פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "כנופיית המפציצים" מאת מלקולם גלדוול

פרק שני

"הרגלי העבר לא יעצרו אותנו בדרכנו קדימה"

1.

מהפכות הן, מעצם טבען, פעולות קבוצתיות. זו הסיבה שקרל נורדן היה בגדר אנומליה. נדירים המקרים שבהם אדם מתחיל מהפכה לבדו, משולחן המטבח בבית אמו.

התנועה האימפרסיוניסטית לא התחילה כי גאון אחד החל לצייר בסגנון אימפרסיוניסטי ואז, כמו החלילן מהמלין, משך בעקבותיו שובל של חסידים. במציאות, פיסארו ודגה נרשמו לבית הספר לאמנויות היפות של פריז באותו הזמן; ואז פיסארו פגש את מונה, ואחר כך גם את סזאן, באקדמיה השווייצית; מאנה פגש את דגה בלובר; מונה התיידד עם רנואר בסטודיו של שארל גְלֶר; ורנואר, מצידו, פגש את פיסארו וסזאן; ועד מהרה כולם ישבו יחד בקפה גֶרבּוּאָה, מחליפים רעיונות ומדרבנים זה את זה, משתפים ומתחרים וחולמים, כולם יחד, עד שפרץ מהם משהו רדיקלי וחדש לגמרי.

זה קורה כל הזמן. גלוריה סטיינם היתה הפנים המפורסמות ביותר של התנועה הפמיניסטית בראשית שנות ה-1970. אבל מה הביא בעצם להכפלת מספר הנשים שנבחרו לתפקידים רשמיים בארצות הברית? גלוריה סטיינם יחד עם שירלי צ'יזהולם, בלה אַבּזוּג וטניה מיליץ', שאיחדו כוחות כדי להקים את "הוועידה הלאומית הפוליטית לנשים". מהפכות נולדות מתוך שיחה, ויכוח, חיזוק, קירבה, והמבט בעיניים של האדם שמאזין לך, מבט שאומר לך שעלית על משהו.

עבור אלה שנאחזו בחלום לשנות את הלוחמה המודרנית, המקום ההוא שבו חברים מבלים יחד ומנהלים ויכוחים אל תוך הלילה ורואים את המבט הזה בעיני חבריהם לנשק, היה בסיס אווירי בשם מקסוול פילד. מקסוול פילד נמצא, אז כהיום, במונטגומרי, אלבמה. זהו מטע כותנה ישן שהוסב למנחת בידי האחים רייט, וילבר ואורוויל. בשנות ה-1930 הוא הפך לביתו של המוסד שנקרא "בית הספר הטקטי של הגיס האווירי", המקבילה האווירית למכללה ללוחמה צבאית בקרלייל, פנסילבניה, או למכללה ללוחמת צי בניופורט, רוד איילנד. חלק גדול מהבסיס נותר עד היום כפי שהיה כשנבנה בשנות ה-1930: הכול עשוי מבטון או מסטוקו בצבעי צהוב בהיר, עם גגות רעפים אדומים. יש מאות בתים אלגנטיים עבור הקצינים, שנבנו בסגנון פרובינציאלי צרפתי ברחובות שקטים ומפותלים, מוקפים עצי אלון ענקיים. בקיץ האוויר סמיך ולח. המקום נמצא במעמקי אלבמה. המבנים המפוארים מהמאה ה-19 של בית המחוקקים של אלבמה שוכנים במרחק קילומטרים ספורים משם, בהמשך הכביש. זה לא נראה כמו המקום שבו נולדות מהפכות.

אבל זה קרה כאן.

באותן שנים, חיל האוויר לא היה זרוע צבאית נפרדת. זו היתה יחידה קרבית בתוך הצבא. הוא נועד לשרת את כוחות הקרקע. לתמוך, לסייע, ללוות. הגנרל האגדי ג'ון "בלק ג'ק" פֶּרשינג, שפיקד על הכוחות האמריקניים במלחמת העולם הראשונה, כתב פעם על הכוח האווירי ש"בכוחות עצמו, אין ביכולתו לנצח מלחמה בעת הנוכחית, וככל הידוע לנו, לא יוכל לעשות זאת גם בעתיד." זו היתה דעתו של הממסד הצבאי על מטוסים. ריצ'רד קוֹהן, שכיהן במשך עשור כהיסטוריון הראשי של חיל האוויר האמריקני, מסביר כי בראשית הדרך, אנשים פשוט לא הבינו מהו כוח צבאי:

אני זוכר ציטוט של חבר קונגרס אחד, שאמר, "למה כל הוויכוחים האלה בעניין מטוסים? למה שלא פשוט נקנה אחד כזה וניתן לכוחות להשתמש בו בשיתוף?"

האתר הראשון של בית הספר הטקטי של הגיס האווירי לא היה באלבמה אלא בלאנגלי, וירג'יניה. ליד ההאנגרים של המטוסים היו אורוות, ומהטייסים ציפו שילמדו איך לרכוב על הסוסים, כאילו היתה זו עדיין המאה ה-19. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הרגישו טייסי התקופה – והיו אז רק מאות ספורות כאלה – לגבי כל העניין? הם הגיעו למסקנה שכל עוד יהיו חלק מהצבא, הם יהיו תחת פיקודם של אנשים שלא יודעים להטיס מטוסים, שלא מבינים מטוסים, ושרוצים לראות אותם מקרצפים את הסוסים מדי בוקר. הטייסים רצו להיות עצמאיים. והצעד הראשון לעבר עצמאות היה להעביר את אקדמיית ההכשרה שלהם רחוק ככל האפשר – תרבותית וגיאוגרפית – מהשפעתו של הצבא. העובדה שמקסוול פילד שכן בשדה כותנה ישן בפינה מנומנמת של דרום ארצות הברית היתה יתרון ולא פגם.

הכוח האווירי היה אז בצעירותו, ולכן גם סגל בית הספר הטקטי היה צעיר – אנשים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם, חדורי שאפתנות נעורים. הם השתכרו בסופי שבוע, הטיסו מטוסי קרב בשביל הכיף, וערכו ביניהם מרוצי מכוניות. המוטו שלהם היה: Proficimus more irretenti – "הרגלי העבר לא יעצרו אותנו בדרכנו קדימה". מנהיגי בית הספר הטקטי של הגיס האווירי כונו "המאפיה של המפציצים" (The Bomber Mafia). זו לא היתה אמורה להיות מחמאה – אלה היו הימים של אל קאפונה ולאקי לוצ'יאנו, ושל קרבות ירי ברחובות. אבל סגל הגיס האווירי חשב שהכינוי הסורר דווקא מתאים להם. והכינוי דבק בהם.

הרולד ג'ורג', אחד ממנהיגיה הרוחניים של כנופיית המפציצים, ניסח זאת כך: "היינו נלהבים מאוד; יצאנו למעין מסע צלב... מתוך ידיעה שאנחנו רק תריסר אנשים והאופוזיציה היחידה שלנו היא עשרת אלפים קצינים ושאר הצבא, שאר הצי."

ג'ורג' הגיע מבוסטון. הוא התגייס לצבא במלחמת העולם הראשונה, ומטוסים ריתקו אותו. הוא החל ללמד בבית הספר הטקטי בתחילת שנות ה-1930 ועלה לדרגת גנרל במהלך מלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה הוא עבר לעבוד אצל הווארד יוז, והקים את חברת האלקטרוניקה של יוז. לאחר מכן עזב כדי לסייע בבנייתה של חברת אלקטרוניקה אחרת שהפכה לקבלן ענק בתחום ההגנה. וזה החלק האהוב עליי: הוא נבחר פעמיים לראש עיריית בוורלי הילס.

מדובר במהלך חיים של איש אחד בלבד. אבל אם הייתם שואלים את הרולד ג'ורג' מה היתה גולת הכותרת של הקריירה שלו, הוא היה מספר כנראה על אותם ימים של שכרון חושים בשנות ה-1930, כשלימד במקסוול פילד.

כפי שסיפר בריאיון ב-1970, "נדמה היה שאיש לא מבין מה אנחנו עושים, ולכן לא קיבלנו שום פקודות להפסיק את צורת ההוראה שלנו."

בית הספר הטקטי היה אוניברסיטה. אקדמיה. אבל לרבים מחברי הסגל לא היה ניסיון בהוראה. והדברים שהם לימדו היו כל כך חדשים ורדיקליים, שלא היו באמת שום ספרי לימוד שמישהו יוכל ללמוד מהם, או מאמרים שאפשר יהיה לקרוא. לכן הם בעיקר המציאו דברים, תוך כדי תנועה – או המראה, אם תרצו. ההרצאות הפכו במהרה לסמינרים, שהפכו לדיונים פתוחים, שזלגו אל ארוחת הערב. זה מה שתמיד קורה: שיחה מתחילה לזרוע מהפכה. הקבוצה מתחילה לנדוד לכיוונים שאף אדם יחיד לא היה מעלה על דעתו ללכת אליהם בעצמו.

דונלד וילסון היה עוד חבר במעגל הפנימי של כנופיית המפציצים. לימים הוא כתב בזיכרונותיו שהיה לו חלום על סוג שונה של מלחמה. כשנזכר באותם ימים, אמר:

אני די בטוח שאילו ידעו החוגים הבכירים במטה הכללי של משרד המלחמה מה אנחנו עושים במקסוול פילד, היו שולחים את כולנו לכלא. כי זה פשוט נגד לחלוטין את הדוקטרינה הקשיחה שלהם, כך שאני פשוט לא יכול לדמיין לעצמי שהם ידעו ואפשרו לנו לעשות את זה.

2.

כשאנשים חשבו על כלי טיס צבאיים בחלק הראשון של המאה ה-20, הם חשבו על מטוסי קרב: מטוסים קטנים וקלים לתמרון שיכולים לחתור למגע עם האויב באוויר. אבל לא כך חשבו הסוררים במקסוול פילד. להם היתה אובססיה להתפתחויות הטכנולוגיות בתחום התעופה שהתרחשו בשנות ה-1930. האלומיניום והפלדה החליפו את העץ הלבוד. המנועים נעשו חזקים יותר. המטוסים גדלו והיו קלים יותר להטסה. הם היו מאובזרים בציוד נחיתה מתקפל ובמרכב עם מערכת ויסות לחץ. והחידושים האלה אפשרו לכנופיית המפציצים לדמיין רמה חדשה לגמרי של מטוסים – משהו גדול כמו המטוסים המסחריים שבדיוק החלו לנייד נוסעים ברחבי ארצות הברית. מטוס כה גדול וחזק לא יוגבל ללחימה במטוסים אחרים בשמיים. הוא יוכל לשאת פצצות: חומרי נפץ כבדים ורבי-עוצמה שיוכלו לגרום נזק רב לעמדותיו של האויב על הקרקע.

אבל כיצד בעצם זה יהיה הרסני כל כך? ובכן אם מכניסים מנוע חזק וחדש כזה לתוך מטוס חדש ומסיבי, המטוס יוכל לטוס רחוק ומהר עד כדי כך ששום דבר לא יוכל לעצור אותו. תותחי הנ"מ יהיו כמו רובי צעצוע. מטוסי הקרב של האויב יהיו כמו זבובונים קטנים ומעצבנים, שמזמזמים אבל לא גורמים שום נזק. המטוסים האלה יצופו בשכבה משוריינת, עם רובים מאחור ומלפנים כדי להגן על עצמם. וזה מה שמביא אותנו לעיקרון מספר אחת של דוקטרינת כנופיית המפציצים: המפציץ תמיד יצליח להסתדר.

העיקרון השני: עד אז, ההנחה היתה שהדרך היחידה להפציץ את האויב בהצלחה היא בחסות החשכה. אבל אם המפציץ בלתי ניתן לעצירה, איזו חשיבות יש לחמקנות? כנופיית המפציצים רצתה לתקוף לאור היום.

העיקרון השלישי: אם אתה יכול להפציץ לאור היום, אתה יכול גם לראות את הדבר שבו אתה מנסה לפגוע. אתה כבר לא עיוור. ואם אתה יכול לראות, זה אומר שאתה יכול להשתמש בכוונת הפצצות – להתיישר מול המטרה, להזין את המשתנים הדרושים, לתת למכשיר לעשות את עבודתו – ובום.

העיקרון הרביעי והאחרון: הדעה הרווחת עד אז היתה שמפציץ המתקרב ליעדו חייב לרדת קרוב כל האפשר אל הקרקע כדי לכוון כמו שצריך. אבל אם יש לו כוונת הפצצות, הוא יכול לזרוק את הפצצה מגובה רב מאוד – מחוץ לטווח תותחי הנ"מ. נוכל להטיל פצצה לתוך חבית מלפפונים חמוצים מגובה של 30 אלף רגל.

גובה רב. אור יום. הפצצה מדויקת. זה מה שרקחו חברי כנופיית המפציצים במקום המסתור שלהם במרכז אלבמה.

כך תיאר ההיסטוריון ריצ'רד קוהן את כנופיית המפציצים:

"זה היה קולגיאלי. הייתי קורא לזה כמעט 'אחים לנשק'. אבל מי שלא קנה את הדוקטרינה שלהם – והיו שלא קנו אותה – היה אפשר... לא בדיוק לסלק אותך ממועדון האחים הזה, אבל כן לחשוד בך ולהתנגד לך."

בין חברי הסגל של בית הספר הטקטי היה טייס בשם קלייר שֶנוֹלְט, שהעז לקרוא תיגר על החשיבה השלטת של כנופיית המפציצים. הם הבריחו אותו מהעיר.

קוהן המשיך: "זו היתה חבורה מרדנית. הם ערכו מסעות יחסי ציבור. חלק מהם כתבו בשמות בדויים כדי לקדם את הלוחמה האווירית."

אני לא הצלחתי לתפוס באמת עד כמה החזון של כנופיית המפציצים היה נועז, עד שנסעתי למקסוול. היום זהו בסיס חיל האוויר מקסוול, לא מקסוול פילד. זהו ביתה של האוניברסיטה האווירית, ממשיכת דרכו של בית הספר הטקטי של הגיס האווירי. מכל רחבי העולם באים ללמוד שם. בסגל ההוראה חברים כמה מבכירי ההיסטוריונים הצבאיים, הטקטיקנים והאסטרטגים בארצות הברית. ואחר צהריים אחד ישבתי לי עם כמה מחברי הסגל של מקסוול בחדר ישיבות שנמצא במרחק יריקה מהמקום שבו פעלה כנופיית המפציצים לפני 100 שנה. כל הפרוטוקולים מבית הספר הטקטי המקורי נמצאים בארכיוני מקסוול, וההיסטוריונים שדיברתי איתם עברו על הרישומים, ההערות וההרצאות של כנופיית המפציצים מפעם. הם דיברו על דונלד וילסון ועל הרולד ג'ורג' כאילו חיו בתקופתם. הם הכירו אותם. עם זאת, היה הבדל אחד שמשך את תשומת לבי. כמה מההיסטוריונים שפגשתי היו בעצמם טייסים בחיל האוויר. הם הטיסו מטוסי קרב מתקדמים, מפציצים חמקנים ומטוסי תובלה בשווי מיליונים רבים של דולרים, ולכן כשדיברו על לוחמה אווירית, הם דיברו על משהו מוחשי, משהו שהם התנסו בו באופן אישי.

אבל אז, בשנות ה-1930, כנופיית המפציצים דיברה על משהו תיאורטי, משהו שהם קיוו שיתקיים.

זה היה חלום.

ריצ'רד מולר, מרצה להיסטוריה של הלוחמה האווירית באוניברסיטה האווירית, ניסח זאת כך:

"אין מסביבם שום דבר שתואם את מה שהם חושבים. הם על קראק, על קוקאין. נסה, למשל, לשאול את עצמך כשאתה הולך למוזיאון, מוזיאון תעופה – לך לפֶּנסָקוֹלָה או למוזיאון [הלאומי] לתעופה ולחלל או ל[בסיס חיל האוויר] רייט-פּאטֶרסון ותסתכל על המטוסים שעומדים על המסלול בתחילת שנות ה-30 כשהרעיון הזה עולה בפעם הראשונה, וגם אתה תגיד, מה לעזאזל? כמה קוקאין החבר'ה האלה מסניפים?"

אחת ההנאות הלא צפויות בשיחה עם היסטוריונים צבאיים היא היעדר יראת הכבוד שהם מפגינים כלפי המוסדות שלהם עצמם.

מולר המשיך:

"היתה פשוט מין אמונה שהם יעשו זאת. הם לא בדיוק ידעו איך. הם לא בדיוק ידעו מה, אבל הם יעשו זאת, וזה לא לגמרי מופרך בנקודת הזמן והמקום שבה הם נמצאים. זה לא מופרך שתהיה להם אמונה כזו. אבל באמת, אחד הדברים המרכזיים שקורים בתוך הקבוצה הזאת הוא האמונה בקידמה הטכנולוגית ובהתפתחות החומרית, בעובדה שהם יכולים להשיג את המטוס הנכון. הם יעברו מה-B-9 ל-B-10 ל-B-12 לאבטיפוס של ה-B-15 ל-B-17 ל-B-29 בתוך עשר שנים בערך, וזה ממש לא ייאמן כשחושבים על זה."

כנופיית המפציצים: חלום, פיתוי, והלילה הארוך ביותר במלחמת העולם השנייה / מלקולם גלדוול
כנרת זמורה-דביר, 2022
תרגום מאנגלית: גיא הרלינג
208 עמודים

מלקולם גלדוול הוא עיתונאי וסופר קנדי. ב-1987 החל גלדוול לכתוב עבור הוושינגטון פוסט ומ-1996 הוא כותב עבור הניו יורקר. "כנופיית המפציצים" הוא ספרו השביעי