פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "ישראל השנייה" מאת אבישי בן חיים

משפטיזציה – מערכת המשפט ככלי פוליטי

מאז מהפך 77' – מאז המהפך של בגין שהכניס את ישראל השנייה לחיים הדמוקרטיים ושאיים להפוך את ישראל השנייה לשוות זכויות, החל המהלך של שימוש במערכת המשפט כדי לשמור על ההגמוניה של ישראל הראשונה. המהלך הזה איננו מהלך קונספירטיבי, אלא שהוא מהלך לא מודע, אינסטינקטיבי ולא מאורגן. הגמוניה באשר היא הגמוניה מתגוננת אינסטינקטיבית מפני כוחות עולים המאיימים עליה. גם במקרה שלנו כאמור הגמוניה מתגוננת. הגמוניה מתגוננת מפני הדמוקרטיה.

העובדה הראשונה שמוכרחים להיות מודעים אליה, היא כי מערכת המשפט הישראלית עובדת על פי ערכי ההגמוניה של ישראל הראשונה. ברגע שמודעים לכך שלא ניתן להכחיש את עקרון העל הזה, שעל פיו הן מערכת המשפט והן התקשורת המרכזית עובדות על פי כללי ההגמוניה ומייצגות את אינטרס שימור הכוח, הסמכות והשליטה של ישראל הראשונה על השנייה, כל השאר הוא כבר דיון על הפרטים של הדיכוי ועל העוצמות של הפריווילגיה, אבל לא על עצם קיומה של המגמה.

כיוון שההגמוניה בלתי מודעת להגמוניותה, אזי לנמנים עימה ההתנהלות של מערכת המשפט (כמו גם של התקשורת המרכזית) נראית לא מוטה, אלא אובייקטיבית. איך זה ייתכן? הרי ההטיה זועקת? פשוט: כי מבחינת הגמוניה, באשר היא הגמוניה, שליטתה ושליטת ערכיה זה האובייקטיבי המוחלט. היא באמת לא מודעת להגמוניותה.

תודעת "הגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה" באה כאמור לידי ביטוי בתפיסתה של ההגמוניה את עמדתה כ"סדר הטבעי", "האובייקטיבי המוחלט", "השכל הישר", וכו'. דוגמה מגניבה לתודעה הזו התגנבה ל"ועידת ישראל לדמוקרטיה" של עיתון הארץ שהתקיימה בנמל יפו בנובמבר 2021. נשיאת בית המשפט העליון לשעבר דורית בייניש סיפקה התבטאות מתמיהה כשאמרה: "היה פה קונצנזוס לגבי תפקודו האנטי דמוקרטי" של נתניהו. איך יכולה הייתה נשיאת בית המשפט לשעבר לחשוב שיש קונצנזוס כזה? כשהתמיכה בנתניהו באותה תקופה הראתה על סדרי גודל של 35 מנדטים בסקרים? כי בתודעתה עֶמְדַת ישראל הראשונה היא המציאות היחידה, היא הקונצנזוס. ישראל השנייה, שסבורה הפוך, כלל לא קיימת.

כוחה העצום של ההגמוניה בא לידי ביטוי בכך שלא רק ההגמוניה בלתי מודעת להגמוניותה ורואה אותה כדבר המובן מאליו. גם הציבור שאינו שייך להגמוניה ושנמצא תחת שליטתה והדיכוי שלה, לא מודע להגמוניותה. גם הציבור הזה חונך לקבל את ההגמוניה ואת שליטתה בו כסדר הטבעי. לכן כל כך קשה לציבור תחת דיכוי של הגמוניה להתקומם נגד המצב. להארייט טאבמן, משחררת העבדים השחורים הגדולה, מיוחס המשפט ''הצלתי עשרות אלפי עבדים. הייתי מצילה הרבה יותר אם הם רק היו מודעים לכך שהם עבדים''. על הפסוק בפרשת יתרו "ויוצא משה את העם'' אומרת הרבנית ימימה מזרחי: "'ויוצא' – לשון אילוץ, כמעט בניגוד לרצונם'', העבדים לא רוצים לצאת לחופשי. ותורתנו המתוקה רומזת לנו בפרשה שאנחנו קוראים שבת אחר כך בבית הכנסת, פרשת משפטים, כמעט בייאוש על היתכנותה של אותה סיטואציה: "ואם אמור יאמר העבד 'אהבתי את אדוני... לא אצא חופשי'".

לכן, בגלל חוסר המודעות הזה לכך ששליטת ההגמוניה של ישראל הראשונה איננה מצב שהוא הסדר הטבעי וההכרחי, גם שופטים, שוטרים, עיתונאים שמגיעים מישראל השנייה או מהמחנה הלאומי-מסורתי בכלל, ימצאו עצמם במידה רבה עובדים על פי ערכיה של הגמוניית ישראל הראשונה ומשרתים בלי משים את הדיכוי. כוח ההגמוניה כה גדול עד שאפשר שגם שוטר אתיופי יפעל על פי פרופיילינג (פרופיל על בסיס סטריאוטיפ, דעה קדומה וגזענות) שלילי כלפי אחיו הביולוגי עדין הנפש שישן איתו בחדר, במיטת הקומתיים מתחתיו. אם אותו שוטר אתיופי ייצא למשמרת ויפגוש את אחיו האתיופי עדין הנפש ברחוב, הוא יתייחס אליו בחשדנות כפי שנדרש ממנו על ידי ה''חשיבה האובייקטיבית'' שמכתיבה ההגמוניה. כך גם שוטרים מזרחים, כשיעמוד לפניהם מזרחי, ודאי כשיעמוד לפניהם ש"סניק בחדר החקירות, יתייחסו אליו כאל חשוד מיידי בעבריינות, כי הם הפנימו את הסטריאוטיפ שעיצבה ההגמוניה. סיפר לי אחד הש''סניקים הנחקרים ב"פרשת דרעי השנייה" בייאוש: "השוטרים שחקרו אותנו משוכנעים שאנחנו עבריינים, זו הנחת היסוד שלהם". "לא אתפלא אם הם מזרחים שהפנימו את הדימוי שמזרחים הם עבריינים", השבתי, והוא לחש בעצב: "לא סתם מזרחים, הם מצביעי ש''ס".

הפיסקה לעיל חשובה כי היא גם מסייעת במידת מה לדיון בשאלה מדוע אישים כמו מפכ''ל המשטרה בשנות חקירת נתניהו רוני אלשיך חובש הכיפה הסרוגה, והיועץ המשפטי לממשלה בשנות חקירת נתניהו אביחי מנדלבליט חובש הכיפה, החוזר בתשובה, בנו של איש האצ''ל, יישרו קו בשנים הדרמטיות הללו עם ישראל הראשונה? (כסטריאוטיפ, על פי האפיונים החיצוניים שדמותם נתפסה כמייצגת, כמי שאינם שייכים אינהרנטית למעגלי ישראל הראשונה). התשובה היא כי זה כוחו של מכבש ההגמוניה, שהיא מצליחה לגרום גם למי שלא שייך לה לראות אותה כ''דבר האובייקטיבי'', כ"סדר הטבעי", ולציית לה גם בלא כפייה אלימה, אלא בעיקר בעזרת כפייה תודעתית שמה שהיא מצפה ממך זה הדבר הנכון לעשותו בספירה הציבורית. זה לא רק מנדלבליט ואלשייך (שוב, כסימבול לדמותם הסטריאוטיפית, לא חלילה אישית). זה כולנו, גם אני. דוגמה אחת מיני אלף: להלן בפרקים על דיכוי המיסטיקה אני מרחיב על "חוק הקמיעות", שנועד לדכא את זכותה של ש''ס להשתתף במשחק הדמוקרטי ושאני רואה בו מהלך אלים של דיכוי פוליטי ותרבותי. אבל כאשר כעיתונאי חשפתי בערוץ 10 שבבחירות 2015 ש''ס משתמשת בקמיעות, פרסמתי את הסיפור על פי הנרטיב של הדיכוי. דיווחתי על האירוע כעל אירוע עברייני שמשלב את הבניית הדימוי הקרימינלי והפגאני של ש''ס. זה היה כל כך מייאש ומלא סתירה פנימית אוקסימורונית, כמו ללכת וללכת כדי להגיע לסוף מעגל ואז לגלות שאין דבר כזה סוף מעגל, עד שהייתי צריך לשים עליי קמע כדי להתנחם.

השליטה של ההגמוניה בנרטיב גורמת כאמור גם למי שלא שייך למעגלים שלה לקבל כמובן מאליו את שליטת ערכיה בשיח הציבורי ובספֵירה הציבורית ואת מעמדה כהגמוניה השלטת, על כל הפריווילגיות הנלוות למעמד זה. אבל זה לא רק זה, הוא גם יקבל, את מעמדו תחתיה כמצב החברתי הטבעי. זה קשור לשאלה הכבדה שמציבים תיאורטיקנים פוליטיים: איך מצליחה שכבת השולטים לגרום לציבורים החלשים לציית לה? איך מצליחה שכבת עילית שלטת וקטנה לדכא המון עַם בלי אלימות? המנהיג וההוגה האיטלקי אנטוניו (מכלוף) גראמשי מפליא לסייע לנו להשיב על השאלה הזו במילה אחת: הגמוניה.

גראמשי עוזר לנו להבין את כוחה של הגמוניה. הגמוניה אידיאולוגית, תרבותית, חינוכית. הגמוניה תודעתית. אם יש הגמוניה, אפילו לא צריכים חרב ולא צריכים אלימות לגלית. מספיק שיש לך שליטה על עיצוב תודעה על פיה ערכי האליטה השלטת, כלליה והציות לה, זה דרכו של עולם, זה המצב הטבעי.

במקרה הישראלי חשוב להדגיש, הורדת הראש מפני הכפייה התודעתית מלווה לעיתים בחשש פנימי מהאלימות הלגלית ומאובדן הסיכוי להון הכלכלי והחברתי. ציטוט חביב על הנשיא המיתולוגי של בית המשפט העליון אהרן ברק גורס כי אין לו לבית המשפט לא חרב ולא ארנק. כביכול הוא נטול כוח. זה כמובן לא מדויק בלשון המעטה. יש לו לבית המשפט ארנק עמוק מאוד שנפתח עבור מי שצובר את ההון החברתי הנכון. ויש לו לבית המשפט גם חרב גדולה מאוד, עצומה, חרב החקירות והתיקים הפליליים וההחלטה את מי לחקור ואת מי לא לחקור ובאיזה עוצמה. חרב פִּיפִיוֹת, שלא רק ריסקה את המערכת הפוליטית שלנו, אלא גם סדקה לגמרי את מעמדה של מערכת המשפט שלנו.

אי אפשר לי בלי הערה על אנטוניו (מכלוף) גראמשי, מנהיג חשוב, גדול התיאורטיקנים הפוליטיים האיטלקים במאה העשרים ואסיר המשטר הפאשיסטי באיטליה מ-1926 עד שנת מותו ב-1937, מי שלימד אותי יותר מכל אחד אחר על מושג ההגמוניה. לא בכדי זכה לכינוי החיבה רב המשמעות לענייננו מכלוף. הרבה ביקורת חטפתי על השימוש שלי בגראמשי. בין היתר כותרת המשנה של מאמר ביקורת נגדי של המתרגם הנהדר של "מחברות הכלא" של גראמשי לעברית אלון אלטרס, דיווחה לקוראי "הארץ" על ההאשמה כי הביטוי "הגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה" כלל אינו מצוי בהגותו של אנטוניו גראמשי, כאילו הייתי מוותר על זכויות היוצרים על המימרה הקליטה והמדויקת למישהו. אז אדגיש: גראמשי הוא השראה אינטלקטואלית לכל דיון שלי בנושא הגמוניה, אך הוא לא מקור סמכות עבורי. כשם שגראמשי פיתח את המושג הגמוניה מהבנתו הלניניסטית ושינה את משמעותו, כך גם כאן, להבדיל כמובן, התאמתי את השימוש במונח הגמוניה למקרה הישראלי של דיכוי הגמוני. לעניות דעתי בצורה לא רעה, שלא בכדי תפסה בשיח.

יש לנו חופש אינטלקטואלי לשנות מושג ולהתאים אותו למקום ולזמן שאנו עוסקים בהם. גראמשי עצמו שינה כאמור את המושג הגמוניה ביחס ללנין, ואף ביחס לעצמו, כשם שחביבו מקיאבלי שינה את המושג וירטו ממשמעותו בפילוסופיה היוונית. עם זאת, אולי נכון להסביר את הרקונסטרוקציה, שלא לומר העיוות שאני עושה למונח על פי גראמשי: על פי הביקורת הרווחת, יש להשתמש במושג הגמוניה כדי להגדיר תהליך, רוח או סיטואציה פוליטית, אבל אני מתייחס אל ההגמוניה כאילו היא ישות ממש, מתעקש שבישראל יש קבוצה כל כך חזקה עד שהיא עצמה ההגמוניה. במקביל אני מנסה לעשות לקבוצה הזו שינוי השם: מאליטה להגמוניה. כמו כן, התפיסה הרווחת בפרשנות החברה הישראלית היא כי המצב ההיסטורי שבו תנועת העבודה הייתה הגמונית בראשית ימיה של ישראל, התפרק אחרי מהפך 77' ועליית הליכוד לשלטון. אני טוען כי הליכוד מעולם לא היה באמת בשלטון, שההגמוניה מעולם לא התפרקה ומעולם לא איבדה את כוחה, אלא פשוט החליפה צורת שליטתה בעזרת "מנגנונים הגמוניים" ועברה "טרנספורמיזם", אם לשאול שוב מונח מגראמשי, הגם ששוב, לא התכוון לאותו טרנספורמיזם ולאותם מנגנוני שליטה, שעליהם אני מדבר ושעל פיהם הטרנספורמיזם הוא למשל העברת מוקד הכוח מהמערכת הפוליטית למערכת המשפטית כמנגנון שליטה חדש שמאפשר להגמוניה לשמור על כוחה.

והדגש הכי חשוב: המטרה של גראמשי היא הגמוניה של מעמד הפועלים, בעוד שמטרת מאבקה של ישראל השנייה אינה להפוך להגמוניה, לא להגמוניה של פועלים ולא לשום הגמוניה אחרת, אלא רק לקבל מקום בתוך הפרויקט הלאומי הציוני המשותף. ביחד. המטרה של ישראל השנייה היא שוויון אמיתי, אך לא שלטון בלעדי. המטרה איננה להפוך להגמוניה של פועלים בעצמך, אלא להגיע לאחדות מתוך מאבק במאפייני ההגמוניה הישראלית, שאותה הגדיר מנחם בגין האופוזיציונר בחריפות נוקבת: "יש הגמוניה בישראל, אך היא לא של הפועלים, אלא על הפועלים. והיא נהוגה בידי קבוצת שליטים מוכי תסביך הבעלות".

ישראל השנייה: הבשורה המתוקה, הדיכוי המר / אבישי בן חיים
ידיעות ספרים, 2022
416 עמודים

ד"ר אבישי בן חיים הוא חוקר של החברה החרדית וכתב ופרשן לענייני חרדים בחדשות 13. זהו ספרו השלישי