"יומן השטן" מאת לאוניד אנדרייב   מקור: ההוצאה

18 בינואר שנת 1914. על סיפונה של "אטלנטיק"

היום חלפו עשרה ימים בדיוק מהרגע שהתאנשתי ואני מנהל חיים ארציים.

הבדידות שלי גדולה מאוד. איני נזקק לחברים, אבל אני צריך לדבר עם מישהו על עצמי, ואין לי עם לדבר. אין די במחשבות לבדן, מה גם שאינן ברורות, בהירות ומדויקות מספיק, כל עוד אני לא מבטא אותן במילה: צריך לסדר אותן בשורה כמו חיילים או עמודי טלגרף, למתוח קו, כמו מסילת רכבת, להרכיב גשרים וויאדוקטים, תילים וקימורים, לעשות במקומות הנכונים עצירות – ורק אז הכול מתבהר.

התהליך המפרך ההנדסי הזה נקרא אצלם, נדמה לי, היגיון וחשיבה אנליטית, והוא חובה למי שרוצה להיות חכם; לכל האחרים הוא לא חובה, והם יכולים לתעות ככל העולה על רוחם.

העבודה אטית, קשה ובלתי-נסבלת עבור מי שהתרגל בהבזק... לא יודע איך לקרוא לזה – בהבזק נשימה אחת, לתפוס הכול ובנשימה אחת לבטא הכול. ולא בכדי הוגי הדעות שלהם זוכים לכזה כבוד, והוגי הדעות האומללים האלה, אם הם ישרים ואינם מרמים בבנייה, כמו המהנדסים הרגילים שלהם, מגיעים לא פעם לבית משוגעים. אני רק כמה ימים על האדמה, וכבר לא פעם רצדו לנגד עיניי קירותיו הצהובים ודלתו הפתוחה בהזמנה.

כן, זה קשה מאוד ומורט "עצבים" (עוד דבר מקסים!). הנה עכשיו – כדי לבטא מחשבה קטנה ורגילה על חוסר התוחלת של המילים וההיגיון שלהם אני נאלצתי להשחית כל כך הרבה נייר ספינה משובח... אז מה דרוש כדי לבטא את הגדול והבלתי-רגיל? אקדים ואומר – כדי שלא תפער את פיך הסקרן מדי, קורא ארצי שלי! – שהבלתי-רגיל לא אפשרי לביטוי בשפת המלמולים הנרגנים שלך. אם אתה לא מאמין לי, לך לבית המשוגעים הקרוב ותקשיב לאלה: הם כולם זכו להתגלות ורצו לבטא אותה... ואתה שומע כיצד שורקים ומסתובבים באוויר גלגליהם של הקטרים המובסים, אתה רואה באיזה מאמץ הם שומרים במקומם את התווים המתפזרים של פניהם הנדהמים והמשתוממים?

אני רואה כיצד אתה כבר עכשיו מוכן להמטיר עליי שאלות, בהתוודעותך לכך שאני הוא שטן שהתאנש: הרי זה מעניין כל כך! מנין אני? איזה מן סדרים נהוגים אצלנו בגיהנום? האם חיי נצח קיימים? וכמו-כן, מה מחירי הפחם בבורסת הגיהנום האחרונה? למרבה הצער, קורא יקר, עם כל הרצון, לו רק היה לי אחד, אין בכוחי לספק את סקרנותך החוקית. הייתי יכול לבדות לך אחד מאותם הסיפורונים המצחיקים על אודות שדים מקורננים ושעירים, שכה נאים לדמיונך הדל, אבל כבר יש לך מספיק מאלה, ואיני רוצה לשקר לך באופן גס ושטוח כל כך. אשקר לך במקום אחר, היכן שאינך מצפה לדבר וכך לשנינו יהיה מעניין יותר.

והאמת – כיצד אומר אותה, אם אפילו את שמי אי אפשר לבטא בשפתך. את השם שטן אתה נתת לי, ואני מקבל את הכינוי הזה, כמו שהייתי מקבל כל כינוי אחר: שיהיה אני – שטן. אך שמי האמיתי נשמע לגמרי אחרת, לגמרי אחרת! הוא נשמע בלתי-רגיל ואין דרך שבה אני יכול לדחוף אותו לאוזן הצרה שלך בלי לרטש אותה יחד עם המוח שלך: שיהיה אני – שטן, וזהו.

ואתה עצמך אשם בכך, ידידי: למה יש בשכלך מושגים מעטים כל כך? השכל שלך הוא כאמתחת הקבצן, שבתוכה רק פרוסות לחם יבש, וכאן צריך יותר מלחם. יש לך רק שני מושגים על הקיום: חיים ומוות – כיצד אני אסביר לך את השלישי? כל הקיום שלך הוא קשקוש, רק מכיוון שאין לך את השלישי הזה, ומנין אני אביא אותו? כעת אני בן אנוש, כמוך, בראשי המחשבות שלך, בפי מזדחלות בכבדות ודוקרים בפינות המילים הקוביסטיות שלך, ואני לא יכול לספר לך על הבלתי-רגיל.

אם אני אומר לך שאין שדים, אני אשקר לך. אך אם אני אומר שהם ישנם, אני גם אשקר... רואה כמה זה קשה, כמה זה חסר-פשר, ידידי! אך גם על ההתאנשות שלי, שיחד איתה, לפני עשרה ימים החלו חיי הארציים, אני יכול לספר מעט מאוד דברים מובנים. דבר ראשון, שכח מהשדים השעירים, המקורננים, המכונפים שכה אהובים עליך, שנושפים אש, הופכים חרסים לזהב, וזקנים מופלגים – לעלמים מצודדים, ואחרי שהם עשו כל זאת ודיברו ערמה של הבלים, הם נעלמים דרך הקיר – וזכור: כשאנחנו באים לארץ אנחנו חייבים להתאנש. מדוע זה כך, תגלה לאחר המוות, ובינתיים זכור: אני כעת בן-אנוש כמוך, ונודף ממני ניחוח של בושם לא רע, ולא צחנת תיש, ואתה יכול ללחוץ את ידי בלי חשש מכך שציפורניי ישרטו אותך, אני גוזז אותן, בדיוק כמוך.

אבל איך זה קרה? פשוט... מאוד. כשהחלטתי שאני רוצה להגיע לאדמה, מצאתי איזה אחד, שיהיה לי, אמריקני בן שלושים ושמונה, מר הנרי ונדרגוד, והרגתי אותו... בלילה ובלי עדים, כמובן. אך לא תוכל להעמיד אותי לדין למרות ההודעה שלי, האמריקני בחיים, ושנינו מברכים אותך בקידה עמוקה אחת: אני וְונדרגוד. הוא פשוט השכיר לי חלל ריק, אתה מבין – וגם לא את כולו, ייקח אותו השד! ולחזור חזרה, לצערי, אני יכול רק דרך אותה הדלת האחת שגם אותך מובילה אל החירות: דרך המוות.

הנה העיקר. אך בהמשך אתה תוכל להבין דבר-מה, על אף שלדבר על דברים כאלה בשפתך – שווה ערך לניסיון להכניס הר לכיס החולצה או לרוקן את הניאגרה בעזרת אצבעון! שווה בנפשך, שאתה, נזר הבריאה, יקירי, בקשת להתקרב אל הנמלים, ובכוח הנס או הקסם נהפכת לנמלה, נמלה זערורית אמיתית, שסוחבת ביצים, ואז תרגיש במקצת את התהום שמפרידה ביני הישן לביני הנוכחי... לא, אף גרוע יותר! היית צליל, והפכת לסימן של תו על הנייר... לא, יותר גרוע, יותר גרוע, ושום השוואות לא יספרו לך על התהום, שאת תחתיתה איני רואה עוד בעצמי. או שמא היא נטולת תחתית כליל?

שווה לך: במשך יומיים, בצאתי מניו-יורק, סבלתי ממחלת ים! זה מצחיק אותך, שהורגלת להתגולל בהפרשות של עצמך? ואני – אני גם התגוללתי, אבל זה לא היה מצחיק כלל. רק פעם אחת חייכתי, כשחשבתי שזה לא אני, אלא ונדרגוד, ואמרתי:

- פמפם, ונדרגוד, פמפם!

...יש עוד שאלה אחת שאתה מחכה למענה עליה: לשם מה הגעתי לאדמה ואיך גמרתי בדעתי להתחלף בעסקה לא כדאית כזאת – משטן "כל יכול, בן אלמוות, אדון ושליט", נעשיתי... אתה? התעייפתי מלחפש מילים לא קיימות, ואענה לך באנגלית, בצרפתית, באיטלקית ובגרמנית, בשפות ששנינו מבינים היטב: נהיה לי משעמם... בגיהנום, ואני הגעתי לאדמה כדי לשקר ולשחק.

מהו שעמום, ידוע לך. מהו שקר, אתה יודע היטב, ובמשחק יש לך מושג כלשהו מהתאטראות והשחקנים המפורסמים שלך. אולי אתה בעצמך משחק איזה משחק קטן בפרלמנט, או בבית או בכנסייה? אם כן, תוכל גם להבין משהו מתחושת העונג ממשחק. אם בנוסף אתה מכיר גם את טבלת הכפל, אז תכפיל את ההתלהבות והעונג ממשחק בכל מספר רב-ספרתי שעולה בדעתך, ותקבל את ההתלהבות שלי, העונג שלי. לא, יותר מכך! שווה בנפשך שאתה גל באוקיינוס, שמשחק כל הזמן וחי רק במשחק – הנה, הגל הזה שאני רואה כעת מבעד לזכוכית ושרוצה להפוך את ה'אטלנטיק' שלנו... בעצם, שוב אני מחפש מילים והשוואות!

אני פשוט רוצה לשחק. ברגע הנוכחי אני עוד שחקן מתחיל, טירון צנוע, אך מקווה שאתפרסם לא פחות מהגריק שלך או מאולדרידג' – כשאשחק, את מה שארצה. אני שחצן, מאוהב בעצמי וכנראה גם רהבתן... אתה הרי יודע מהי רהבתנות, כזה שרוצים לקבל מחמאות ומחיאות כפיים אפילו מטיפש? הלאה, אני מעז לחשוב שאני גאון – השטן ידוע בעזות מצחו – תאר לעצמך, שנמאס לי מהגיהנום, היכן שכל הנוכלים המקורננים והשעירים הללו משחקים ומשקרים טוב כמעט כמוני, ושלא מספיקים לי זרי הדפנה של הגיהנום, שבהם אני רואה, בחדות הבחנה, לא מעט חנופה זולה ונמיכות מצח פשוטה. עליך, חברי הארצי, שמעתי שאתה חכם, ישר לרוב, חשדן במידה, רגיש לשאלות של אמנות נצחית ומשחק ומשקר גרוע כל כך בעצמך, שאתה מסוגל להעריך מאוד משחק של אחרים: הרי לא בכדי יש לך כל כך הרבה ענקים! והנה, גם אני באתי... מובן?

האדמה תהיה לי לזירה, והבמה הקרובה תהיה רומא, לשם אני נוסע, לעיר ה"נצח" הזאת, איך שקוראים לה פה, מתוך הבנה עמוקה של נצח ודברים פשוטים אחרים. להקת שחקנים עדיין אין לי (אולי תרצה אתה להצטרף ללהקה שלי?), אך אני מאמין שהגורל או המקרה שלהם אני נתון מעתה, כמו כל דבר ארצי אחר שלכם, יעריכו את כוונותיי הטהורות ויזמנו לי שותפים ראויים לדרך... אירופה הזקנה כה עשירה בכישרונות! מאמין שאמצא גם באירופה הזאת קהל אנין דיו, כזה שיהיה שווה לצבוע בשבילו את הפרצוף ולהחליף נעלי גיהנום נוחות בקוטורנים כבדים. מודה, פעם חשבתי על המזרח, היכן שכבר פועלים לא בלי הצלחה כמה מ... עמיתיי, אבל המזרח פותה מדי ובעל נטייה לבלט, ולרעל, והאלים שלו כעורים, סירחון של חיה מפוספסת עוד נודף ממנו, העלטה והאורות שלו גסים בצורה ברברית ובוהקים מדי מכדי שאמן אנין כמוני יכנס אל הבלגן הצפוף והמסריח הזה. כן, ידידי, הרי אני כל כך שחצן שאפילו את היומן הזה אני מתחיל לא בלי כוונת זדון להקסים אותך... גם אם, בעליבותי, זה בתפקיד מחפש מילים והשוואות. מקווה שלא תנצל את גילוי לבי ולא תפסיק להאמין לי?

יש שאלות נוספות? בנוגע למחזה עצמו, אני עצמי לא יודע עליו הרבה, אותו ימציא המפיק שימצא את השחקנים, הגורל, ותפקידי הצנוע לשם התחלה: אדם שהתאהב באנשים כל כך עד שהחליט לתת להם את הכול – את נשמתו ואת כספו. לא שכחת כמובן שאני מיליארדר? יש לי שלושה מיליארדים. מספיק להצגה אחת רבת רושם, לא כך? כעת עוד פרט, כדי לגמור את הדף הזה.

יחד איתי בא לחלוק את גורלי, איזה אחד ארווין טוֹפִּי, המזכיר שלי, אישיות מכובדת למדי, במקטורן השחור שלו וחובש מגבעת, עם אפו הנפול שתלוי כמו אגס בוסרי ופני כומר מגולחים. לא יפתיע אותי אם בכיסיו יתגלה ספר תפילות קטן. הטופי שלי בא מאותו המקום – כלומר מהגיהנום, ובאותה דרך כמוני: גם הוא התאנש, ונראה שבהצלחה, הבטלן לא רגיש לתנודות הים כלל. בעצם, גם כדי לחלות במחלת ים דרושה מנת משכל כלשהי, ואילו טופי שלי טיפש כמו נעל, אפילו בשביל אדמה. מלבד זאת הוא גס רוח ומשיא עצות. אני כבר מתחרט מעט שמתוך המבחר העשיר שלנו לא בחרתי לי בהמה טובה יותר, אך נשבתי בישירותו ובהיכרות מסוימת שלו עם האדמה: איכשהו היה נעים יותר לצאת לטיול הזה עם חבר משופשף. מתישהו, מזמן, הוא כבר לבש צורת אנוש ונשבה כל כך בקסמם של רעיונות דתיים ש – תאר לעצמך! – הצטרף למנזר של האחים הפרניצסקניים, חי עד שיבה טובה ונפטר שם בשלווה תחת השם של האח וינסנט. האפר שלו הפך למוקד לסגידה עבור המאמינים, קריירה לא רעה בשביל שד טיפש! – ואילו הוא שוב איתי מרחרח את האוויר, מחפש ריח של קטורת: הרגל מגונה! אתה, בטח תאהב אותו.

עתה מספיק. הסתלק מכאן, ידידי. אני רוצה להישאר לבדי. ההשתקפות השטוחה שלך, שאני זימנתי על הבמה הזאת מרגיזה אותי, ואני רוצה להישאר לבדי, או רק עם ונדרגוד הזה, שנתן לי את משכנו ורימה אותי בנכלוליות. הים רגוע, כבר אין לי בחילה, כמו בימים הארורים האלה, אך אני מפחד ממשהו.

אני – מפחד! נראה שמפחידה אותי העלטה הזאת, שהם קוראים לה לילה ושנפרשת מעל האוקיינוס: כאן עוד מואר ממנורות, אך מעבר לדופן הדק שוכנת עלטה נוראה, היכן שעיניי חסרות אונים לחלוטין. גם ככה הן לא שוות הרבה, המראות המטופשות האלה, שיודעות רק לשקף, אך בחושך הן מאבדות גם את היכולת העלובה הזאת. כמובן, אתרגל גם לחושך, כבר התרגלתי לדברים רבים, אך עכשיו רע לי ומפחיד לחשוב, שסיבוב מפתח אחד – והעלטה העיוורת, המוכנה להסתער, תכסה אותי. מאיפה היא?

וכמה אמיצים הם עם המראות העכרוריות שלהם – אינם רואים דבר ואומרים בפשטות: חשוך כאן, צריך להדליק את האור! לאחר מכן מכבים אותו בעצמם ונרדמים. אני מביט בגיבורים האלה בהפתעה מסוימת, אמנם קרירה... ו... מתפעל. או שבשביל פחד דרוש שכל גדול מדי, כמו שלי? הרי זה לא אתה כזה פחדן, ונדרגוד, תמיד נחשבת לאדם חסון ובעל ניסיון!

יש רגע אחד בהתאנשות שלי שבו איני יכול להיזכר בלי אימה: כאשר בפעם הראשונה שמעתי את פעימות לבי. הצליל החותך, הרם, המונה הזה, המאותת על המוות באותה המידה שהוא מאותת על החיים, הדהים אותי בפחד ובהתרגשות שלא חוויתי כמותם. הם דוחפים מונים בכל מקום, אבל כיצד הם מסוגלים לשאת בחזם את המונה הזה, שמונה את שניות החיים במהירות של קוסם?

ברגע הראשון רציתי לצעוק ומיד לעוט למטה, לפני שהספקתי להתרגל לחיים, אבל הצצתי בטופי: האידיוט שאך זה נולד כבר מנקה את המגבעת שלו בשלווה, פרצתי בצחוק וצעקתי:

- טופי! מברשת!

התנקינו שנינו, ואילו המונה בחזי מנה, כמה שניות זה נמשך, ונדמה, שהוסיף. אחרי כן, בשומעי את התקתוק הטורדני שלו, התחלתי לחשוב: "אני לא אספיק!" מה לא אספיק? לא ידעתי בעצמי, אך יומיים שלמים מיהרתי כמו מטורף לשתות, לאכול, אפילו לישון: הרי המונה לא נם, בזמן שאני מוטל כפגר וישן!
כעת איני ממהר יותר. אני יודע שאני אספיק, ושהשניות שלי נראות לי בלתי נדלות, אבל המונה שלי נסער והולם, כמו שיכור בתוף. ואיך – השניות הקטנות האלה, שהוא זורק עכשיו – נחשבות לשוות ערך לגדולות? אם כך, זאת רמאות. אני מוחה, כאזרח ארצות הברית ישר וכאיש עסקים!

אני חש ברע. כעת לא הייתי דוחה מפניי גם חבר, ייתכן שזה דבר טוב, חברים. הו! בכל היקום אני לבד!

יומן השטן / לאוניד אנדרייב
אפרסמון, 2021
תרגום מרוסית: אולגה סונקין
מספר עמודים: 204

לאוניד אנדרייב (1919-1871) היה סופר ומחזאי רוסי. בשנת 1898, לאחר שסיפור קצר שלו פורסם בעיתון, יצר הסופר מקסים גורקי קשר עם אנדרייב והמליץ לו להתרכז בקריירה ספרותית. אנדרייב שמע לעצתו של הסופר המפורסם והפך תוך זמן קצר לסופר ולמחזאי מצליח. לאחר עליית הבולשביקים לשלטון עבר אנדרייב לפינלנד. את ספרו האחרון, "יומן השטן", סיים ימים ספורים לפני מותו

users: לאוניד אנדרייב

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר