"אהבה יד ראשונה" מאת מירה מגן   מקור: ההוצאה

ניסו

כזה לאט עליתי במדרגות, יותר לאט מצָב, היו לי עוד שבע עד לדלת שלנו, שֹם רגל על מדרגה ונעמד, עוד רגל ונעמד ואז ראיתי ג'וק מת, בעטתי בו שיעוף למטה והתכופפתי מהמעקה לראות איפה נחת ואז עליתי את החמש האחרונות, לפני שנכנסתי גילגלתי את הרצועה הקרועה של הילקוט שהיא לא תגיד לי, שוב המניאקים קרעו לך אותה? חכה מה שאני יעשה להם מחר. הכי טוב לי שהיא לא תהיה בבית, יש לי מפתח, אני יתקע את הילקוט בין המיטה לארון, היא לא תרגיש כלום, היא לא עד כדי כך בודקת, רק ביום של הניקיון.

אבל היא הייתה בבית, אמרתי לה, שנייה אני חייב לשירותים, רצתי לחדר עם התיק, תקעתי אותו בין המיטה לארון ורצתי לשירותים.

מה, אין שירותים בבית הספר? למה אתה מתאפק? שואלת והעיניים שלה שורפות אותך, עושות לך חורים בחולצה.

בבית ספר לא הצטרכתי, מה יש לאכול היום?

אנ'לא סובל את עצמי שאני ישר שואל על אוכל, בגלל זה אני שמן כזה, אבל עכשיו שאלתי בשביל שתעזוב אותי עם השירותים וכל זה.

תפוחי אדמה מטוגנים ושניצל תירס.

זה מה שיש כמעט כל יום אפילו שהדיאטנית של קופת חולים אמרה שאני חייב לרדת מתפוחי אדמה ובטח ובטח ממטוגנים. אני מצדי מה 'כפת לי, זה היא קובעת, בימים שהיא לא עובדת יש לה סבלנות ומכינה לי עדשים, קינואה, סלט חסה, חזה עוף, דברים בריאותיים כאלה, בימים שהיא עובדת היא עצבנית, עושה הכול צ'יק צ'אק וכל שנייה אומרת זוז לחדר שלך, מה אתה מסתובב לי בין הרגליים, זוז נו.

ישבתי לשולחן, נתנה לי צלחת וספרתי שש-עשרה חתיכות של תפוחי אדמה, היו גדולות ובינוניות, חלק מטוגנות חזק, חלק לא, על יד התפוחי אדמה היה שניצל תירס מטוגן מהחבילה של הצמחוני, השֶמן יצא ממנו כמו אחד שחם לו ומזיע.

היא הלכה לחדר שלה לדבר בטלפון עם דודה שלי, צביה. תקעתי מזלג בשניצל, לקחתי חתיכה ובלעתי אותה כאילו זה אקמול, אבל זהו, יותר אני לא בולע ככה, אני יאכל מהר ייגמר לי בצ'יק, מצד שני, אני יאכל לאט המטוגנים יתקררו לי. מעצבן שדווקא החתיכה הכי גדולה של התפוחי אדמה יצאה 'שכנזייה לבנה שמנה כזאת, לא תפסה טיגון. טוב, מה שייך ׳שכנזים, אני בעצמי לא יודע אם אני 'שכנזי או מה אני, אמא שלי חצי 'שכנזייה חצי רומנייה, ואבא שלי? מאיפה אני יודע. היא קנתה טיפות של איזה חומר שהכניסו לה לגוף ועשתה אותי. ראשונה אני יאכל את השמנה שלא תפסה טיגון. הבאתי אותה לפה כולה בבת אחת כאילו אני מעניש אותה. אחרי שסיפרה על החומר שקנתה שאלתי ממי קנתה ואמרה שזה מגוף של גבר שהיא לא מכירה. אמרתי לה אם את לא מכירה איך שילמת לו, אמרה, טיפש, זה לא הולך ככה, בבית חולים יש בנק של החומר הזה, משלמים לַבֵּית חולים.

היא לא יודעת אם החומר שקנתה הוא מאחד שמן או רזה, גבוה או נמוך, ספורטאי או חנון, כלום היא לא יודעת. היא כשרואים אותה מהצד היא רזה כמו עיפרון רק הציצים שסידרו לה בניתוח יוצאים לה מהגוף כמו כובעים של ליצן. יום לפני הניתוח ביקשתי שתקנה לי אופניים ואמרה שאין לה כסף, שאפילו בשביל הניתוח היא עושה הלוואה. אני דווקא אהבתי איך שהייתה לפני הניתוח, מחבקת אותך ואתה מרגיש את העצמות שלה עליך ואת הדפיקות לב שלה אתה מרגיש, עכשיו מחבקת וכאילו שמה כרית בינינו.

חזרה מהניתוח רצתה לנגוע בי וזזתי ממנה, אמרה מה אתה בורח, בוא תביא חיבוק לאמא שלך,

אמרתי לא בא לי, אמרתי אחר כך, אמרתי לא עכשיו, התחננה אז הבאתי לה חיבוק של חצי שנייה וברחתי.

הם מעצבנים אותך? אמרה לי,

אמרתי לה כן, ואמרה, אתה יודע שאתה קצת אשם, שבגללך עשיתי אותם? אני הינקתי אותך כמו שאף אמא בעולם לא היניקה, בטירוף הינקתי אותך, שמונה-עשרה חודש אתה עליי יום ולילה בוקר וערב, זה גמר לי אותם, אחרי שהפסקת לינוק נהיו כמו שתי שקיות חלב ריקות, דבוקות לגוף מרוב שרֵיקות, הלכו לי לגמרי.

אז אם כבר לא צריך חלב מה 'כפת לך שהם ריקות? אמרתי,

צריך אותם גם לדברים אחרים, אמרה.

שאלתי אם מכינה אותם בשביל עוד תינוק, חשבתי אולי קנתה עוד מנה ותעשה לי אח קטן אבל היא אמרה, חס וחלילה להיות חד-הורית לשניים, אתה יודע איזה תיק זה?

לפני כמה ימים דיגדגה אותי קצת בבית השחי ואמרה, איזה צחוק ניסו, אתה יודע שגם לך יש קצת ציצים?

העפתי לה את היד וחטפה פליק חזק מהשולחן, הלכתי לחדר שלי, הבאתי את המיטה והשידה לדלת וחסמתי ולא פתחתי לה אפילו שבכתה, אמרה סליחה זה היה בצחוק והכניסה בוקסים בדלת.

אכלתי כבר שלוש חתיכות ושני ביסים מהשניצל תירס, את הכי מטוגנות אני משאיר לסוף, נשארו שלוש-עשרה, סידרתי אותן בצורת שבלול צפוף שיחממו אחת את השנייה, את השרופות שמתי באמצע, אותם אני יאכל אחרונות. בינתיים חשבתי על ילדים שהם הכי טובים במשהו ועל ילדים שהם סתם, למשל אורלי מהכיתה שלי היא לא ממש רזה ולא שמנה, לא גבוהה, לא נמוכה ובכל דבר היא לא זה ולא זה, לא הכי ספורטאית ולא הכי כבדה, לא הכי יפה ולא הכי מכוערת. כיף לה, הכי טוב לך שאתה סתם אחד, לא שמים לב אליך, בא לבית ספר, לא בא, אף אחד לא שואל עליך, הלוואי ואני הייתי כזה אבל אני צריך קודם להוריד איזה עשרה קילו, בינתיים אני הכי שמן בכיתה שלנו וגם ב-ב' שתיים.

מחצתי חתיכה גדולה, מעכתי אותה עד שנהייתה שטוחה, תקעתי בה מזלג ובלעתי במכה. כמה היא מדברת עם אחותה. הרבה מהדיבורים שלהם זה על כסף.

ביום שדיגדגה ואמרה שגם לי יש, הפכתי את הארון של העזרה ראשונה ומצאתי תחבושת מגולגלת ששמה פעם על הברך, סגרתי את עצמי במקלחת אפילו שמזהירה אותי שאני לא יינעל והקפתי את החזה שלי עם התחבושת, מתחתי אותה חזק עד שעשתה ממני פיתה, הדבקתי פלסטרים שיסגרו אותה, לבשתי את הטי-שירט והיה לי שטוח כמו לרועי וזיק הרזים של הכיתה. היא לא הרגישה כלום אבל באמצע הארוחה יצא לי פיהוק שניפח לי את הבטן והיה פָּק כזה, הפלסטרים הדפוקים עפו והתחבושת נפתחה. היא שאלה מה זה היה הרעש הזה, אמרתי לא יודע והסתכלה רגע לצדדים מחפשת מאיפה זה, קמה להרתיח מים ואחר כך מיהרה למקלחת כי הייתה לה משמרת והלכה להתרחץ ולהכין את עצמה.

היום אין לה משמרת, אני הכי אוהב שהיא בבית בערב. בלילות שיש לה משמרת סיגל שומרת עליי, כאילו שצריך לשמור וכאילו שהסיגל הזאת שומרת, היא כל הזמן בטלפון שלה, אם נגיד אני יעמוד בחלון ויכין את עצמי לקפוץ היא לא תשים לב, אני יקפוץ היא לא תדע עד שידפקו לה בדלת ויגידו מצאנו את ניסו של מגי מרוסק בחניה למטה. היא בטח תהיה באינסטגרם ותגיד, שנייה, שנייה...

אמרתי לאמא שלי, יותר טוב שתעבדי ביום בזמן שאני בבית הספר ותהיי בבית בלילה, אמרה שבלילה משלמים כפול. אמרתי לה שמצדי שיהיה לנו פחות כסף ושלא תעבוד בלילה, אמרה, שלושה לילות בשבוע סך הכול, מה אתה עושה מזה סיפור.

אנ'לא סובל את בזק שמעבידים את האנשים שלהם בלילה וגם לא איך שהיא מכינה את עצמה למשמרת, כאילו הולכת לאודישן של הכוכב הבא. לובשת חצאית קצרה כמו של בנות בכיתה שלי, תתכופף יראו לה הכול. מזל שלא מגיעה ככה לבית ספר שלי. רק פעם אחת כשהמנהלת התקשרה ואמרה לה ניסו ברח מבית הספר, הוא יושב ברחוב בתחנה. רצה לבית ספר לפני שהספיקה להחליף מהלילה, אספה אותי מהתחנה, לקחה אותי ביד כמו תינוק ואמרה, מה היה, אתה אומר לי עכשיו מה קרה. החזקתי את עצמי לא לבכות ואמרתי, הם רצו לראות אם שלי שמן... ניסוּ להוריד לי את המכנ... הבכי סתם לי את האף ונשמתי כמו בבריכה, כאילו אני צולל. היא נתנה לי יד חזקה ואמרה, ניסו, אני איתך באש ובמים, חכה איזה בלגן אני הולכת לעשות להם.

רציתי שתשרוף את הכיתה ואת זיקו ועומרי ואת כל הבית ספר. נכנסנו בשער של בית ספר והלכנו ישר לכיתה שלי, פתחה את הדלת באמצע שיעור חשבון, כזה חזק פתחה שהדלת כמעט עפה, המורה נהייתה לבנה, אמרה, מה זה, מה זה, והילדים פתחו עלינו עיניים כאילו אנחנו מסרט של מפלצות ואמא שלי עמדה לפני הכיתה כאילו היא המורה ואמרה לי,

תַּראה לי מי זה, עכשיו אתה מראה לי מי עשה לך.

אמרתי, יאללה, לא 'כפת לי שיהרגו אותי אחר כך ושאני אמות, והראיתי על זיקו ואחר כך על עומרי והיא הלכה אל זיקו, תפסה אותו מהצווארון, העמידה אותו וניערה אותו כמו שעושה לשטיח שלנו ביום שישי והמורה אמרה, סליחה גברת בנצור, אני מבקשת שתעזבי... ואמא אמרה את לא תגידי לי שאני יעזוב, אם את לא יודעת להגן על הבן שלי אז אני אעשה את זה. זיקו התחיל לבכות ועומרי היה לבן ורעד וחיכה לתור שלו ושניהם בכו והמורה חייגה למנהלת והיא נכנסה עם הסגן והיה בלגן גדול אבל ידעתי שאף אחד לא יכול על אמא שלי, היא את כולם מנצחת ובכלל לא היה אכפת לי מאיך שהיא נראית ושרואים לה הכול והשחור יורד לה מהעין ונראית כמו שודד ים. היא לא עזבה את זיקו מהצווארון שלו ואמרה כל מיני מילים, משטרה, תלונה, הטרדת מינים ועוד מילים שלא הבנתי וכל הזמן הסתכלתי על עומרי וראיתי אותו מתקפל בתוך הכיסא שלו, תכף יורד מתחת לשולחן, עושה את עצמו קטן כמו עכבר שלא תראה אותו, חושב שלא תשים לב ותשכח ממנו אבל היא אין אצלה לשכוח, אחרי שגמרה על זיקו העקבים שלה דפקו חזק כאילו היא דופקת שניצלים, הלכה בין השולחנות ועברה מהצווארון של זיקו לצווארון של עומרי, תפסה אותו בגרון מאחורה כאילו הוא חתול, מזיזה אותו קדימה ואחורה עד שהסגן בא ותפס לה את היד ואמר, גברת בנצור תירגעי בבקשה.
עכשיו נשארו לי השלוש תפוחי אדמה שמטוגנות הכי הכי, כבר לא נפוחות כמו בהתחלה, הקליפה שלהם מקומטת, נגעתי בהם

עם האצבע, כבר לא חמות, חבל. אכלתי לאט וחשבתי איך כולם היו כמו זבובים מתים, מילה אחת לא הוציאו, רק יצאנו מהכיתה קמו לתחייה כל הזבובים, בהתחלה רק זימזמו ואז בבת אחת איזה רעש נהיה, שמענו מהגב שלנו צעקות וכיסאות זזים וכל זה והיא אמרה לי, הראינו להם מה זה, אה? רוצה גלידה?

היא הסכימה לי שלושה כדורים מהגלידת שוקולד וגם שישימו עליהם סוכריות קטנות. ביום רגיל הייתה אומרת, ניסו, גלידה כזאת זה הדבר האחרון שאתה צריך. עכשיו צחקה איתי, יאללה תאכל בכיף, נשבעת לך אף מילה לדיאטנית.

בדרך הביתה אחרי הגלידה נעצרה ברחוב ואמרה לי, 'סתכל לי טוב טוב בעיניים ניסו, אני בשבילך עד סוף החיים, לא משנה מה. גם רצתה לקנות לי קלפים של סוּפֶּר גוֹל או פנס כיס או משהו אבל אני הכי רציתי הביתה ושלא תעזוב לי את היד עד הבית. איך שהגענו הלכתי לראי של המקלחת והסתכלתי ולא ידעתי אם שלי שמן או רגיל, בחיים לא ראיתי למישהו בכיתה שלי.

נשארו לי עוד שתי חתיכות, תקעתי את המזלג בזאת שהתקווצ'צ'ה ונהייתה סמרטוטה, המזלג דפק חזק בצלחת, הכנסתי לפה ומצצתי ממנה את השמן כאילו היא סוכריה. היא עוד הייתה עם אחותה בטלפון אבל הקול שלה התחיל למהר ואמרה, טוב, יאללה צביה, וידעתי שהולכת לגמור את השיחה.

שבעתָ? באה מאחוריי ושמה לי יד על הגב, אתה מזיע, רוצה מזגן?

איך שאת רוצה. את יודעת שיש שכנה חדשה?

כן, בדירה של המַליינים, בטח שחטו אותה עם השכר דירה. ראיתָ אותה?

כן. הילדים שלה גדולים, לא באו לגור איתה.

איך אתה יודע?

שאלתי אותה, גם אמרתי לה שתיזהר מהכלב. היה מתאים לךְ מכנסיים כמו שלה.

מתי נהייתָ לי סטייליסט? נתנה לי צ'פחה קטנה, מה יש, מה רע במכנסיים שלי? רוצה מיץ?

אמרתי לה ששלה צמודים ורואים לה כמה הרגליים שלה רזות ובגלל זה הם קוראים לה חוּטָה.

הורדתי את העיניים שיסתכלו על הרצפה והלכו אל הרגליים שלה, אני עוד לא בן שבע ושלי יותר שמנות משלה. איך רזה כזאת הולידה שמן כזה. דחפתי את הצלחת אל אמצע השולחן, זזתי אחורה עם הכיסא והיא שאלה,

הרבה דיברת איתה?

לא, רק על הילדים שלה שכבר גדולים ועל הכלב.

טוב מאוד. קודם נכיר אותה ונראה מי ומה, עד שלא יודעים עליה כלום שומרים מרחק, כן? דרך אגב, אני עובדת הלילה, סיגל תבוא.

איך שאמרה סיגל הרגל שלי החטיפה לשולחן.

למה? רביעי היום, את לא עובדת ברביעי.

החלפתי עם מישהי רק להפעם, מחר בערב יש אספת דיירים, מה קרה לך? מה נהיית לימון כזה? אם לא נהיה באספה נאכל אותה, יבקשו מאיתנו כסף, תשלומים על כל מיני דברים, מי שלא בא לאספה הלך עליו. ניסו, זה לטובתנו שאני עובדת היום במקום מחר.

אמרתי, טוב, ובלב אמרתי, חרא. חרא על העבודה שלה וחרא על הכסף ועל סיגל ועל זה שלא הכינה קינוח. הלכתי לחדר שלי, לקחתי את האייפד שלי, ראיתי את הפנתר הוורוד. הפנתר ואמא שלי רזים אותו דבר. ראיתי שלושה סרטים של הפנתר והלכתי לחלון, לא היה לי מה לעשות, אמרתי אני יֵרד למטה, אם השכנה החדשה תצא לחצר אני ישאל אותה מה השעה או איך קוראים לה, או שאני יגיד לה משהו על הכלב, ואם האיש של הכלב יעבור אני יגיד לו שלום ולא 'כפת לי אם לא יענה לי.

אהבה יד ראשונה / מירה מגן
כנרת זמורה-דביר, 2022

מירה היא סופרת ישראלית, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. "אהבה יד ראשונה" הוא ספרה האחד עשר

users: מירה מגן

גאולה חסיד
חזק ומרגש.

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר