פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "יום הפלישה" מאת ג'יילס מילטון

החומה האטלנטית

כ-45 קילומטרים מדרום-מערב למפקדתו של רומל, בכפר הקטן לֶה רוּסֶה ד'אַקוֹן, ישבה אירמגַרד מאייר בבוקר מאי מאוחר זה בחדר האוכל של ביתה החדש. היא ציפתה בקוצר רוח לאספרגוס המאודה שהכינה המשרתת הצרפתייה לארוחת הצהריים.

פראו מאייר הייתה צעירה, תוססת ובשלבים ראשונים של היריון. המעבר שלה לצרפת נפל עליה כרעם משמיים. היא ישבה בבית הוריה בשטוטגרט ובהתה מבעד לחלון כאשר הבחינה במכונית פתוחת גג שנכנסה במהירות אל שביל הכניסה שלת. מן המכונית יצא הנהג של בעלה ועימו הודעה מנורמנדי. כל חופשות הקצינים בוטלו, סימן ברור למתח גובר. בעלה של אירמגרד, הוברט, היה קצין בדיוויזיית הפנצרים ה-12 של הס"ס. נוכח ההגבלות החדשות, הוא ביקש שאשתו תבוא לנורמנדי. "צעד לא חוקי בעליל," הודה לימים, "אבל כבר הרבה זמן שלא יצאתי לחופשה." הוא ביקש ממנה לבוא אליו עם נהגו עוד באותו היום, "לפני שיתחילו לקרות דברים."

אירמגרד מאייר ידעה שבעלות הברית עתידות לנחות בזמן הקרוב. "כל הזמן דיברו בסביבה על אפשרות של פלישה. זה היה סוד גלוי שהאנגלים והאמריקאים צפויים להגיע בקרוב." עם קבלת ההודעה של בעלה טלפנה אירמגרד לבת דודתה וביקשה ממנה לקחת על עצמה באופן זמני את הטיפול בשני ילדיה הקטנים. ואז מיהרה לארוז כמה חפצים. "רציתי רק לראות את בעלי פעם אחת נוספת, כי לא ידענו אם ניפגש שוב."

הנסיעה ארכה שבע שעות, ובהגיעם לנורמנדי כבר ירד הערב. הכפר הקטן שבו התגורר בעלה נראה לה מקסים. לה רוסה ד'אקון ניחן בקסם פסטורלי והבית עצמו היה ציורי במידה בלתי שכיחה – היו בו סטודיו לציור וערוגות משובצות פרחים. האביב עמד להיות יפהפה. אחרי ההפצצות של בעלות הברית על שטוטגרט נראה לה הכפר "בדיוק כמו בימי השלום".

אבל האידיליה הפרטית של בני הזוג מאייר לא נמשכה זמן רב. גם פריץ ויט, מפקד דיוויזיית הפנצרים ה-12 של הס"ס, שלח להביא את אשתו לצרפת, וכמוהו עשו עוד כמה מקציניו הבכירים. עתה החליט גנרל ויט שעל כולם לחיות יחד באחוזה שהופקעה מבעליה, שאטו דה לה גילֶרי.

מעון משותף זה היה מעין פנטזיה אדריכלית מופרכת. חלונות העופרת וארובות הלבנים המפלצתיות שלו יכלו להיות גם פרי דמיונו של המלך המשוגע לודוויג מבוואריה. בנסיבות אחרות עשוי היה המקום להיות משעשע, אך המעבר הכפוי אליו הרגיז את פראו מאייר, שכן הוא לא אִפשר עוד פרטיות לה ולבעלה. "היו שם יותר מדי אנשים, ומעולם לא היינו לבדנו, ובערבים נאלצנו לדבר ללא הרף עם אחרים."

היו שתי נקודות אור בלבד. האחת הייתה אגם גדול בפארק שבו שחו להנאתם; האחרת הייתה הקצינים הצעירים והנמרצים של דיוויזיית הפנצרים ה-12 של הס"ס. אנשי גדוד הפנצרים של הוברט מאייר נראו בהחלט ראויים לתפקידם. פראו מאייר נשבתה במיוחד בקסמו של מקס וינשֶה בעל פני הנץ, שלבש תמיד "מדים שחורים מרהיבים". הוא היה מהלך בחדר ההסבה של הטירה כשהבעת בוז אדנותית על פניו, שערו הבלונדי משוח בשמן וצינה נושבת מעיניו החודרות. מקס היה גיבור הקרב השלישי על חרקוב, שבו הוביל מתקפת מחץ על קו החזית הסובייטי, ועל כך זכה בצלב האבירים, העיטור הצבאי היוקרתי ביותר בגרמניה הנאצית.

רב-אמן אחר של לוחמת שריון היה קורט "פנצר" מאייר, אף הוא בוגר החזית המזרחית, שהשמועה אמרה שהוא שהורה על הטבח בתושבי הכפר יֶפרֶמוֹבקה. אשתו הנאצית הצייתנית, שאף היא שהתה בטירה, נשאה ברחמה את ילדם החמישי. "מאייר הקטנה," היה מתלוצץ עם אירמגרד, שגם שמה היה מאייר, "הבן שלי ייוולד לפני הבן שלך!" החגיגה הייתה עתידה להיות כפולה, שכן אשתו הייתה אמורה לקבל את צלב האֵם (Mutterkreuz) כאות הוקרה על פוריותה.

בראש קבוצת קציני העילית הללו עמד הגנרל בעל העיניים החלולות פריץ ויט. הוא קנה את תהילתו בצרפת, ביוון ובחזית המזרחית, וסיפרו עליו כי שם הורה על טבח בדם קר של 4,000 אזרחים. מעשי זוועה מהסוג הזה לא נזכרו בנוכחות הגברות בשאטו דה לה גילרי. במקום זאת הגברים שעשעו את רעיותיהם בסיפורים על סופות שלג ארקטיות ועל הרעוּת המקודשת בדם של אנשי הס"ס. יהירותם המתנשאת התגלמה היטב בדמותו של אחד הקצינים, סגן ולטר קרוגר, שביטא את "ביטחונו השלם בניצחון, לכל אורך הדרך". ביטחון זה התבסס על העובדה שאנשיו קיבלו "הכשרה נאותה בארגון הנוער ההיטלראי". הם גם ניחנו ב"תחושת סדר ובמשמעת", פרט להזדמנויות שבהן גמעו קנקנים רבים מדי של סיידר חריף תוצרת נורמנדי, שאז היו פורצים בשירה פרועה של ההמנון הנאצי, ה"הורסט וֶסֶל".

בוגרי החזית המזרחית האלה היו האנשים שבהם תלה רומל את תקוותיו. הוא רצה שייכנסו לפעולה מייד עם נחיתת בעלות הברית על החופים ויילחמו בפולשים ברגעים הראשונים שבהם יהיו עדיין פגיעים ותשושים ממחלת ים. הוא הזהיר את ראש המטה שלו הנס שפיידל, שאם הפנצרים לא יצליחו "לסלק אותם מהיבשת בארבעים ושמונה השעות הראשונות, הפלישה תצליח והמלחמה אבודה". המדיניות הזאת עוררה עימות ישיר בינו לבין המפקד העליון של כוחות גרמניה במערב, פלדמרשל גֶרד פון רוּנדשטֶט, וגם עם היטלר עצמו. הם רצו לשמור את כוחות העילית לסיבוב השני.

יום אחד ביקר בעלה של אירמגרד, הוברט, במחנה סמוך של הלופטוואפה, שאנשיו היו אחראים לטיסות ביון מעל אנגליה. המפקד אמר לו שטייסיו "לא הצליחו במשך שבועות לחדור מבעד להגנות באנגליה בגלל מטוסי הקרב והנ"מ", ושהוא פשוט "לא יכול לומר באיזה שלב נמצאות תוכניות הפלישה".

הדברים האלה היו אמורים לעורר דאגה רבה, שכן הם לימדו הן על המוכנות של בעלות הברית והן על חוסר היעילות של הלופטוואפה, אבל הם לא ערערו בשום אופן את ביטחונם של הוברט מאייר ושל קציניו. הם היו סמוכים ובטוחים שיוכלו למחוץ את כוחות הפולשים בתוך שעות ספורות. הם היו משוכנעים גם ששעת ההכרעה קרובה. "זה עומד לקרות בקרוב ממש," אמר מאייר בשמץ של הנאה.

הוא רק לא ידע מתי. ולא ידע היכן.

***

היעדר המידע על כוונותיהן של בעלות הברית היה מקור לדאגה מיוחדת לפרנץ גוֹקֶל, נער-חייל תמים מצפון-מערב גרמניה. גוקל הצעיר חי בעולם שונה מאוד מעולמם של קציני הס"ס למודי הקרבות. הוא גויס לצבא בעל כורחו בדצמבר 1942, ביום הולדתו השבעה-עשר. בסתיו שלאחר מכן הוא הוצב בנורמנדי, וכאן החלו הצרות האמיתיות, שכן הוא בילה את ימיו בבונקר בטון מעל חוף סן-לורן-סיר-מֶר, בדיוק בנקודה שבה היו בעלות הברית אמורות לנחות על פי תחזיתו של רומל.

המעבר הכפוי של גוקל לנורמנדי ציין את סופה הפתאומי של ילדות שכבר צולקה ממילא בידי תוכנית הלימודים הנאצית. למרות מדי הקרב הגדולים מכפי מידותיו, פניו של גוקל עדיין לא איבדו את עגלוליותן הילדותית. המקטורן היה תלוי ברפיון על כתפיו, וכומתתו הייתה גדולה מדי לראשו. אפשר היה לחשוב שהשיער המשוטח מתחת לכומתה לוחלח ולוטף בידי אם חרדה יתר על המידה. גוקל הביישן והתמים היה מסמיק לשמע כל דיבור על נערה. במכתביו להוריו כתב על פרחים שקטף בשדות ועל חלב טרי ששתה היישר מעטיני הפרה. במיוחד העציבה אותו העובדה שהחמיץ את יום האם, "פעם שנייה שלא יכולתי לבלות את היום הזה איתכם."

28 חבריו לנשק היו ברובם נערים כמוהו. הם איישו את המתחם המרכזי של WN62 – מעוז 62 – במרחק כמה מאות מטרים מן החוף. זה היה אחד מתוך 14 מעוזים שנבנו לאורך רצועת חוף שאורכה שמונה קילומטרים בקירוב. בכל מעוז כזה הייתה שרשרת בונקרים ושוחות מחוברים ביניהם ומצוידים במחסן גדול ובו מקלעים, רובים ומרגמות. WN62, שהשתרע על שטח של כ-90 מגרשי טניס פחות או יותר, היה עצמאי וכמעט עומד ברשות עצמו כמין מבצר מימי הביניים, לרבות ביצורים שהיו מרוחקים במקצת מהבונקר המרכזי.

בגורלו של גוקל נפלה העמדה הבעייתית ביותר במערך ההגנה: הוא הוצב מטרים ספורים מהחוף, שם נדרש להשתופף בעמדת מקלע שנחצבה בשולי צוק. המקום היה קרוב כל כך לים, שגלי האביב העזים העיפו רסס מלוח מבעד לחרכי הירי. אם וכאשר יפתחו בעלות הברית במתקפתן, הוא יהיה החייל הגרמני הראשון שבו ייתקלו. הוא ידע זאת, והידיעה מילאה את ליבו אימה. משימתו הייתה לכרוע מאחורי מקלע מ"ג-42 ולרסס את החיילים המתקדמים בכדורים.

שעות על גבי שעות סרק גוקל במשקפת השדה שלו את מימיה החומים המתערבלים של התעלה וחיפש סימנים לכלי שיט של האויב. השעות הארוכות האלה היו תמיד ריקות ולא היו בהן אלא "הגלים הבאים ונסוגים". השינוי היחיד בנוף העגום הזה התחולל עם בוא השפל, אז נחשפו בהדרגה מכשולי ההגנה שהוצבו על החוף, והעלו על הדעת שלד של ספינה עתיקה שנסחפה אל החוף. בין המכשולים הללו היו ה"קיפודים הצ'כיים", שנועדו לסכל תנועה של כלי רכב משוריינים, ו"האספרגוסים של רומל", עמודים חסונים שנתקעו בחול ובראשם מוקשי טֶלֶר. כל רכב נחיתה בעל תחתית שטוחה שהיה נוגע בהם היה עולה השמימה בלהבות. אלה היו המכשולים החיצוניים ביותר של החומה האטלנטית, אותה שרשרת של מכשולים מבוצרים שהשתרעו מהפיורדים הארקטיים בצפון ועד חופי דרום צרפת. והם ניצבו שם זמן כה רב, שעד השבוע הראשון של יוני 1944 הם הספיקו להתכסות בגלימות דחוסות של אצות.

באמתחתם של אלף המגויסים הצעירים שהגנו על רצועה נידחת זו של קדמת החוף היה קלף מנצח: אמנם קו החוף עצמו היה אידיאלי לנחיתה, אך השטח שמאחוריו הבטיח שפע של קשיים לכל פולש אפשרי. מתוך חלוקי האבן שכיסו את השטח הזדקרה שורת צוקים וסלעים שהשתרעה לאורך כשמונה קילומטרים של קו החוף. המדרונות הנמוכים היו סבך של קוצים, בלתי חדירים כסוללות תיל, ובגובה רב יותר התקשו קווי המתאר של הסלעים והיו לקו ביצורים טבעי וכאוטי של צריחים מתפוררים ותעלות מחורצות. כאן, בין שיחים עבותים של פרחים צהובים, הזדקרו אל על זיזים ענקיים של אבן חול.

תפאורה דרמטית זו לא הביאה נחמה רבה לאותם מגינים צעירים, שהתלוננו ללא הרף על רעב, על געגועים הביתה ועל חוסר שינה. על גוקל העיקו נוסף על כל אלה ייסורי מצפון. "כנער קתולי טוב אני יודע מה לעשות ומה לא לעשות," כתב במכתב להוריו. אך החיים בשורות הוורמאכט זימנו לו קַטֶכיזם בעל עוצמה וולגרית כה גדולה, עד שלא היה מסוגל כמעט לחזור עליו בתא הווידוי. לשיאה הגיעה וולגריות זו בלילות האביב, כאשר הוא וחבריו לנשק היו מתכנסים בחדר התורן הגדודי בבית אחוזה שהופקע לצורכי הצבא בכפר הזעיר ל'אֶפּינֶט. מעל קנקנים של סיידר מקומי הם הקשיבו אחוזי קסם לסיפוריהם של חיילים למודי קרבות, ותיקי החזית המזרחית, שהתרברבו על מעלליהם המיניים עם זונות הצבא. גוקל טרם נישק בחורה: הוא הגיע לנורמנדי אפוף חלומות רומנטיים על התעלסות בין ערֵמות שחת עם בנות כפר מקומיות. "מפגשים מהסוג הזה," סיפר לימים, לא עלו כלל על דעתו.

הוא התקשה במיוחד כשמצא את עצמו במסבאה בחברת קבוצה של חיילים ותיקים גסי רוח. המוזגת במקום לבשה חולצה הדוקה, בעלת מחשוף עמוק, שחילצה מרעיו לנשק שפע של ניבולי פה.

"בחיי אלוהים," שאג אחד מהם, "את זאת הייתי מת לראות ערומה."

"אל תתרגש יותר מדי," התערב חברו. "בטח יש לה חותמת 'רכוש הוורמאכט' על התחת."

גוקל נעשה "אדום ממבוכה". חברו היינריך, שראה את מצוקתו, הוציא אותו משם ואמר לו לא "לשים לב לרברבנים האלה". גוקל לא חזר על הסיפורים הללו באוזני הוריו. הוא ניסה להתנחם בנוף המתעורר לחיים. באחד ממכתביו הביתה סיפר כי "יש תחושה של אביב מסביב; הטבע מפגין את כוחו בשיא השלווה". ככל שגברה עוצמת השמש החלו עצי התפוח של קלוודוס להתגנדר בשפע של תפרחות ורודות ולבנות. אבל גן עדן אינו נקי אף פעם מסכנות, ובוסתני נורמנדי לא חרגו מהכלל הזה. "מעלינו, בגובה 8,000 או 9,000 מטרים, חגו מטוסי תצפית שהותירו מאחוריהם שובל התעבות לבן."

בסוף מאי הגיע לבונקר של גוקל סגן בשם הנס הַיינצֶה לערוך ביקורת. בעודו שם התרסק על החוף מטוס גרמני שנפגע במהלך טיסת ביון נדירה מעל דרום אנגליה. סגן היינצה מיהר אל הטייס הפצוע ושמע אותו ממלמל בחוסר בהירות: "אלוהים," חזר הטייס ומלמל, "אנגליה מלאה ספינות." היינצה אמר לגוקל ולחבריו לא לדאוג, ואמר להם שאלה רק הזיות של אדם שסובל מזעזוע קשה. "אם באמת יש שם כל כך הרבה ספינות, הלופטוואפה שלנו כבר יפציץ אותן," הוסיף. ובכל זאת, ניכר בו שהמידע טלטל אותו, כי הוא חזר והזכיר לחיילים הצעירים כמה חשוב לפקוח עין על הנעשה בים.

השעות האינסופיות של ההתבוננות באופק הפילו את רוחו של גוקל. שום דבר לא הפר את המונוטוניות של הים, אפילו לא כלי שיט, שכן בשלב הזה לא הותר עוד לסירות הדייגים לצאת מנמל גרַנקאם. הוא לא ידע כמובן שבזמן שהטייסים הגרמנים בולשים אחר הנעשה מן האוויר, בעלות הברית בולשות מן הקרקע. והן עשו זאת בצורה מאוד לא מקובלת.

***

גיום מֶרקָדֶר נמנה עם אותם בני אדם נדירים שנדמה כי התברכו בכל המעלות: הוא היה נער פוסטר גאלי מרהיב בעל חוטם נשרי ושיער חלק שחור כעורב, שאל שלל מעלותיו הגופניות הצטרפה גם נחישות לנצח. מרקדר היה אלוף ברכיבה על אופניים, ושֶפע גביעי הניצחון המונחים על כרכוב האח בביתו העיד על רוחו התחרותית. ב-1936 הוא זכה בחסות של יצרנית אופני המירוץ חברת 'לה פֶּרל', וחודשים אחדים אחרי שהוחתם ניצח במירוץ היוקרתי מקַאן לרוּאַן והוכיח כי היה ראוי להשקעה הזאת. מאז ואילך היה מרקדר למעין אגדה בעיר הולדתו בּאיֶה.

בשלוש השנים האחרונות ניצל מרקדר את מעמדו למטרות טובות. הוא רכש את אהדת הגסטפו המקומי ואז ביקש רשות להמשיך באימוניו לאורך כביש החוף בין קוּרסֶל-סיר-מֶר לגרנקאם, מרחק של כ-60 קילומטרים. רשויות הצבא הגרמני הכריזו על כביש זה כמחוץ לתחום, מסיבות מובנות: זו הייתה נקודת הגישה המרכזית לכל ביצורי החומה האטלנטית.

כה גדול היה קסמו האישי של מרקדר, שהותר לו להשתמש בכביש הזה. החיילים שראו אותו על אופניו לא ידעו שהוא חורת בזיכרונו כל מצדית, כל בונקר וכל עמדת מקלע. זה היה espionage de folie: מרקדר היה המרגל היחיד בהיסטוריה שאסף מידע תוך כדי רכיבה באופני מירוץ מתוצרת לה פרל כשהוא לבוש במכנסיים קצרים קלים וחולצת סריג צמודה לגופו.

הוא נשא עימו תמיד את המסמכים הדרושים, מאושרים וחתומים בידי הגסטפו, ואף על פי כן היה ער לסכנות האורבות לו. "פעמים רבות נעצרתי סמוך לפּוּאַנט די אוֹק, אזור שהיה נתון לפיקוח מוגבר, והיה גם רחוק מאוד מביתי." בתוך מכנסיו נטמנו תוכניות ותרשימים, שאילו התגלו היו מביאים אותו ללא ספק אל הגרדום.

באביב 1944 כבר היו מאחורי מרקדר יותר משלוש שנות איסוף מידע מודיעיני, ומעגל הסוכנים שלו, כולם אנשי הארגון האזרחי והצבאי של קלוודוס, פעל כמו גלגלי שיניים משומנים במערכת הילוכים של אופני מירוץ. מרקדר עמד בקשר עם קרוב ל-90 סוכנים, בהם שלושה ז'נדרמים וקומץ עובדי רכבת. הראשונים דאגו לו לתעודות זהות עבור "סוכנים במצוקה" והאחרונים פקחו עין על תנועות החיילים. גם האיכרים לא טמנו ידם בצלחת. מרקדר זכה לאמונם של מקומיים כמו ז'אן קוּליבֶּף וז'אן פּיקוֹ ש"יכלו לנוע באזור הכפרי בלי לעורר חשד". הם עשו עבודה רבת ערך בהבאת "מידע חשוב על שדות מוקשים, על מערכי הגנה הרחק מהחוף, ועל הסוג והחשיבות של יחידות שונות ושל מצבורי תחמושת".

ברגע שהועבר אליו המידע החדש במלואו, היה מרקדר רוכב אל המפקדה המקומית של תנועת הרזיסטנאס ברחוב סן-מאלו מס' 1 בבּאיֶה, שם נאספו הדיווחים ונמסרו למהנדס מקומי בשם אֶזֶ'ן מֶלאן. מלאן שידר את הידיעות בקשר לאנגליה, שם הן עובדו בידי אנשי מִנהלת המבצעים המיוחדים והועברו למפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית. יום או יומיים אחרי שמרקדר היה רוכב לאורך כביש החוף של נורמנדי, כבר היו בידי אדריכלי מבצע אוברלורד הידיעות הטריות ביותר על ביצורי החוף הגרמניים.

חשיבותו של המידע הזה הייתה עצומה, שכן הצלחתו או כישלונו של יום הנחיתה היו תלויים בהסתערות על קו החוף מתוך הים. מרקדר ידע שמספר גדול של אנשים – יותר משני מיליוני חיילים – הוצבו ברחבי אנגליה לקראת העברתם לצרפת. חייהם של רבים מהחיילים הללו, ובוודאי חיי החיילים בגל הראשון של ההסתערות, היו תלויים בנכונות המידע שסיפקו הצרפתים.

ביום שישי 2 ביוני עלה גיום מרקדר לרכבת הנוסעת לפריז, שם היה עתיד לפגוש עורך דין בשם רובר דֶלאנט, אף הוא יליד נורמנדי. יכולותיו של דלאנט חרגו בהרבה מפתרון סכסוכים משפטיים. זה יותר משלוש שנים שהוא ניצח על הפעילות של אנשי הרזיסטאנס באזור קלוודוס – אנשים שמרקדר היה המוצלח שבהם. עתה היו בפיו חדשות סנסציוניות עבור בן חסותו הצעיר: הוא בישר לו שנחיתת בעלות הברית קרובה מאוד. זאת ועוד, הוא אמר שהתאריך המדויק של הנחיתה ישודר בבי-בי-סי כאחת ממאות messages personnels (הודעות אישיות) מוצפנות ששודרו בכל ערב. כל אחת מההודעות האלה העבירה מידע לאנשי הרזיסטאנס.

ההוראות שמסר דלאנט למרקדר היו ספציפיות מאוד. "בכל מה שנוגע לאזור שלנו," סיפר מרקדור לימים, "היה עלינו לחכות בשידור של שש וחצי בערב למילים Il fait chaud à Suez [חם בסואץ]. ההודעה נועדה להיות משודרת מייד שוב. אחר כך נועדה לבוא הודעה נוספת, Les dés sont jetés [הפור נפל], אף היא פעמיים."

ברגע שיישמעו שתי ההודעות הכפולות הללו, יהיה על מרקדר להודיע לחבריו ברזיסטאנס כי נחיתת בעלות הברית עומדת להיפתח. זה יהיה האות בשבילם להתחיל במעשי חבלה, פיצוץ גשרים וניתוק כבלי תקשורת. זה יהיה גם האות לכך שיום הנחיתה הגיע סוף-סוף.

יום הפלישה / ג'יילס מילטון
כתר, 2022
תרגום מאנגלית: סמדר אביב
448 עמודים

ג'יילס מילטון הוא סופר אנגלי. הוא חיבר שלושה רומנים, ארבעה ספרי ילדים ו-15 ספרי עיון