פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "ילדה רעה" מאת נעמי לויצקי

מכשפות

יום אחד היא רואה בידו של יוחי משהו שחור וארוך.

"מה זה, יוחי?"

"זה נחש."

"אימאלה!!"

"אל תפחדי, הוא מת."

"תראה לי."

יוחי מושיט אליה בשתי ידיו את הנחש השחור שראשו המת שמוט.

"איכסה... מגעיל... מה תעשה איתו?"

"לא יודע."

"אולי נשים אותו בחצר של נְיוּסי נני?"

הבית מעבר לכביש, מול ביתה שלה, מוקף בגינה רחבת ידיים עם עצי פרי וכלובי עץ גדולים שבהם מתרוצצות ארנבות. גן עדן לילדים. אילוֹנְקָה סֶרְקֶס ובעלה, שניהם טכנאי שיניים, עובדים במרפאה שלהם בעיר והילדים מתגנבים לגינה, משחקים עם הארנבות ומפלחים מן העצים תפוחי-בוסר חמוצים, ובחודשי הקיץ שזיפים ומשמשים. כאשר אימא של אילונקה, שמתגוררת איתם, מגלה את הפולשים הקטנים ויוצאת אליהם, נשמעת קריאת אזעקה:

"זהירות ניוסי נני המכשפה!!"

הילדים מכנים את אימא של אילונקה המכשפה ניוסי נני, שפירושו בהונגרית גברת ארנבת. הם בורחים והיא דולקת אחריהם וצווחת, "אני יראה לכם, אני יראה לכם!" בעלה אָלְמַר, מעין המפטי דמפטי חביב שלובש תמיד מכנסיים רחבים עם שלייקס ויש לו כרס ענקית כמו הר, מנסה לפייס את הילדים שהזקנה הבריחה והוא יוצא אל הגינה, בידו קופסת פח גדולה עמוסה בסוכריות בכל מיני צבעים וקורא לילדים לחזור. הם באים בהתגנבות יחידים ובזהירות רבה נוטלים מלוא החופן מן הקופסה. כשפיהם גדוש סוכריות מציצה, הרבה מעבר לכל קיבולת הגיונית, הם מדקלמים לו בקצב, ממרחק בטוח כמובן:

אלמר – עכבר קטן לכל חור הוא נכנס.

"המכשפה" ניוסי נני מותירה רושם עז על הילדה. בלילות היא מופיעה בחלומותיה עם כובע שחור ומחודד והיא ניצבת ליד סיר ענק, מערבבת בכף עץ ענקית את המרקחת הרותחת בסיר ומבשלת בה ארנבות. בהיעדר ידה המלטפת והמנחמת של אימא, עולמה של הילדה שבור והמבוגרים בו מפחידים. ביום היא משתובבת עם חבורת הילדים, בלילה היא נותנת דרור לחרדותיה, חולמת על מכשפות ומפלצות חורשות רע. בבוקר תתעורר ותגלה שהסדין שלה רטוב.

משני הזקנים בביתה היא מבועתת. טרי נני, כמו תמיד, חסרת סבלנות, מרירה ונוזפת, ופישטו באצ'י ממשיך לרחף סביבה כמו רוח רפאים עם שפם והיא חשה שהחיים פלטו אותה כמו עיגול שעולה מן הסיגר שהאבא החדש שלה מעשן. נחמה היא מוצאת באוכל. בממתקים ובגלידות שאימא שלה מרעיפה עליה כפיצוי ובמאכלים המשובחים של ציני קלופפר, הבשלנית של השכונה, שהמטבח שלה תמיד פתוח וכל אחד יכול לבוא לאכול. והגרגרנית הקטנה באה וטורפת מכל הבא ליד, בנימוס רב כמובן, שכן אימא שלה הקפידה כבר בגיל שלוש ללמד אותה שימוש נכון, "אירופאי" כלשונה, בסכין ובמזלג. והיא טועמת מנה הגונה מן הגולאש ההונגרי העסיסי ומן הכרוב הממולא בבשר טחון ואורז והוא טבול ברוטב פפריקה שלא מן העולם הזה, ובעיקר היא חוגגת על הסִילְבָאש גוֹמְבּוֹץ, אותן כופתאות מדהימות מבצק תפוחי אדמה שבכל אחת מהן חבויה הפתעה מתוקה: קוביית סוכר שנמסה לתוך שזיף שחור ועסיסי. ברור שהיא הולכת ותופחת, הולכת ומשמינה. בתמונות שאמצא כעבור שנים במעטפה החומה במעמקי המגירה בסלון, אראה איך ילדה נחמדה וחייכנית עם תלתלים שחורים וגומות חן הופכת לילדה שמנה וחמוצת פנים עם קמט דאגה מתמיד בין עיניה. במשך רוב שעות היום היא זוממת איך לחלץ את עצמה מביתם של זוג הזקנים בשכונה המעיקה.

יום אחד היא מוצאת בבית זוג מספריים והיא נוטלת אותם בידה, מטפסת על שרפרף באמבטיה כדי שתוכל להגיע לגובה המתאים ולהביט במראה הקטנה והדהויה שמעל לכיור, והיא גוזרת וגוזרת את תלתליה השחורים כאחוזת אמוק. עכשיו השיער שלה נראה כמו מבנה גיאומטרי בלתי מפוענח והפוני העקום שעיצבה לעצמה סוחט שוב מטרי נני זעקת "יוי אישטנם" ואימא שלה מוזעקת מייד ומטיסה אותה בטקסי למספרה בניסיון נואש לתקן את הקטסטרופה. שנים אחר כך אבין שעל אף שהילדה הרעה ההיא סיגלה לעצמה שיטות לחימה וכישורי הישרדות, היא אף פעם לא למדה איך לאהוב.

בחורשת האורנים ישנה פינה רחוקה ובה עץ אורן אחד גדול ולצידו גל אבנים. לשם הילדה הולכת כאשר רוחה עכורה במיוחד והיא רוצה להתבודד. עם פתיחת שנת הלימודים, ביום הראשון בבית הספר, מחלקים לתלמידים מחברות חומות. על התלמידים לחתוך במספריים כל מחברת לרוחבה, בדיוק באמצע, כדי ליצור ממחברת אחת שתי מחברות לצורכי חיסכון בנייר. ליד גל האבנים הילדה תולשת חצי דף מחצי המחברת שקיבלה בבית הספר והיא כותבת לעצמה מדי פעם מכתב קטן. את חצאי הדפים היא מקפלת ומחביאה בתוך הנקיקים שבין האבנים.

"הייתי חולה, היה לי עבאבואות רוח וחום גבוה וזה נורא גירד לי. אימא שלי באה כל יום לבקר אותי ואמרה לי שאסור לגרד את הפצעים, כי זה ישאיר לי סימנים ואני לא יהיה יפה".

"אתמול נפלה לי שן. השן התנדנדה והתנדנדה ואימא שלי באה וקשרה חות לשן שלי ולידית של הדלת וסגרה במכה חזקה את הדלת והשן שלי עפה לי".

כעבור הרבה שנים, קרוב לארבעים, אני פותחת את התיבה הסודית של אימא. מסמכים חשובים ומכתבים אישיים היא תמיד שמרה בקופסת הסיגרים שאבי קיבל במתנה מקובה. את הקופסה היא הטמינה עמוק בתוך המדף העליון בארון הבגדים שבחדר השינה. קופסה מלבנית מהודרת עשויה בקפידה רבה משני סוגי עץ: אלון ואדר סגול, פס כהה, ופס בהיר שמעטרים אותה לכל אורכה והיא מרופדת בקטיפה בצבע בורדו. על המכסה, בחלקו הפנימי, מוטבע לוח נחושת שעליו חרוט:

SPECIALLY MADE FOR ASHER LEVITSKY

הקופסה ננעלת במין מנעול קסמים, "יש לזה טריק ובכלל לא פשוט לפתוח אותה," אמרה לי אימי ואני מצליחה לפצח את קוד הפתיחה בלא כל מאמץ ותוך דקה הקופסה מונחת על המיטה פתוחה. בין שלל מכתבים ומזכרות שראוי לשומרם, אני נתקלת במעטפה חומה קטנה, בלויה עד מאוד ומקומטת כמו פניו של זקן בן מאה בקווקז. המעטפה מקופלת ומחוזקת היטב במהדק. אני פותחת בזהירות את המעטפה, שנדמית ריקה, ולתדהמתי מתוך המעטפה מתגלגלת על הסדין שן חלב קטנטנה. נשימתי נעתקת מעוצמת ההתרגשות. מי היה מאמין שאימא שלי תשמור במשך כל השנים הללו את אותה שן ראשונה שנעקרה בעזרת הדלת.
ּ
בשל היותה צעירה משאר בני כיתתה, גם השיניים שלה התחלפו באיחור, וכאשר סוף-סוף היא מגיעה לבית הספר עם חור במקום שקודם הייתה בו שן, ולחבריה כבר חסרו שתיים ואפילו שלוש שיניים, מוחאים לה כפיים ואומרים לה שעכשיו היא נראית כמו המכשפה שגרה בבית המוזר בבַּקעה. מנין צצה כך לפתע האגדה על המכשפה ההיא בבית הנמוך והמוזר בבקעה? איש אינו יודע, אולם רחוב דרך חברון ספוג באגדות מפחידות כמו אותה שמועה שעשתה לה כנפיים על האיש עם העגלה שחוטף ילדים ברחוב והופך אותם לנקניקים. הילדה נוטה להאמין באגדות. עבורה, כבר בגילה הצעיר, חוקי המגע עם העולם סביבה מבוססים על מאבק מתמשך, וברחובות ירושלים היא פוגשת טיפוסים מוזרים שרק מזינים את החרדות שלה. לוֹפְּקֶה לופקה, שקוראים לו כך משום שהוא הולך ברחוב וצועק "לופקה לופקה", הוא איש גדול ומפחיד לבוש בלויים וכאשר נחה עליו הרוח הוא נותן לעוברים ולשבים מכות בראש בחפץ כלשהו שהוא נושא עימו; ופֶייפַלֶה ורוֹזָלֶה, איש ואישה, שאוספים ברחוב ערימות של עיתונים ישנים וקרטונים ומתכסים בהם והילדה רואה את הר הקרטונים מתקרב אליה והיא נצמדת בבהלה לאימא שלה; וכמובן "קשר לאחד" שמהלכת לה ברחוב ומנהלת עם עצמה ועם בורא עולם שיחות קולניות. ולעיתים תפנה אל עוברים ושבים ותכריז: "אני שולמית קשר לאחד מן השמים ומן הארץ וסוס קטן וחמור גדול." אז בעיר כזאת אפשר לא להאמין באגדות?

מדי יום, בדרכם חזרה הביתה מבית הספר, הולכת חבורת הילדים יחד ברחוב דרך חברון. מרטי והילדה הולכות עם כמה חברים מהכיתה שגרים בשכונת אבו טור. בנקודה מסוימת ברחוב מתפצלות הַדרכים. קבוצת אבו טור ממשיכה ישר ומרטי והילדה חותכות מזרחה ועולות דרך שדה השִיבולִים היבשות ומחנה אלנבי לשכונת צפון תלפיות. בדרך, יום אחרי יום הם חולפים על פני הבית הנמוך והמוזר של המכשפה בדרך חברון. הילדים מעולם לא ראו אותה. השמועה שבבית החד-קומתי ההוא, מצד שמאל, קצת אחרי בית הספר, גרה מכשפה, ריחפה באוויר כמו צפלין ענק ומאיים, וכשחלפו על פני הבית, בצידו השני של הכביש כמובן - מעולם לא העזו להתקרב לבית עצמו - הם פתחו כאיש אחד בריצה מהירה.

הילדה מספרת לאימא שלה על המכשפה ועל הבית המוזר שנראה כמו הבקתה של המכשפה מהסיפור על הנזל וגרטל, רק שהוא לא עשוי ממתקים, והאימא של הילדה צוחקת, "נו באמת, אלזי, את הרי ילדה חכמה, את יודעת שאין מכשפות באמת," והילדה אומרת שהיא דווקא מכירה די הרבה מכשפות. והאימא, משועשעת מן התשובה השנונה, צוחקת. ביום הולדתה היא עורכת לילדה מסיבה בבית קפה פטר שבמושבה הגרמנית. בית הקפה בן שני החדרים נמצא בקומת הקרקע של מבנה טמפלרי קטן באחת מן הסמטאות הקסומות שמתפתלות מרחוב עמק רפאים, והוא מוקף בסבך ירוק שזור בגדר עץ וגינה מרהיבה עם עצי אורן גבוהים וצמחייה ענפה, ובגינה פזורות שמשיות בד צבעוניות. לא מקום שגרתי לערוך בו מסיבת יום הולדת לילדה בת שש, אבל מוסד ידוע בירושלים וחביב במיוחד על האימא של הילדה. היא מבקשת מאלברט, השף קונדיטור השווייצרי של קינג דייוויד, להכין לילדה עוגת יום הולדת על פי האגדה על הנזל וגרטל, "יא, הנזל אונד גרטל, קיין פרובְּלם, לא בעיה," הוא מחייך. אלברט והאימא של הילדה תמיד מדברים ביניהם גרמנית. כשהעוגה תהיה מוכנה דאוד, החבר של הילדה, יארוז אותה בזהירות רבה בתוך קופסת קרטון מיוחדת ולופטי, הנהג של המלון, יסיע את העוגה לבית הקפה. הילדים, חבריה של הילדה מהכיתה והשכונה, מגיעים למסיבה ועל השולחן המרכזי של יום ההולדת מונחת עוגת שוקולד ענקית והם אינם מסוגלים להסיר ממנה את מבטם. מעולם לא ראו דבר כזה. על משטחה הדק של העוגה בנה אלברט קומה נוספת בצורת בית כפרי קטן, פיסול משוקולד של בקתת המכשפה שפיתתה את שני הילדים הקטנים.

אולם הגרועה מכל המכשפות היא דודתה החדשה יפה. בכיתה ב', החלילית איבדה משהו מקסמה, והיא לומדת לנגן על פסנתר. פעמיים בשבוע, אחר הצהריים, מגיע הטקסי לשכונה כדי לקחת אותה לשיעור פסנתר אצל יפה, אחותו של האבא החדש שלה. אף על פי שבשכונה יש מורה לפסנתר, אלישבע שמה והיא גרה בבית המשותף בקצה השכונה, אימא של הילדה מעדיפה לשלוח אותה בטקסי לרחוב המלך ג'ורג, שם מתגוררת יפה בגפה בדירתו של אחיה, אביה החדש של הילדה. בחלוף הזמן היא תבין שזו הייתה פוליטיקה פנים-משפחתית והאימא שלה ביקשה כך לשמור על מידה של שלום בית עם גיסתה העוינת. ממילא יפה נתמכה על ידי אחיה, והאימא של הילדה העדיפה לשלם לה עבור שיעורי הפסנתר לילדה, "לפחות שתעשה משהו בשביל הכסף שהיא מקבלת."

יפה מפחידה את הילדה עוד יותר מניוסי נני והמכשפה מבקעה גם יחד. שערה, שחור כפחם מלא ושופע, שפתיה אדומות כדם, והצבע הלוהט מכתים את שיניה. חיתוך דיבורה קשוח וקצוב מאוד, מעין סטקטו חד בלשון מוזיקלית, ואף על פי שגדלה בארץ, נלווה לדיבורה רמז של מבטא רוסי. היא חמורת סבר ויש שמכנים אותה "טיפוס". הילדה תכנה אותה "מכשפה מרשעת".

הילדה מתיישבת על הכיסא המלבני השטוח במקום שבו ישב לפניה איזה ילד מסכן אחר שסיים זה עתה את השיעור. יפה שולפת מכיסה מראה קטנה ומורחת על שפתיה עוד שכבה מן האדום הלוהט הזה והיא מתיישבת ליד הילדה שכבר שלפה מתיק קרטון את הפרטיטורה והניחה אותה על הכן.

"נו, התאמנת בבית?"

"בטח," עונה הילדה. הפסנתר בביתה של בתיה עומד לרשותה וכמעט מדי יום, לקראת ערב, היא מתייצבת שם כדי להתאמן. היא אוהבת לנגן, וכמו כל דבר אחר בחייה, גם נגינתה אינטואיטיבית ולא ממושמעת והיא מתעבת את ערימת תרגילי הסולמות שיפה מעמיסה עליה כשיעורי בית. לָצִי, אבא של בתיה, משגיח עליה בזמן הנגינה וכאשר נחה עליו הרוח הוא מתיישב לצידה ומנגן איתה בארבע ידיים את "צ'ופּסטיקס". או אז הילדה פורחת ונוקשת בעליצות על הקלידים בשתי אצבעות את הוואלס הקצבי.

"בואי נראה מה את יודעת לעשות," אומרת יפה בטון מאיים, והילדה המהופנטת מתקשה להסיר את מבטה מן הכתמים האדומים על שיניה.

"נו," היא דוחקת בה והילדה מתחילה לנגן...

"לא לא לא!! איפה הקצב שלך, מי לימד אותך לנגן כך, לא אני!"

היא מנגנת שוב את "פור אליס" של בטהובן, אצבעותיה הקטנות מגושמות עדיין והן נעות בכבדות מסוימת על הקלידים ואז..."לא לא לא!!! את מנגנת מהזיכרון, תקראי תווים, כמה פעמים אמרתי לך שאת חייבת לקרוא תווים, צריך לנגן את זה ככה, לללה לה לה." יפה שרה ומריצה בקלילות אצבעות גרומות על הקלידים והילדה חושבת כמה חבל שהיא לא הביאה לכאן את הנחש השחור המת של יוחי. הרעיון משעשע אותה והיא מצחקקת ויפה תכף נוזפת, "זה לא מצחיק, את צריכה להיות רצינית". בתום השיעור יחזיר אותה הטקסי לשכונה הנידחת והיא תרוץ לפינה שלה בחורשת האורנים ותכתוב לעצמה מכתב קטן.

"יפה הזאת מחשפה ומרשעת והיא מעצבנת אותי נורא וגם אימא שלי לא סובלת אותה בכלל. היא לא אומרת לי את זה אבל אני יודעת".

ביום שבת בתשע בבוקר מגיע פנחס רבינוביץ'. מכונית השברולט בל-אֵיר בצבעי לבן ובורדו עוצרת בחריקת בלמים ליד הבית ברחוב כספי והילדה כבר מחכה לו ברחוב חסרת סבלנות ונרגשת, מעבירה את משקלה מרגל אל רגל. כאשר היא מבחינה במכונית המתקרבת היא מנתרת במקומה. לבושה במכנסי התעמלות כחולים, חולצת טי מפוספסת וכובע טמבל כחול ובידה היא נושאת תיק בד קטן ובו בגד הים ובגדים להחלפה. הם נוסעים לחוף הים באשקלון. במושב האחורי של המכונית כבר יושבות בנותיו של פנחס, אורנה ונורית, והן מקדמות את פני הילדה בצהלות של שמחה. בדרך לים יאספו את האבא החדש של הילדה ממלון קינג דייוויד. המכונית הצבעונית גולשת בקלילות לתוך כביש הגישה המקוּרה שמתעקל עד לפתח המלון ונעצרת לפני הדלת המסתובבת. "הוא לא פה, הוא הבטיח לחכות לנו למטה," רוטן פנחס ומוציא את ראשו מן החלון ופונה אל השוער, "ראית את אדון לויצקי, הוא עוד לא ירד?" שמעון, השוער היווני, לבוש מדים כהים עם תפרים אדומים במכנסיים ובז'קט ולראשו כובע מצחייה כמו של שוטר, מביט לתוך המכונית ומבחין בילדה, "אה, שלום נעמי הקטנה, מה שלומך היום, את נוסעת לים?" ורק אחר כך הוא מתפנה לענות לפנחס, "אני חושב שאדון לויצקי עוד לא ירד, אני בודק." הוא נכנס למלון בהליכה נמרצת ופנחס מפטיר, "האיש הזה תמיד מאחר לכל מקום, זו מחלה אצלו." שמעון השוער חוזר למכונית ומכריז, "אדון לויצקי אומר שעוד שלוש דקות הוא מגיע."

מזה מספר שבועות הפך המסע של יום שבת לים באשקלון למעין מסורת של שתי המשפחות. מדי פעם גם האימא של הילדה ורחל, רעייתו של פנחס, מצטרפות ואז מוזמנים גם אורחים נוספים, חברים כמו מלכה'לה וסידני רום. היא, יפהפייה ירושלמית ידועה בעלת קסם אישי רב ושלוש הילדות שמחות לבלות את היום בחברתה, והוא, דיפלומט בכיר במשרד החוץ, איש נעים הליכות, חייכן ושופע הומור בריטי. הפעם הזאת, כמו במרבית השבתות, האימא של הילדה ורחל מעדיפות לישון עד לשעה מאוחרת ואחר כך לבלות יחד ולרכל. האימא של הילדה ממילא נרתעת מפני החשיפה לקרני השמש. השמש החזקה מהלכת אימים על עורה הבהיר המנומש ועושה בו שמות, ואילו רחל תמיד תעדיף לבלות שבת שלווה ללא נוכחותו המעיקה של בעלה.

שמעון השוער פותח את הדלת ליד הנהג ומכריז, "הנה, אדון לויצקי הגיע, בוקר טוב, אדון לויצקי, תבלו טוב." "תודה," הוא משיב ומתיישב ליד פנחס. לבוש מכנסי חאקי בהירים וחולצה לבנה דקיקה שמכסה את חגורת מכנסיו, ומתוך כיס החולצה מזדקר הסיגר הקובני, שבלעדיו הוא לא יוצא מן הבית. סיגר מסוג Romeo & Juliet עם תווית נייר צבעונית ועליה כתוב : Specially made for Mr. Asher Levitsky . הוא מפנה את ראשו לאחור ומדביק נשיקה גדולה וקולנית על לחיה של הילדה שגוחנת לעברו וכורכת את זרועותיה סביב צווארו, "היי, נעמי הקטנה, מה נשמע אצלך?" מאז שהדביק לה את הכינוי "נעמי הקטנה", כל עובדי קינג דייוויד, ללא יוצא מן הכלל, מכנים אותה "נעמי הקטנה". הציפייה לבילוי יום שלם בחברתו של אביה החדש, הרחק מן השכונה הנידחת ומזוג הזקנים, ממלאת אותה בתחושה נעימה של חום שכה חסר לה, ואפילו שיעורי הפסנתר אצל יפה נסבלים עכשיו. "מה הבאת איתך בתיק?" היא שואלת. "כלום, מה פתאום שאביא משהו," הוא עונה והיא צוחקת. היא יודעת שהוא מחביא הפתעה, אולי ספר, אולי תנ"ך. תמיד ינצל את הזמן הזה שלהם יחד ללמד אותה משהו חדש.

בחוף הם פורקים את המטען, אוהל גדול עם מוטות ענקיים בחזית, גלגל ים, כדור ואבטיח. הבנות כבר משתוללות בחול, רצות עם הכדור ושועטות לתוך המים, כמובן רק אחרי שהתמרחו כהוגן, מכף רגל ועד ראש, במשחת הוולווטה. פנחס מעמיד את האוהל, תוקע את המוטות, פורש את השמיכות וקובר את האבטיח עמוק בתוך החול הלח סמוך לקו המים כדי שיישאר קר. אחר כך יעבור עם מקל ויחרוש את החול הלח כדי לגלות אותו מחדש. האבא של הילדה משתרע על שמיכה באוהל, שולף את הסיגר, קוטם את קצהו, מצית אותו ולוקח שאיפה עמוקה של עונג. "פנחס, אתה רוצה סיגר? הבאתי אחד גם לך," והילדה מבחינה מרחוק שהוא שולח יד לתוך התיק ומוציא מתוכו ספר, "נורית, אורנה, בואו, דוֹד אשר הכין לנו הפתעה." היא עדיין מכנה אותו דוד אשר. הילדות רצות אל האוהל ונשכבות לצידו על השמיכה והוא מתחיל לקרוא להם מתוך אליס בארץ הפלאות באנגלית: "אליס התחילה להתעייף מלשבת לצד אחותה...", הוא קורא בקולו העמוק, שלוש הילדות מבינות אנגלית ורק פה שם שואלת אחת מהן לפירושה של מילה כזאת או אחרת והוא מסביר וממשיך לקרוא: "פעם או פעמיים הציצה לספר שאחותה קראה, אבל לא היו בו תמונות וגם לא שיחות, ומה הטעם, חשבה אליס, בספר שאין בו שיחות ותמונות?..."

"בספר הזה יש תמונות?" שואלת הילדה.

"יש בו איורים," הוא עונה ושלוש הילדות שואלות יחד במקהלה, "מה זה איורים?" והוא מדפדף בספר ומראה להן את האיור של הארנב הלבן ואחר כך הוא מראה להן את האיור של אליס לוגמת מן הבקבוק שכתוב עליו "שתה אותי" ואת אליס מתמתחת וצומחת לגובה רב והצוואר הארוך שלה דומה לצוואר של ג'ירפה והילדות נקרעות מצחוק ועכשיו הן יודעות מה זה איור.

לימים, כאשר אצא למסע החיפוש אחר עברי, אנבור בארגזים ובארונות ואמצא אי שם באחת המגירות גם תמונות אחדות מאותן שבתות משפחתיות מופלאות בחוף הים באשקלון, אבין את גודל השבר, שכן בתמונות הללו הילדה נינוחה, מחייכת ושמחה. באחת מן התמונות היא נראית מתרפקת על אביה החדש, כמי שיודעת שבעוד שעות אחדות היא תוחזר לשכונה הנידחת ולזוג הזקנים והיא תשוב להיות ילדה רעה.

אחרי שזללו תירס חם, שהוגש להם כשהוא מונח, עסיסי ולוהט, על עליו הגדולים והמוכר זרה עליו מלח מתוך קופסת שימורים ריקה שחורר בה חורים, קינחו בארטיק וניל-שוקולד ובאבטיח הקר, שפנחס חפר מתוך החול, הם אוספים את חפציהם, נפרדים מהמציל מֶנְדָלֶה וחוזרים לירושלים. באותה שבת מתמזל מזלה של הילדה והיא מוזמנת לבלות את שארית היום עם הוריה בקינג דייוויד ואולי אפילו לאכול ארוחת ערב. היא נכנסת למלון, מנפנפת בחטף לעבר עובדי הקבלה, וכבר רצה למדרגות, מדלגת שתיים שתיים, נעזרת מעט במעקה הברזל המפוסל, עד לקומה השלישית ושם, מצד שמאל בקצה המסדרון סוויטה מספר 317. והיא כבר יודעת. אימא שלה תפתח את הדלת, חיוך רחב וזוהר, נשיקת פרפר ו"סֶרְבוּס אלזי, הוֹג' ווג'? מה שלומך, ואיך היה בים."

***

הסלון רחב הידיים בסוויטה עשיר למראה. מרופד כולו בשטיח מהודר מקיר לקיר בצבע בז' והעיר העתיקה, נצורה בתוך החומה, נשקפת במלוא הדרה מבעד לחלונות גדולים מעוטרים בווילונות משי שופעים בצבע חאקי בהיר. הספה והכורסאות בשילוב של צבעי חאקי, זית ובורדו, שולחן עץ עתיק לצד הספה ועליו מונח כד עם פרחים ושולחן קפה מלבני ועליו קערת פירות גדולה, מאפרה מזכוכית קריסטל וכמובן קופסת הסיגרים של האבא החדש של הילדה, והיא עמוסה סיגרים בגדלים שונים, וכולם עם התווית המיוחדת עבורו. הסיגר הקובני כבר מזמן הפך סמלו המסחרי. יש לו בפריז לקוח שעושה עסקים עם ממשלת קובה והוא זה שמופקד על אספקת סיגרים סדירה.

בבוקר, בצאתו לעבודה, באיחור כמובן, הוא ישלוף מן הקופסה סיגר ויטמין אותו בכיס הקדמי של הז'קט, ובערב, כשייצאו לבלות, יעדיף סיגר קוהיבה בגודל צ'רצ'יל. הוא ימשש אותו בין אצבעותיו סמוך לאוזנו, יקשיב בריכוז רב לרשרוש שעולה מבין עליו ויהנהן בסיפוק, אחר כך יעביר אותו בזריזות מעל לשפתו העליונה, ישאף את הניחוח העשיר ורק אז תנוח דעתו.

משמאל לסלון, חדר השינה וגם הוא רחב ידיים במיוחד, מיטת אפִּריון ענקית, שהילדה מייד מזנקת ומתרפקת עליה בעונג, וילונות כבדים עשויים בד שנטונג ושולחן טואלט עמוס עד לקצה בצנצנות ובקבוקים ותכשירי קוסמטיקה. בדרך לשם, מצד ימין, יש חדר קטן נוסף, שנכון יותר לכנותו כוך, וזה המטבחון. אם להודות על האמת המטבחון מושבת רוב הזמן, רק במקרר אפשר למצוא קצת נקניק שינקן ורדרד וגבינה צרפתית לנשנוש. האימא של הילדה מעדיפה להרים את שפופרת הטלפון ולבקש את שירות החדרים. בשלב הזה היא כבר מבלה יותר זמן עם הוריה בסוויטה במלון ולעיתים רחוקות, בימי שבת ובחגים, מצרפים לסוויטה עוד חדר והיא זוכה אפילו לישון שם. בימים כאלה נדמה לה שהיא קרובה יותר מתמיד להגשים את החלום, עוד דחיפה קלה מצידה, אולי עוד מעשה קיצוני שיעצבן את טרי נני, והיא תצליח איכשהו להיות כמו כל הילדים ולגור עם אימא ואבא ולא רק לבוא לבקר אותם כאורחת.

הן בחדר השינה והילדה בדרך לאמבטיה, המים כבר זורמים. איזה אושר, אמבטיה אצל אימא! עוד רגע והיא כבר בתוך המים, הרבה מים, עיניה השחורות בורקות, היא מחייכת בעונג ושוקעת לתוכם לאט לאט והמים הנסוגים גלים-גלים כמו מלטפים את גופה הקטן. ואימהּּּּּּּּּּּּּּּּּּּ תשב, כמו פעם, על שפת האמבט ותסבן את גבה בספוג הרך.

שנים רבות אחר כך, כאשר אבקש להתפייס עם תמונת ילדותי, אזכור את המילים של יונה וולך ואשנן לעצמי:

תִּזְכְּרִי תִּזְכְּרִי אֶת הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים

תִּתְקָרְבִי לְאַט

ילדה רעה / נעמי לויצקי
הקיבוץ המאוחד, 2019
359 עמודים

נעמי לויצקי היא סופרת ועיתונאית ישראלית. ספרה הראשון "כבודו" הוא ביוגרפיה של נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק. ספר השני "העליונים" נכנס מאחורי הקלעים של המתרחש בבית המשפט העליון. ספרה השלישי "ילדה רעה" הוא רומן אוטוביוגרפי