פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "תור הזהב" מאת ואנג שיאובו

פרק שלישי

לא עזבתי באותו הערב. צ'ן צ'ינג-יאנג גררה אותי בחזרה וביקשה ממני להישאר בשם הידידות הנשגבת. היא הודתה שלא הייתה צריכה להכות אותי, שהיא לא התייחסה אליי יפה, אבל אמרה שהידידות הנשגבת שאני מציע היא שקר וכזב ושהולכתי אותה שולל רק כדי לחקור את מבנה גופה.

אז מה פתאום האמנת לי, אם את חושבת שאני שקרן? שאלתי. באמת רציתי לחקור קצת את מבנה הגוף שלה, אבל רק אם היא תרשה לי. אם הרעיון לא מצא חן בעיניה היא יכלה לומר לי מלכתחילה, וזה לא היה יפה מצידה להרים ידיים ולהכות אותי. היא פרצה בצחוק רועם ואמרה שהיא פשוט לא יכולה להסתכל על הדבר הזה בגוף שלי. הדבר הזה מטומטם וחסר בושה. היא לא יכולה לראות אותו בלי להתפרץ בזעם.

אפילו כשרבנו נותרנו עירומים כביום היוולדנו. המשיך לעמוד לי כרגיל, ומעטה הגומי שעליו הבהיק לאור הירח. מה שהיא אמרה עצבן אותי, וגם היא קלטה את זה. לכן היא אמרה בנימה פייסנית: תגיד מה שתגיד, הדבר הזה מכוער עד מוות, אתה לא מסכים?

הוא עמד שם כמו קוברה זועמת, ואכן לא היה המחזה הכי יפה בעולם. אני מבין שאת לא מסוגלת להסתכל עליו, אמרתי, אז בואי נרד מזה. כשעמדתי ללבוש מכנסיים, היא שוב אמרה, אל תהיה ככה. הדלקתי לעצמי סיגריה. כשסיימתי אותה היא חיבקה אותי. עשינו את זה על העשב.

עד יום הולדתי העשרים ואחד הייתי בתול. באותו ערב פיתיתי את צ'ן צ'ינג-יאנג לעלות איתי אל ההר. בתחילת הערב האיר הירח, אך בהמשך הלילה הוא שקע והשמיים התמלאו כוכבים כמו טיפות הטל של הבוקר. לא נשבה רוח באותו הערב, ודממה שררה בהר. איבדתי את בתוליי עם צ'ן צ'ינג-יאנג, אבל לא חשתי כל שמחה. כשעשיתי את זה היא לא פלטה הגה. היא רק השעינה את ראשה על זרועותיה והתבוננה בי מהורהרת. זאת הייתה הצגת יחיד מראשיתה ועד סופה. למען האמת, לא החזקתי מעמד יותר מדי זמן וגמרתי מייד. כשזה נגמר חשתי כעס מהול בדכדוך.

צ'ן צ'ינג-יאנג אמרה שהיא פשוט לא מוכנה להאמין לזה: שבאמת ובתמים חשפתי בפניה את איבר הרבייה הזכרי המכוער שלי, ככה, בלי טיפת בושה. גם הוא עצמו לא חש שום בושה וחדר זקוף קומה אל בין רגליה. אין בזה שום היגיון, שרק מכיוון שלנשים יש פתח כזה בגופן, גברים חושבים שיש להם זכות להשתמש בהן. פעם, כשהיה לה בעל, הוא היה עושה לה את זה יום-יום. היא אף פעם לא פצתה פה, חיכתה שיום אחד הוא יחוש בושה ויסביר למה הוא עושה את הדברים האלה. אבל הוא לא אמר דבר, עד שבסוף נכנס לכלא. הדברים האלה צרמו לי. לכן שאלתי: אז למה הסכמת אם לא התחשק לך? היא אמרה שהיא לא רצתה שיקראו לה קמצנית. זה בדיוק מה שאת, אמרתי לה, קמצנית. אחר כך היא אמרה, עזוב, בוא לא נריב בגלל זה. היא ביקשה ממני לחזור בערב, שננסה עוד פעם. אולי היא תיהנה. לא אמרתי שום דבר. נפרדתי ממנה עם עלות ערפילי הבוקר וירדתי מההר אל המרעה.

לא הלכתי אליה באותו הערב, אבל כן מצאתי את דרכי למרפאה. כך הכול קרה: בבוקר, כשהגעתי אל הרפת, היו כמה אנשים שלא יכלו לחכות לי וכבר פתחו את השער והוציאו את הבקר. כל אחד בחר לעצמו שור חזק וכולם הלכו לחרוש את השדה. אחד הבחורים המקומיים, סָאן מֵן-אֶר שמו, הוליך שור לבן גדול. ניגשתי אליו ואמרתי לו שנחש ארסי הכיש את השור הזה והוא לא יכול לצאת לחריש. נראה שהוא לא שמע אותי, ולכן חטפתי ממנו בבת אחת את הרסן של השור, והוא הניף את ידו באיום לעברי. דחפתי אותו היישר בחזה והוא נפל על הישבן. אחר כך רבים התגודדו סביבנו, הקיפו אותנו במעגל ודרשו שנלך מכות. בני הנוער המשכילים מבייג'ינג מצד אחד מול חבורת הצעירים המקומיים מן הצד השני מיהרו להצטייד במקלות ובחגורות. אחרי התגוששות מילולית קצרה הם החליטו שלא הולכים מכות, אבל הורו לי ולסאן מן-אר להיכנס לקרב היאבקות. סאן מן-אר לא היה מסוגל לגבור עליי בהיאבקות, ולכן הכניס לי אגרוף. העפתי אותו בבעיטה אחת לתוך המחראה של הרפת והוא נמרח כולו בחרא של פרות. הוא קם על רגליו, תפס קלשון וניסה לדקור אותי, אבל מישהו התערב והפריד בינינו.

זה מה שאירע בבוקר. בערב, כשחזרתי מהמרעה, מפקד הגדוד אמר שהִכּיתי בן למעמד האיכרים העניים והאיכרים מהמעמד הבינוני-נמוך ולכן יש להוקיע אותי באסֵפה פומבית. אני מבין שאתה רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להיכנס בי, אמרתי לו, אבל אני בטח לא האדם שכדאי לך להתעסק איתו. אני מסוגל לארגן אנשים לקטטה המונית, הוספתי ואמרתי. מפקד הגדוד אמר שאין לו כוונה להיכנס בי, אבל אימא של סאן מן-אר מרעישה עולמות ולא השאירה לו ברירה. היא אלמנה, ויש לה פֶה שלא נדע. זה מה שנהוג כאן באזור, הוא הוסיף. מאוחר יותר הוא אמר שלא נְכנס אסֵפת הוקעה אלא "אסֵפת סיוע", ושאני אַנחֶה את הערב באמצעות ביקורת עצמית. אם אתמיד בסירובי, הוא פשוט יגיד לאלמנה לפנות אליי ישירות.

האסֵפה הייתה תוהו ובוהו. המקומיים דיברו כולם ביחד ונכנסו האחד לדברי האחר, אמרו שבני הנוער המשכיל עוברים כל גבול, לא מספיק שהם גונבים תרנגולות וכלבים הם גם מרביצים. בני הנוער המשכיל אמרו, תפסיקו לבלבל את המוח! מי גנב לכם? תפסתם מישהו על חם? נרתמנו למאמץ לבנות את אזורי הסְפר, לא הִגלו אותנו לכאן כפושעים. באיזו זכות אתם טופלים עלינו כאלה האשמות? בכל הזמן הזה אני עמדתי מול כולם, ובמקום לשאת דברי ביקורת עצמית לא הפסקתי לקלל. ואז, ברגע של חוסר תשומת לב, אימא של סאן מן-אר הגיחה מאחוריי, הרימה שרפרף כבד שיושבים עליו בזמן עקירת שתילים בשדה ודפקה אותו ישר בגב התחתון שלי, בדיוק בנקודה שבה סחבתי את הפציעה. התעלפתי במקום.

כשחזרתי להכרה, לואו שיאוסה הוביל אחריו חבורה שאיימה להעלות באש את הרפת וצעקה שאימא של סאן מן-אר עוד תשלם על כך בחייה. מפקד הגדוד ארגן חבורה משלו כדי לרסנם, וסגנו הורה להעלות אותי על עגלה ולקחת אותי למרפאה. החובש אמר שאסור להרים אותי כי הגב שלי שבור, ואם ירימו אותי, הלך עליי. לא נראה לי ששברתי את הגב, אמרתי, תיקחו אותי כבר מכאן. אבל אף אחד לא העז לקחת אחריות על מצב הגב שלי, ולכן גם אף אחד לא הסכים להיות מי שיחליט אם להזיז אותי או לא ולהיות אחראי לגורלי. המשכתי לשכב. לבסוף בא מפקד הגדוד לברר מה המצב, ואמר: תטלפנו לצ'ן צ'ינג-יאנג ותזעיקו אותה הנה, שהיא תקבע אם נשבר לו הגב או לא. כעבור זמן-מה, צ'ן צ'ינג-יאנג באה בריצה. שערה היה סתור ועיניה אדומות ונפוחות, והדבר הראשון שיצא לה מהפה היה: אל תפחד, אם תהיה משותק, אני אטפל בך עד יום מותי. אחר כך היא בדקה אותי, והאבחון שלה היה זהה לשלי. הושיבו אותי על העגלה, ונסענו לקבל טיפול בבית החולים המרכזי של הקומונה.

צ'ן צ'ינג-יאנג ליוותה אותי בבית החולים באותו הלילה, והיא עזבה רק אחרי שבדקה את צילום הרנטגן וּוידאה שאין בעיה. היא הבטיחה שתבוא לבקר אותי בעוד יום-יומיים, אבל היא לא באה אף פעם. הייתי מאושפז במשך שבוע שלם, והדבר הראשון שעשיתי אחרי שהשתחררתי היה לרוץ לחפש אותה.

נכנסתי למרפאה של צ'ן צ'ינג-יאנג ועל גבי סל מתפקע מחפצים רבים מספור. העמסתי לתוכו את כל כלי המטבח הנחוצים ואוכל שיספיק לשתי נפשות למשך חודש. כשראתה אותי נכנס היא זיכתה אותי בחיוך קלוש, שאלה לשלומי ואמרה, לאן אתה הולך עם כל כך הרבה דברים?

אמרתי לה שאני בדרך לצ'ינגפּינג לטבול במעיינות החמים. היא השתרעה על הכיסא בעצלתיים ואמרה, רעיון מעולה, טבילה במעיינות חמים תוכל לרפא את הפציעה שלך. אני לא באמת הולך לרחוץ במעיינות החמים, אמרתי לה, אלא רק לעבור לצד השני של ההר לכמה ימים. אין שם כלום מעבר להר, היא אמרה, עדיף כבר ללכת למעיינות החמים.

המעיינות החמים שבצ'ינגפינג היו למעשה בורות בוץ באחד הגאיות, מוקפים מכל עבר במדרונות מכוסים עשבי פרא. היו חולים שהקימו אוהלים על המדרונות האלו והפכו את המקום לביתם. אלה היו חולים בכל המחלות שרק אפשר להעלות על הדעת. לא רק שלא הייתי מחלים שם, אלא אף הייתי עלול לחטוף צרעת. אבל מעבר להם נישאים הרים קירחים שגאיות עמוקים חורצים אותם שתי וערב. עשב ריחני מכסה את החורשות הדלילות שבמקום, ושם, היכן שאין זכר לנפש חיה, בניתי בקתת קש. אלה הרים ריקים ושוממים, שמי נחלים מפעפעים בתוכם ומרבדי פרחים מכסים אותם, מקום טוב למדיטציה ולהבראה. צ'ן צ'ינג-יאנג שמעה את הדברים ולא יכלה שלא לחייך: אז איך מגיעים לשם? אולי אבוא לבקר אותך. השארתי לה הוראות הגעה ואפילו שרטטתי למענה מפה. אחר כך יצאתי בגפי אל ההר.

צ'ן צ'ינג-יאנג לא באה לבקר אותי בהרים השוממים. הרוח העזה של העונה היבשה נשבה בלי הפסקה וטלטלה את בקתת הקש מצד לצד. צ'ן צ'ינג-יאנג ישבה על הכיסא במרפאה והאזינה לרוח השורקת, נזכרה באירועי העבר והתחילה לפקפק בכל דבר. היא התקשתה להבין איך לכל הרוחות התגלגלה למקום שכוח האל הזה, ואיך התחילו לכנותה זנזונת בלי שום סיבה, עד שהיא עצמה התחילה להתנהג כמו אחת כזאת במציאות. זה היה בלתי נתפס. צ'ן צ'ינג-יאנג סיפרה שלפעמים היא יצאה מהחדר להשקיף על הצד השני של ההר וראתה שבילים רבים מתפתלים בוואדיות ומובילים אל תוככי ההרים. המילים שאמרתי לה הוסיפו להדהד באוזניה. היא ידעה שאחד השבילים האלו יוליך אותה אליי. זה היה מעבר לכל ספק. אולם דווקא הדברים שהולכים ונעשים מעל לכל ספק הם הדברים שראוי להטיל בהם ספק יותר מכול. ייתכן מאוד שהשביל הזה לא מוביל לשום מקום, ייתכן מאוד שוואנג אר לא נמצא בהרים, ייתכן מאוד שוואנג אר כלל לא קיים.

כעבור ימים אחדים לואו שיאוסה הביא כמה אנשים לבקר אותי בבית החולים. אף אחד במרפאה לא שמע מעודו על ואנג אר, ועל אחת כמה וכמה אף אחד לא ידע לאן הוא הלך. באותם ימים השתוללה צהבת בבית החולים. חולים שלא נדבקו בצהבת נשלחו להבריא בביתם, והרופאים ערכו ביקורי בית בגדודי העבודה לפי התור. לואו שיאוסה וחבריו חזרו לגדוד, גילו שכל החפצים שלי נעלמו והלכו לשאול את המפקד אם הוא ראה את ואנג אר. מי זה ואנג אר? שאל מפקד הגדוד, בחיים לא שמעתי עליו. לואו שיאוסה אמר, רק לפני כמה ימים עוד כינסת אסֵפה פומבית כדי להוקיע אותו, והמכשפה המכוערת כמעט הרגה אותו עם השרפרף. שחזור ההתרחשויות באופן הזה רק הִקשה עוד יותר על מפקד הגדוד לרענן את זיכרונו לגביי. באותם הימים נשלח צוות רווחה לבחון את מצב בני הנוער המשכיל במקומות שבהם הוצבו, והוא התבקש להתמקד בבדיקה אם אירעו מקרים של כליאה, אלימות או נישואים בכפייה. זאת הייתה הסיבה שמפקד הגדוד שמח עוד פחות להיזכר בי. לואו שיאוסה פנה לגדוד החמישה-עשר כדי לשאול את צ'ן צ'ינג-יאנג אם היא פגשה אותי, ורמז לה בחצי פה שהיא קיימה איתי יחסים אסורים. צ'ן צ'ינג-יאנג אמרה שאין לה מושג קלוש על מה הוא מדבר.

כשלואו שיאוסה עזב, צ'ן צ'ינג-יאנג נקלעה לבלבול. נראה שרבים טוענים שוואנג אר לא קיים. זאת הסיבה שכולם הרגישו אובדי עצות. אם כולם טוענים שדבר-מה הקיים במציאות אינו קיים בוודאות, פירושו של דבר שכל מה שאנחנו רואים לפנינו הוא אחיזת עיניים. אם כולם אומרים שדבר-מה שאינו קיים במציאות קיים בהכרח – ואנג אר למשל, אם הוא לא קיים, מנין הגיע השם הזה? צ'ן צ'ינג-יאנג לא הצליחה לכבוש את סקרנותה, עד שלבסוף עזבה הכול ועלתה אליי להר.

אחרי שהמכשפה הִכתה אותי בשרפרף והתעלפתי, צ'ן צ'ינג-יאנג ירדה בריצה מההר כדי לראות אותי. היא אפילו לא הצליחה לעצור את הבכי והכריזה באוזני כול שאם לא אחלים היא תטפל בי עד יום מותה. בסופו של דבר לא רק שנשארתי בחיים, אלא גם לא לקיתי בשיתוק. זה היה מזל גדול מבחינתי, אבל כלל לא מצא חן בעיני צ'ן צ'ינג-יאנג. זה היה כמו לחשוף בפומבי את העובדה שהיא זנזונת. אילו מתִּי או לקיתי בשיתוק המעשה שלה היה מתבקש, אבל אחרי שבוע אשפוז בלבד ברחתי. מבחינתה הייתי הדמות שהיא ראתה את צלליתה יורדת בחופזה מן ההר, אדם שנשלף ממעמקי הזיכרון. לא היה לה שום רצון לעשות איתי אהבה וגם שום רצון להזדיין איתי, אלא אם כן תצוץ איזו סיבה כבדת משקל. לכן, כשהיא באה אליי, זה היה מהלך של זנזונת במלוא מובן המילה.

צ'ן צ'ינג-יאנג אמרה שכשהיא החליטה לעלות אליי להר, היא לא לבשה דבר מתחת לחלוק הלבן. כך היא הייתה לבושה כשחצתה את הגבעות שמאחורי הגדוד החמישה-עשר. הגבעות האלה היו מכוסות עשב שצמח על אדמה אדומה. בבקרים נשבה רוח מן ההרים למישורים, רוח קרה כמו שלגים נמסים הזורמים במורד ההר, ואחר הצהריים היא הפכה כיוון והייתה חמה, יבשה ומאובקת. צ'ן צ'ינג-יאנג באה אליי רכובה על הרוח הלבנה. הרוח הסתננה תחת בגדיה ומשם התפשטה אל כל גופה כמו ליטופים ונשיקות. למען האמת היא לא הייתה זקוקה לי, ולא היה הכרח שהיא תבוא אליי. פעם, כשאמרו עליה שהיא זנזונת, כשאמרו שאני המאהב שלה, היא הייתה באה אליי בכל יום. זה כן היה הכרחי אז. מרגע שהיא חשפה את עצמה בפומבי כזנזונת והודתה שאני המאהב שלה, הפסיקו לומר שהיא זנזונת, ועוד פחות מכך להזכיר את שמו של ואנג אר בנוכחותה (חוץ מלואו שיאוסה). המהלך הזה של חשיפה עצמית קבל עם ועדה כזנזונת הפחיד את כולם עד כדי כך שהם לא העזו עוד לפצות פה.

על הצוות שבא מבייג'ינג לערוך בדיקה של מצב הנוער המשכיל נודע לכולם חוץ ממני. באותם ימים יצאתי למרעה מוקדם בבוקר וחזרתי מאוחר, וגם כך סבלתי ממוניטין בעייתי, כך שאיש לא סיפר לי. אחר כך התאשפזתי ואף אחד לא בא לבקר אותי, וכשהשתחררתי מאשפוז מיהרתי מייד הרחק אל ההרים. לפני שיצאתי להרים פגשתי בסך הכול שני אנשים. הראשונה הייתה צ'ן צ'ינג-יאנג שלא סיפרה לי. השני היה מפקד הגדוד שגם הוא לא הזכיר את זה, אלא רק הורה לי ללכת להבריא במעיינות החמים. אמרתי שאין לי שום דבר (מזון, כלי מטבח וכולי), ולכן אני לא יכול ללכת למעיינות החמים. הוא אמר שהוא ישאיל לי. אמרתי לו שלא בהכרח אוכל להחזיר את החפצים שאשאל ממנו, והוא אמר שזה לא חשוב. כך מצאתי את עצמי עם לא מעט בשר מעושן ונקניקיות ביתיות שלקחתי ממנו.

צ'ן צ'ינג-יאנג לא סיפרה לי כי זה לא נגע לה. היא לא נמנתה עם בני הנוער המשכיל. מפקד הגדוד לא סיפר לי כי הוא חשב שאני כבר יודע. הוא גם חשב שאין סיכוי שאחזור אם לקחתי כל כך הרבה אוכל. לכן, כאשר לואו שיאוסה שאל אותו לאן נעלם ואנג אר, הוא אמר: ואנג אר? מי זה ואנג אר? בחיים לא שמעתי עליו. ללואו שיאוסה ואחרים היה כדאי מאוד למצוא אותי, כי יכולתי להוכיח שכולנו זוכים כאן ליחס מחפיר ושלעיתים קרובות מכים אותנו עד אובדן הכרה. למפקד היה ממש נוח שנעלמתי, כי כך היה אפשר להוכיח שאף אחד מבני הנוער המשכיל לא נחשף לאלימות. מבחינתי האישית, לא שינה הרבה אם הייתי קיים או לא. אם אף אחד לא יבוא לחפש אותי, אני אזרע קצת תירס בסביבה ולא אעזוב לעולם. בדיוק משום כך לא ממש היה אכפת לי אם אני קיים או לא.

ישבתי אם כן בבקתה הקטנה שלי והרהרתי בשאלת קיומי. למשל, אם אומרים שאני וצ'ן צ'ינג-יאנג מזדיינים, הרי שזאת הוכחה לקיומי, או במילותיו של לואו שיאוסה: ואנג אר וצ'ן צ'ינג-יאנג הורידו מכנסיים ועשו את זה. האמת היא שהוא לא ראה שום דבר. הכי רחוק שהוא יכול לדמיין זה שאנחנו פושטים מכנסיים. חוץ מזה, גם צ'ן צ'ינג-יאנג העידה שירדתי בריצה מסחררת מההר לבוש במדי צבא בצבע חאקי. לי עצמי לא היה מושג שהלכתי בלי להפנות את מבטי לאחור. לא הייתה לי שום אפשרות לדמיין את הדברים האלה, ולכן זאת הוכחה לקיומי.

נוסף על כל אלה היה הנזיר הקטן שלי שעמד כל הזמן. גם את זה לא אני המצאתי. כל עוד ציפיתי שצ'ן צ'ינג-יאנג תבוא לפגוש אותי, היא לא באה. כשהיא סוף-סוף כן באה, זה היה כשכבר הפסקתי לצפות.

תור הזהב / ואנג שיאובו
כתר, 2022
מתרגם: קובי לוי
134 עמודים

ואנג שיאובו (1997-1952) היה סופר ומסאי סיני. הוא נולד למשפחה של אינטלקטואלים, ובגיל 16, שנתיים לאחר שהחלה מהפכת התרבות נשלח בתור "בן נוער משכיל" לעבוד בחווה במחוז יונאן. לאחר מכן עבד כמורה פרטי וכפועל במפעל, למד כלכלה ולימודי מזרח אסיה, ושימש כמרצה. במקביל הוא פרסם מספר רומנים, קבצי סיפורים קצרים ואוספי מסות