פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "ויסקי לארוחת בוקר" מאת מאיה קלופמן

פרק שני

הכינויים שהעניקו זה לזה, גור וגורה, התקבעו גם כשעברו ללמוד בירושלים. הם שכרו דירה ברחוב אלפסי, משופצת, גדולה ומוארת, עם עציצים של צמחי תבלין במרפסת. דירה יפה באמת, לא רק בהשוואה לכוכים שחלק מהחברים של לי מהלימודים בבצלאל גרו בהם.

1,700 שקלים לשותף, אווירה ירושלמית קסומה וצנרת מתפקדת למחצה. בדירה שלהם היה אפילו סלון, ובבקרים היא היתה מתאמנת בו על תנוחות יוגה, ורושמת רישומים קטנים בעיפרון. בערבים נטע היה מניח את הלפטופ הכבד שלו על שולחן הקפה והם היו צופים בסדרות אמריקאיות עד שלי היתה נרדמת כשהראש שלה על כתפו והשיער מדגדג לו את הנחיריים. היא אהבה להניח עליו את הראש ולשאוף עמוק את הריח שלו. בינה לבינה היתה קוראת לזה כפתור הריסט שלה, ובאמת הרגישה כאילו הצנחת ראשה בשקע הצוואר שלו פותרת לה את החרדות, מנקה ומחדשת, כמו איפוס מחשב.

כשנטע היה חוזר מהאוניברסיטה הוא היה מפזר דפדפות על השולחן השקוף ומקליד במחשבון לאט ומדויק. הוא נהג לרכון ולכתוב בזהירות בכתב העגול והמוקפד שלו, והאור הרך של אחר הצהריים היה נוצץ לו בשיער. כשהיה קורן כך, לי היתה רוכנת אליו ומחבקת ומנשקת את הלחיים המחוספסות מזיפים צעירים עד שהיה מרים אליה מבט תוהה, מוטרד, של מה-את-מפריעה-לי.

ההליכה מביתם אל הבר האפלולי של הבצלאלניקים נמשכה עשרים ושתיים דקות. המוזיקה לרוב אלטרנטיבית (כלומר חובבנית וכהה) ותמיד של אותן להקות. לי ישבה בחוץ בבגדים שחורים, אף שנטע העיר שזה לא מתאים לה, ועישנה עם החברים החדשים שלה ברגליים צלובות על כיסאות העץ הרעועים. "יפות הנעליים," הבנות נהגו לומר אם הן היו זהות לשלהן, ולי ענתה "תודה, מאמי," בהגייה החדשה שאימצה לעצמה. היה לה נרתיק מתכת בהדפס שיש שבו טמנה סיגריות דקות, אותן הכתימה בכתמי אודם. אחר כך, כשהבירה התרוקנה, היו בושם ומסטיק להסוות את הריח, ועשרים ושתיים דקות הליכה לרחביה עם תרסיס פלפל ביד, ובבית צחצוח שיניים שקט והסטה של השמיכה. כשהיתה נכנסת למיטה, נטע היה מתהפך אליה באטיות ומצניח זרוע כבדה. "היי, גור," היא היתה לוחשת, והוא היה עונה בקול רדום, "לילה טוב, גורה," ומחבק אותה לתוך הענן שלו של ניחוח גברי חריף משינה. היא היתה אוספת אליה את הזרוע הלבנה עד שקיפות, מצמידה את גבה אל החזה שלו ומניחה לעצמה להישען ולהרפות. היא היתה מקשיבה לנשימות הרמות שלו שהלכו והעמיקו ככל שנרדם, וחושבת שאולי ככה מרגישים כשמאושרים.

היום הראשון של הלימודים הכה בה חזק, כמו פנייה חדה של נהג נלהב מדי באוטובוס להר הצופים. "זה בקומה שלוש," ענה לה בחיוך מתנשא גבר שעישן בשמש כששאלה אותו איפה הכיתה שלה. היא עלתה שלוש קומות וירדה והתפתלה עם המסדרונות האפלים אל המרתף שהסתבר שהוא קומה שלוש. כשפתחה את הדלת באיחור נפנו אליה עשרים וחמישה זרים שהציצו מאחורי כני ציור. לי מיהרה והתייצבה מאחורי כַּן ומלמלה "סליחה" בפנים אדומות.

"טוב," חרק קולו של המרצה, "עכשיו כשכולם כאן..." לי האדימה עוד יותר. "בבקשה תוציאו דפים ועפרונות." היא הביטה סביבה בחרדה, אבל הוקל לה כשזיהתה שרוב הפרצופים סביבה היו נתונים גם הם לאותה אימה עצמה.

"עפרונות?" מלמל מישהו.

"לא הבאתם עפרונות?" רטן המרצה.

בקהל עבר רחש קולקטיבי שנשמע כמו, "לא..."

"טוב," חרץ המרצה בפסקנות, "יש לכם עשרים דקות ללכת לחנות פה בבניין ולקנות עפרונות ודפים. זה יהיה על חשבון ההפסקה שאמורה להיות לכם באמצע השיעור. תזדרזו."

לי התכווצה תחת הנזיפה. הם פסעו אחד לתוך השני, נתקלים, מהוססים, מנסים לפלס דרך אל החנות ואל המשימה שהוטלה עליהם. על המפתן הצר של הכניסה לחנות נתקלה לי במישהי גדולת עיניים שהביטה בה בבהלה ואחר כך צחקה. לי חייכה גם כן ושתיהן עמדו בפתח צוחקות צחוק כמעט היסטרי. הן צחקו וצחקו וצחקו עד שמישהו הדף אותן במרירות ומלמל, "אולי אתן מוכנות לזוז כבר?"

"אני טליה," הציגה את עצמה טליה.

"ואני לי, נעים מאוד," ענתה.

"אז ככה זה הולך להיות?" שאלה טליה וניגבה באצבעות את זוויות העיניים.

"ככה זה נראה," אמרה לי, והן צחקו שוב.

"אנחנו צריכות לקנות דפים."

"וגם עפרונות," הדגישה לי, והרגישה את הצחוק הבלתי נשלט מתגלגל שוב מתוכה החוצה. הן אספו חפצים וערמו אותם בבליל לא מובחן ליד הקופה.

"אז ככה זה הולך להיות," חזרה טליה שוב, ולי משכה בכתפיה.

לאחר שחזרו לכיתה הביטה לי בריכוז בדפים של שאר התלמידים וחשבה שוב ושוב במעגליות, "מה אני עושה פה," וגם "כולם כאן בטח מוכשרים ויודעים יותר ממני מה הם עושים, ואני רק הייתי במגמת אמנות בתיכון ואלוהים, מה אני עושה פה."

אבל לאט לאט התגלו קווים גם על הדף שלה. היא התנשמה. היי, זה קורה וזה לא רע בכלל, בעצם אפילו טוב יותר מהעבודות של חלק מהאחרים, ולראשונה טעמה את אותה הטלטלה שבין אקסטזה טהורה לייאוש תהומי שיגרמו לה הלימודים בבצלאל עוד אינספור פעמים.

אחרי נצח פסק המרצה, "לא טוב. לא טוב בכלל." הוא עבר על פני שלושים הציורים ובפיו משפטים שהידרדרו מהר מאוד לנזיפות כמו, "התחלה טובה עם ההצללות אבל כל השאר רחוק מאוד מהמציאות." היא הרגישה כאילו כל משפט שלו עוצר בה את זרימת הדם. בסוף אמר, "יש פה ארבעה עם יד חזקה, שלעת עתה ניכר שיש להם סיכוי," וסימן ארבעה יחידי סגולה שאחד מהם היה הגבר הגבוה שעמד לידה. לאחר מכן הטיל על התלמידים להתחלק לקבוצות כשבראש כל קבוצה אחד מהארבעה המסומנים, לשם הכנת שיעורי הבית. לי נצמדה אל הגבוה.

"אני איתךָ," אמרה. הוא צחק ואמר, "מוזמנת." והוסיף, "אני בן, אגב." טליה הצטרפה אליהם. בסוף השיעור יצאה לי מהכיתה והתיישבה בשמש עם מי שיהפכו להיות החברים הטובים שלה בארבע השנים הבאות.

*

נטע ולי השתדלו לצאת יחד בבקרים כדי שיוכלו להמתין ביחד לקו 19 מתחת לשמים האפורים. ללי היה תמיד קר בבוקר, קור ירושלמי צורב שמאכל את העצמות. היא היתה מקיפה את גופה בזרועותיה כדי להתחמם והוא היה מחבק אותה מאחור ברכות הפגנתית. כשהיה להם מזל הם הצליחו למצוא מקום ישיבה באוטובוס, אבל בדרך כלל נאלצו לעמוד ולסבול את כל החריקות והבלימות עם העליות לכיוון הר הצופים. כשנפרדו זה מזה — לי לבצלאל ונטע לבניין הפקולטה למשפטים או למדעי החברה — היא נהגה לחכות עד שהתרחק לפני שהדליקה את הסיגריה הראשונה של הבוקר ועישנה אותה בשקיקה תוך כדי הליכה. היא נהגה לשבת בחצר שמחוץ לבצלאל עם טליה או עם בן או עם האחרים, עם קפה שחור ומשקפי שמש. הם התכרבלו בתוך מעילי רוח גדולים, ולרוב בן היה מגלגל לשלושתם את סיגריה מספר שתיים. בחורף הוא נהג לעטות כפפות שחורות עם אצבעות קטומות, "כי מצד אחד קר, ומצד שני, צריך לגלגל," הסביר. האצבעות שלו היו תמיד מכוסות בפלסטרים שקופים זולים כי הוא נהג לעשות כל דבר עד זוב דם, כולל נגינה בגיטרה וטיפוס על סלעים. היה לו כישרון מיוחד נוסף — קריאה מדויקת, על-טבעית כמעט, את הבעות הפנים של לי, כשרצתה להתכרבל בתוך המעיל הנפוח שלו, לחיבוק.

"בואי, לילו," היה אומר, "קחי קפה, שבורה קטנה," ולי היתה נשענת על הכתף שלו וממלמלת, "תודה, בני."

"טוב," היתה טליה מתערבת בשלב מסוים, "הגיע הזמן," ובכך קוצבת את ההפוגה שקנו לעצמם. לי היתה מתנתקת מהחמימות של המעיל ואומרת בחוסר חשק, "אוקיי," ושלושתם היו נכנסים פנימה, כתף אל כתף אל המסדרונות הפרוצים לרוח.

*

נטע התעקש שיחזרו פעם בשבועיים למרכז, אל ההורים. אמא שלו היתה רכה ונעימה בשיחות הטלפון שלה שהתקיימו לרוב פעם ביומיים. בסיומן תמיד אמרה, "אז, נטוש, אנחנו כבר מתגעגעים, מתי אתה מגיע?" והוא היה עונה, "גם אני מתגעגע, אמא, אני חוזר הסופ"ש, נתראה."

לי חשדה שזו לא הסיבה האמיתית לכך שרצה לחזור. כלומר, היא לא פקפקה בכך שהוא אוהב את אמא שלו והכול, אבל חשבה שאולי גם לא כל כך טוב לו כאן, בירושלים. אולי הוא לא מרגיש, כמוה, אותה תחושת התרחבות בין הצלעות כשהאוטובוס מתעקל במעלה ההר בכניסה לעיר והאוויר מתחלף סוף-סוף והופך צלול וכן, ואפשר לנשום. פעם או פעמיים אפילו הרחיקה ותהתה אם הוא מרגיש בירושלים כמו שהיא הרגישה בעבר בהרצליה, כשישבה בין החברים של נטע בחוף הדרומי או בברים צפופים בפיתוח. היא היתה מהנהנת אז את דרכה אל הקצה השני של שיחות על נושאים ואנשים ומותגים שלא הכירה, מאבדת ריכוז ונלחמת בתחושה תמידית שמשהו לא נכון.

בכל מקרה היא ניסתה לשדל את נטע להישאר בסופי השבוע בירושלים, אבל בסופו של דבר הם בדרך כלל חזרו למרכז, לאחר שגירדה ממנו הסכמה שייסעו בשישי בצהריים (ולא בחמישי) באחד האוטובוסים האחרונים.

תמר, אמא של נטע, נהגה לאסוף אותם, קורנת, מתחנת האוטובוסים הגדולה בתל אביב, והתעקשה תמיד להסיע אותה עד פתח הדלת. ללי היה נדמה שהיא עוד עלולה לחנות מחוץ לבית עד שתנופף לה מהחלון, כפי שנהגה לעשות כשהיו ילדים. כשהיתה נכנסת הביתה אמהּ, יהודית, היתה אומרת, "הו, טוב שבאת באמת, תראו מי הגיעה," ולי היתה נסגרת בחדר שלה. בשישי בערב היתה ארוחת ערב. בדרך כלל הוזמנו אליה חברים של ההורים שלה, זוג בשם דן ותמי, שתפקידם היה לפוגג את המתח העיקש. "נו, לי, איך הולך בבצלאל? קשה?" תמי נהגה לשאול והיא היתה פולטת שבסדר, ואז יהודית היתה אומרת, "נו, באמת, מה קשה כל כך? קשה זה כשעושים תואר, תואר אמיתי. היום לכל דבר קוראים תואר. כשאבא שלך ואני למדנו זה לא היה ככה." ולי היתה מתאפקת בכל פעם מחדש שלא לומר לה, "אבל אני לא אבא שלי ובהחלט לא את."

היא העדיפה בהרבה את השבתות השקטות שבהן נשארו בירושלים. השבתות האלה כללו הליכות ארוכות לבתי אחרים עם סיר או קערה או בקבוק יין ביד, והרכנות ראש של הדתיים שחלפו על פניה ברחוב תוך מלמול "שבתשלום." בדרך כלל הם התפצלו לארוחות שישי נפרדות — כל אחד מהם למעגל החברתי שרכש — אבל מדי פעם היו מארחים אצלם בדירה את החברים של נטע סביב שולחן מתקפל. היא היתה חשה אי-נוחות בהזדמנויות האלה, הנדירות, שבהן התערבבה עם חבריו, כמו שמן ומים. החברים של נטע מהאוניברסיטה נהגו להביט בה באותו אופן שבו הביטו בה החברים של נטע מהצבא ומבית הספר: מבטים של מה-הוא-עושה-איתה, מהולים בטיפות רחמים. וחוץ מזה, היא לא ידעה מה לומר להם. הסטודנטים למשפטים או לכלכלה — היא אף פעם לא הצליחה לזכור מי זה מי — היו נחרצים מאוד, והוויכוחים שלהם היו רמים וקשים וחזרו על עצמם באופן שגרם לה לסחרחורת. היא לא היתה נחרצת, ובארוחות האלה חיכתה בעיקר לפתיחה של בקבוק מתוך פירמידת בקבוקי היין שנקנו בשוק במבצע של ארבעה במאה. היא העבירה את רוב השיחה בלגימה שקטה ומדודה, שלא לסיים מהר מדי — רק זה חסר לה, להוסיף למה-הוא-עושה-איתה גם סעיף של שתיינות — עד שאחת הבנות היתה נזכרת בה ורוכנת אליה כדי לנסות לחבר אותה אל השיחה. "לי, נכון? נטע סיפר שאת לומדת בבצלאל," ולי היתה עונה, "כן, תקשורת חזותית," והן היו אומרות בקול שטוח, "וואי, מגניב," ולי היתה משיבה, "כן, זה נחמד," ומשיצאו ידי חובתן הן היו נטפלות לסוגיה פוליטית חדשה או למרצה נוסף, מלכסנות אליה מדי פעם את המבט שהכירה טוב מדי עוד מהבנות של בית הספר היסודי.

בערב שישי אחד יצאה למרפסת כדי לדבר בטלפון עם אבא שלה.

"שבת שלום, אבא. כן. אולי בשבוע הבא. יש לי הגשות, כן, אני צריכה לעבוד ולנטע גם יש בחנים, ועבודות... כן, הוא באמת עובד קשה. בכל מקרה אולי בשבוע הבא. אני אשתדל, ד"ש לאמא."

כשניתקה ראתה שגבר עם שיער כהה, גון עור לבן-חלבי וזיפי זקן צפופים יצא אחריה למרפסת. האוזניים שלו היו מכוסות בעגילי זהב והיה גם אחד באף, וסיגריה מגולגלת נחה לה מאחורי האוזן. כשחייך אליה השיניים שלו נראו חדות, כמעט כמו ניבים.

"לא התכוונתי להפריע לך," אמר, והיא ענתה שזה בסדר. הוא תחב לפה את הסיגריה והצית אותה. העשן התפזר לפניו, כבד.

"לי, נכון? אני רועי," אמר. לי הנהנה ושאלה, "אז אתה ממשפטים או מכלכלה?"

"משניהם, לצערי." והיא עיגלה את השפתיים ואמרה, "אוּוו, כבד," והוא חצי שאל, "מקווה שאני פחות הטיפוס." "מקווה בשבילך," ענתה לו, והם צחקו ביחד צחוק משוחרר.

"גם חבר שלך בסדר," הוא פלט עשן, "קצת יותר טוב מכל הסחים האלה."

לי רצתה לשאול באיזו זכות הוא מוציא את עצמו כך מהכלל, אבל חששה שהבדיחה כבר יָבְשה, אז ענתה רק, "כן."

"את לומדת בבצלאל," ציין בלי נימת השיפוטיות של האחרים. והוסיף: "הייתי מת ללמוד אמנות אבל ההורים והחיים ותואר, את יודעת..."

לי הנהנה שוב, והפעם דווקא באמת ידעה ואפילו טוב מדי.

הוא שאל על מה היא עובדת עכשיו. היא סיפרה שיש לה קורס עיצוב אריזה וצריך לעצב שלוש אריזות לחפצים זהים בגדלים שונים, ושחשבה על אפשרות של טיטול של בובה ושל תינוק ושל קשיש. הוא צחק ואמר, "וואו, רעיון מעולה, יש באגריפס חנות שמוכרת חיתולים למבוגרים אם את צריכה."

"תודה, באמת לא ידעתי מאיפה..." וזה נמשך, ובסיגריה השנייה הוא זרק באדישות מזויפת, "אז נטע ואת הרבה זמן יחד?"

"די הרבה. היו כמה הפסקות אבל בעיקרון מהיסודי, מכיתה ו'."

הוא פלט נשיפה שורקת ואמר, "וואו," ואז אחת הכלכלניות לעתיד שרבבה את ראשה החוצה ואמרה, "רועי, אנחנו מתקפלים," שולחן הפלסטיק אחוז בידה. רועי מעך את הסיגריה למאפרה ואמר, "היה לי כיף להכיר, לי, את סופר מגניבה." ושעה אחר כך, כשלבשה את חולצת הטריקו הגדולה ששימשה אותה כפיג'מה ועליה היה כתוב, "מקסימום תקיאו, פלוגת הראל", הנייד שלה צפצף התראה והיא ראתה הצעת חברות ממנו בפייסבוק. נטע שכב במיטה באיברים פשוקים, מתנשם בכבדות מעודף יין. העיניים שלו היו עצומות. זהב שערו נח על הכרית כמו מניפה, ולי החזירה את עיניה אל המסך ולחצה "אשר".

ויסקי לארוחת בוקר / מאיה קלופמן
מטר, 2022
168 עמודים  

מאיה קלופמן היא סופרת, משוררת ומתרגמת ישראלית. "ויסקי לארוחת בוקר" הוא רומן הביכורים שלה