"שישה-עשר סוסים" מאת גרג ביוקנן   מקור: ההוצאה

פרק שני

הנסיעה נמשכה כמה שעות, זמן שהספיק להפּך את הבטן של המומחית, כי היא לא בלעה כדורים נגד בחילה בשעת נסיעות. ברכבות המצב היה בדרך כלל סביר, וכשנהגה בעצמה לא הייתה בעיה, אבל הקרונות התרוממו בזוויות מעוקמות מעט בדרכם על הפסים. הגוף שלה, המוח שלה – הם איבדו איזון. העולם שקע לתוך תחושת קבס.

התיקים שלה, מלאים בציוד ובכלים המקצועיים, היו מונחים על המדפים העליונים לידה. מולה הייתה כוס פלסטיק מלאה ביין אדום, שזה זמן-מה היא לא נגעה בה. היין הכתים מעט את שפתיה. היא ניסתה לצפות בסרט בתוך ההמולה של כל האנשים, אבל עד מהרה החליטה לוותר ובהתה במקום זה בכתם המטושטש של העולם ששועט במהירות מחוץ לחלון. הקרון התיז את עצמו לתוך תחנות שונות בדרך, עד שנותרו רק שלושים דקות של נסיעה עד אילמארש.

היא קראה על המקום באינטרנט.

פעם זאת הייתה עיירת נופש. עיר שכולה סוכריות וצמר גפן מתוק לחוף הים.

מקום להימלט אליו. מקום לגמוע בו אוויר צח, להתרחק משחיקת העבודה היומיומית.

היא עצמה את עיניה ונמנמה קלות, עכשיו כשהשולחן היה סוף-סוף רק שלה, וקיפלה את המעיל כדי שתוכל לתחוב אותו כנגד החלון ולעשות ממנו כרית.

היא נרדמה. בהמשך הקרון נפתחה דלת ונסגרה. אנשים עלו עם תיקיהם. אדם זר צחק ממשהו שראה בטלפון שלו. זר אחר דיבר בשקט. הדקות חלפו. היא התעוררה.

הם הגיעו ליעד הסופי. מאה קילומטר חלפו בחלום.

כשאספה את תיקיה וירדה אל הרציף לא היה אף אחד אחר בסביבה. הצצה בלוח המודעות אישרה שרכבות מגיעות לכאן רק אחת לכמה שעות. בתחנה נתלו כרזות לסרטים שירדו מהמסכים כבר לפני יותר משנה. פרסומות ישנות בצבעים דהויים. אפשר לראות נשמה של מקום על פי האופן שבו הוא מנסה למכור את עצמו. על פי הרמה שבה הוא ממקם את עצמו. על פי הסכום שהוא מוכן להוציא לשם כך.

לא היו שום מחסומים או שומרים, אפילו לא אחד. רק רציף, חדר המתנה מקורה, וברחוב אי קטן של פרחים אדומים וכחולים.

המונית שלה הגיעה כעבור כמה דקות. הנהג היה מנומס למדי, שקט, לא רצה לדבר, וזה היה בסדר גמור.

הם הגיעו ליעדם, עכשיו קרוב לים הרבה יותר, אף שעדיין לא נראו מים בשום מקום.

את הכתובת היא קיבלה מהמשטרה.

בשדה שבחוץ היו עצים. עצי אלון. בתי מלון חשוכים ומטונפים התנשאו מכל עבר, והטיח שלהם, שהיה פעם לבן, האפיר כאילו כוסה בפיח של מאה שנה. על כל אחד מהם היו כמה נתזים של צבע. בניין השכרת הרכב עצמו היה נמוך ואדום ברחוב המוזר הזה, ומעל הכניסה היה תלוי שלט, 'הצמיגים של ג'ו'.

היא נכנסה. המקום הדיף ריח של אפר ועשן סיגריות. על מתקן ליד הדלפק סודרו מטהרי אוויר לרכב. נער בגיל תיכון ישב מאחורי כל זה ומיין ערימה של מפתחות.

"ג'ו?" היא שאלה.

הוא הרים את עיניו ונראה מבולבל מעט. "מה?"

"אתה ג'ו?"

"למה שאני אהיה ג'ו?"

היא קימטה את מצחה. "השלט בחוץ."

"איזה שלט?"

"השלט, בחוץ מעל..." היא נאנחה, והזדעפה לפני שניסתה להעלות על פניה חיוך. "אתה יודע מה? עזוב. באתי לקחת מכונית."

"איזה מין מכונית את מחפשת?"

"להשכרה. הזמינו לי אותה – זאת..."

"מי המזמין?" הוא הפסיק למיין את המפתחות.

"המשטרה המקומית."

"מה שקרה בחווה," אמר הנער.

היא לא הנהנה ולא נענעה את ראשה לשלילה. היא רק חיכתה.

"שֵם?"

"קוּפּר אלן."

הוא הושיט לה את המפתחות. "ארבעה ימים," הוא אמר.

כבר היה חשוך כשהגיעה למלון. שרשראות של נורות השתלשלו מפנסי רחוב לאורך הטיילת, ועל צד הבניין נכתב באותיות מיושנות קוֹאטס אִין.

ירד גשם, אבל קופר לא טרחה לחבוש את הברדס בשביל ההליכה הקצרה. היא החליקה את שערה הכהה כשנכנסה, וכתם קטן של רטיבות נשאר על אצבעותיה והכתים את זגוגית הדלת המלוכלכת בזמן שדחפה אותה.

בפנים הייתה הקבלה סגורה.

על הקיר נתלה שלט. כל מי שיתגלה כסוחר סמים יסולק מייד מהמקום.

בסדר. בלי סחר בסמים. אוקיי.

קערת דגים בעבעה באור הצהוב. נראה שלא היה איש בסביבה. החדר הראשי נפתח אל מסעדה, אבל היא הייתה בשיפוצים או שננטשה סופית, וספות נערמו בה זו על גבי זו כאילו אירעה כאן מזמן איזו פשיטה וזה מה שנשאר. מזרנים מלוכלכים היו שעונים על הקיר האחורי.

"אפשר לעזור לך?"

קופר הסתובבה וראתה קשיש מקריח. היא נתנה את פרטיה וקיבלה מפתח. הוא רצה לצלם במכונת צילום את הדרכון שלה, אבל לא היה בכך צורך, לא למי שבא מאנגליה, והיא נאלצה להתווכח איתו על כך ולהראות לו הוכחה בטלפון שלה.

"עד עכשיו פשוט צילמת את הדרכונים של כולם?"

"לא," הוא מלמל, ונראה להוט להסתלק מהמקום.

הממ...

הוא הלך, וקופר יצאה לחפש את חדרה. המעלית הייתה מהמעליות הישנות שצריך לסגור בהן את הדלת ידנית. בכל מקום נתלו אזהרות שאסור לאנשים רבים מדי להיכנס לתוכה. לא שזו הייתה בעיה. כשהגיעה לקומה שלה היא לא ראתה שום סימן לקיומם של עוד אנשים, אבל זו הייתה האווירה המעורפלת שיש תמיד במקומות כאלה, ולא משנה אם יש בהם דיירים או לא. מין ריקנות זרה. מין בדידות שהציקה לה יותר מאשר התחושה שמתבוננים בה. היא הייתה זקוקה לאנשים, גם אם לא חשה צורך לדבר איתם.

היא לא טרחה להוציא מהמזוודה את בגדיה, שכן הביאה בגדים רק לארבעת ימי העבודה שהזמינו ממנה. היא הניחה את תיק כלי הרחצה ליד הכיור בחדר האמבטיה. בתיק הגב שלה היו כמה בקבוקי מים, פחית לימונדה, כמה מסטיקים. היא פשטה את מעילה הסגול, את החולצה הירוקה, את מכנסי הג'ינס הכחולים, את השעון השחור המוקף בעיגול אדום. היא השאירה את דלת האמבטיה פתוחה במקצת בזמן שהתקלחה.

היא סיימה בחמש דקות ומצאה מייבש שיער מתחת למיטה. היא לא אהבה את האורך ששערה הגיע אליו, ושנאה שהוא נפל לה על הפנים. היא הסתובבה איתו פזור רק כשהרגישה שאירוע חגיגי כלשהו מצדיק זאת.

לא באמת היו לה אירועים חגיגיים, לפחות לא בזמן האחרון.

היא לבשה סוודר אדום ואת אותם מכנסי ג'ינס שלבשה קודם לכן.

היא ניגשה לחלון ופתחה את הווילונות. העולם שבחוץ היה בדיוק מה שהיה קודם לכן.

הים המה בדממה מעבר לחלונות הדקים. היה לה ברור שאם אנשים יעשו רעש בחוץ במשך הלילה היא לא תצליח לישון. היא נשארה שם למשך כמה דקות ושילבה את זרועותיה. היא ראתה את בבואתה בחלון, כמו כל מי שמסתכל החוצה אל החושך. הבבואה הגבירה הכול. כאילו משהו בה זיהם אותה. שיער כהה, עיניים כהות, כמעט שקועות בבבואה המעוותת.

היא כיבתה את המנורה הראשית. עכשיו היא ראתה טוב יותר. עכשיו היה הכול רגוע יותר.

בחוץ, הרחק בים, נראה נצנוץ. הבהוב. סירה מאותתת, אולי. היא לא ידעה הרבה על דברים כאלה.

אבל התעללות קשה בסוסים – זה כבר היה עניין אחר.

כשהמפקח התקשר אליה הוא רצה לדעת אם כבר ראתה בעבר משהו כזה. אם יש תקדימים, אם הם מתמודדים עם מעשה של משוגע או עם משהו אחר.

נקמה יכולה להיות מניע, אבל על פי מה שקופר הבינה, הסוסים היו שייכים לבעלים שונים שלא היו ביניהם קשרים ממשיים של משפחה או של קהילה.

לפעמים רציחות כאלה שימשו כמסך עשן למניעים אחרים, אנשים שביימו פשעים כדי שהרשויות יתמקדו בטבעם המחריד ולא ישימו לב לאפשרויות שגרתיות יותר.

"מה למשל?" שאל המפקח. קולו היה קטוע בגלל קשיי קליטה.

כמו הונאות ביטוח.

זה היה טירוף מסוג פשוט יותר, לפחות על פני השטח. לאורך שנות השבעים, השמונים והתשעים, מאה סוסים נהרגו ברחבי ארצות הברית, ורק כשאירע לבסוף רצח של בן אנוש, שאחריו התערב בעניין האף-בי-איי, נחשפה הונאת הביטוח הגדולה.

המפקח אמר שהם בדקו את הבעלים של הסוסים באילמארש. הוא אמר שהצוות מצפה בקוצר רוח לעבוד איתה.

עכשיו, כשהייתה לבדה והשקיפה אל ריקנות הלילה והים, הבחילה של קופר החלה סוף-סוף לשכוך מעט.

היא הייתה זקוקה למשקה. היא הייתה צריכה למצוא משהו לאכול. היא לקחה את המפתח ויצאה, ונעלה את החדר מאחוריה.

שישה-עשר סוסים / גרג ביוקנן
כתר, 2022
תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי
476 עמודים מודפסים

גרג ביוקנן הוא סופר ויוצר משחקי וידאו סקוטי. אחרי שהשלים את עבודת הדוקטורט שלו, החל ביוקנן לעבוד ככותב עבור חברות משחקי וידאו. שישה-סוסים הוא ספרו הראשון

users: גרג ביוקנן

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר