"חמצן" מאת אמיר זיו   מקור: ההוצאה

"קצת קר פה, לא?"

"כן, החלון הקטן פתוח. מפריע? אני יכול לסגור."

"נכנסת רוח ובאתי בקצר, לא חשבתי שיהיה קר היום."

"פתחתי שייכנס אוויר."

"בשביל מה?"

"חשבתי שנישאר פה קצת."

"נישאר?"

"כן, שנחכה כאן."

"זה מותר?"

"למה לא? ככה אנחנו הכי בכוננות. כבר הודענו שאנחנו בתחנה. אם יקפיצו, אנחנו כבר בפנים."

"אתה בטוח? נראה לי שצריך לפחות להגיד לכונן."

"מה נראה לך, שלא אמרתי?"

"בכל מקרה, זה מוזר ככה להיות בתוך האמבולנס."

"למה מוזר לך?"

"לא יודעת, משונה. אולי זה שהוא לא נוסע. תמיד אנחנו נכנסים אליו, והוא ישר עם הסירנה טס מפה בספיד. אבל עכשיו אנחנו בפנים כבר כמה זמן, והוא סתם עומד בחניה. זה משונה, כאילו אנחנו לא אמורים להיות פה. לא משונה לך?"

"בכלל לא. אני אוהב ששקט פה, שאין את הבלגן של התחנה עם כל המכשירי קשר והרמקולים. האמת, אני הכי אוהב את ההמתנות, הזמן שמחכים עד שקוראים לאירוע. ברור שאני רוצה אקשן, מי לא רוצה, אבל אני אוהב גם לחכות. אתה עוד לא יודע מה יקרה היום ולאן אתה נוסע, ואתה יכול לדמיין את מי תציל ואיך תעשה את זה."

"לי זה בכל זאת משונה. זה כמו הקרון של המפוזר מכפר אז"ר."

"מה קשור?"

"שהוא פוקח את העיניים בקרון שבכלל לא נסע ושואל אם הוא כבר הגיע לירושלים. זה הקטע שאני הכי אוהבת, שהוא נרדם בקרון שבכלל לא מחובר לרכבת וחושב שהוא מתקדם. זה מצחיק. כמו שאנחנו פה עכשיו, לא? לא זזים לשומקום."

"את קצת משונה עם הדמיונות שלך."

"למה דמיונות, אימא שלי הייתה מקריאה לי, יש לי אותו בחדר אפילו היום. אתה אומר משונה בקטע טוב או פריקי?"

"קטע טוב, ברור שטוב. זה חמוד. את חמודה."

התשובה נפלטה לרן בלי שתכנן, והוא ניסה לשמור על ארשת אדישה. הוא עדיין עמד, מציץ מבעד לחלון הצד הקטן, שכבר סגר קצת לבקשתה של טליה, וראה כיצד רחבת החניה של התחנה מתרוקנת לקראת שבת. הוא תכנן את המשמרת הזאת, גילה בלוח המתנדבים שטליה רשומה למשמרת של שישי אחר הצהריים ורשם גם את עצמו. עכשיו ניסה להתנהג בטבעיות, אבל גם הוא הרגיש פתאום קצת משונה להיות רק איתה בתוך אמבולנס סגור שלא נוסע.

"מי בכלל הכונן היום, ישי?" היא שאלה.

"השמן הבלונדיני עם המצית, נראה לי שקוראים לו רונן." הוקל לו שבחרה להתעלם מהאמירה שלו.

"כן, רונן קוראים לו, רונן זיפו," חייכה. "הוא סבבה. מקצוען. למה שמן?"

"ראית אותו עם האפוד פעם? לא נסגר עליו."

"הוא חזק משהו פחד. הייתי איתו פעם שהוא סחב לבד אישה שהיה צריך לפנות ולא היה מקום לאלונקה בחדר מדרגות, זה היה כמו שאני מרימה את אחי הקטן."

רן היה מעדיף שתסכים על "שמן", אבל לא התווכח איתה. הוא לא סבל את הרונן הזה, שממדי גופו לא הפריעו לו להלך קסם על הבנות, ואילו בעיניו נראו כמו איום תמידי על עצם קיומו הצנום. אבל אולי ההגדרה הפיזית של הפרמדיק לא באמת חשובה. היכולת של טליה לראות מישהו באור חיובי מבעד לפגמיו הפיזיים מבשרת טובות גם מבחינתו.

הוא היה קרוב אליה כעת מספיק כדי להבחין שוב בנחיריים שלה, שרטטו בעדינות בכל פעם שדיברה, וביתר שאת כשהייתה נרגשת או נחרצת. אין לו מושג איך אחרים לא מבחינים בזה — הנזם המוזהב שעבר דרך הנחיר הימני שלה זע כמלוא הנימה, תנועה כמעט בלתי מורגשת, אבל רן קלט אותה. זה כמעט הדבר הראשון ששם לב אליו אחרי שפגש בה, ומכיוון שתנועת הנחיריים העדינה חזרה על עצמה פעם אחר פעם, אמר לעצמו שמדובר בשפה שפיתחו להעביר מסרים סמויים ביניהם, ורק הוא מסוגל לקלוט את מה שכיוונה אליו בלבד. בוודאי עכשיו, כשהוא קרוב כל כך ושניהם לבדם באמבולנס. הידיעה הזאת השקיטה אותו. רק באמבולנס הם יכולים להיות קרובים כך. זה המקום שלהם.

בשיעורי ביולוגיה למד על החתמה, על המבט הראשון של גור באימא שלו, שאחריו התמונה שלה נשארת צרובה לנצח במוחו. זה בדיוק מה שקרה גם לו, בפעם ההיא שהצטרף ברגע האחרון לקריאה, וטליה כבר חיכתה באמבולנס. הוא לא פגש אותה קודם, היא הגיעה מתיכון בקצה האחר של העיר ועברה את קורס ההכשרה במחזור שלפניו, אבל מיד כשנכנס לאמבולנס נראתה מוכרת כל כך, כאילו הכיר אותה מלידה. היא חייכה אליו, מסתירה כך מבוכה קלה למראה הנער הדק והארוך שמטפס לרכב, ובמחווה זעירה של פינוי מקום — לא באמת היה לה לאן לזוז — סימנה לרן שהוא מוזמן.

תחושת ההיכרות המוקדמת הזאת אפשרה לו מאז להתנהג בטבעיות בחברתה. ליד טליה היה חופשי הרבה יותר מכפי שהיה עם אחרים, בוודאי זרים. הוא סמך עליה מיד, ממש כמו שגור סומך על אימא שלו שתגונן עליו ולא תפגע בו. הוא היה יכול להשתטות איתה או לדבר בגילוי לב, לחשוף לפניה מה עובר עליו בשעות הים הסודיות שלו, להצחיק אותה או אפילו נועז מזה, לנסות להצחיק ולהיכשל — ובכל זאת לא להיקלע למבוכה. הוא אהב אותה. לא היה לו ספק בזה, למרות, ואולי בגלל, שזאת הייתה הפעם הראשונה שהרגיש כך.

בספרים שקרא אהבה התבטאה בדרך ההפוכה. בחברת אהובתו הוא אמור להיות מבוהל, סמוק, נבוך, לא שולט במילותיו. הולם לב, התנשמות בכבדות, מחנק מחוסר אוויר. איזה קשקוש. כשהוא לצידה של טליה הוא במיטבו. באותו אחר צהריים של פגישתם הראשונה באמבולנס נקלעו יחד לזירה של גבר בן ארבעים וחמש שנראה בדום לב. "תביא את הדפיברילטור," טליה אמרה לו כשרכנו ליד החולה ונחיריה נעו כלפיו בעדינות, זיע שהבחין בו אז בפעם הראשונה מתוך כל המהומה שמסביב. רונן הפרמדיק כבר החל בהחייאה של החולה, והם במקביל גזרו מעליו את החולצה והדביקו את המדבקות של הדפיברילטור על החזה שלו, כפי שתרגלו בקורס.

הוא חש אז כאילו בועה שקופה ואטומה אופפת אותם, משתיקה את הבכי של האישה שהזעיקה אותם ואת הזעקות של השכנה המבוהלת. הם הידקו את המדבקות אל גופו של האיש, מעכו אותן לתוך שער החזה שלו ויישרו אותן על העור, עד שסימנו לפרמדיק שהכול מוכן. שניהם לקחו צעד לאחור, רונן שחרר את הזרם, והגוף נרעד מיד. הם היו ערניים ומוכנים לזנק ולסייע אם יידרש מהם. הכול היה נהיר לו, ונראה שגם לה.

בבית, אחרי שההתרגשות שככה, שחזר בראשו את התמונות וראה את עצמו מחזיק בכף ידה של טליה בזמן שהגוף הגברי לרגליהם פרכס ושב לחיים, אבל הוא לא היה בטוח שכך באמת קרה. מכל מקום, זאת הייתה ההצלה הראשונה שלהם, והיא השלימה החתמה מושלמת.

רן הרגיש שתחושותיה כלפיו דומות לשלו, גם אם לא הפגינה אותן כמוהו, והוא כמובן לא שאל אותה. די היה לו ברמזים שאסף במהלך הנסיעות המשותפות שלהם, וטבעי היה בעיניו שיתפוגגו מיד בסוף המשמרת.

"טוב, שב, למה אתה עוד עומד?" טליה התיישבה על המיטה הניידת שבמרכז האמבולנס והסירה מעליה את אפוד החובשים הזוהר שלבשו בכל משמרת.

רן התיישב על הדרגש שקבוע לצד המיטה, וידא שהיא מקובעת במקומה והסיר גם הוא את האפוד. "צודקת," חייך אליה.

"איך גם אתה נפלת במשמרת של שישי אחרי צהריים?"

"נרשמתי אליה אחרי שראיתי שגם את רשומה."

זאת הייתה ההערה הנחמדה השנייה שלו. אם קודם רק חשדה בכוונותיו, עכשיו אישר לה.

טליה חייכה אליו. "בזמן האחרון אני דופקת משמרות כמו משוגעת, אני רשומה לשלוש השבוע. יכולת לבחור משמרת אחרת אם זה היה רק בשביל להיות איתי."

"שישי אחרי צהריים נראה לי הכי רגוע, הכי פחות סיכוי שיקפיצו," לא הסתיר ממנה שרצה בחברתה, ועדיין לא גילה לה שהייתה סיבה נוספת.

"אתה לא אוהב שיש אירוע? אז בשביל מה אתה מתנדב?"

"ברור שאני אוהב, אבל אמרתי לך שכיף לי גם בהמתנות, והיום אני בכלל מעדיף שלא יקפיצו."

טליה הרימה את רגליה אל המיטה ונשענה לאחור על מרפקיה. גילוי הלב שלו פטר אותה מן המאמץ הכרוך בחיפוש אחר המילים הנכונות. היא מתחה את צווארה לאחור בתנועת שחרור, כאילו התפרקדה על מגבת בחוף הים, מאשרת כך את החופש שנטלו לעצמם, ושערה גלש בקו ישר למטה עד שקצותיו ליחכו את ריפוד המיטה. היא החזירה את מבטה אל רן, משכה את עצמה מעט לאחור ושיכלה את רגליה, מסמנת כך שפינתה לו מקום ישיבה בקצה המיטה.

רן חייך לעצמו: נראה שטליה מוכנה לשהות ארוכה באמבולנס. עכשיו גם לה בטח לא מתחשק שיקפיצו אותם. הוא התרומם כדי להתיישב במקום שפינתה לו, ולהרף עין התגלתה לעיניו פיסת תחתונים ירוקים כהים. "ירוק בקבוק" הבנות על החוף בים קראו לצבע הזה. פיסת הבד המתוחה שלא ציפה לראות בערה מולו מתוך הרווח שהשאירו שני המכנסיים הקצרים. אסור לבוא בקצר למשמרת, חלפה בראשו דווקא המחשבה הזאת. הוא הסיט את מבטו במהירות ותהה אם במכוון נשלח אליו המראה המשתק.

"בשביל מה המציאו קרש גב?" רן קם על רגליו בזריזות כדי לשחרר בחשאי את גופו ולפזר את השפעת המראה. אחר כך הסתובב וחילץ ממקומו את משטח הפלסטיק האדום המוארך, הדומה לגלשן, משטח ששימש לקיבוע פצועים שאולי נפגעו בעמוד השדרה. הוא הניח את קרש הגב על שני דרגשי הישיבה במקביל למיטה, הצמיד אותו אליה וייצב אותו. אחר כך התיישב בזהירות על הקרש הקשיח והרים גם הוא את רגליו, כך שיהיו מופנות אל טליה.

"דווקא די נוח."

"תבדוק, אם לא נוח לך אולי שברת את עמוד השדרה," חייכה אליו.

"נוח לגמרי. וככה גם יש לשנינו מקום, לא צריך להצטופף," הוא נשען לאחור על כפות ידיו ופרש את שתי רגליו לפנים לישיבה שלמה, תוהה אם תעשה כמוהו.

היא המשיכה לשבת ברגליים משוכלות, מביטה בו כאילו אינה מבחינה בתמרוניו הגופניים, עד שלבסוף פרשה גם היא את רגליה לפנים. "עכשיו עם הבלגן שעשינו פה, באמת צריך לקוות שלא יקפיצו," טליה שלחה מבט אינסטינקטיבי לעבר תא הנהג. כשהחזירה את מבטה כבר שיכלה שוב את רגליה לישיבה מזרחית.

היה משהו מתריס בפיסת התחתונים הירוקה הכהה, ששוב ניתזה אל עיניו מבין ירכיה הפשוקות, החלקות כל כך, מזמינה לאיזה דבר נשגב שהוא עדיין אינו יודע לדמיין אותו על כל פרטיו, אבל גם בוטה ומפרה את הרוגע שיצרו בתוך חלל האמבולנס, דוחסת את האוויר ומקנה לכל תנועה משמעות נוספת. רן כבר התקשה להאמין שכל זה נעשה שלא מדעת.

הפעם, כדי לא לחשוף את מבוכתו, לא הסיט את מבטו אלא חיפש מוצא אחר.

"למה בלגן, אני מוכן לגמרי," רן התרומם מעט ומשך אליו מהמדף העליון את תיק החובשים התפוח, עיניו מתנתקות לאט מדי מהכתם הירוק, ששולי הגומי שלו תוחמים בין האסור לאסור המוחלט. "אפילו התיק נמצא לידי," הוא ניצל את ההתרוממות כדי להפוך את כיוון הישיבה שלו על הקרש כך שיקביל אליה, ייצב את התיק מאחורי גבו ונשען עליו. כעת, כשישבו זה לצד זה, המבט של שניהם הופנה אל הדלתות האחוריות של האמבולנס.

"תיזהר שהמלע"כ לא ייתקע לך בגב."

"מקסימום תזמיני לי אמבולנס," רן חייך אליה והיא החזירה לו חיוך.

מרחוק נשמעה פתאום צפירה כמעט חרישית, שכנראה בישרה על כניסת השבת בשכונה סמוכה, ושניהם השתתקו רגע, כאילו עברו לזמן שאינו מתאים להתבדחויות סתמיות.

"בא לי לשמוע מוזיקה," טליה הייתה הראשונה לשבור את השתיקה הקצרה. היא התכופפה אל תיק הגב שלה ושלפה ממנו נגן מוזיקה. "קנו לי חדש. הורדתי אתמול כמה טרקים פסיכיים, בבקשה תגיד לי שאתה אוהב אלקטרוני."

הוא אהב.

"אז אתה חייב לשמוע את זה," טליה השחילה אוזניות לאוזניה וחיברה אותן לנגן. היא הניחה אותו על המיטה בין רגליה והפעילה אותו, רכנה לפנים ושיחקה בכפתורים עד שמצאה את הקטע שחיפשה. אצבעותיה החלו להגיב אט-אט למוזיקה בתיפוף חרישי על ברכיה. ראשה הכפוף כלפי מטה החל גם הוא להתנועע לפי קצב עלום שהלך וגבר. כפות ידיה עזבו את ברכיה ושתי האצבעות המורות תופפו עכשיו באוויר. רן היה יכול רק לדמיין את המוזיקה שמניעה אותן כך. טליה התנתקה ממנו, למעשה גם מן האמבולנס, עיניה נעצמו וראשה נע כעת קדימה ואחורה לפי אותו קצב סמוי. כעבור רגע ידה הימנית התרוממה, והיא סימנה בה לדי-ג'יי דמיוני מעין קריאה להגביר, ולאחר שככל הנראה נענה לבקשתה הצטרפה גם ידה השמאלית, ועכשיו שתיהן הכו בקצב מסחרר בתוף דמיוני שמוקם מעל ראשה.

רן נפעם מהמהירות שבה המוזיקה לקחה אותה ממנו. הוא התבונן כמהופנט בגוף המשוחרר, שדי היה בתנועותיו הקלות כדי שטליה, גם בישיבתה, תיראה כאילו היא רוקדת ממש. משהו בקצב של גופה גרם לו לחשוב שהוא מזהה את הטרק גם בלי לשמוע אותו. הוא ישב מעט מאחוריה, קלט את הרגע שנמתחה בו בהמתנה לשיא, ראה אותו מגיע ומתפרק לתוך גופה, מתפזר בקרבה. עורה סמר והוא חיכה עוד קצת עד שתתרפה. רק אז העז לגעת בה בעדינות בכתף. טליה הגיבה מיד, הפנתה אליו מבט מופתע, כאילו נזכרה רק עכשיו שהוא עדיין שם, והסירה אוזנייה אחת. "עפתי בשנייה, מה? אני מתה על זה," אמרה בקול רם מדי, נבוכה מעט.

הוא הנהן בחיוך, מסמן בעיניו שהוא שותף להתלהבותה.

טליה עצרה את המוזיקה והושיטה לו את האוזניות. "אתה חייב להקשיב, אתה תמות על זה."

רן רצה להגיד לה שהוא ממש אוהב מוזיקה, שאבא שלו פסנתרן, שבדיוק כמוה גם הוא הכי אוהב אלקטרונית, ושאפילו עבד בעצמו על כמה טרקים עם הציוד שלו באולפן שבנה במרתף ביתו, ושיש לו כבר כמה פתיחות לא רעות בכלל — אבל ויתר. הוא חשש שאם יפגין הבנה גדולה מדי ישתק את ההתלהבות שלה, המשוחררת כל כך. לכן רק סימן באצבעותיו תנועה של חכי-רגע, כאילו היא עדיין לא שומעת, ואחר כך שלח יד לתיק האישי שלו ושלף מתוכו זוג אוזניות נוסף ומפצל.

"גדול!" טליה חיברה אותן לנגן, וכעת השתלשלו ממנו שני זוגות אוזניות.

"שנייה," רן קם בזריזות אל קצה האמבולנס ואסף משם את הסד לקיבוע ראש.

טליה שלחה אליו מבט תוהה. "נשבר לך הצוואר שאתה צריך הדווייס?"

הוא לא ענה, רק הניח את הסד על קצה המיטה מאחורי טליה ושחרר את הרצועות שלו, שישתלשלו לצידי המזרן. היא לא נעה, אבל הניחה לו להוביל אותה בנגיעה עדינה בכתפה, עד שנשכבה לאחור וראשה נח בין שתי כריות הספוג הקשיח של הסד, פניה אל גג הרכב. היא חייכה, מסוקרנת. אחר כך נגע קלות בברכיה, מסמן לה ליישר את רגליה, עד ששכבה פרקדן לכל אורכה של המיטה וידיה מונחות בצידי גופה. מילה לא הוחלפה ביניהם, ההחתמה ייתרה את הדיבור. הוא היה בשליטה מלאה.

כעת הניח את תרמיל החובשים על קצה הקרש שישב עליו, צמוד ככל האפשר למתקן הקיבוע שראשה של טליה הונח בו, ונשכב גם הוא, רגליו פשוטות לפנים וראשו על התרמיל. רגע קצר רק שכבו כך דוממים, פניהם לגג, מחכים שאחד מהם ישלים את המשימה שהחלו בה. כעבור רגע רן הוא שהתרומם מעט מהמשטח, אסף מידיה את האוזניות שלו ותחב אותן לאוזניו. היא תחבה את הזוג שלה לאוזניה, הפעילה בשתיקה את הנגן, מצאה שוב את הטרק והגבירה את הווליום למקסימום. המוזיקה החלה לזרום לתוכם כשהם שוכבים זה לצד זה ופניהם לתקרה.

כאילו חשמל הכה בו. זרם הצלילים הרטיט את איבריו הפנימיים, סימר את שערות עורפו, נמלל את קצות אצבעותיו. גופו התקשח, שריריו התכווצו ועיניו נעצמו בכוח, כאילו הוא מבקש להשהות את הרגע, לא לתת למוזיקה הזורמת לתוכו לזלוג החוצה דרך שום חריץ, וכבר היה אחוז התרגשות מהשיא המובטח לו וגם מן השכיבה כך לצידה, רק שניהם, מתמלאים באותם הצלילים, לא מביטים זה אל זה אך מחוברים בכבלים ובהתרגשות משותפת. רן נעל את אגרופיו, משתדל להתאפק עוד קצת מול האושר שכבר טפח מבחוץ.

בהתחלה נשמעו פעימות בס. לא רמות מדי, מגיעות מרחוק, הד קלוש לצפירת השבת שנשמעה קודם. מרגע לרגע התגברה העוצמה שלהן, ונוספה להן נגיעה מתכתית, שהרימה את הבייס ליין של הטרק. כמה שניות אחר כך, בתזמון מושלם, הצטרף סמפול של מה שנשמע לרן כמו עוגב כנסייה, אבל כזה שעבר דרך פילטר וצליליו קיבלו גוון אלקטרוני גבוה ומהדהד. עוד ועוד צלילים נדחסו, נדבקים זה לזה, הסינתיסייזר יצר שכבות נוספות, והטונים שלהן טיפסו יותר ויותר גבוה, משלימים את הבילד-אפ. עוד רגע, הוא ידע, הביטים המהירים יידבקו זה לזה עד שכמעט לא יהיה אפשר להפריד ביניהם, פס רעש רוטט שיוביל לרגע שבו הכול ייעלם בבת אחת וישתרר לרגע קצר השקט המוכר, המרגש, שלפני הדרופ. צפירה רמה, מפתיעה, כמו של אונייה ענקית, נשמעה באוזניות, ואחריה שתי שניות של שקט מוחלט, שנתנו את הסימן למכונת התופים להיכנס במלוא העוצמה, ולצידה צופר אלקטרוני בצווחות גבוהות, מהירות, מסחררות. בדיוק כמו טליה לפניו, גם הוא נסחף. היא צדקה, חשב, עיניו עדיין עצומות, הטרק מעיף. תמונתה מלפני כן, נעה לצלילי המוזיקה, גרמה לו לחייך מבעד לשיכרון החושים שאחז בו.

הצלילים עטפו אותו מכל עבר. רן שכב מחושמל, מאפשר למוזיקה להציף את גופו. אלא שהפעם ההשפעה שלה על שניהם הייתה משתקת דווקא, והם שכבו כמעט ללא ניע, חוששים שכל תזוזה תפר את האינטימיות שנוצרה תחת מעטה הקצב האלקטרוני המהיר. רן חש שהוא עומד להתפוצץ, שאם מישהו ינקב את בוהן רגלו — אפילו האיבר הכי רחוק מהלב — פנימו הצוהל פשוט יזלוג החוצה.

פניהם היו מופנים כל הזמן הזה אל תקרת הרכב, היא נתונה בסד ולא יכולה להסיט את פניה כלפיו והוא צווארו חופשי, אבל חושש להפנות אליה מבט ולשבש כך את הרגע. רק אחרי שהקצב האט מעט, הרשה לעצמו לשחרר את איבריו מנוקשותם. ידו הפשוטה לצד גופו נתרפתה, וגב כף היד נתקל פתאום בשלה. זו הייתה רק נגיעה חטופה, לא מתוכננת, גב כף יד בגב כף יד, לפני שהרחיק את ידו, מבוהל, למקומה הקודם בצמוד לרגלו.

המוזיקה חזרה להתרומם, אבל רן כבר יצא מתוכה. סביבו שוב היה האמבולנס עם ציוד ההצלה ומכשירי הניטור ותאי הפלסטיק השקופים, עמוסי תחבושות ותרופות וחומרי חיטוי. בעיניים פקוחות, מנותק מהקצב, חיכה שהדופק שלו יואט ונשימותיו יירגעו, ממש כמו שתורגל בקורס לפעול במקרים של היסטריה. רק אחר כך ריפה שוב את ידו, גישש מילימטר ועוד מילימטר, תוהה אם גב כף ידה עוד יחכה לו.

חיכה.

מגע עור בעור, ליטוף עדין שבעדינים, ובכל זאת די היה בו שיסמור לכל אורך גופו, בעיקר מהמחשבה שחיכתה לו שם. מעולם לפני כן לא הרגיש כך. הוא ניסה לנסח לעצמו את המגע במילים, כפי שעשה בכל פעם שרצה לשמר תחושות כדי שיוכל לשחזר אותן כשיידרשו לו. חלק ורך, כאילו אין עצמות מתחת, אמר לעצמו, דוחק את היד כמלוא הנימה, רגיש כקורא ברייל. רק עור עדין כל כך, שאם ילחץ אפילו עוד קצת יוכל לשקוע בו כמו בכרית פלומה, כמו בבצק חלה שהותפח בסיור לילי בבני ברק. המילים התבהרו לו. ההשפעה המטלטלת של המגע העדין כל כך הבהירה לו שאחיזת היד האמיצה ההיא אז, כשהצילו את האיש עם דום הלב, התקיימה רק בדמיונו.

רן חשש להגביר את החיכוך, משאיר את המגע בתחום הצר של המקריות. כעבור עוד זמן, כשנדמה לו שנקודת המפגש כבר נהייתה כתם לוהט, החל להניע את גב כף ידו בתנועות מעגליות זעירות, בלתי מורגשות כמעט, כאלו שניתן לתלות אותן בנשימותיו או אפילו רק בהלמות ליבו. הוא נפעם מרגישותו של העור שם, שדי לו ברפרוף עדין כל כך להעביר לכל גופו זרמים של עונג, עד שנאלץ לכווץ את אצבעות רגליו בתוך נעליו כדי לבלום אותם.

"זה קטע אלוהי," טליה אמרה, או לפחות כך שמע מבעד לאוזניות, ובאותו רגע המוזיקה, שכל הזמן הזה המשיכה להתנגן, שבה ונקלטה באוזניו.

"כן," מיהר להסכים בלי לזוז, רק הסיר את האוזנייה מאוזנו המרוחקת ממנה בתנועת יד חשאית, כדי שיוכל לשמוע גם את דיבורה.

"בום, בום, בום," היא המהמה כלפי מעלה בקצב של המוזיקה, והוא זיהה שהטרק עומד להסתיים. לרגע קצר היסס, מתלבט כיצד לפעול, ואז אזר אומץ ובתנועה מהירה שילב את אצבעותיו בשלה.

כמעט מיד אחר כך המוזיקה חדלה. דממה השתררה בבת אחת באמבולנס, נוכחת ביתר שאת בגלל ההיעלמות החדה של הצלילים הרמים שקדמו לה. טליה לא הרחיקה את ידה, אבל גם לא החזירה אחיזה. כפה נשארה פרושה, אצבעותיה רפויות, כמעט ישרות. הוא לא ידע לקרוא בבירור את התשובה.

"קר לי," אמרה לפתע, והוא התרומם מיד, כאילו חיכה לאות, לקול אנושי שיפרוץ לחלל האמבולנס. משהשתנתה התנוחה וכפות הידיים התנתקו, המגע נעלם, ותפאורת החירום של האמבולנס שבה להתקיים סביבם, מעלימה את כל שיירי השמימיות שהיה נתון בה רגע קודם.

"טרק ממש מעולה, אחד הטובים ששמעתי," אמר, שחרר את האוזנייה השנייה ושלח יד ארוכה מעלה כלפי החלון הצר של האמבולנס, נמתח מלוא גופו עד שהצליח למשוך את החלון לאורך מסילתו וסגר אותו לגמרי.

"אמרתי לך."

הוא שמח על מידת הגאווה שזיהה בתשובתה — היה לה חשוב לקלוע לטעמו.

טליה התרוממה בעקבותיו וחזרה לשבת, מסירה גם היא את האוזניות. "יש לי עוד כאלה, אני אשמיע לך פעם."

פעם. לא עכשיו.

רן חזר ונשכב לאחור, מניח את ראשו על התרמיל ומסמן כך שאפשר לחזור לתנוחה הקודמת גם בלי המוזיקה. טליה התעסקה עוד רגע בנגן, ניתקה ממנו את האוזניות, החזירה אותו לתיק הגב שלה ואז הפנתה לאחור את מבטה. היא הזיזה את מתקן הקיבוע מקצה המיטה, הניחה במקומו את התיק וחזרה גם היא לשכב, מניחה עליו לאט את ראשה. "זה היה מוזר לשכב בתוך ההדווייס," אמרה, "מרגיש כמו להיות סוס."

"מה קשור סוס?"

"ששמים לו בצד של העיניים את המסכים האלה מהעור, שלא יסתכל לצדדים. טוב שלא קשרת לי את הרצועות."

הדימוי נשמע לרן כמו ביקורת מרומזת. יכול להיות שרק בטעות נגעה בו קודם?

"מצטער."

שקיות העירוי שסודרו זו על גבי זו בצד התאים השקופים, והמגירות הדחוסות בתחבושות ובחוסמי עורקים, ומסכות הפנים והמזרקים, כל אלה היו עד כה רק תפאורה דוממת לאינטימיות שזכה בה (טובים בדיוק כמו שקיעה, כמו אגם, כמו יער כרקע לזוג מתבודד, אמר לעצמו), ועכשיו קיבלו משמעות והזכירו לו שדילג על שלב בדיקת התכולה בתחילת המשמרת. אבל אם יקום כדי לבדוק, לא יישאר כלום מהקרבה שנוצרה בינו לטליה, שעדיין שכבה לצידו.

גם כך חשש שהיא עלולה לפלוט עוד מילים מצננות, סוס או כאב צוואר או פרמדיק, וכעת, כשדמותו שבה ועלתה לנגד עיניו, כבר הודה בינו לבין עצמו שהוא ממש שונא את הרונן הזה. הפרמדיק השמן מדי — אולי חזק, אבל בוודאי שמן — הבוגר, שיודע להצחיק בקלות ולספר בדיחות גסות לקול צחוקן הנבוך של הבנות ולא מפסיק לשחק וללהטט במצית הזיפו שלו, שלעולם אינו כבה מעצמו, לא כשהוא הפוך ולא כשהוא ברוח, אלא כשהרונן הזה מכה במיומנות במכסה שלו והודף אותו למקומו. הומו ארקטוס לא מפותח, שעדיין מתפעל מאש. התרגיל הקבוע של הפרמדיק בשעות ההמתנה היה הצתה של הלהבה ביד ימין, העברת היד לאחורי הגב, השלכת המצית הבוער מעל לראשו, תפיסתו ביד שמאל לקול בהלת המתנדבים הצעירים, ולבסוף טפיחה קלה על המכסה, כזאת שמכבה במכה את הבערה. זיפ, להבה, השלכה, סגור מכסה. זיפ, להבה, השלכה, סגור מכסה. אפילו סיגריות אין לו, רק מצית.

רן ויתר על בדיקת האמבולנס. ממילא עוברים על המלאי גם בסוף משמרת, ואלה שלפניהם בוודאי כבר השלימו חוסרים, אם היו. רק דבר אחד היה חשוב עכשיו, למצוא דרך להחזיר במהירות את הקרבה שאבדה.

"היזהר/י על הראש ביציאתך", היה כתוב מעל לדלתות שמולו. "סבא שלי היום בן שבעים," פלט לבסוף וחיכה לתגובתה.

טליה לא ענתה.

"חוגגים לו יומולדת ממש עכשיו."

"אבא של אימא שלך או של אבא שלך?" היא לא נשמעה מתעניינת במיוחד.

"של אימא שלי. אני גר איתה עכשיו. ההורים שלי נפרדו לפני חצי שנה."

"מצטערת בשבילך."

"סיפרתי לך, לא זוכרת?" התקשה להסתיר את אכזבתו. היא לא ענתה. נבוכה, או אולי נעלבה מהביקורת המרומזת. "לא נורא, אני מתחיל להתרגל."

זה היה שקר, רן לא התרגל כלל. הוא דווקא השתוקק לספר לטליה מה עובר עליו. לחלוק איתה במה שעד עכשיו שמר לעצמו. הוא היה מספר לה למשל על געגועיו לאבא שלו, שאינם מרפים, מספיק שלא יגיע לאסוף אותו בחזרה מהחוף כדי שיהיה משוכנע שהחליט לעזוב גם אותו. הוא היה מספר לה על העצב שבגללו התהפך אתמול במיטתו שעות ארוכות בלי שהצליח להירדם. דרך חריץ הדלת ראה שהאור בחדרה של אימו עדיין דולק, כי חיכתה, בלי שתודה בכך, שיירדם. הוא לא רצה לשאת באחריות הזאת לבדו.

אילו חלק עם טליה אפילו קצת מכל זה, היה מסלק מעט מחוסר האונים שהוא שרוי בו. אבל כמו בפגישותיהם הקודמות, גם הפעם נמנע מלעשות זאת, פחד לקלקל את הזמן הנקי שהוקצה לו איתה. וממילא תגובתה השאירה ספק בנוגע למידת ההתעניינות שלה. הוא לא רצה היום ברחמיה.

"בגלל זה לא הלכת?" טליה הפנתה אליו את ראשה.

"לאן?"

"ליומולדת של סבא שלך." עכשיו הוא חיכה לפני שישיב.

"אל תגיד לי שבגלל המשמרת," המשיכה לפני שענה. "איפה היומולדת? אולי עוד תספיק," טליה נגעה נגיעת דרבון מהירה בכתפו.

היא שוב הייתה רכה. נשמעת כמי שמנסה לשמח אותו. או להיפטר מנוכחותו?

"נראה לך? אני כבר לא יכול להבריז מפה עכשיו, ובכל מקרה, בחיים לא הייתי הולך. בחרתי את המשמרת של היום בדיוק בגלל זה, שהיא תיפול על המסיבה שעושים לו. ככה היה לי תירוץ. אפילו שיקרתי שזאת משמרת חובה, שבלעדיה אני לא אוכל להיכנס לקורס המשך. אמרתי שאחרת יזרקו אותי ממד״א ושאין פטורים."

"הוא האמין לזה?"

"שיקרתי לאימא שלי, שהיא תגיד לו. אם אני הייתי אומר לו שאני לא מגיע, הוא בטח היה מתקשר לשר הבריאות או למישהו בשביל לשחרר אותי מהמשמרת. הוא נורא עשיר ומכיר את כל מי שצריך. אני שונא אותו."

שלושה ימים קודם הודיע לאימו שאין לו כוונה להופיע למסיבת יום ההולדת של סבא שלו. היא אספה אותו מגבעת הכורכר שמעל חוף הים, במקום אביו שלא הגיע, ומצאה אותו רטוב ודביק מדמעות ומקיא ומסריח מאלכוהול. הוא ראה כמה נבהלה, אבל לאורך כל הנסיעה הביתה סירב לומר לה מה עבר עליו. היא לא לחצה עליו לספר, גם לא אחרי שהגיעו לביתם, גם לא כשכבר היה מעוניין בכך. כשיצא מהמקלחת הודיע לה שייעדר מהאירוע החגיגי.

"תראה כמה אתה גבוה," אימא שלו ניגבה טיפות מים ממצחו ומרחה בעדינות יוד על השריטה שנוצרה שם, מוודאת בעיניה שאין שריטות נוספות על עורו. היא אחזה בכתפיו החשופות והרימה את סנטרו בנגיעה קלה, שיישיר אליה מבט. "אחרי שנרגעת, עכשיו אתה מוכן לספר לי מה עבר עליך הערב בחוף?"
הוא רצה, אבל הזיכרון היה טרי מדי והרגשות הציפו מיד, וגם נשבע לעצמו שאת הבעיות שלו הוא יפתור מעכשיו בעצמו. "אני לא מגיע ביום שישי," רק חזר על דבריו.

"רן-רן אתה הנכד הבכור של סבא, הוא אוהב אותך יותר מכולם," חיבקה אותו, מנסה לשכך את כעסו בלי שתדע מה מקורו.

"כשאספת אותי משם הבטחת שתשמרי עליי."

"ואני אשמור, תהיה בטוח, חזק-חזק אני אשמור. אבל זה לא קשור לזה שאני לא יכולה עכשיו, רגע לפני המסיבה של סבא, להודיע לו פתאום שמכולם, דווקא רן-רן האהוב שלו לא מגיע."

היא הייתה צריכה לראות כמה כואב לו, ולא מהשריטות. היא הייתה חייבת להתעקש לברר מה עבר עליו, גם אם הוא שותק, הוא הבן שלה, אבל במקום זה הדאיג אותה רק מה שתצטרך לומר לאביה. רן כבר לא מצא טעם לספר לה מה התחולל על החוף עם הנערות שפגש. במקום זה התריס: "סבא לא אוהב שום דבר באמת חוץ מהכסף שלו. זה הדבר היחיד שמעניין אותו."

"אל תדבר עליו ככה. ואותך הוא בטח אוהב," היא לא סתרה את דבריו.

"אני אדבר עליו איך שמגיע לו," תחושת צדק גאתה בו, והוא ירה את דבריו בלהט.

בדרך כלל ברגעים כאלה הייתה עוצרת ומבררת איתו למה הוא כועס כל כך. היא ידעה לפרק את הכעס בעבורו, ותמיד הכיר לה טובה על כך. אבל הפעם בחרה להתעלם, מהתוכן וגם מהנימה.

"סבא אפילו אמר לי שלמרות כל הלחץ הוא רוצה לפגוש אותך כדי להזמין אותך אישית. עד כדי כך חשוב לו שתבוא," המשיכה, "אתה יודע כמה הוא עסוק תמיד."

"הוא באמת עשה את זה, הוא זה שהביא אותי היום לחוף."

היא הופתעה. "אתה רואה כמה חשוב לו שתבוא?"

"זה לא מה שהיה חשוב לו. לא ייאמן כמה אין לך מושג מהחיים שלך."

"הוא אמר לי כמה פעמים שזה חשוב לו."

תשובתה כבר נשמעה לו מהוססת, והיא לא ניסתה לשכנע אותו שוב.

"חשוב לו? אמרתי לך, שום דבר לא באמת חשוב לו. רק הוא בעצמו והכסף שלו. אה, ואולי גם הכבוד שלו. בשביל זה הוא ארגן את כל האירוע הזה. את יודעת את זה יותר טוב ממני..." רן היסס רגע, "רק תזכרי מה הוא אמר לך כשאבא עזב."

"מאיפה אתה יודע מה הוא אמר לי?" סוף-סוף הגיבה למילים שהטיח בה.

"טוב, עזבי את זה," רן התחרט. עד עכשיו לא סיפר לה ששמע את השיחה.

"מאוחר מדי לעזוב את זה עכשיו. בוא, תגיד לי מאיפה אתה בכלל יודע מה הוא אמר לי?!"

"אולי הייתי בחדר ליד?"

"היית מחוץ לבית."

"זה מה שאת חשבת."

"היית בבית? זה לא יכול להיות. אלה לא דברים שהיית אמור לשמוע."

"אבל שמעתי. ועוד איך שמעתי. ואם את שואלת אותי, הוא רצה שאני אשמע, או שמישהו ישמע. אם הוא לא היה רוצה, הוא לא היה צועק ככה."

אימא שלו שתקה, אולי היססה לבקש ממנו לחזור על הדברים ששמע.

"מולי את יכולה להיות גיבורה, אבל מולו לא היה לך אומץ להגיד שום דבר. שתקת כמו אילמת כשהוא צעק עלייך 'מי יחזיר לי את ההשקעה, שני מיליון דולר עלה לי החתיכת חרא הזה', זה מה שהוא אמר, במילים האלה, והאמת שלקח לי זמן בכלל להבין שהוא מדבר על אבא, כאילו שהוא קנה לך אותו ואת איבדת. הוא אמר לך ששום דבר טוב את לא מסוגלת לעשות עד הסוף, כאילו שזאת הייתה אשמתך. 'טוב שעשינו הסכם ממון', הוא צעק, גם את זה אני זוכר בדיוק, תאמיני לי, כי הלכתי לבדוק מה זה הסכם ממון. אם את רוצה אני יכול להמשיך." הוא באמת זכר כל מילה שנצעקה בחדר הסמוך. עלבונה של אימו הוטבע בראשו בצריבת קור של אוזן צמודה לקיר.

אימא שלו המשיכה לשתוק, אבל עכשיו התקרבה אליו שוב והישירה אליו מבט. פניה היו רכים, סוף-סוף הבינה שהחמיצה משהו דרמטי שהתרחש הערב. היא שלחה יד אל עורפו, ורן נרכן אליה ברגע שנגעה בו, טמן את ראשו בחזה, מניח לה לחבק אותו ולבכי להופיע בפעם השנייה באותו ערב.

"אלה היו דברים שסבא אמר מתוך כעס ועלבון. הוא התחרט אחר כך."

רן ניתק ממנה. עכשיו לא היה לו אכפת שתראה אותו בוכה. "די להגן עליו כל הזמן, תסתכלי קודם מה קורה במשפחה שלנו." אימא שלו השתתקה.

"הוא אמר לי היום כשהוא הסיע אותי שהוא לא רוצה שאני אפגוש יותר את אבא," הטיח בה וחיכה לתגובה, ולפתע נבהל. "באמת איפה אבא, למה הוא לא פה? הוא היה אמור לאסוף אותי מהחוף היום. מה קרה לו?"

"אז לא בגללי בחרת את המשמרת," טליה חייכה אליו עכשיו, והנזם רטט קלות כשדיברה. "למה בכלל כל כך אכפת לך מסבא שלך? מילא מההורים, גם שלי גרושים למרות שממזמן, אבל מסבא?"

"זהו, שלא אכפת לי."

"עובדה, התאמצת נורא בשביל לא ללכת למסיבה שלו." מבטה כבר לא הופנה לעברו, אבל די היה בטון שלה להביע חוסר אמון משועשע. היא שוב משחקת בו.

הוא חזר ונשכב לאחור, מניח את ראשו על תיק הגב. "אמרתי לך, רציתי להיות פה איתך."

"אתה חמוד."

הוא סובב אליה את ראשו בחיוך, אבל פניה היו קרובים כל כך, עד שנרתע והסיט בחזרה את מבטו, שב ונתקל ב"היזהר/י על ראשך ביציאתך".

"סבא שלי עשיר נורא, הוא האיש הכי עשיר שאני מכיר. כותבים עליו בעיתונים כמעט כל יום מרוב שיש לו כסף. למסיבות שלו מגיעים שרים וחברי כנסת ושגרירים וכל מיני אנשים עשירים אחרים, פעם אפילו הנשיא בא."

"הנשיא היה היום ביומולדת שלו?"

"לא ביומולדת, בפעם אחרת שהיינו בירושלים, לא זוכר בדיוק מה זה היה. הוא קיבל איזה פרס. נדמה לי שתואר אבירות."

"הופה. אז אני פה באמבולנס עם מישהו ממשפחה של אבירים."

"אבירות של איזה תעשיינים הוא קיבל, לא של מלכת אנגלייה."

"מה זה חשוב? סבא שלי לא אביר, אפילו לא של גננים. אין לנו אבירים במשפחה." היא חייכה אליו, אבל גילתה שלא הצליחה לשעשע אותו.

"הוא עשה לך משהו רע?" נבהלה רגע, אולי לא קלטה איזה רמז.

רן היסס רגע. "לאימא שלי."

"כשהיא הייתה ילדה?"

"לא כזה. לא מאמין שכזה."

"אז מה?"

"איך שהוא מתייחס אליה. בעיקר בזמן האחרון, מאז שהיא ואבא שלי נפרדו. כאילו שזה באשמתה. הוא משפיל אותה כל כך, שאני לא יכול לסבול את זה, והיא עוד הבת שלו."

"גם לך הוא עושה את זה?"

רן היסס לפני שענה. חייו כבר חדרו לתוך האמבולנס יותר מכפי שרצה.

"נשמע באמת חתיכת טיפוס מגעיל," טליה אמרה. "איתך הוא בסדר?"

"נראה לי שהוא אוהב אותי בגלל שאני הייתי הנכד הראשון שלו וכל זה. ככה הוא כל הזמן אומר, שאותי הוא אוהב יותר משאר הנכדים שלו."

"הוא אומר לך את זה?"

רן נזכר בסכום כסף בלתי נתפס שסבא שלו סיפר לו שהוא "שומר לו בצד" עד שיתבגר. הוא היה אז צעיר מכדי להבין את גודל המתנה, ועכשיו לא רצה להזכיר אותה. "כן, הוא אמר לי. רק מזה את יכולה להבין. איזה סבא אומר לנכד דבר כזה? אבל אי אפשר באמת לדעת אצלו. הוא סבא שלי, ופעם באמת הערצתי אותו, עד שהבנתי שהוא בנאדם מפחיד."

טליה שתקה, ושניהם שכבו רגע בדממה. "במקומך דווקא הייתי הולכת ליומולדת שלו, אם הוא היה מזמין אותי. אוכל של אבירים זה בטח מטורף," היא ניסתה להחזיר את האווירה הקלילה.

"מצטער, לא התכוונתי להיות כזה כבד, פשוט נזכרתי ביומולדת הזה. כל האורחים בטח מברכים אותו בדיוק עכשיו, אימא שלי סיפרה לי שבנו במה מיוחדת, עולה ויורדת, לכל מי שירצה להקריא לו ברכה..."
"טוב, נראה לי שאתה צריך כמה פושים של אמבו, להחזיר נשימה," טליה קטעה אותו, מסלקת מחלל האמבולנס את הדמויות שהחדיר פנימה שלא בטובתם. היא התרוממה, שלחה יד לארונית הפלסטיק שקובעה לדופן הרכב, פתחה אותה ושלפה מפוח הנשמה תכול.

רן היה מאושר. הקרבה המשועשעת ביניהם שבה, ועוד ביוזמתה. בכל זאת התעקש להשלים את מה שתכנן לומר קודם, כשעוד היה גאה בנחישותו המתריסה: "החלטתי שאני לא מדבר איתו יותר עד שהוא יתחיל להתנהג להורים שלי כמו בנאדם. ובטח שאני לא הולך למסיבות הפלצניות שהוא עושה רק בשביל שיראו כמה כסף..."

"ששש..." טליה סימנה לו באצבע על שפתיה.

שתוק טיפש, אמר לעצמו. איך לא הרגיש שהאריך מדי. "אל תשכחי איירוויי," הצטרף באיחור למשחק שהכריזה עליו ושלף מהארונית מנתב אוויר.

"אני מתחילה מלחיצה בטרפזים," טליה שלחה יד ולחצה לו בעוצמה בנקודה המחברת בין הכתף לצוואר, "בודקת הכרה."

"איי, יש." רן חש את ציפורניה מבעד לחולצתו טובעות סימן בבשרו, קצת מתחת לעורף, משגרות כאב נעים לאורך גבו.

"דופק?" היא לחצה בעדינות בשתי אצבעות על צווארו.

"מהיר." הוא לא הצליח להימנע מעצימת עיניים חטופה, כמעט בלתי מורגשת.

"אתה יכול לדבר? למה הזמנת אותי? מתי אכלת לאחרונה? האם יש לך עבר של קוצר נשימה? האם יש לך אלרגיות שאתה יודע עליהן?" טליה דקלמה את שאלות הבדיקה השגרתיות, שתרגלו אינספור פעמים למקרי חירום, אוחזת קלות בקווצת שיער בקדמת ראשו ומפנה את מצחו כלפי מעלה כך שיביט ישירות בעיניה. היא צמררה אותו עד קצה עמוד השדרה. "כמה אצבעות אתה רואה?" זקפה שלוש בידה הפנויה.

"שלוש," לחש בשארית כוחותיו.

הכול קרה מהר מדי מבחינתו. קשה היה להבחין מה מזה שעשוע ומה בכל זאת מעיד שהיא מבקשת את קרבתו באופן שכל כך ייחל לו. בלהט הרגע רצה לומר "נדמה לי שאני מתעלף, חייב עיסוי לב", אפילו שקל "אני נחנק, חייב הנשמה", אבל שמע את עצמו אומר רק "אני חושב שאני מידבק."

"אל דאגה. מד"א בשטח אין מה להיות במתח," טליה המשיכה בלי היסוס — זה שעשוע מבחינתה, עדיין שעשוע, הוא נאלץ להסתיר את אכזבתו — ושלפה שתי מסכות בד לכיסוי הפנים. היא עטתה אחת על פניו, הרימה בעדינות את ראשו ומשכה את הגומיות אל אוזניו. אחר כך הורידה לרצפה את התיק שרן נשען עליו והניחה את ראשו על המשטח הקשיח, עד ששכב עליו לכל אורכו. "תירגע, הכול בסדר," אמרה לו, "תשכב בלי לזוז, מיד תגיע עזרה." היא עטתה את המסכה הנוספת על פניה, עכשיו רק עיניה נגלו לעיניו.

היא צדקה. שניהם הרגישו מוגנים יותר מעבר למסכה, שהעלימה את כל הבעות הפנים חוץ מאלו ששיקפו העיניים. ובעיקר צמצמה המסכה את הצורך בדיבור. "ששש..." טליה חזרה ואמרה בשקט מבעד לבד הירקרק והניחה יד מרגיעה על מצחו, כמו אם שמרגיעה תינוק חולה.

הכול שקט סביבו בבת אחת. רן עצם עיניים למגעה, כבר לא הסתיר.

"ששש..." היא ליטפה את שערו לאחור, "תירגע, עוד מעט תגיע עזרה. הכי חשוב להירגע." קולה נשמע קרוב מאוד, היא גהרה מעליו. הוא היה צריך להיאחז בכוח בצידי קרש הגב כדי שלא יתפתה וירים את ידו אל ידה המלטפת וגם כדי לשמור על יציבות, כמו בפעמים שאביו היה הודף את מזרן הים בבריכה שלהם, והוא, שכוב על גבו, היה נאחז בשוליו כדי לא להתהפך לתוך המים. טליה העבירה שוב את כף ידה על מצחו, ולרן נדמה שאצבעותיו באמת טבולות במי בריכה נעימים שממלאים את האמבולנס. מתוקים, חמימים, רחוקים כל כך מזיכרון הים.

"ירוק בקבוק, טמבל, הבגד ים שלי ירוק כמו הפרצוף שלך, וכמו הבקבוק בירה שאתה לא מסוגל לגמור." הנערות בחוף הים עמדו מעליו ולעגו לו. "אין לך מה לתקוע שם את הפרצוף, קודם תלמד מה עושים עם זה."

רן ניסה לקום אבל לא הצליח לשמור על יציבות. זה רק הגביר את לעגן. צרימת חיכוך הגרגרים הנגרסים תחת ברכיו — בשיעורי של"ח לימדו אותם שעושים מהם זכוכית, אולי אפילו את זו של הבקבוק שהוא אוחז בידו — עלתה דרך רגליו עד אוזניו, מעבירה צמרמורת לא נעימה לכל אורך גופו. הוא הטה את הבקבוק פעם נוספת אל פיו ולגם בהפגנתיות. ראשו היה סחרחר, מכנסי הג'ינס שלו רטובים ודביקים מחול. הוא פחד, בלי לדעת בדיוק ממה. בלי שהיה מוכן, הנערה בבגד הים השחור השחילה מאחור את ידיה בבתי השחי שלו והרימה אותו בתנופה, עד שנעמד. חברתה הייתה משועשעת כשראתה שהוא מתקשה לשמור על יציבות. "מתנדנד כמו כוסית שירדה מהאנקונדה," לעגה לו.

"ששש..." טליה אמרה שוב, כאילו קראה את מחשבותיו, אבל ידה חדלה ללטף, והוא שמע אותה נסוגה, חוזרת ונשכבת על המיטה שלצידו. הוא לא העז לפקוח את עיניו, גם לא רצה לחשוף את אכזבתו. דממה השתררה. נשימותיה נשמעו מבעד לחשכה, ארוכות וקרובות כל כך. מה חשב לעצמו שיקרה?

נשימתו התייצבה אט-אט, עד ששניהם שאפו ונשפו כמעט באותו קצב. אוויר חם נפלט מאפו והתפשט מתחת למסכה על פניו כמו ליטוף. הוא קיווה שגם היא מרגישה כך, שהם מלטפים כל אחד את עצמו וזה את זה בנשימותיהם.

"נהיה פה קצת מחניק," טליה אמרה כעבור פרק זמן שהוא לא ידע לאמוד אותו. רק שכיבה דוממת, שום ליטוף הדדי. סתם מחניק מתחת למסכה, ולפי עמימות קולה הסיק שלא הסירה אותה.

רן פקח את עיניו וגילה שהחשיך בחוץ. "סגרתי קודם את החלון בשבילך," הוא לא רצה לפתוח אותו, חשש שהמציאות תתפרץ פנימה ותחסל שוב את הקרבה שנוצרה. בזמן שחלף מאז כניסתם לאמבולנס, החלל הסגור נהפך ליקום עצמאי, שיש בו כל מה שנחוץ למי שחיים בתוכו.

"יש לי רעיון מעולה," אמר מבעד למסכה. הוא התיישב וגלש לאורך המשטח עד לקצה האמבולנס. מכל החמצן הירוק הגדול היה קשור שם לדופן. רן קם בזהירות על רגליו בשטח הצר שאפשר להיעמד בו, שחרר את שסתום הביטחון וסובב מעט את הברז העגול. צליל חרישי של זרימת גז מילא את האמבולנס הדומם. הוא סובב את הברז חצי סיבוב נוסף.

"מה אתה עושה, משוגע, תסגור את זה," טליה השכובה פקחה עיניים והרימה לעברו את ראשה.

"שום דבר מיוחד, מספק לנו חמצן." זה היה המעשה הנועז ביותר שעשה מימיו. "שלא נחטוף הרעלת CO2."

"השתגעת לגמרי, תסגור את זה ופשוט תפתח חלון," טליה חזרה על דבריה, אבל לא נשמע שהתכוונה באמת למה שאמרה. היא עדיין שכבה במקומה, ומילותיה שנתקלו במסכה נפלטו משם עטופות בשכבה תיאטרלית. אילו רצתה שיפסיק הייתה קורעת מעליה את המסכה. הייתה קמה, הייתה סוגרת את המכל בעצמה. לחישת זרימת החמצן נמשכה.

רן אזר עוד אומץ, קירב את פניו אל המכל, הרים מעט את המסכה וינק ישירות אל פיו, משמיע צלילי שאיפה מוגזמים. "מרענן," אמר. "את זה המפוזר מכפר אז"ר לא עשה."

"התחרפנת לגמרי."

"שמעתי שביפן יש ברים של חמצן, אנשים באים לשבת על הבר ומתחברים לצינורות שמזרימים להם חמצן טהור למוח. יש שם אפילו חמצן בטעמים. אומרים שזה עושה אותך חד כמו מחשב." הוא החזיר את המסכה אל פניו, "מציע גם לך לטעום," קולו התעמעם שוב.

בדרכו חזרה למשטח שלו הגניב מבט אל הירוק המתריס של טליה. הפעם כבר לא נרתע מהפיסה שזיהה לשבריר שנייה. הוא חזר ונשכב, מפרק אותה בראשו לגורמיה, מפריד בינה ובין לובן ירכיה, שיכור מחמצן או מביטחון עצמי.

הם שוב שכבו בשקט, שומעים רק את נשימותיהם ואת החמצן הנפלט מהמכל בצליל מונוטוני, ממלא את האמבולנס המחשיך. רן הרגיש שהוא באמת נעשה צלול וחד יותר. הוא זכר שהמשקל הסגולי של החמצן גבוה בעשרה אחוזים מזה של האוויר, ולכן שואף לרדת למטה. בדמיונו חש כאילו שמיכה צוננת, בלתי נראית, מכסה את כולו, משלימה את הכיסוי החלקי שניתן במסכה ומספקת לו הגנה מלאה.

"איזה בלגן נהיה פה, רק שלא יקפיצו אותנו היום," טליה אמרה בשקט.

רן הניח שהדברים נאמרו רק כדי לצאת ידי חובה, לבטא בקול את ההבנה שהם עלולים להיענש, ושהיא לא מנסה להגביל פתאום את החופש שנתנו לעצמם מאז תחילת המשמרת. הוא אזר אומץ, הסתובב לעברה ונשכב על צידו, משעין את לחיו השמאלית על כף ידו. למרות רחשי התמרון שלו, טליה נשארה שכובה על גבה ולא פקחה את עיניה. עכשיו היה אפשר להסתכל על הצדודית שלה באין מפריע. אוזנה הימנית, שפנתה אליו, הייתה תחומה בשתי הגומיות הלבנות של המסכה, וביניהן נראתה כמעט כאילו חוברה אל ראשה בתפר לבן גס. אבל קצת מעל לאוזן נראתה גם רקתה, והיא הייתה נטולת כל פגם, מושלמת, פלומת שיער עדינה נמשכה משוליה וטיפסה אל אחורי ראשה ברכות ארנבית.

בצק חלה שהותפח, רן קרא שוב למילים, ואיתן שב ועלה המגע המלטף קודם בגב כף ידה. בתנועה העדינה והאיטית ביותר שהיה מסוגל לה, כמו התקדמות של ענן בשמיים שרק הצטברותה מלמדת עליה, קירב את ידו הפנויה אל הרקה הבהירה, שעכשיו ממש בהקה בחשכה המשתררת סביבם. הוא היה חייב לגעת. אצבעותיו היו תלויות באוויר, סוגרות אט-אט את המרחק, מתקרבות בדממה מילימטר ועוד מילימטר, עד שלבסוף שתיים מהן, בנגיעת כרית אצבע מהוססת עדינה שבעדינות, ליטפו את העור החלק והמשיכו ממנו עוד כברת דרך אל פלומת השיער העדינה. ופעם נוספת. ושוב. הפעם בוודאי חשה בו.

טליה המשיכה לשכב שם בלי לזוז, אבל רן חש בשינוי קל בקצב נשימותיה מבעד למסכה, מאשר את קיומו לצידה ואת נגיעותיו. הוא ליטף, נוגע ברקתה וחש את המגע גם ברקתו. מעביר את אצבעותיו בשערה, וגם שלו סומר. הוא הרגיש כאילו הוא שוקע לתוך השכבה הסמיכה שיצרה עננת החמצן הצמיגית על קרקעית האמבולנס, מבודדת אותם מהעולם שבחוץ. כמו להכניס את האצבע לקצפת, אמר לעצמו, להכניס ולחכות.

טליה שאפה שאיפה עמוקה. החזה שלה התרומם קלות, ורן עצר את נשימתו. אבל למרות תקוותו, כל שאר גופה נשאר שכוב פרקדן, חסר תנועה, לא מאפשר לו להבין. הוא היסס עוד רגע וצירף עוד שתי אצבעות למשימה. את כל ארבעתן העביר עכשיו בגבן במורד לחייה, חוצה בעדינות את קו הגומי הלבן של המסכה.

טליה המשיכה לשכב ללא תנועה.

הוא שב וליטף, ובכל פעם הוסיף עוד גרם של משקל לנגיעה המרפרפת, ולא ידע לאן יוכל להמשיך מכאן. את חוסר התגובה העקבי שלה פירש כאישור שבשתיקה. לבסוף אזר אומץ והחדיר מן הצד, מתחת למסכה, אצבע בודדת שתגשש באיטיות ותעשה את דרכה בעדינות מהלחי לעבר פיה. מול שיפולי השפתיים נרתעה ונסוגה, אולי מפני שלא ידעה מה מצופה ממנה לעשות שם.

טליה פקחה סוף-סוף את עיניה והסתובבה אליו. פניה היו קרובים כל כך עד שאפיהם כמעט התחככו זה בזה והוא היה יכול לצלול לתוך אישוניה, שהתרחבו בגלל החשכה. לרגע, מחשש שהפריז, החזיר את ידו לצד גופו. הוא ניסה לקרוא את המבט בעיניה, מחפש שם את האיסור המובן מאליו, אבל לפני שהספיק נעצמו שתי עיניה והיא קירבה אליו עוד את פניה, עד ששפתיה נגעו בשלו. נדרשו לו כמה שניות להבין שזאת הנשיקה הראשונה שנישק בחייו, והיא מתרחשת מבעד לשתי שכבות של בד תכלת רפואי גס.

זה היה חסר חשיבות. מסכי ההפרדה האלה לא הפריעו לו לחוש כאילו הוא עצמו נשטף החוצה מתוך גופו, שאינו יכול להכיל עוד את כל העונג המחלחל אליו. כאילו כל פנימו מפעפע החוצה דרך הנקבים שבעורו הסומר, וכעת גופו אינו אלא רוח, ענן, בלון מנופח, מעטפת עור קלילה של מה שהיה קודם רן, מעטפת שממשיכה להתמסר לנעשה, והולכת וגדלה ותופחת מאושר. צמרמורת ריגוש בעוצמה שמעולם לא העלה על דעתו שתיתכן אחזה בעורפו וגלשה במורד עמוד השדרה. הוא היה משותק. מהבחינה הזאת, חלפה מחשבה בראשו, הוא שוכב על המשטח הנכון.

טליה ניתקה את פניה ממנו והתרחקה סנטימטרים אחדים לאחור. עיניה הטובות נפקחו וחייכו אליו מעל למסכה.

"נשיקה של מד"א," היא שברה את השתיקה, מגדירה במילים מפורשות את מה שהתרחש. "שמעתי שבכל נשיקה מעבירים מאחד לשני שמונים מיליון חיידקים. בגלל זה רציתי שיהיה סטרילי."

"זה היה נעים," ענה, נטול הומור. הוא ייחל שתמשיך. "אפשר עוד שמונים מיליון?" התאמץ להישמע קליל.

טליה קירבה אליו שוב את פיה. הפעם השהתה אותו זמן ארוך יותר על שפתיו. מבעד לשתי שכבות הבד, שכבר התלחלחו מעט, חש בתנועה עמומה והניח שזו הלשון שלה. הוא שלח את לשונו שתתחכך בבד הגס מהכיוון שלו, פשוט כי שיער שכך עליו לעשות.

טליה התנתקה ממנו פעם נוספת והתבוננה בו, כאילו בוחנת את תוצאות מעשיה.

"את יפה," רן לחש. כתם רטיבות עדין התהווה על המסכה שלה, מסמן את המקום ששם נמצא פיה. סימן אהבה, אישור פיזי לכך שאינו הוזה. הוא נגע בחטף במסכה שלו, מוודא שגם היא התלחלחה מעט גם בצידה החיצוני. וכל הזמן הזה לא התיק את עיניו מטליה, היה דרוך להיענות מיד לכל מה שיידרש ממנו.

טליה העבירה יד על לחיו, אספה אותה בחזרה אליה, שלחה אצבע אל המסכה שלה ומשכה אותה מעט כלפי מטה, עד שאפה והנזם המוכר התגלו. אחר כך משכה עוד קצת, עד שהמסכה ירדה רפויה לגרונה ונחשף גם פיה. כבר לא זכר את צורת שפתיה, וחשיפתן המחודשת הסעירה אותו כאילו ממש התפשטה לפניו. רן שכב בלי לזוז מול עירום פניה, משותק, ממתין שתפשיט גם את המסכה שלו, ושפתיו כבר נפשקו קלות מתחתיה.

אבל טליה נעצרה. היא התבוננה בו רגע, רכנה אליו ונישקה אותו שוב, והפעם עצמה את עיניה. רן הרגיש כיצד היא מגששת, מנסה לחוש במדויק את שפתיו מבעד למסכה האחת, זאת שעוד נשארה על פניו. טליה התרכזה בשפתו התחתונה, כאילו ניסתה להתוות את גבולותיה, וכשמתארה נחשף נשכה אותה קלות.

הוא השתנק. הבוטות שבמעשה הנשיכה סיפקה לו עונג מסוג חדש. גבול נוסף נחצה, והמתיקות שחש התגברה עשרות מונים. עכשיו רן השתוקק לחצות גבולות. עיניו ביקשו להיעצם והוא נלחם בהן, חושש אפילו למצמץ, וממרחק אפס עקב אחר עיניה שמא ייפקחו פתאום והוא יצטרך לזהות בעוד מועד את המהלך הבא. המחשבה על העוצמה שתהיה למגע כשהמסכה שלו תוסר סוף-סוף הפילה עליו בהלה, אבל הוא לא נרתע ממנה. לחישת החמצן המתרוקן מהמכל לתוך האמבולנס נשמעה לו עכשיו כמו קילוחי האדרנלין המציף את המערכת העצבית שלו, מאיץ את זרימת הדם ופוער את האישונים.

טליה שחררה את שפתו מאחיזתן הרכה של שיניה ורפרפה שוב מעל פיו, לוחצת הפעם קלות בשפתיה על שתי שפתיו יחד. רן העז ושלח יד אל לחייה, ומשם אל עורפה. הוא הצמיד אליו בעדינות את פניה כדי שתשתהה, אבל היא שוב הרחיקה מעט את ראשה לאחור. הבדיקה השנייה הסתיימה. הוא הרפה, והיא התנתקה מפיו.

"חובש, נראה לי שהחולה מוכן להנשמה," המשיכה לשמור על ארשת מבודחת.

בשלב הזה גופו כבר היה דרוך כולו, קשוב למגע הבא. גם אילו ניסה, לא היה יכול עוד לגחך. שום התבדחות שכנגד לא עלתה בראשו, והוא לא הצליח להבין כיצד טליה מסוגלת לזה. מעולם לא היה קרוב כך אל מישהי, ומילות השעשוע שהתעקשה לומר הרחיקו אותה בכל פעם מחדש, מחללות את הרגע ופוערות ביניהם שוב מרחק שצריך לחזור ולגשר עליו. רן שלח יד והסיר סוף-סוף גם את המסכה שלו, מגלה את פניו. דווקא החשיפה המלאה של הפנים ציננה פתאום את האווירה, כאילו נעמדו זה מול זה בלי בגדים.

"חובש, החולה משתולל," טליה הפנתה את ראשה רגע לאחור, קוראת לפרמדיק דמיוני, שיושב מול ההגה, "הוא הוריד את המסכה, צריך להשתלט עליו."

רן לא אהב את הריחוק הזה ששמרה עליו, כאילו מדובר מבחינתה באיזה ניסוי מדעי במעבדה, או גרוע מכך, במבחן טעימה: חטיף שפתיים מצופה בשתי מסכות, חטיף בציפוי של אחת בלבד, חטיף בטעם טבעי.

"זה נעים גם לך?" לא הצליח עוד להימנע מלשאול אותה באופן ישיר.

"אני עוד בודקת," היא ענתה בכנות.

רן לא הצליח להבין את התשובה שלה. בודקת כמו במשחק התפקידים הרפואי שלהם, או בודקת באמת מה היא מרגישה? הוא חשש שתוצאות הבדיקה יגרמו לה להפסיק. הוא היה מוכן לעשות הכול כדי שתמשיך.

הפעם לא ענה, רק קירב את פניו אל שלה. היא לא נסוגה, ובפעם הראשונה אפשרה לתלמי השפתיים שלהם לנגוע אלה באלה ללא שום דבר שיחצוץ ביניהם.

מפגש רך, אנושי, בשרני, החליף את היובש הגס של המסכה. הנועם שצמרר אותו היה רק הקדמה לשיכרון שעצר את נשימתו כשלשונה הרטובה, המחוספסת, שעדיין כולה ליטוף, נשלחה בפעם הראשונה לתוך פיו, מבהילה ומשתקת ורכה ונעימה כל כך, עד ששמע את עצמו פולט יבבה עצורה. מעולם לא חש דבר בעוצמה כזאת. שום מילה שהכיר לא התאימה לתיאור התחושה, ולא תאפשר לשחזר אותה בעתיד.

שניהם שכבו על צידם זה מול זה, משתמשים בידיהם כדי לייצב את עצמם בתנוחה הלא נוחה, מחוברים רק בפיותיהם, קצות אפיהם נוגעים זה בזה מפעם לפעם או ששיניהם מתחככות אלה באלה מחוסר מיומנות. גם אז לא העזו לפקוח עיניים, ולכל היותר שינו מעט, בדממה, את זווית ההטיה של הראש. בחלוף דקות ארוכות טליה הניעה בעדינות את גופה לאחור, מפנה לו מקום על המיטה המרופדת, ורן תמרן את עצמו אליה, נוטש את המשטח הקשיח אבל מקפיד שלא לנתק בשום אופן את קשר השפתיים. העולם שמעבר לשני גופיהם, אפילו מעבר לשני הראשים שלהם, אפילו רק מחוץ לשני הפיות, חדל להתקיים. רן חש כאילו מקור אנרגיה חדש מפעיל אותו עכשיו דרך השפתיים, משתלט על מוחו, מאתחל את זיכרונותיו, משתלט על כל תחושותיו. מקור אנרגיה רב-עוצמה כל כך, עד שאם יינתק לא יישאר דבר. ככה זה נשיקה, אמר לעצמו בתדהמה.

זמן ארוך עבר עליהם כך על המיטה הצרה כשפיותיהם צמודים, לשונותיהם הרטובות מגששות ללא הרף, תועות, חודרות לחללים לא מוכרים, אבל גופיהם הקרובים כל כך לא נוגעים זה בזה. רק כעבור רגעים ארוכים — רן איבד את תחושת הזמן, וממילא רצה להקפיא אותו — שב ונזכר בקיומו של הגוף. הוא ריפה את שרירי רגליו, ריכך את תנוחתו ואפשר לגוף לשקוע מעט לתוך ריפוד המיטה. בתנוחה החדשה חש פתאום את ירכו מתחככת בעדינות בירכה החשופה, נוגעת לא נוגעת, ממש כפי שבתחילת המשמרת, שנראתה עכשיו רחוקה מאוד, התחכך גב כף ידו בגב כף ידה.

אבל כעת נלוותה למגע האקראי לכאורה הידיעה המרטיטה ששם, בקצה העליון של הירך הרכה והנעימה כל כך (כמו בלון יומולדת ביום שאחרי, ציין לעצמו), נמצא כתם הירוק-בקבוק, שהתריס קודם בפניו. כתם תחתוניה ההדוקים — כעת לא היה לרן ספק שבכוונה חשפה אותם מול עיניו — נמצא קרוב כל כך, עד שבהטיית גוף קלה נוספת, אולי אפילו אם ישמוט את ידו כמו באקראי, יוכל ממש לגעת בו.

הוא חש כיצד מוקדי העונג מתפצלים. קודם היו רק השפתיים והלשון, מי האמין שיש משהו מעבר להם, והנה עכשיו גירויים נשלחים אל המוח שלו גם מכיוון הירך. אותות נירולוגיים ממכרים השתלטו עליו, והשפעתם הפוכה. אלה שמגיעים משפתיו דוחפים לרפיון, אלה שמטפסים מהירך מקשיחים את גופו. נועם הפה דורש הפקרה מוחלטת של הגוף לרצונותיה של טליה, מגע הרגל מדרבן לפעולה משלו. רן ניסה לעשות סדר בראשו המסוחרר, להבין מה יהיה הצעד הבא, אבל לא היה יכול להתעלם עוד מקיומה המבעית של הרגשה שהזדקרה פתאום ובערה במכנסיו בכוח מכאיב ממש, לועגת לכל ניסיונותיו להעלים אותה, להצמיד אותה לגופו או לפחות לצמצם אותה מעט. הוא לא העז לזוז.

"די עזבי אותו, מסכן, הוא לא יהיה מסוגל לטפס חזרה לכביש ככה. נראה לי הגזמנו," רן שמע את הנערה בבגד הים השחור משדלת את חברתה לסיים את האירוע. כאילו אני ילד, חשב, כאילו היא אימא שלי.

שתיהן חזרו להתיישב בנחת על הסדין שלהן, כאילו דבר לא התרחש. הוא היה חייב לסיים את ההשפלה הזאת. לקטוע אותה. הוא ניגב מצווארו טיפות דביקות של בירה. ריח אלכוהול דוחה עלה באפו, מפיו, מהגרגרת, אפילו מהחזה שלו, שגם אליו זלגו קודם טיפות קרות מהבקבוק. הזעם גאה בו, דורש נקמה, אבל עוד לפני שעשה צעד אחד לקראתן, ראשו הסתחרר. רן הרגיש שהוא עומד ליפול. או להקיא. לא היה לו סיכוי להתמודד מולן כך. מובס, פנה לבסוף בצעדים איטיים, מדודים, לעבר גבעת הכורכר, מקווה לפגוש את אביו בפסגתה ולסיים את הסיוט.

"חובש, נדמה לי שהחולה נרגע סוף-סוף," טליה ניתקה לפתע את פיה מפיו ובאותו זמן הרחיקה מעט את רגלה לאחור עד שנקודות המגע ביניהם נעלמו. "הוא חזר לנשום בכוחות עצמו. גם הדופק נשמע לי סדיר והגוף מגיב."

האבחון היה שגוי לגמרי.

היא התבוננה בו מקרוב, אבל לא הייתה בפניה תשוקה (הוא לא היה בטוח שידע כיצד נראית תשוקה, רק לא מצא שינוי בעיניה). למה היא שומרת על הריחוק הזה? היא לא מעוניינת בו? הניסוי שערכה בו נכשל? רונן בראש שלה? שישיסטיות רוצות גדולים, זה ידוע. אבל היא זאת שנישקה ראשונה. והיא זאת שקילפה את המסכה. והיא זאת שנשכה לו את השפתיים. היא הזמינה אותו לאלונקה והיא פישקה את הרגליים, פעמיים, בדיוק כשהיה מולה. מה המשחק הזה?

לחישת החמצן לא חדלה לרגע, אבל עכשיו נהייתה מטרידה. רן ניסה לשחזר את העליזות המשכרת שגרמה לו לפתוח קודם את הבלון בניגוד גמור להוראות. דבר לא נשאר ממנה. לא נראה שגם כל החמצן ששאפו השפיע במשהו. כל העניין היה קשקוש.

"עוד כואב לי פה, החובשת," הוא אמר והצביע על החזה, מנסה נואשות לשמר את משחק התפקידים.

"זה כבר סתם מההתרגשות," היא ענתה בנימה אגבית, מחוץ למשחק.

"כואב לי," התעקש.

"תבקש מאימא בבית כדור."

לא יכול להיות שהיא לועגת לו.

רן שלח יד מהירה ואחז את טליה מאחורי מותניה בעוצמה שהפתיעה גם אותו. הוא הצמיד את גופה אליו. "כואב לי, באמת," הוא היה חד-משמעי, חשוף, מוותר על האקראיות, על העמדת הפנים הזהירה, על האפשרות לסגת כאילו מדובר בשעשוע. כל כולו ביקש להתנחם בה.

"תרגיע," טליה אמרה בקול שקט, "מה נסגר איתך? נראה לי שהחמצן באמת קצת מסטל אותך."

היא עדיין שכבה לצידו, אבל עיניה היו קרות עכשיו וגופה נוקשה. אפילו הנזם קפא. דבר לא נשאר מטליה שריחפה משוחררת עם המוזיקה ומטליה שליטפה את שערו לאחור ומזו שהעניקה לו את לשונה. בידה השמאלית היא ניתקה עכשיו את ידו ממותניה והצמידה אותה לגופו. רן לא התנגד עכשיו, הוא הובס.

"נראה לי שהגיע הזמן לקום ולסדר פה קצת לפני שרונן מגיע ועף עלינו," טליה החלה להרים את פלג גופה העליון מהאלונקה. היא אפילו לא חייכה עכשיו, בן-רגע נהפכה לנגד עיניו למישהי לא מוכרת והחדירה שוב את רונן למרחב שלהם.

"תשכבי," אמר, ספק מורה ספק מתחנן, "תחזרי לשכב, בבקשה." טליה לא נשכבה, אבל גם לא המשיכה להתרומם. "נראה לי שמה זה הגזמנו. אני מצטערת, זה היה גם קצת באשמתי."

הניסוי נכשל, היא לא השאירה שום מקום לספק. פעם שנייה בתוך שלושה ימים שהוא לא עומד בציפיות ממנו. ריח אלכוהול זול וקיא של עצמו עלה באפו, והוא ממש שמע שוב את צחוקן הלועג של הבנות על החוף והרגיש שוב את גרגרי החול הלחים שדבקו אל חזהו החשוף, ושלמרות כל מאמציו לא הצליח להסיר אותם.

"למה? זה לא היה נעים לך?" ניסה בפעם האחרונה.

"זה היה נחמד. קצת משונה פה באמבולנס עם כל הציוד מסביב, אבל נראה לי שכיף, לא? אני סוגרת את החמצן לפני שהבלון נגמר," היא התרוממה למצב ישיבה בדרכה אל קצה האמבולנס.

היא נוטשת אותו. אחרי שהתמסר לה. בתנועה מהירה רן שלח שוב את ידו אליה, אל הצלעות שמעל מותניה, והדף את טליה בחזרה למצב שכיבה. "ששש," הוא לא הסיר את ידו מעליה וקירב שוב את שפתיו לנשיקה, מחכה שתחזור ותעצום את עיניה, שהעונג ישוב גם אליה. אני אוהב אותך, הוא רצה לומר.

"לא," היא אמרה, "לא מתאים יותר." עיניה לא נעצמו. היה בהן קור, ומיד אחריו פחד. בשום אופן לא תשוקה.

רן הזדרז ושלח אליה גם את ידו השמאלית כדי לעצור אותה. הוא הרגיש את גופה מתקשה, ורק אז הבין היכן ידו, באותו מקום שהוסתר קודם תחת הכתם הירוק.

רגליה נצמדו זו לזו בכוח, והיא אספה אותן אל בטנה. "תעוף ממני פסיכי אחד."

שוב הוא לא היה יציב, החול תחת רגליו נדחס מצד לצד, רחש הגלים נשמע ברקע, הוא היה חייב להחזיק במשהו כדי שלא ליפול. הוא הידק עוד יותר את אחיזתו והטה את כובד משקלו כלפיה, מנסה לבלום את גופה המתמרד.

"עזוב אותי מפגר," טליה אמרה בלחש, מתכדרת ובו בזמן מנסה להרחיק ממנו את גופה, "די, די, אני לא רוצה. אל תיגע בי משוגע."

הוא לא התכוון לוותר שוב. הוא חייב להוכיח שהוא מסוגל להתמודד.

לחישת החמצן המונוטונית לא פסקה לרגע. ששש... רן הצטרף ללחישה, ששש... הוא נעל את כף ידו בלחיצה, בכל כוחו, שומע אותה נאנקת מכאב כשפיו מגשש אחר פיה, ידו האחת מנגבת ברוך את דמעותיה והאחרת פולשת בכוח אל הירוק בקבוק, אצבעותיו מועכות, תולשות, מחפשות דרך, בלתי ניתנות עוד לשליטה.

האמבולנס רעד פתאום מטפיחה אדירה על הפח שלו מבחוץ. "קדימה יוצאים, הקפיצו אותנו. איזה זקן חטף התקף לב ברחוב, ליד הים, חייבים לעוף," רונן הפרמדיק ניגש אל הדלתות האחוריות. "אתם פה? מה אתם יושבים לי בחושך הזה," הוא אחז בידית של הדלתות האחוריות ופתח אותן בתנופה, משתהה רק לרגע כדי לסובב את גלגל ההצתה של הזיפו שלו להדלקה אחרונה. "פיייי, מסריח פה כמו בית שחי של זקנה במיון במעייני הישועה, איך אתם יושבים פה בלי אוויר. יאללה, עפים מפה."

המצית שכבר היה דלוק הושלך לפנים מאחורי גבו בהקפצה מיומנת, כמו באלפי הפעמים קודם לכן. ידו הקדמית כבר נשלחה לפנים כדי לקלוט אותו, בדיוק כשהאורות הפנימיים של האמבולנס נדלקו אוטומטית. עכשיו, לראשונה, הבחין בשניים השכובים על האלונקה, סבוכים זה בזה, ובמהומה שהתחוללה סביבם. מהתדהמה ידו איחרה מעט להיסגר והזיפו הבוער נפל לתוך האמבולנס, נעלם מעיניו מתחת לאלונקה הסתורה, שהסדין כבר נשמט ממנה לרצפה.

חמצן / אמיר זיו
עם עובד, 2020
254 עמודים

אמיר זיו הוא סופר ועיתונאי ישראלי. זיו משמש כסגן עורכת "כלכליסט" ועורך המוסף השבועי של העיתון. בעבר ערך את מוספי סוף השבוע של "מעריב" ושל "גלובס". ספרו הראשון "ארבעה אבות" זכה בפרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם ובפרס ברנר לספרי ביכורים ונכלל ברשימה הקצרה של פרס ספיר. "חמצן" הוא ספרו השני

users: אמיר זיו

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר