פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "גוף הדמעות" מאת פזית גבאי-ששון

פרק שני

הרופאים מדברים בשפה שרק הם מבינים, ולכן הם מצליחים לשמור לאורך זמן על תדמית החכמים. תוסיפו לזה חלוק לבן שאמור ליצור חיץ בינם ובין האחרים, המסתובבים בדיוק באותו המקום, צופים באותם המראות, שומעים את אותם הקולות במסדרונות, ומריחים את אותם הריחות. ראשונים בין שווים. מלאכים?

מה הוא אמר שיש לה? אולי עלי ללכת לרופא אחר. מה אני בכלל יודעת עליו? איפה למד? כיצד קיבל את התואר? באיזו מדינה? האם יש לו יושרה? ילדים? אישה? מה הצבע האהוב עליו? האם הוא קורא ספרות יפה? הולך לקולנוע? מה הוא אוהב לאכול?

דבר לא ידעתי על האיש שישב מולי ובכמה משפטים בודדים המיט עלי אסון שממדיו עדיין אינם ברורים. אני צריכה להחליף רופא, לחפש אחר, מושיע, מישהו שאפשר לסמוך עליו, לבקש דעה שנייה. הוא לא אלוהים. איפה באמת אלוהים? בכל פעם שאני צריכה אותו הוא נעלם, מתפוגג, ממש כמו בעלי. חייב להיות הסבר אחר לדברים. אני לא מקבלת אותם. זו מלחמת קיום! אפשר לחבק ילדים, אי-אפשר לחבק אסונות.

בערב, אחרי שבוע שכמעט לא דיברנו מאז ישבנו יחד המומים בחדר הצפוף של הרופא, הודיע בעלי שהיום הוא הולך לרב מקובל. רב מקובל? חשבתי, מה לנו ולזה? נכון, גם אני מדברת לפעמים עם אלוהים, בעיקר בעתות משבר או כשאני ממש רוצה משהו, אבל עם רבנים? איך בכלל אוכל לדבר איתם אם רוב הזמן אני לבושה באופן לא צנוע ומבחינתם קול באישה ערווה?

אופיר מצדו מחזיק בבעלות גם על אלוהים. מבחינתו הוא קיים ואם תרצו ממנו הוכחות, יפרש את כל המתרחש מסביב כהשגחה פרטית. הוא לא בא מבית דתי, אך גם אמא שלו מאמינה שיש אלוהים, ושאופיר הוא בצלמו – מושלם.

אתה עדיין חושב שיש אלוהים רחום וחנון? צחקתי בתוכי. אבל אולי לא כדאי לפסול על הסף? אולי עוד נמצא ישועה, נחמה, הקלה, המתה?

לרגע הכו בי מילותיו של בעלי שאמר לי אז כשרציתי בהפלה, "את רוצחת ילדים!" ומה התברר? אני השפויה השקטה, השפויה הכבויה, הרוצחת בדימוס שנתקעה עם ילדה שלא בחרה בה, שלא רצתה בה, שהושרשה בתוכה ושרדה, למרות תפילותי להמיתה. עכשיו שירוץ גם הוא לחפש ישועה.

גם הוא מכביד עלי. מאז שהיינו אצל הרופא הוא מתהלך בבית כצל. אוכל, נשכב על הכורסה ומתמזג עם הטלוויזיה.

אנחנו ישנים באותו החדר, חולקים את אותה המיטה, אבל לא מחליפים מילה. בשלב הזה היינו עמוק בגיהינום שאת אדמתו פיצלנו לשניים וכל אחד בנה עליה את מבצרו. לחיות בזוג ולא לדבר זה כמו לחיות בגוף בלי עור. הכול חשוף לפגיעות, לסכנות; זוגיות שברירית ושתוקה.

כשחזר, לא אמר דבר על איך היה אצל הרב. הייתכן שכלל לא הלך? ששינה את דעתו? אם כך, לאן הלך? והישועה, מה איתה? והנס היכן הוא?

אלוהים, לא רצחתי את בתי, לא עברתי על הדיבר הזה "לא תרצח". ואתה, איך אתה מדבר אלי? רק באסונות, בטלטלות, בייסורים. איזו שפה זאת? אני לא יכולה להבינהּ, לשתף איתה פעולה, לתרגם אותה. איפה אתה? שלח לי ישועה, אחזיר לך בהודיה. בהכרת תודה. חזור בך, החזר לי את חיי, את עצמי. אני כבר לא מזהה את בבואתי במראה, אני נראית יותר סחבה מאשר אישה. מי אני ומהם ממדי האסון שהדבקת לי? בטל את הגזרה.

המחשבות תקפו אותי עד שעייפתי. ולבסוף נרדמתי.

בבוקר הוא שוב הלך לעבודה מבלי לומר לי בוקר טוב. שנינו ידענו שהמצב רחוק מלהיות טוב, ובכל זאת רציתי איחול שאוכל להיאחז בו. ראיתי את עצמי תלושה, דף שגזרו ממנו חתיכה, מחברת שעקרו ממנה דף כאילו בלי שתרגיש. דף מקומט שנשלח לפח, דף מקושקש אחרי שהעט שרט ופצע אותו. הייתי כדף נייר לא חלק, לא מזמין, שנבעט, שהושלך, שנשרף.

אני חייבת למצוא מרפא, קוסם, מישהו. לא יכולה יותר בַּלבד הזה שאין לו תחתית. תענית הדיבור שגזרנו על עצמנו השאירה אותנו במבוי סתום. אם רק הייתי מקשיבה לעצמי, היה יותר סיכוי שהיינו ניצלים מהשואה הזאת. אין כוונתי להשוות לשואה הגדולה הבלתי נתפסת והבלתי נסלחת, אלא לשואתי הפרטית הביתית. לתחושתי הילדה הזאת היא כטלאי צהוב; מבדילה אותנו מכל אלה שילדיהם בריאים.

נוכחותה הצריכה מאיתנו לבקר בבתי חולים בתכיפות רבה, בשעה שחברותי ישבו לקפה. הן דיברו על דברים שלא מצאתי בהם יותר עניין: הדאגה השתלטה על חיי ולא עניין אותי לשמוע שהילד שלהן כבר זוחל ושהן מתמלאות נחת ושמחה או מתלבטות על סוג המוצץ, החיתול, או המבצע החדש. איבדתי את היכולת הזאת.

בעצם מעולם לא הרגשתי ביחד. חומות החברים שהקיפו אותנו עד אז לא ידעו הרבה על חיי. על מי אני? מה אני רוצה? מהן השאיפות שלי? מהו החזון הזוגי שלי? איך אני רוצה לגדל ילדים? כמה ילדים אני רוצה? אני רוצה ילדים? מאיזו סיבה? מה יש לי לתת? ומה אני לא יכולה? מעולם לא דיברנו על זה, מעולם לא נשאלתי על ידן ומעולם לא היתה לי תשובה לאף אחת מהשאלות האלה. הן לא ידעו עלי דבר, כשם שאני לא ידעתי על עצמי.

התחתנתי בגיל עשרים וחמש. האמנתי באהבה, אך בעיקר האמנתי שבעלי הוא המושיע שיוציא אותי מבית אמי ויגוֹנה ויעניק לי חיים עצמאיים, אחרים בתכלית מאלה שהיו לה. אבנה לי בית, חשבתי, אחר משלה, רחוק מהקושי היומיומי, פחות הישרדותי, שמח יותר. האומנם? הייתי צריכה לזכור שהכרכרה היא כרכרה רק לכמה שעות, וסופה להפוך לדלעת.

קבעתי פגישה עם רופא נוסף, לשמוע ולנסות להבין מה זה אומר. אנשים טועים וגם רופאים הם אנשים. מעולם לא הבנתי את אמירותיהם של הרופאים. הדיבור תמיד החלטי ובעל גוון אפרפר, תמיד מזמין דאגה ואשמה. דאגה לשלומו של הגוף ואשמה המבוססת דיה, שרק אם הייתי עושה אחרת, אם לא הייתי מעשנת, אם לא הייתי אוכלת בשר אדום, אם הייתי שומרת על המשקל. הבעיה הגדולה היא שה"אם" הזה אין לו סוף. אפשר היה לחבר הכול עם ה"אם". הוא כמו חוט שאפשר להשחיל עליו אלפי חרוזים. אם לא הייתי מתחתנת, אם לא הייתי מזדיינת, אם לא הייתי נקלטת – לא הייתי פה.

הרופא היה צעיר וחייכן. הריח בחדרו היה נעים בניגוד לריחות שכבר הרגשתי, שהספיקו להידבק בי, בשׂערי ובבגדי. כשאגיע הביתה אזדקק למקלחת הגונה, במובן הזה לא שונה ביקור בבית חולים מביקור בבית קברות.

קולו היה נעים ומלטף. "בוקר טוב, גברת, מה שלומך?" פנה אלי בישירות. כשאנשים שואלים את השאלה הזאת, אני תוהה עד כמה הם באמת רוצים לדעת, כמה הם באמת רוצים לשמוע. נראה היה כי הפעם הרופא הזה כן רצה לשמוע, הוא הקשיב בקשב רב.

"היא היתה אמורה כבר ללכת. היא גם לא זחלה בזמן וגם לא התהפכה וישבה בזמן. אתה מבין, לכל דבר יש את הזמן שלו והיא לא עומדת בזמנים, בצירים, בעקומות הנורמה. היא לא נורמלית ואני משתגעת, נטרפת. היא לא עומדת בקריטריונים של בני גילה. היא בעצם לא עומדת, נקודה. יש לי עוד ילדים בבית וכן, כן משווים כל הזמן, בכל רגע נתון. לפני שהגעתי אליך הייתי אצל עוד רופא. הוא היה לא סימפתי, בלשון המעטה, יהיר ומתנשא. הוא אמר ממרום כיסאו: 'יש לה שיתוק מוחין.'"

אלוהים, מה זה צירוף המילים הזה? חודשיים שאני מנסה לזכור מה הוא אמר, והנה ההגדרה נשלפה מפי במדויק הברה אחרי הברה. שלופה, חשופה, נשמעת ולא בצעקה, כאילו הקראתי אותה למישהו מתוך ספר. זו היתה עבורי התנסות חדשה, כילדה הלומדת לקרוא ומבינה את הצירוף של האותיות והצלילים.

"ואני אפילו לא יודעת מה זה אומר עלי, עליה, על חייה, על חיי, עתידי, עתידה," הוספתי בהתרגשות. "אני לא ישנה בלילות, לא מדברת כמעט עם איש, גם לא עם בעלי – נוצרה בינינו חומה. הבית כמו נחרב עלי."

השתררה דממה, ופתאום הבחנתי בכך שמבלי להרגיש חיסלתי את חבילת הטישו שהיתה מונחת על שולחנו של הרופא, שרק לפני כחצי שעה היה זר ופתאום מוכר. בנוכחותו חשתי קרובה לעצמי, פחות מנותקת, יותר חדירה. כבר חשבתי שאי-אפשר להיכנס פנימה אל הבועה שעטפה אותי, חנקה אותי וסגרה עלי. יצאתי מהמצור. הייתי כבושה על ידי היגון, מובסת, משותקת. מה שבת קול יכולה לעשות. פתאום נבהלתי, אפילו לא זכרתי את שמו של הזר שהרגיש לי קרוב. הוא זיהה את הבהלה שלי ואמר:

"אני מבין שצריך לעכל את האבחנה שניתנה לך, אך הייתי מציע שלפני הכול תביאי איתך את בתך. ליבי, נכון? אני אבדוק אותה ואחר כך נוכל לקבוע פגישה נוספת. זה נראה עכשיו כמו סוף העולם, זה ברור לי מדברייך. אני חושב שאוכל לתרום מניסיוני ומהידע שלי, כדי לעשות סדר בתוהו ובוהו שנקלעת לתוכו ולהבהיר קצת את העמימות שנוצרה. אך לפני הכול כדאי שאפגוש בה."

השתררה שתיקה. הוא הביט בי והמשיך: "בניגוד לדעה הרווחת שרופאים יודעים הכול, גם אני רק אדם בשר ודם ולא יודע הכול. מה שבעיני יכול לעזור במצבים מסוג זה זו התקווה. הבת שלך בראשית חייה, וגם אם האבחנה נכונה יש הרבה מה לעשות. היא אולי לא עומדת בזמנים אך נשמע שהיא בתנועה. קצת פקקים עוד לא הרגו אף אחד," אמר וחייך.

לראשונה אחרי כל כך הרבה ימים חייכתי גם אני. הוא קם, הניח את ידו על כתפי ואמר: "לא סוף העולם!"

כשיצאתי הסתכלתי על תג השם שהיה לצד הדלת, ושיננתי לעצמי: ד"ר רפאל גוטמן, אורתופד, ד"ר רפאל גוטמן, אורתופד.

בדרך הביתה, בפקקים, חזרתי ביני לביני על המשפט שאמר, "לא סוף העולם!" ופתאום דמעותי הרגישו לי מרוּוחות יותר. חזרתי הביתה, שחררתי את הבייביסיטר והרמתי את ליבי: "לא סוף העולם, ליבי!" לחשתי לה. היא חייכה ושמעתי אותה עונה בלי קול: "לא סוף העולם, אמא".

גוף הדמעות / פזית גבאי-ששון
שולחן כתיבה, 2021
208 עמודים

פזית גבאי ששון היא עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית. זהו ספרה הראשון