"אל תספר לאחירך" מאת מאיר שלו   המקור: ההוצאה

פרק שלישי

את שמי, איתמר, נתנה לי אמי, והקפידה לבטא אותו במלרע חגיגי. אבל רוב קרוביי ומכריי – הם לא רבים, עליי להודות – קוראים לי איתָה. איתה במלעיל, כמו פיתה. כך כינה אותי בועז כשהיה בן שנתיים, והשיבוש התינוקי הזה דבק בי.

כשאני מתוודע לאדם חדש אני מקפיד להציג את עצמי כאיתמר, בהגייה המליצית של אִמי, ומצרף גם את שם המשפחה שלנו – דיסקין – שמתאים מאוד לאחי ולאביו ופחות לי ולה. אבל רוב המודעים החדשים האלה, אחרי ששמעו את הכינוי שלי, מעדיפים אותו.

אמי, שהתגאתה בשם שבחרה לי, נזפה בכל מי שקיצר אותו לאיתה: "מהרסים ומחריבים! נתתי לך שם כל כך יפה, והם חותכים אותו לחצי." אבל בסופו של דבר מצאה פתרון מפתיע, הן מעצם טיבו והן משום שהיתה בו פשרנות, תכונה שבדרך כלל לא ניכרה בה. היא הודיעה שתקבל את הכינוי הזה אם ייכתב "איטה". בטי"ת במקום בתי"ו.

"זה מצחיק," אמרתי לה פעם, כשכבר גדלתי, "וזה גם לא משנה. הרי אף אחד לא כותב ולא קורא את השם הזה, רק אומרים ושומעים אותו." אבל היא התעקשה: "אתה תגדל, אתה תקבל מכתבים שבחורות תכתובנה לך, וכל מה שנכתב נעשה בסופו של דבר מציאוּת." וכל כך תקיפה ונחרצת היתה, עד שגם עכשיו, שנים אחרי מותה, כשאני מנסה לכתוב את הסיפור הזה, אני כותב איטה בטי"ת, כמו שדרשה.

"לא אמרת לי שאתה כותב," אמר בועז.

"כי זה לא ממש לכתוב. אני מתעד כמה סיפורים ותמונות, כדי שלא אשכח, זה הכל."

שלא כמו אִמנו, מעולם לא מחיתי על הכינוי שבועז נתן לי, וגם הכתיב שלו לא הטריד אותי. בכלל, אין לי נטייה למחאות ולמחלוקות. אני אוהב את החיים שקטים, את העָקוב מישור ואת הגלים נמוכים. אבל כשבגרתי מעט, נצמד לכינוי "איטה" גם תואר לא נסבל: "היפה". כך, "איטה היפה" קוראים לי כשאינני נוכח, ומי שקורא לי כך כשאני כן נוכח עושה זאת כדי להתגרות בי, או כדי לראות אותי כובש את כעסי, נבוך ומתאפק.

"כמו שאמא היתה אומרת עליך: איתמר הוא העגל שאברהם הגיש למלאכים. בן בקר רך וטוב. לא מתווכח ולא עושה בעיות."

"שיהיה," אמרתי, כי לא אהבתי לא את ההגדרה הזאת ולא את ההסבר שנתנה לה, אבל בועז לא הרפה ואף ציטט את המשך דבריה: "מרוב שהוא רך וטוב, יהיה לו קשה ורע לפעמים."

"לא קשה לי ובכלל לא רע לי, בועז," נרגזתי.

אינני היחיד ששם תואר נצמד אל שמו. יש המכוּנים "הגבוה", "הרשע", "החמוד", אבל אני זכיתי בכינויי לא רק משום שאני יפה תואר, אלא משום שתכונותיי האחרות לא בולטות במיוחד. אני הרבה יותר יפה משאני חכם או טיפש, למשל, או נועז או פחדן, ורוב האנשים שאני מכיר נבונים או אטוּמים ממני, רגזנים או פייסנים ממני, משעשעים ומהירי תגובה ממני. אבל כל התכונות האלה זקוקות לשעות כושר ולפרקי זמן כדי להתגלות, ואילו "אתם היָפים", כך נהגה מיכל לומר, "יש לכם הדגל הזה שמתנוסס מעליכם, מגדיר וקובע עוד לפני שפתחתם את הפה."

"גם את יפה," אמרתי לה אז.

"אתה הרבה יותר יפה ממני," היא צחקה, "וכשאנחנו הולכים ביחד ברחוב, כולם מסתכלים רק עליך."

"אבל אני יפה ורק מבחוץ," אמרתי, "ואת כל כך חכמה והרבה יותר מיוחדת, ויש לך אלף שכבות."

שלושים וחמש שנים חלפו מפרדתנו ומנסיעתי לארצות הברית, טיול שנועד לרפא ולשכך ונעשה השתקעות. שלושים וחמש שנים שבהן לא פגשתיה, אבל הזמן – אני חש את שִטפו בבירור – המשיך לשאתה לצידי. שלושים וחמש שנים שבהן ציינתי את יום הולדתה בכל יום הולדת שלי, כי בצירוף מקרים נפלא נולדנו שנינו באותו יום ובאותה שנה, בהפרש של שעה אחת שבה הקדמתי אותה.

כאשר הדבר התברר לנו, היא אמרה: "זה נעים ומשמח לדעת שנולדנו באותו יום." ואילו אני התמרמרתי: "אני, כשנולדתי, חייתי שעה תמימה בלעדייך, ואת, כשנולדת, כבר הייתי וחיכיתי לך."

היא צחקה צחוק גדול, חיבקה אותי ואמרה: "טיפש אחד, ככה צריך להיות," ו"איטה, רומנטיקן אחד, מה יהיה הסוף איתך?" ואני, עלו בעיניי דמעות.

"אתה דפוק בראש," אמר בועז, ורוקן את הכוסית שלו בלגימה גסה ובהטיית הראש לאחור. כבר אמרתי: אינני אוהב את דרך השתייה הזאת שלו, אבל בשלב הזה של הלילה עוד הצלחתי לא להעיר הערות.

"פעם סיפרתי על זה לאבא שלך," אמרתי לו, "והוא אמר לי: זה טוב מאוד שזוג, או בכלל בני משפחה, נולדים באותו היום עצמו."

"אבא שלנו," שב אחי ותיקן לי.

"זה טוב מאוד," הסביר לי אבינו, "ככה תוכלו לחסוך. מסיבת יום הולדת אחת לשני בני הזוג זה פחות הוצאות."

"בסך הכל הוא היה די קמצן," אמר בועז. "בטח בשביל הכסף שהרוויח. אתה זוכר איך הוא היה מתרוצץ בבית ומכבה את האורות?"

"את החשמלים," תיקנתי לו.

"אבל בעניין הזה הוא צדק. באמת חבל שלא נשארתם ביחד," אמר בועז, "כי כמו שאני מכיר אותכם, אותך לפחות..."

"אֶתכם," אמרתי, "לא אותכם אלא אֶתכם. מזל שאמא כבר מתה ולא שומעת את העברית שלך."

"אני מתאפק ולא מגיב," הוא אמר. "מה שהתכוונתי לומר זה שכמו שאני מכיר אותכם בטח גם תמותו באותו יום, וכמו שאני מכיר את אבא, הוא היה אומר שגם הלוויה אחת ושבעה אחת זה פחות הוצאות."

שנינו, מיכל ואני, בני שישים וחמש. אני חי בשרלוטסוויל, וירג'יניה, ארצות הברית, ומבקר בישראל בכל שנה. היא חיה בתל אביב ומרבה בנסיעות להרבה ארצות. לפעמים אני רואה תמונה שלה באינטרנט, מקבלת עוד פרס מדעי או תואר כבוד, לפעמים עם בעלה, שתי בנותיה – הבכורה, רופאת ילדים, דומה לה עד כאב – ועם ארבעת הנכדים.

אני נחרד בראותי מה עוללו לה השנים. אני, כמו שהיא עצמה ניבאה בהיותנו צעירים, ניצלתי משינֵי הזמן: שערי התקשט במעט אפור, אבל עודנו עבות. בשיניי אין שַׁכּולה ורבב, קומתי זקופה ואין לי שמץ של כרס. רק כמה שערות קטנות התחילו מבצבצות מאוזניי ומנחיריי, והספר שלי חורך אותן בפיסת צמר גפן בוערת באש כחולה-שקופה של ספירט.

"תירגע, מיסטר דיסקין," הוא שב ומגחך למראה החרדה ששבה וניכרת על פניי, "תזכור מהיכן באנו. הרי ככה עושים אצלנו במידל איסט."

הספר שלי הוא מהגר מלבנון. פעם בשבועיים אני פוקד את המספרה שלו, אי מזרח-תיכוני קטן בשרלוטסוויל הכה אמריקאית. הוא מקדם את פניי בכוס צרת מותן, רחבת אגן וחזה, מלאה בתה מתוק, ואחרי שתייתה אני מסיר את משקפיי ומפקיר את ראשי לטיפולו.

הוא ספר של הדור הישן – מספר אותי במספריים מצקצקים, במסרק מאוֵש ובתער לוחש, ותוהה עליי תהייה לגלגנית: מדוע אני מחזיק את משקפיי בכף ידי ולא מניח אותם על המדף שמתחת לראי. הוא מספר ומסָרק וחורך, ואחר כך מחליק על עורפי מברשת רכה וגדולה, מעסה את קרקפתי בנוזלים מבושמים, טופח על שתי לחיי, צובט קלות ומכריז: "תַמַאם!"

אני ממהר ומרכיב את משקפיי, ושני הכתמים המטושטשים שבראי הגדול נעשים הוא ואני.

"נעים לספר גבר שנראה כמוך," הוא אומר, כמו שאמר בסוף כל התספורות הקודמות, "אולי אצלם אותך ואשים תמונה שלך בחלון הראווה שלי?"

אבל הגבר שנראה כמוני שב ומסרב בנימוס, ושב ומחייך באותו ראי עצמו. הנה אני. נראה כמוני בהחלט. הנה הקמטים – מעטים ודקים – שנוספו לעור פניי, מעניקים לי הבעה חסרת כיסוי של חוכמה ושל עמקוּת. הנה גם מצחי הגבוה, הנה עיניי, זהבהבות-ירקרקות וכוזבות.

מצחי הגבוה מטעה, כי הוא מרמז על שאר רוח שאין לי, ועיניי כוזבות, כי על אף גונן המושך הן קצרות רואי עד מאוד, ובכל ביקור בארץ אני מביא אותן לבדיקה אצל דוקטור לוין, רופאת העיניים שלי. אני כותב זאת כי גם קוצר הראייה הוא תכונה חשובה שלי. כמו יפי המראה, גם הוא תכונה גופנית, לא נפשית או שכלית, אבל שני הדברים קבעו את מהלך חיי יותר מכל תכונותיי האחרות. גם הסיפור שאני מנסה לכתוב כאן לא היה מתרחש אלמלא התקיימו בי השתיים יחד, זו בצד זו.

אם כך ואם כך, בלי משקפיי אינני יכול לזהות את פניי בראי של הסַפּר, וגם לא את אחי, עצמי ובשרי, כשהוא יושב ומשוחח איתי במרפסת חדרי במלון. לפעמים אני עורך ניסוי: מסיר את משקפיי ופוסע לעבר הראי הגדול שבקצה המסדרון של ביתי, בודק מאיזה מרחק אני מזהה את עצמי. היִצלחו העיניים האלה את הזמן שחלף אם את ואני, במקרה או שלא במקרה, ניפגש?

ולפעמים, לבדי, מול אותו ראי, אני מדבר עם עצמי. בדרך כלל בשקט, בתוך ליבי, אבל יש שכמה מילים חומקות מכלוב הצלעות אל האור: מה אתה יותר, איתמר, יפה או עיוור? ואז אני גם מנסה לבדוק איך אני נראה במשקפיים ואיך בלעדיהם. אבל בזה אינני יכול להכריע, כי כשאני מסיר אותם עליי להתקרב אל הראי מאוד, ובקרבה כזאת משתנים סִברן ומראן של הפנים.

לא רק אני. פעמים רבות שמעתי את הבקשה הזאת מזולתי, בדרך כלל מפיה של אשה: "תוריד רגע את המשקפיים, איטה" – או איתמר, תלוי בקרבתנו זה לזה, או בקרבה שאת שיעורה היא מבקשת לבדוק – "אני רוצָה לראות איך אתה יותר יפה, עם המשקפיים או בלי."

"איטה עם המשקפיים שונה מאוד מאיטה בלעדיהם," אמרה פעם מיכל לבועז ולמאיה, "אבל שניהם יפים."

"וככה יש לי שני חתיכים," היא צחקה, "אבל זה לא כל כך משנה, כי לא המשקפיים שלו קובעים אלא אני."

"היופי שבעיני המתבונן?" שאלה מאיה, שמעולם לא אהבה אותה, וכשנפרדנו לא הסתירה את שמחתה. "אפילו אמא שלכם היתה אומרת," היא מצטטת לבועז ולי עד היום, "מיכל חזקה וחכמה מדי בשביל איתמר שלנו, קוּבַּעת של ייסורים היא תגמיא אותו."

"זה הרבה יותר פשוט," אמרה מיכל, "עמוד רגע לידי, בבקשה."

נעמדתי רגע לידה, בבקשה, כמו שעשיתי כל דבר שהורתה לי לעשותו.

"אתם רואים?" היא שאלה, "אתה מרגיש, איטה? ברגע שהתקרבתָ אליי נעשית הרבה יותר יפה. אם את תעמדי לידו, מאיה, זה לא יקרה."

"מיכל," אמרתי, "את מגזימה."

"אני מגזימה בכל דבר. מגזימה בעבודה שלי, ובתכניות שלי, וגם באהבה אני מגזימה. להפסיק עם זה? להיות רגילה?"

אל תספר לאחיך / מאיר שלו
עם עובד, 2022
264 עמודים

מאיר שלו הוא סופר ופובליציסט ישראלי. פרסם רומנים, ספרי עיון וספרי ילדים. חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ופרס ברנר. "אל תספר לאחיך" הוא הרומן התשיעי של שלו

users: מאיר שלו

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר