוז מהתוצר, והם נמוכים בהשוואה למדינות אחרות.

אך למרות הנתונים, האמונה הנפוצה והעיקשת גורסת כי "מעמד הביניים נשחק". בשנים 2013-2012 עסקו בכך כתבות עיתונאיות רבות. על מנת שלא לשעמם אתכם הקוראים, לא ניכנס כאן לעומקה של הסטטיסטיקה ונסתפק בציון העובדה שהמשותף לכל המחקרים והניתוחים שציטטו העיתונאים הוא התעמקות מדוקדקת של החוקרים בהתפלגויות השכר עד שעלה בידיהם להציג את הממצאים באופן מעוות שייראה כאילו יש שכבת אוכלוסייה שנפגעה – וזאת למרות שכל ניתוח פשוט של השכר הריאלי יראה שהוא היה ונשאר במגמת עלייה עבור כל שכבות האוכלוסייה. כן, התפלגות השכר משתנה לפעמים, אבל זה לא אומר שאנשים מסוימים נעשים עניים יותר. זה פשוט אומר שלפעמים העשירון הרביעי צומח מהר יותר מהחמישי, ולפעמים העשירון השביעי או השני או התשיעי הוא שצומח מהר יותר. המאמרים שדיברו על שחיקה חדלו להתפרסם בבת אחת בסביבות 2016, כאשר הנתונים כבר העידו בבירור על המשך מגמת העלייה בשכר הריאלי של כל שכבות האוכלוסייה ושוב לא היה אפשר לסובב אותם ולהשתמש בנקודות הקיצון שלפני המשברים של 2002 ו-2008 כדי לנסות להוכיח אחרת (אם כי אני בטוח שהיו רבים שניסו).

לאשליית המגמות השליליות שאינן קיימות מצטרפים גם הדיבורים הרבים על הגידול באי-השוויון ובעוני, והחגיגות סביב דו"חות העוני השנתיים של הביטוח הלאומי. למשל, בשנת 2016 נכתב ב"כלכליסט" כי נתוני הלמ"ס על הערים בישראל מראים את "עליית אי-השוויון בישראל בשנים האחרונות", בשנת 2018 תהה כתב ynet אם "פערי השכר המתרחבים" הם "רק פגיעה בשוויון ובצדק החברתי" או שהם גם מסכנים את עצם יציבותה של המדינה, ובאתר "וואלה" נטען בשנת 2016 כי "האי-שוויון בישראל רק מתגבר – וזו בעיה של כולנו". גם כאן, המשותף לשלושת המאמרים האלה ולעשרות מאמרים אחרים באותו הסגנון, הוא שהם היו שגויים לחלוטין. הם פורסמו בתקופה שבה העוני היחסי ואי-השוויון נמצאו במגמת ירידה מובהקת, כפי שראינו בתרשימים קודמים, וכפי שהיה ניתן להבין מדו"חות העוני של הביטוח הלאומי.

אני יכול להמשיך להפריך באופן דומה כל אחת מהכתבות שדיברו על גידול בעוני או באי-השוויון ועל שחיקה במצבו של מעמד הביניים, אך הדבר יצריך ספר נפרד. אני מקווה שהנקודה מובנת: לא היתה שום שחיקה, לא היתה שום הרעה. זה פשוט שקר. עיוות של הנתונים.

מאין נובעת האשליה שהמצב הכלכלי מידרדר והכול קורס פה? מאט רידלי הדגים בספרו "האופטימיסט הרציונלי" שהאשליה הזו נפוצה במדינות רבות במאתיים השנים האחרונות, ולא רק בהקשר הכלכלי. סביר שחלק גדול מהעניין נובע מהתמריצים של התקשורת להדגיש חדשות שליליות, ולהעדיף אותן על פני חדשות חיוביות או הצגת מגמות מורכבות. זוהי הדרך הבטוחה ביותר למכור עיתונים. למרבה הצער, הביטוח הלאומי ומכוני מחקר מסוימים משתפים פעולה עם התמריצים האלה, משום שהם גילו שזוהי דרך טובה לקדם את מחקריהם אל העמודים הראשיים של העיתונים ולהשיג יוקרה והשפעה. במקרים מסוימים יש גם קבוצות אינטרס, כמו ארגוני העובדים של הרופאים, שמשתלם להן להציג תמונת מצב מטעה של "שחיקה תקציבית" במסגרת המאבקים התקציביים מול משרד האוצר. כתוצאה מהמאבקים של הרופאים ובתי החולים במשרד האוצר, רבים משוכנעים שתקציבי הבריאות בישראל היו במגמת ירידה בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו, למרות שההפך הוא הנכון.

אשליית המגמות השליליות שאינן קיימות מזיקה מאוד לדיון הציבורי על המדיניות הכלכלית. היא מכרסמת בבסיס העובדתי של הדיון ודוחפת למהפכות ולשינויים דרמטיים אשר עשויים לפעול בסופו של דבר כנבואה המגשימה את עצמה ולהוביל לפגיעה אמיתית במצבם הכלכלי של הפרטים. לאשליה הזאת יש גם השפעה ניכרת על נושאו של הספר הזה – על האופן שבו הציבור תופס את ההיסטוריה הכלכלית של מדינת ישראל. היא מובילה לאידיאליזציה של העבר, לעיוורון בנוגע להתקדמות המרשימה שביצעה ישראל במהלך השנים, ולתפיסה שלילית של תוכנית הייצוב של 1985 והמהלכים שהגיעו בעקבותיה. אין לי אלא לקוות שספר זה יהיה חיסון מסוים כנגדה, עבורכם הקוראים.

אשליית השליטה

בנוסף לאשליית עץ הכסף ואשליית המגמות השליליות שאינן מתקיימות, המחאה החברתית של 2011 שיקפה גם אשליה שכבר נתקלנו בה פעמים רבות: אשליית השליטה, כמובן. רבים מהמפגינים ומאוהדי המחאה האמינו ביכולתה של ממשלה כלשהי להזניק את רמת חייהם בהינף הצעת חוק.

ניזכר באמירתו של הכלכלן תומס סוֹאֶל: "אין פתרונות. רק trade offs [פשרות]". בהתאם לאמירה הזאת ניתן לסווג את כלל אתגרי המשק הישראלי לשתי קבוצות. בקבוצה הראשונה של האתגרים נמצאים אתגרים דוגמת מחירי הדיור הגבוהים, שקשה לפתור אותם בגלל ה-trade off המתחייב. נכון אמנם שאפשר להוריד את מחירי הדירות במהירות על ידי בנייה מואצת, אך אנחנו נשלם על כך בשלל בעיות תכנוניות חמורות. אולי זה כדאי ואולי לא, אבל חשוב להבין את המחיר. בחלק מהמקרים, כגון מחירי התוצרת החקלאית או שיעורי התעסוקה של הגברים החרדים, ה-trade off נובע מכוחן של קבוצות אינטרס שלפוליטיקאים קשה להתמודד איתן. כלומר, ראש ממשלה יכול לנסות להפחית את מחירי המזון בישראל באמצעות מאבקים אל מול החקלאים, אך יש סיכוי טוב שהוא לא יצליח להיבחר לכהונה נוספת. בגלל ה-trade off, ממשלות מתקשות לפתור את הבעיות האלו.

בקבוצה השנייה של האתגרים נמצאים אתגרים דוגמת התורים במערכת הבריאות או איכות התחבורה הציבורית, שקשה לפתור אותם משום שכדי להגיע לרמת השירות שהציבור מעוניין בה נדרש הרבה מאוד כסף. פוליטיקאים מהאופוזיציה אהבו לזרוק משפטים פופוליסטיים דוגמת "שיקצצו מההתנחלויות", או שהם השוו עלות חד-פעמית כגון הזמנת מטוס חדש לראש הממשלה לתוספת תקציבית קבועה לתקציב, אבל זו סתם דמגוגיה. קיצור ניכר של התורים במערכת הבריאות דורש בכל שנה תוספת ניכרת של רופאים, אחיות, בתי חולים וכדומה, והפחתת מספר הילדים בכיתה בבתי הספר דורשת תוספת של מורים ומבנים. המשמעות היא אחת משתיים: או העלאת מיסים דרמטית או קיצוץ חד וקבוע של תקציבי ממשלה אחרים.

אילו היתה ישראל עשירה כמו שווייץ או שבדיה – אילו כספי הפנסיה של אזרחי המדינה היו מושקעים החל בשנות ה-1950 ביזמים מוכשרים שהיו מקימים חברות ענק בינלאומיות ולא במיזמי ההסתדרות והקיבוצים הכושלים – אולי היה לנו כסף לקצר את התורים בבתי החולים ולהפחית את מספר התלמידים בכיתות ולסלול רכבות תחתיות בכל הערים הגדולות. אבל לצערנו, אזרחי ישראל בחרו בפוליטיקאים שהעדיפו לתחזק אשליות שליטה שונות במקום זאת.

בגלל אשליית השליטה, רבים מתקשים להבין את מגבלותיה של הממשלה. הם מאמינים שמדובר בסך הכול בעניין של סדר עדיפויות, ושפוליטיקאים "שאכפת להם" יוכלו לשנות בן רגע את התמונה. הפוליטיקאים מצידם מגיבים לאשליית השליטה הזאת, ומתוך רצון לקושש קולות הם יוזמים תוכניות שאמורות להדגים את האכפתיות הזאת. במקום להיאבק בקבוצות אינטרס כדי לקדם תחרות ולהוריד את יוקר המחיה, הם יחלקו לציבור סוכריות בדמות הנחות מס, שכל מהותן היא העברת כסף מכיס אחד של הציבור לכיס אחר. במקום לנסות להפחית את מחיר הדירות באמצעות הגדלה מהירה של ההיצע, הם ינסו לקדם רפורמות מבוססות אשליות שליטה שנכשלו בשלל מדינות אחרות, כגון פיקוח על שכר הדירה, או יסבסדו את מחירי הדירות על חשבון גופים ממשלתיים חוץ-תקציביים, כפי שנעשה בתוכנית "מחיר למשתכן". במקום למשוך משקיעים זרים על ידי פישוט הביורוקרטיה והורדת מיסים, הם יחזיקו מפעלים כושלים בפריפריה בהנשמה מלאכותית ויספרו לציבור שזוהי "ציונות". וכך הלאה, בכל נושא ועניין, הם לא מוכנים לוותר על השליטה, על האשליה.

מאז קום המדינה ועד היום יש לשלוש האשליות האלה – אשליית הכסף, אשליית המגמות השליליות שאינן קיימות ואשליית השליטה – השפעה רבה הן על השיח העוסק במדיניות כלכלית והן על הצעותיהם של הפוליטיקאים ועל תגובת הציבור ואמצעי התקשורת. התפיסה הנפוצה היתה ונשארה דומה: הפתרון לכל תחלואי המשק הוא "פוליטיקאים שאכפת להם", או "שהמדינה תיקח אחריות" או בליל אחר של סיסמאות באותו הכיוון. אך זוהי שגיאה חמורה, שפוגעת ברמת החיים שלנו. הפתרונות האמיתיים לאתגרים הכלכליים והחברתיים העומדים בפני ישראל הם קשים, סבוכים וכמעט תמיד מערבים מאבק בקבוצות אינטרס חזקות. כדי להתקדם בדירוג היחסי של רמת החיים ולא רק להישאר במקום, נדרשות מודעות ציבורית וביקורתיות תקשורתית של ממש, כך שגם "הפוליטיקאים הלא נכונים" יעשו את המעשה הנכון. לא נוכל להתקדם לפני שהציבור הישראלי יתגבר על אשליותיו.

כסף כחול לבן / אורי כץ
כנרת זמורה דביר, 2022
384 עמודים

אורי כץ הוא דוקטור לכלכלה, מתמחה בצמיחה כלכלית ובמוביליות חברתית, עובד בחברת פינטק, בעל הבלוג דעת מיעוט. את ספרו הראשון "מסע האנושות" חיבר יחד עם פרופ' עודד גלאור. "כסף כחול לבן" הוא ספרו השני