"איך לאהוב את בתך" מאת הילה בלום   מקור: ההוצאה

פרק שני

בשנה הראשונה לחייה של לאה היתה אמי מגיעה לבקר אותנו לעתים קרובות, אף פעם לא בידיים ריקות, תמיד עם קופסאות מזון שהכינה לנו או עם מתנות שקנתה ללאה במחירים מופקעים (היא לא הסירה את תגי המחיר). היא היתה מתיישבת על הספה עם לאה על ברכיה ומצקצקת אליה ומנדנדת אותה מצד לצד, או שהיתה יושבת לצדה על השטיח ומנופפת לעיניה בכפות ידיה, וכשהיו גומרות לשחק היתה מאכילה אותה, מסיעה את הכפית אל פיה ומיד מנגבת לה את סנטרה, כפית וניגוב וחוזר חלילה.

ארבתי לָרגע שאמי תצא מגדרה ולבה יעלה על גדותיו. איך אפשר לעמוד בפני לאה? היא תָמֵס אותה.

אמי עזרה לי בכל ענייני התינוקת, וגם מאיר. מדי בוקר הוא היה מכין את לאה ליציאה מהבית ולפעמים גם מסיע אותה למטפלת, ומדי צהריים הייתי אוספת אותה משם, ועד שהיה שב מהאוניברסיטה היינו מבלות יחד בבית, רק שתינו או עם אמי. ואז היה מאיר נכנס ומסתער על התינוקת. מפגיז אותה בחיבוקים, בקריאות שמחה, בשאלות, בדרישות לנשיקות ולנשיקות חוזרות וברקיעות רגליים אם הושב ריקם, ולאה המנושקת היתה צוחקת וצוחקת. אבל מיד כשהיה מגיע, לכל היותר דקה-שתיים אחר כך, היתה אמי מסתלקת לדרכה, הדלת היתה נסגרת מאחוריה, ורק אני הייתי נותרת להתבונן בהם, באב ובתו הצוהלים על הספות. אמי לא רצתה לראות את זה, לא ידעה להתפעל מזה. אני לא ידעתי לצהול ככה עם לאה, לנהום ולשאוג לתוכה, להשמיע כאלה קולות, אבל הוקסמתי. אם כי לפעמים מאיר עבר את הגבול, קרה שלאה צחקה עד שצווחות העונג שלה נשמעו כמו תחילתו של בכי.

צילמתי את לאה בלי סוף. גילוי אמריקה, הנחיתה על הירח, ילדינו הבכורים. מובן שהעולם עוצר את נשימתו. אבל נדרשות עוד שנים כדי להצליח להתבונן באלבומי הילדוּת הללו ולזהות את הדרכים שבהן האהבה שלנו לילדינו מטשטשת את המציאות ומתקנת אותה לעינינו. בימים הראשונים לחייה היא היתה מבהילה בחיוורונה, כמעט שקופה, שקית חלב. היא היתה משונה. ועדיין אני מחסירה פעימה למול עזות ההבעה שלה עוד בתמונות ההן, הכרת ערך-העצמי שלה, ממש למן ההתחלה. ובכל מקרה, רק באיחור הבנתי את זה, הבנתי שלמדתי איך לאהוב ילדים של אחרים, ושאהבָתי אל לאה היתה ההפך מלמידה, היתה שִכְחַת הכול.

מחוץ לתמונה אני סוחטת ללאה מיץ תפוזים, ובתמונה היא כבר שותה אותו מכוס הפלסטיק הוורודה שלה בלגימות חששניות. החמיצוּת הולמת בה וזה קצת מצחיק. הוויטמינים זורמים בתוכה, נספגים ופועלים בה, לנגד עיני היא מבריאה בלי שחלתה בכלל. וגם בלילות, כשהיא ישֵנה, אני מרגישה את הגדילה, את חמימוּת התנור והתפיחה (בשוכבה במיטה היא נראית ארוכה במידה לא הגיונית). לעתים נדירות, כשהיא אכן חולה — התקררות או וירוס או זיהום — נדלק תחת עורה מזג אחר. היא אף פעם לא נחלשת ולא מיטשטשת, ההפך, חום גבוה הופך אותה לסוערת יותר, דברנית בלי הכרה. אני חושבת שזאת מאניה. עיניה בורקות ופניה נשטפים בסומק וקולה מעמיק ומצטרד. היא מפחידה אותי. בשעות כאלה מובן לי שאין ביכולתי לעשות למענה דבר, שהתרחקה לזרועות גורלה. אבל תמיד כעבור יום, לכל היותר יומיים, הכול נרגע. אמי מתקשרת שוב לשאול מה שלומה, היא מודאגת מאוד, ארבעים שנותיה כאחות בבית חולים לימדו אותה הרבה על גחמות הגורל, חום גבוה בפעוטות מבעית אותה, כל סוג של הפרזה, כבר סיפרתי. לאה בסדר גמור, אני מבטיחה לה. החום יָרַד והיא ישנה.

למחרת בבוקר לאה שוב עולצת בכיסא התינוקות שלה. לראשונה קנינו מצלמה דיגיטלית, ועכשיו אני יכולה לצלם אותה כמה שארצה, עוד ועוד בלי חשבון. בתאורה מסוימת עיניה של בתי מצטלמות ריקוֹת מרוב תכלת. לי יש עיניים חומות וגם לאביה. צבע עיניה התכול של בתנו הוא נוסע סמוי בגופנו, מפגש תורשה שמרוחק מאיתנו בשני דורות. לסבתי מצד אמי היו עיניים כחולות, וגם לסבו של מאיר מצד אביו. באור כזה גם שֹערה של לאה מצטלם בהיר מאוד, כמעט צהוב. את תמונות השֵדָה הללו אני מוחקת מיד, ומבין הנותרות אני בוחרת את היפה ביותר כדי להראות אחר כך לאמי. כעבור שעה, בדרכנו לגן, לאה הַבְּריאה רוצה שוב ללחוץ על כל דבר. מתג האור בחדר המדרגות. כפתור המעלית. השַלָט של המכונית. וגם אחר הצהריים, בדרכנו חזרה — ללחוץ על מקשי הכספומט, למשוך את השטרות, להחדיר את המטבע בעגלת הקניות, לחתום על ספח כרטיס האשראי. בגיל שלוש וחצי היא יודעת לכתוב את שמה, וגם חתימה יש לה, מסולסלת, סרט מתנה. בבית היא כותבת על ניירות שוב ושוב, לאה, לאה, לאה, לאה. היא לא מבקשת ללמוד לכתוב עוד מילים.

אני אומרת שבעיית האהבה לא עלתה שוב. בכל חודשי ההיריון התייסרתי בתעלומת האהבה, אבל מרגע שבאה בתי לעולם פתרתי הכול. בשעות אחר הצהריים המתמשכות שבהן היינו בבית רק שתינו הייתי מתקשרת לאמי ומספרת לה כמה נפלאה היא לאה. התעקשתי לספר, לא הנחתי לה להחליף נושא, לא הסכמתי להקשיב לסיפוריה עד שתשמע את סיפורַי, ומצאתי דרכים לעשות זאת בלי שתבין בכלל. למוכרת במכולת שבקצה הרחוב אמרתי (בקול רם מדי; קולי לא תמיד נַעֲנָה אז לעוצמה שכיוונתי אליה): מה בכלל עשיתי בחיי לפני שנולדה לי בתי? רציתי לומר שאני לא זוכרת כלום, הכול נמחק, נולדתי מחדש עם הילדה. לאמי לא יכולתי לומר דברים מעין אלה, הייתי מטביעה את שתינו במבוכה, היא היתה שומעת בדברַי את כל מה שחרדה לשמוע, אבל זאת היתה התאהבות, התאהבתי, רציתי לצעוק באוזני כולם את אהבתי ללאה ובה בעת לא היה אכפת לי מאף אחד. הייתי מאושרת, התענגתי על המצאת האימהוּת שלי עצמי. החיבוקים לאין-ספור, הנשיקות הרכות, דיבּורֵי וגרגורֵי החיבּוּב. הנקתי אותה בכל רגע שרצתה, יום ולילה. היא נרדמה והקיצה על פי צרכיה. אף ספר הדרכה לא רציתי. הייתי מרחרחת את גרביה ואת מכנסיה לפני שתחבתי אותם למכונת הכביסה, שאפתי את שֹערה השמנוני, את הבל פיה בבוקר, כל סירחונותיה המתוקים. היא זחלה יחפה בארגז החול, התפלשה בפרוות כלבי השכונה. התעלמתי מכל ההגבלות, הכללים, והתעקשתי להפגין זאת לעיני אמי, את האהבה לבתי שהמצאתי לגמרי לבד, שונה בתכלית מאהבתה של אמי אלי.

רק לעתים רחוקות כעסתי על לאה. אני אומרת שלא היה כעס, לא בשנים הראשונות וגם לא אחר כך. קרה שעייפתי ממנה, ואז הייתי מעווה את פני ומרימה את קולי, אבל בתוכי לא כעסתי. נהניתי. בעצם אני אומרת שהתענגתי גם על זה, לחנך אותה קצת, להטיף לה, להיות האימא. אבל על דבר אחד הקפדתי: כשלאה הכועסת היתה מנופפת בזרועותיה הקטנות ומצליפה בהן על רגלי או על חזי או מטיחה אותן בזעם במותני, הייתי תופסת בכוח במפרקי ידיה ואומרת, לא! אף פעם לא מרביצים לאימא! גם לא בצחוק! ואז היתה פורצת בבכי. אבל אחרי כמה ניסיונות כאלה היא לא העזה שוב להלום בי. ובכל זאת, להיעלב ממנה נעלבתי לא פעם. כשהיתה אומרת בשקט, לא בהקנטה, בכוונה גמורה, "לכי מפה, תעזבי אותי," לא יכולתי להביט בה, הייתי מפנה לה את גבי שעה ארוכה ואז היא היתה נעשית אומללה.

אני קוראת בספר על אֵם שלא יכולה לשאת עוד את הבכי של ילדיה, ואימהות כמוה נמצאות פתאום בכל מקום, בגינות המשחקים, בתור בסופרמרקט, ברחובות, בחדרי המְתנה. אני מרגישה אותן בַּנשימה השטוחה, בקול הסָפוּר עד עשר. השיגעון כורע לניתור. בסופו של דבר אלה לא הידיים הדביקות או הקפלים הלחים המלוכלכים או המעגל האין-סופי של האכלה והחתלה והשתטחויות זדוניות לעיני זרים ברחוב. מה שיכריע אותן בסופו של דב זה הבכי. לאה בכתה מדי פעם, אבל כל תינוקת בוכה לפעמים. והיא תמיד היתה ילדה טובה. ילדה בלי זעם. היא רק דיברה בקול רם, היה לה קול חזק, ולא פעם ברחוב או בבתי חברים היסיתי אותה במבוכה. יותר בשקט, לאה. וגם זאת לא היתה בעיה. מבוכה היא מנגנון פשוט, ולאה הבינה, ילדות מבינות דברים כאלה בקלות.

איך לאהוב את בתך / הילה בלום
כנרת זמורה-דביר, 2021
238 עמודים מודפסים

הילה בלום היא סופרת ועורכת ספרות. בשנת 2011, יצא רומן הביכורים שלה, "הביקור". בשנת 2021, יצא ספרה השני, "איך לאהוב את בתך", עליו זכתה בפרס ספיר

users: הילה בלום

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר