"לא פה לא שם: דיוקנו של הדור הצעיר הפלסטיני" מאת מיכאל מילשטיין   מקור: ההוצאה

פרק שנים-עשר – "עבר שהפך הווה": הדור הצעיר הפלסטיני וזיכרון הנכבה

"נולדנו לאחר הנכבה, ומשום כך הפכנו בעל כורחנו לעדים [...] רק משום שנולדנו לאחר הנכבה אנו נאלצים לשאת בעולה [...] אנו משוכנעים שזהו סלע קיומנו. אולם החיים הללו הם אבסורדיים. חיים מסוייטים עד קצה גבול הטירוף או המוות. מעגל קסמים ללא התחלה וללא סוף.

נולדנו לתוך המלחמה ההיא, ולכן כל עולה נופל על כתפינו [...] לעתים אני מוכיח את הזיכרון על שהוא בוגד בי. לעיתים אני מוכיח את הזיכרון על שהוא ממאן לבגוד בי. לו רק ידעתי כיצד לנהוג בו: באהבה רבה או בשנאה יוקדת".

סלמאן נאטור

לזיכרון הנכבה של 1948 מעמד הגמוני בתודעה הקולקטיבית הפלסטינית. הוא נחשב לסמל הלאומי המרכזי המגלם הן את העבר הפלסטיני שאבד והן את היעדים שעל הפלסטינים לממש בעתיד, ובראשם השיבה (אל-עודה). מדובר בסמל המאגד יחד את הפלסטינים מכלל המוקדים הגיאוגרפיים, המגזרים הפוליטיים והדורות הביולוגיים סביב תחושת גורל משותף. זיכרון הנכבה חורג מהגדרה של אירוע היסטורי מתוחם, ונתפס בעיני הפלסטינים כמעין סיפור מתמשך. זאת טרגדיה שהחלה עוד לפני 1948, הגיעה לשיאה במהלך אותה השנה אולם נמשכת גם אחריה, ובאה לידי ביטוי – לפי התפיסה הפלסטינית – במאמץ הישראלי המתמשך לעוקרם מאדמתם.

הדור הצעיר הפלסטיני כיום חש כי הוא מצוי באותה ההוויה שבה חיו אבותיו, חווה את אותן החוויות ולפיכך גם מחויב לנצור את הזיכרון ולהמשיך במאבק למען השבת גלגל ההיסטוריה לאחור. זהו מסלול היסטורי מחזורי שבמסגרתו חל טשטוש מוחלט בין העבר, ההווה והעתיד. האופן שבו מונחל זיכרון הנכבה במרחב הציבורי הפלסטיני מגלם מיסודו ציווי לתחושת מועקה ולחוסר מנוחה מתמדת הנובעים מהעובדה כי הטראומה של 1948 שיבשה את מסלול החיים הטבעי של הפלסטינים והשליכה אותם לחלל מתמשך של תלישות. כך אפוא, ככל שהפלסטינים מתרחקים מהאירוע ההיסטורי הקונקרטי של 1948, עוצמת הזיכרון גוברת, לרבות בקרב הדורות שלא חוו את הנכבה על בשרם.

עבור הציבור הפלסטיני, ובפרט בני הדור הצעיר, אין מדובר בעוד זיכרון או סמל לאומיים, אלא בנרטיב המפרש עבורם שאלות יסוד בנוגע לזהותם, למיקומם על רצף הזמן ולייעודם. זוהי מורשת המונחלת מדור לדור, בעיקר במסגרת השיח המתקיים בתוך המרחב החברתי – ברמה המשפחתית או הקהילתית, בעיקר במחנות הפליטים. הזיכרון הזה מגלם מתח עז בעולמו של הצעיר הפלסטיני. מצד אחד, הוא חש מחויבות אישית ורגשית כלפי זיכרון הנכבה אשר המנחילים שלו אינם רק המנהיגים הפוליטיים שכלפיהם הוא חש ניכור לא מבוטל, אלא גם האנשים הקרובים אליו בתא המשפחתי. במסגרת הזאת רווח בקרב הפלסטינים נוהג ההעברה בירושה של מפתחות הבתים שאבדו מהסבים הישישים לנציגי הדור הצעיר, תוך השבעת האחרונים להמשיך לזכור את העבר שאבד ולהתחייב לשוב אל הקרקעות ואל הבתים הספציפיים. מן הצד האחר, זיכרון הנכבה – כמו סמלים ורעיונות לאומיים ואידיאולוגיים רבים – ניצב בפני אתגר המקסמים של העידן המודרני אשר מפתים את הצעירים הפלסטינים לבחון יעדים ודפוסי חשיבה שונים מאלה של אבותיהם.

הצעיר הפלסטיני מצווה אפוא לחוש חוסר נוחות בסיסי, מה שמוכתר לרוב בכינוי "פצע פתוח". אותו צעיר יורש תחושות תסכול, ריקנות וגעגוע, גם אם קצר הצלחות בדמות הקמת משפחה, בניית בית, רכישת השכלה או מימוש קריירה. המתח הזה מועצם נוכח מאפייני העת הנוכחית ובראשם החשיפה הנרחבת של הצעירים לתרבות הצריכה והשאיפות הקולקטיביות הגוברות למימוש עצמי.

יחסו של הדור הצעיר הפלסטיני כלפי זיכרון הנכבה מתאפיין לא פעם בשינון מתמשך של סיסמאות קבועות יותר מאשר בפרשנות מורכבת, ביקורתית ועדכנית של הזיכרון הקולקטיבי הטעון. בכתבות עיתונאיות שבהן נסקר מצבו של הדור הצעיר במחנות הפליטים הפלסטינים מתוארים פעמים רבות צעירים המעידים כי הם מכירים בפרוטרוט את יישוב המוצא של אבותיהם (שחרב ב-1948), וכי הם מחוייבים לנצור לעד את זכרו ואף לשוב אליו. ז'אק נאצר, מנהל הפיתוח של העיר רואבי, צעיר משכיל ומצליח, הכריז בהקשר הזה באזני הסופר ניר ברעם כי: "שלום בשבילי זה לחזור לשכונת קטמון, גם אם הדבר מחייב חיים תחת שלטון ישראלי".

איהאב סלול, מרצה לספרות השוואתית ולתקשורת באוניברסיטת מסטריכט שבהולנד (מוצאו ממחנה הפליטים ג'באליא שברצועת עזה), ערך מחקר שבו ניתח את מידת ההזדהות של בני הדור השלישי לנכבה עם הזיכרונות של אבותיהם. במחקרו תיאר סלול תופעה שכיחה של העברה בין-דורית או "פוסט זיכרון" בכל הנוגע ליחסם של בני הדור הצעיר כלפי הנכבה. לטענתו, בני הדור השלישי לנכבה, שלא חוו את העקירה ב-1948 באופן אישי, מתארים את חוויותיהם בהווה כהמשך של הנכבה. חלק נכבד מקרב אותם הצעירים מסוגלים לתאר את דיוקן יישובי המוצא של אבותיהם, הגם שמעולם לא ראו אותם או ביקרו באדמתם. נדאל טרשה, צעיר שמוצא משפחתו מהכפר ענאבה ששכן סמוך לרמלה ומתגורר במחנה הפליטים אל-ג'לזון באזור ראמאללה, טען בהקשר הזה כי למרות שמעולם לא חי בכפר שממנו הגיעו אבותיו, הוא חש כלפיו זיקה הדוקה הרבה יותר מאשר למחנה שבו נולד.

הצעירים ברצועת עזה חיברו בין קשיי הקיום במקום מגוריהם ובין חלום השיבה, וכמיהתם למחוזות אבותיהם התמזגה עם הרצון להיחלץ ממצוקות ההווה. הצעיר יאסר עאמר ממחנה הפליטים ג'באליא המחיש זאת באמירה ולפיה: "כל יום שעובר עלינו במחנה הפליטים מגביר את געגוענו לאדמותינו בשטחי 1948. חיינו כאן בלתי נסבלים [...] אין בר דעת שיהיה שבע רצון מהחיים כאן ביודעו כי יש לו אדמות, פרדסים ומטעים ביפו". בקרב חלק מבני הדור הצעיר מתחזק זיכרון העבר על רקע ניכור מצד סביבתו, יחס שממנו סבלו גם הדורות שקדמו לו מאז 1948. כך למשל דיווחו צעירים ממחנות הפליטים בגדה המערבית כי הם חשים גם כיום אפליה כלפיהם, אשר באה לידי ביטוי בהיבטים יום-יומיים דוגמת יחס מנוכר מצד המורים.

הדבקות בזיכרון הנכבה ניכרת באופן טבעי בקרב בני הדור הצעיר במחנות הפליטים, אלה שחיים במעין אנדרטאות הנצחה אנושיות של טראומת 1948. כמו יתר הצעירים הפלסטינים, גם הנוער במחנות הפליטים חשוף לפיתויי העולם החיצוני, אולם שרוי במתח כבד יותר נוכח הפערים העמוקים ביחס למציאות שבה הוא חי. כמיהות השיבה בקרב אותם הצעירים עזות יותר מאשר אצל יתר בני הדור הצעיר, וכמוהן גם הייאוש כלפי העתיד, הניכור כלפי הממשל הפלסטיני (מיוחד בגדה המערבית), והשאיפה להגר לחו"ל. מחקר שערך הסוציולוג הפלסטיני בלאל סלאמה בקרב כמאתיים צעירים בני 30-18 ממחנות הפליטים בגדה המערבית וברצועת עזה שיקף את אותן המגמות: 67% מהנשאלים הביעו אי-אמון במפלגות הפוליטיות הפלסטינית; הרוב המוחלט נכון היה לתרום אך ורק למען היישוב שבו הוא חי (71.4%), 42.1% לתרום למען בני היישוב המקורי שממנו גלו אבותיהם, ורק 32.4% למען יישוב אחר שמצוי מחוץ למחנה הפליטים. רוב הנשאלים הציבו את זהותם הדתית לפני זו הלאומית: 57.2% הגדירו עצמם ראשית כל כמוסלמים (65.1% ברצועת עזה, ו-41.5% בגדה המערבית), ורק לאחר מכן כפלסטינים (23.3% ברצועת עזה, ו-40% בגדה המערבית).

לבני הדור הצעיר יש משקל בולט גם במפעלי ההנצחה והתיעוד של זיכרון הנכבה המקודמים במערכת הפלסטינית. הצעירים מעורבים במגוון פרויקטים של תיעוד הנכבה: עריכת ראיונות עם בני הדור הראשון לאירועי 1948; הצגת הנושא במרחב המקוון שמהווה אמצעי חיבור רגשי של הדור הצעיר אל עברו (בשני העשורים האחרונים הקימו צעירים פלסטינים אתרי אינטרנט רבים המיועדים להנצחת היישובים שאבדו ומשמשים אמצעי קשר בין יוצאי "הקהילות המדומיינות"); וכן יצירה אומנותית שבה יש לזיכרון הנכבה משקל מרכזי. בהקשר הזה בולטים זמרי הראפ תאמר נפאר מלוד וסאמח זקות מרמלה, שניהם נכדים לפלסטינים שחוו את אירועי 1948 על בשרם, העוסקים רבות בזיכרון הנכבה במסגרת יצירותיהם. השניים פופולריים גם מעברו השני של "הקו הירוק", דבר המשקף במידה רבה את השיח המשותף שמתפתח בין צעירים פלסטינים בישראל ובשטחים.

למערכת החינוך הפלסטינית יש תפקיד חשוב בשימור זיכרון הנכבה בתודעת הצעירים. הנושא מוגדר כיסוד מרכזי במסגרת תוכניות הלימוד של כלל הגילאים, והטמעתו מבוצעת באמצעות אינדוקטרינציה ישירה, במיוחד בתחומי ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והאזרחות, אך גם במהלכים "אגביים" או עקיפים, למשל דרך מקצועות המתמטיקה, המדעים והלשון.

במסגרת הזאת מוצג ומונחל הנרטיב הלאומי הפלסטיני הרווח בדבר היות המפעל הציוני פרויקט קולוניאליסטי זר בן למעלה ממאה שנים שיעדו לנשל את העם הפלסטיני מאדמתו. כל זאת, בניגוד לשורשיות של הפלסטינים בארץ, המגולמת בטיעון ולפיו הם צאצאי הכנענים הנאבקים מזה אלפי שנים במאמצים חוזרים של היהודים לפלוש לפלסטין, לעקור את תושביה המקוריים ולמחות את המורשת התרבותית שלהם. התיאור הזה מלווה בהבלטה של מצוקת מגזר הפליטים ושל הטענה בדבר האחריות הבין-לאומית להיווצרותה (ביקורת חריפה במיוחד נמתחת על בריטניה המתוארת כמי שתמכה במפעל הציוני מראשיתו). זאת, לצד הטענה ולפיה ישראל ממשיכה בעקביות במאמצי עקירה של הפלסטינים מאז 1948, דבר שנועד להמחיש לתלמיד הפלסטיני כי הוא שותף לאותה ההוויה שבה חיו אבותיו. נוסף לכך מודגשת חשיבותו המקודשת כמעט של רעיון השיבה ומתוארת הערגה הקולקטיבית של הפלסטינים אל מחוזות המולדת שאבדו, אשר כלפיהם התלמיד מונחה להפגין זיקה אישית ורגשית עמוקה.

הנחלת זיכרון הנכבה מקודמת בין היתר באמצעות סיפורים שהתלמידים נדרשים לשנן, כגון זה של הילדה ביסאן ממחנה הפליטים אל-וחדאת בירדן, שמאזינה לתיאור עקירתו וגירושו של סבה ב-1948 ומבטיחה כי "יום יבוא ונשוב לעכו, לחיפה, לירושלים, לבית נבאלא ולאל-מנשיה"; של האחים יאסר ועביר המשתתפים בתחרות כתיבת חיבורים בנושא המולדת ומתחקרים את הסבא והסבתא הזקנים על יפו, חיפה, עכו וצפת, תוך הכרזה ולפיה "לא נשכח, ונמשיך להדגיש את חובתנו ואת זכותנו לשוב אל מולדתנו ולחיות בה"; או של הילדה סנא ממחנה הפליטים אל-ירמוך שבדמשק אשר סבה מספר לה על הארגז המונח בפינת החדר ובו מפתח הבית ביפו ומסמכי הבעלות עליו, תוך הכרזה ולפיה "גרנו בבטחה ביפו עד שבא הכובש הציוני, כיתר אותנו, הרג בנו וגירש אותנו מאדמותינו".

במסגרת לימודי הגיאוגרפיה מוצג מרחב פיזי הנטוע בזיכרון יותר מאשר במציאות. המולדת – כלומר פלסטין ההיסטורית – מוצגת כפי שנראתה עד 1948, ללא ציון הגבולות הגיאוגרפיים המשקפים את הזמן שעבר ואת הנסיבות שהשתנו. זוהי למעשה גיאוגרפיה של העבר המגלמת ניסיון להטמיע בקרב התלמידים את המרחב של פלסטין שאיננה עוד כמציאות טבעית שלכאורה ממשיכה להתקיים למרות השינויים ההיסטוריים הדרמטיים שחלו בחלק מהמחוזות והיעלמותם של נופים ושל ישובים רבים. שמה של ישראל, גבולותיה ואף עובדת קיומה, לא מצוינים על גבי המפות, ועל שטח המדינה בגבולות 1949 מופיעים לרוב רק היישובים בעלי העבר הערבי, דוגמת יפו, חיפה, צפת, טבריה, רמלה ובאר שבע, ולא אלה שהוקמו בידי היישוב היהודי מאז סוף המאה ה-19 (ברוב המפות לא מצוין למשל שמה ומיקומה של תל-אביב).

"ההנחלה האגבית" של זיכרון הנכבה מוצאת מקום בולט בתחום המתמטיקה, שבמסגרתו מצוינים אירועי 1948 וזיכרון היישובים אשר חרבו כחלק מבעיות חשבוניות שהתלמידים נדרשים לפתור. ספר מתמטיקה לכיתות ג' נפתח בשיעור שנועד ללמד את התלמידים את המספרים עד 9,999 באמצעות תרגיל העוסק במניין הכפרים הפלסטינים שנהרסו ב-1948; בספר לימוד לכיתות י"א הועלתה השאלה הבאה: "מחנות הפליטים הפלסטיניים הוקמו בעקבות הטיהור האתני שביצעו הכנופיות הציוניות [...] חשב את מספר המחנות בפלסטין ובירדן [...] ומה להערכתך יהיה מספר הפליטים שמחזיקים במפתחות השיבה במחנות הפליטים בלבנון"; בספר לכיתות ד' מובא תרגיל ובו המורה מחלק את תלמידי הכיתה לפי יישובי מוצאם, ובכלל זאת באר שבע, לוד, אל-מג'דל, יפו ואסדוד, והתלמידים נדרשים למנות כמה ילדים יש בכל קבוצה; ובספר לימוד לכיתות י 'נדרשים התלמידים לחשב נתונים הקשורים לשטח הנגב המתואר כ"שליש משטח פלסטין", ולערים באר שבע ורהט המוצגות כ"יישובים פלסטינים".

מנגד, כאמור, ניכרים במשך השנים סימנים הנתפסים כמדאיגים בעיני רבים מהפלסטינים, ואשר נטען כי הם משקפים התרופפות במידת המחויבות של הדור הצעיר כלפי זיכרון הנכבה. במחקר שנערך בקרב בני הדור השלישי במחנות הפליטים בסוריה טענו חלקם כי אינם חשים קשר ליישובי המוצא של אבותיהם, אלא למקום מגוריהם הנוכחי, במיוחד מחנה הפליטים אל-ירמוך בדמשק. בני אותו הדור בירדן טענו כי קיימת סתירה חריפה בחייהם: הם חשו שאינם ירדנים, אך לא הבינו לעומק מהי משמעות זהותם הפלסטינית. הם ידעו לספר מהו יישוב המוצא של אבותיהם, אך לא היו מסוגלים לספק פרטים רבים לגביו או למקמו על המפה. הסוציולוג הפלסטיני עאדל יחיא הראה במחקר שדה שערך בקרב פליטים מזירת "הפנים" כי בני הדור השני והשלישי לנכבה (בני 61-20) נכונים לנהל שגרת חיים נורמלית, ממוקדים במימוש הישגים אישיים ותופסים את השיבה במשמעות סמלית בלבד. זאת בניגוד לבני הדור הראשון שדבקו בשיבה מעשית לבית וליישוב הקונקרטיים שאותם נטשו ב-1948, וסרבו בתוקף לבסס "אורח חיים נורמלי". עוד טען יחיא כי בני הדור השלישי הפגינו גמישות בכל הנוגע לבחינת חלופות לשיבה המלאה, וקיימו את נוהג הביקורים באדמות יישובי המוצא בהיקף מצומצם יותר מאשר בני הדור הראשון לנכבה.

גם בשיח המתנהל בחברה הערבית בישראל אשר כ-10% ממנה נמנים עם מגזר הפליטים, ניכר המאמץ לתמרן בין הצו לשימור זיכרון העבר ובין הרצון לפיתוח חיים "נורמליים" בהווה. האומן סעיד אבו שקרה, תושב אום אל-פחם, שמוצאו הוריו מהכפר אל-לג'ון שחרב ב-1948, ציין בהקשר הזה: "אני חושב שאפשר ללכת בשני הכיוונים. כשאני בא להגדיר מי אני, אני דור שני לנכבה – ולהקמת ישראל. אני על התפר. מותר לי להתאבל על החיים שהיו ועל העם שהתרסק, אבל גם ללכת קדימה, לבנות את החיים הלאה. אני לא רוצה להיתקע במקום של הקורבן". קול נועז יותר הושמע על-ידי עו"ד אימן אבו ריא מסח'נין שייסד ארגון בשם אל-בית אל-ערבי (הבית הערבי).לטענת אבו ריא, המונח נכבה מזיק לציבור הערבי בישראל, כיוון שהוא יוצר ניכור בסיסי בינם ובין המדינה. עוד גרס כי הרוב הדומם של הציבור הערבי בישראל תומך בקריאתו לבצע בחינה עצמית מעמיקה ובמוקדה תהייה מדוע הערבים לא קיבלו את תכנית החלוקה בנובמבר 1947, מהלך שלטענתו יכול היה למנוע את הנכבה. אבו ריא הצר במיוחד על "שעבוד הפלסטינים לעבר", כלומר המשך טיפוח אשליות רומנטיות חסרות אחיזה במציאות, שלדבריו מונעות מבני הדור הצעיר לפתח אורח חיים שגרתי. הנכבה האמיתית, כך טען, מגולמת בכך שהמפלגות הפוליטיות הערביות הפקיעו מהחברה הערבית את היכולת לבחור כיצד לזכור את אירועי 1948.

ד"ר דאליה פדילי, בעבר מנהלת מכללת אל-קאסמי להנדסה ולמדע בבאקה אל-ע'רביה ומייסדת רשת בתי הספר Q Schools, העניקה ביטוי ייחודי להלך החשיבה המתואר. פדילי קראה לצמיחתם של "ערבים חדשים" או "דור פוסט נכבה", שאינו שקוע בזיכרונות עבר מייאשים, כובלים ומשתקים, אלא בקידום עצמי וקולקטיבי. את תפיסתה היא הכתירה כ"תיאוריית החלאס", שיטה הממוקדת בפיתוח יזמות עסקית ובמיצוי אישי של בני הדור הצעיר, במקום "במבט מהופנט אל העבר ובחזרה מתמשכת וחסרת תוחלת על טענות לקיפוח ולאפליה".

שאלת המשך קיומה של השאיפה למימוש השיבה בקרב בני הדור הצעיר קשה לכימות. גם כאשר נערכו סקרי דעת קהל בניסיון לבחון את הסוגיה, הם הסתיימו בצורה מעורפלת שלא מאפשרת לגזור תשובה ברורה בנושא. בהקשר הזה בלט סקר שערך ב-2003 מרכז המחקרים בראשותו של ח'ליל אל-שקאקי בקרב פליטים פלסטינים ב"פנים" ובפזורה. מהסקר עלה כי 12.6% בלבד מן הנשאלים הביעו רצון לשוב לאדמותיהם המקוריות בישראל ולחיות תחת שלטון ישראלי, בעוד 75% העדיפו לחיות במדינה פלסטינית ולהסתפק בפיצויים. ואולם כאשר ניסה אל-שקאקי לכנס מסיבת עיתונאים בראמאללה ביולי 2003 לצורך הצגת ממצאי הסקר, תקף המון משולהב של תושבי מחנות הפליטים הסמוכים את המבנה. במהלך האירוע נפצע אל-שקאקי באורח קל, ומייד לאחר מכן פרסם הבהרה ולפיה הסקר בחן את האפשרויות המעשיות שיעדיפו הפליטים, וכי אין בו משום ערעור על ההכרה בזכות השיבה.

למרות התקרית הקשה, אל-שקאקי המשיך לערוך ולפרסם סקרי דעת קהל שבהם נדונה שאלת השיבה. ממצאיהם לאורך השנים שיקפו תמיכה גוברת בקרב הציבור הפלסטיני בפשרות דוגמת יישוב הפליטים במקומות שבהם הם חיים כיום, שיבה לתחומי המדינה הפלסטינית, פיצוי כספי וחזרה סמלית בלבד של פליטים לתחומי מדינת ישראל (בעיקר הרעיון החוזר במהלך כל שנות המשא-ומתן המדיני לגבי חזרת 100 אלף פליטים מהפזורה במסגרת איחוד משפחות). לפי הסקרים שערך אל-שקאקי, היקף התמיכה ברעיון יישוב הפליטים עמד בדצמבר 2004 על 46% לעומת 48% ביוני 2010, וההסכמה להסתפק בשיבה סמלית לתחומי ישראל ובפיצוי רוב הפליטים עלתה עם השנים ונאמדה בפברואר 2017 ובינואר 2018 ב-52%. מנגד, סקרי דעת קהל אחרים שפורסמו במערכת הפלסטינית במהלך השנים הצביעו על ממצאים הפוכים: תמיכה של עד כ-90% מהפליטים במימוש השיבה, תוך הגדרת הנכונות לקבלת פיצוי כבגידה לאומית ודתית. כלל סקרי דעת הקהל משקפים אפוא תמונה רבת ניגודים ומקשים לפענח את הנטיות האותנטיות בקרב הציבור הפלסטיני בנושא זכות השיבה. גם אם קיימת תמיכה רחבה בהמרת השיבה המלאה בפתרונות חלופיים, הרי שהיא מסוות ונדחקת מפאת הדומיננטיות של הקולות התובעים את החזרה לבתים ולאדמות שננטשו ב-1948.

מגמת הדה-אידיאולוגיזציה שרווחת במערכת הפלסטינית בשנים האחרונות באה לידי ביטוי גם ביחס לזיכרון 1948. הדבר משתקף בהיקף מצומצם יחסית של משתתפים באירועים ציבוריים הנערכים לרגל יום הנכבה (15 במאי), החשוב מבין ימי האזכור הלאומיים במערכת הפלסטינית. במלאת 67 שנים לאירועי 1948 התאפיין ציון יום הנכבה בהתגייסות נמוכה במיוחד של הציבור הפלסטיני. חסן אל-בטל, עיתונאי בעל טור קבוע ביומון אל-איאם המזוהה עם הרשות הפלסטינית, תיאר בהקשר הזה בתוגה כיצד ביום הנכבה של 2011 שום הולך רגל או כלי רכב בכיכר אל-מנארה שבמרכז ראמאללה לא עצרו כאשר נשמעה צפירה בשעה שמונה דקות ל-12:00.

בין שני הקטבים שבהם נתון זיכרון הנכבה – של דבקות בהשבת גלגל ההיסטוריה לאחור מצד אחד, ושל התפכחות בנוגע ליכולת לממש את השיבה מהצד האחר – מתפתחת בשנים האחרונות מעין פשרה. אין מדובר בהכרעה קולקטיבית מודעת הזוכה לקונצנזוס רחב, אלא בהעדפה לטפח את היום-יום "העכשווי", בלי להכריז בפומבי על נטישת חלומות העבר. החיים מתנהלים אפוא במעין סכיזופרניה. רבים מבני מגזר הפליטים מקיימים שגרה ואינם מפגינים הקרבה יום-יומית למען השיבה. הם לא מקדישים את מעשיהם בהווה לצורך אותו חלום, אולם איש לא מוכן להכריז בפומבי כי ויתר עליו.

בקרב מגזר הפליטים מתקיים אפוא מתח פנימי מתמשך בין הרצון לשיבה מעשית, ומנגד הבנה גוברת ולפיה הרעיון אינו ישים, לפחות בטווח הנראה לעין. הבנה לא מוכרזת זאת מגולמת באמירות של פלסטינים רבים, ולפיהן הם אינם מוותרים על זכות השיבה אך מותירים לדורות הצעירים את ההכרעה בנושא. זיאד עבאס, עיתונאי פלסטיני ממחנה הפליטים אל-דהישה הסמוך לבית לחם, הצהיר בהקשר הזה בפני ילדיו: "לא אשביע אתכם לשמור על המפתח, אלא אותיר אותו בבית. בידיכם הברירה – לשמור אותו, להשליך אותו או למכור אותו. אולם זכרו דבר אחד – ללא המפתח הזה לעולם לא יהיה לכם כבוד, ואתם לא תכבדו את עצמכם בהווה או בעתיד".

ואולם, שכחה לא רצונית או הדחקה אינן חלופה לחשבון נפש קולקטיבי מעמיק, ולמעשה מותירות על כנו את "הסיפור הפתוח". הציווי ההיסטורי המגולם בזיכרון הנכבה ממשיך להיות טמון בעומק התודעה הקולקטיבית של הפלסטינים. בעתות המתאימות עלול אותו זיכרון עבר לפרוץ מחדש בעוצמה רבה ובכך להקשות על קידום הסדרה המבוססת על פשרות היסטוריות בין שני הצדדים. פיוס מחייב כאמור השכחה ושכחה הדדיים, אך בה בעת גם מנהיגות אמיצה בקרב שני העמים שתהיה מוכנה לקבל הכרעות היסטוריות כואבות.

לא פה לא שם: דיוקנו של הדור הצעיר הפלסטיני / מיכאל מילשטיין
מערכות, 2022
243 עמודים

ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז משה דיין באוניברסיטת תל-אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ולאסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן. בעבר שימש יועצו של מתאם פעולות הממשלה בשטחים וראש הזירה הפלסטינית באמ"ן. מילשטיין חוקר את המערכת הפלסטינית, החברה הערבית בישראל, המגמות האסטרטגיות במזרח־התיכון, אתגרי הביטחון הלאומי של ישראל ודיוקנו של המודיעין המודרני. "לא פה לא שם: דיוקנו של הדור הצעיר הפלסטיני" הוא ספרו הרביעי

users: מיכאל מילשטיין

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר