דְּיוֹמָא
"נייחים וניידים" מאת גדי טאוב   מקור: הוצאת שיבולת

מותה של הפנטזיה: ההתקפה הפוסטמודרנית על האומנות

גאוותם של בעלי העמדות הפוסטמודרניות נסמכת על הטענה שהם ראו את אחורי הקלעים של היומרה לאמת, חשפו את היסודות המניפולטיביים שעליה היא נבנית במה שהם מכנים "הפוליטיקה של האמת". הם "גילו" שהשיח שלנו, המתיימר לתאר את המציאות, למעשה מבנה אותה.

לפי דעתם הולכנו את עצמנו שולל, או גרוע מזה, הערמנו על אחרים, כאשר טיפחנו את האמונה שהסמלים שאנחנו משתמשים בהם, לרבות הלשון, משקפים באופן חד-ערכי ונטול עיוותים את המציאות האובייקטיבית שמעבר להם. למעשה, הם אומרים לנו, אין בנמצא איזו מציאות גולמית שאפשר להשוות אותה להשתקפותה בלשון לשם אישוש אמיתותה, לא לפני, לא מאחורי ולא מתחת לתיאורים שאנו מתארים אותה. או לפחות אין לנו שום גישה למציאות כזאת.

הסמלים שלנו הם לפיכך פחות כמו גשרים אל המציאות ויותר כמו חומה המפרידה אותנו ממנה ללא תקנה. מה שנדמה לנו כ-"העולם שבחוץ" הוא דבר-מה שפעילותנו הסמלית מעצבת. השפה אינה חלון המשקיף אל העולם, אלא ציור נוף על הקיר המסתיר לנו אותו, הקיר הפנימי של תודעתנו (או חלק ממבוך המראות שהוא שפתנו). פעילותנו הסמלית, השיח שלנו, היא לפיכך ה-"מציאות" היחידה, או לפחות המציאות היחידה הרלוונטית בשבילנו.

כך מאז שלמדנו לשאול לא מה האמת, אלא מי קבע ולאיזה צורך, ומאז שענינו שמאחורי כל אמת יש פוליטיקה של יחסי כוחות – למדנו גם להיות חשדנים. למשל, למדנו לחשוד שמאחורי יצירות ספרות המתיימרות לעסוק בחוויות כלל אנושיות שוכנות, סמויות מן העין, צורות מתוחכמות של הַדָּרָה, שמטרתן לתת חזות של קביעות ואוניברסליות לקבוצה ההגמונית השלטת בייצור הידע. הבניית הומוסקסואליות כ-"אחרות", למשל, פועלת בשירות ביצור ההגמוניה ה-"הטרו-נורמטיבית" או ה-"סיסג'נדרית". למדנו גם לחשוד בבדיחות, תמימות לכאורה, שהן משכפלות ומנציחות דעות קדומות לא מודעות שבעזרתן מקובעת היררכיה מגדרית.

אבל אם השיח "מבנה" את המציאות, המרווח שבין השיח למציאות נסגר, והם נעשים רצף אחד: אין שיח שיכול להיות "לא אמיתי", "בדיוני" או בלתי-מכונן. כל שיח הוא עכשיו "מציאות". כל פעולה של הדמיון אינה אלא עוד לבנה בחומת הממשי. לפיכך, אין מפלט מן הממשי, ולא יכול להיות, בהגדרה, אזור נפרד של פנטזיה. כתיבה לא יכולה להיות בדיונית, משום שהיא יוצרת מציאות – או מה שנדמה לנו כמציאות. הכול, כל מה שאנחנו כותבים ואומרים וחולמים – כל דיבור, כל סיפור, כל דימוי או ציור או פסל או מנגינה – מתמלא רצינות תהומית. אם אפילו בדיחה היא אמצעי לשכפול יחסי כוח, אז ברור למה היא לא צריכה להצחיק איש.

לכן הכותבים, אותם בוראי-עולם באמצעות שיח, מקבלים בתיאוריה הזו מעמד כמעט אלוהי. בתוך כך הם מאבדים את המעמד הצנוע יותר של חולמים. אם כל חלומותינו בעצם מתגשמים, או אולי מוטב לומר שהם פעולות הגשמה, במובן של יצירת הגשמי (או "הגשמי"), אז עלינו לקחת ברצינות מופלגת גם את חלומותינו, ולא משום שהם מעידים על עולמנו הפנימי אלא מפני שהם יוצרים את מה שאנחנו קוראים לו עולמנו החיצוני.

השקפה זו בעצם מעמיסה על מעוף הדמיון את משקלה של החקיקה. העולם הנפרד של הפנטסטי, של המשחקי, ההומוריסטי, האירוני, הפרודי, הדמיוני והבדיוני, כבר איננו יכול לשמש אלטרנטיבה למציאות. אם כל מה שיוצא מפינו או מעטנו מקבל מעמד של "יהי אור" התנ"כי, אז אין שום דבר שאפשר לקחת אותו בפחות מרצינות גמורה.

בדרך זו הפכה הכחשת המציאות, למרבה האירוניה, את הכול למציאותי באותה מידה, לממשי ללא עוררין. האומנות כפי שהבנו אותה עד היום נעשית בעצם בלתי אפשרית, למעט בצורותיה הנחותות ביותר כמוסרנות דידקטית, נטולת חיים ומושכת לב בערך כמו הריאליזם הסוציאליסטי של הסובייטים.

 

***

 

אומנות אינה מותרות. היא צורך אנושי בסיסי. אנחנו זקוקים לאלטרנטיבה למציאות כדי לנשום. אנחנו זקוקים למפלט ממנה, שבו נוכל להיאבק בחשכה שבתוכנו בלי לסכן אחרים ואת עצמנו בעולם האמיתי. מפני שבלי מקום בטוח כזה, שדה ניסיונות תחום מחוץ לחיינו הממשיים, יכולתנו לשלוט בדחפינו האפלים תקטן והסיכון שהם יתפרצו באופן הרסני יגדל. על ידי גידור האזור הנפרד הזה של הפנטזיה, מחוץ לחיינו, אנחנו מאפשרים לעצמנו – ואומנים מאפשרים גם לאחרים – לדגום, למשש, להכיר ולטעום ממחוזות שונים ומשונים על הספקטרום של החוויה האנושית, ולחזור אל חיינו הממשיים מוכנים קצת יותר להתמודד עם הסערות שהם מזמנים לנו.

בספרו המופתי משנת 1976 קסמן של אגדות הסביר ברונו בטלהיים את חשיבותן של האלימות והזוועה באגדות וסיפורי עם. הללו, כך אמר, מאפשרות לילד לעבד את האגרסיות שרוחשות בתוכו. הן מספקות חלל דמיוני שבו אפשר להסיר את האיסורים מעל רגשות מפחידים מדי, או מהממים מדי בעוצמתם, מאיימים מכדי שאפשר יהיה להכיר בהם באופן ישיר. בכל הגלגולים שעברה התיאוריה הפסיכואנליטית מאז מודל הדחפים הפרוידיאני ועד למפנה ההתייחסותי בזמננו, התובנה המרכזית הזאת נותרה על כנה: חלק ממשאלותינו ותשוקותינו הן מפחידות ומסוכנות מכדי שאפשר יהיה לגעת בהן, או אפילו להכיר בהן ישירות, ומוטב למצוא דרך לתת להן מקום באופן המאפשר עיבוד; אחרת הן רובצות שם, מודחקות וחסומות כמו מוקשים שנשארים דרוכים או קיטור שאין לו מוצא, ויכולות לחולל פיצוץ. בריא לנו יותר, כנראה, למשש ולמוסס אותן, או למצוא דרכים לעידון (סובלימציה) שלהן שיאפשר להטות אותן לאפיקים של יצירה ולא של הרס, או לפורקן שאינו מסוכן.

האמת היא שכולנו יודעים את כל זה ברמה כזו או אחרת. מפני שכולנו מתנסים בזה. באזור הדמדומים שבין ערות לשינה, ילדה יכולה לנקום נקמות איומות במורה שפגעה בה, לדמיין את כל הזוועות שהייתה מנחיתה על ראשה, ולמחרת לחזור ללימודים כועסת פחות. ילד יכול להציל את אהוביו מפני שריפה איומה, ולשבת למחרת לארוחת בוקר לא רק ללא כוויות, אלא גם מוכן קצת יותר לקבל את מגבלות כוחו הממשי ואת תלותו במציאות באנשים שהציל בחלומו.

Little Red Riding Hood Jessie Willcox Smith

כיפה אדומה והזאב (איור של ג'סי וילקוקס סמית)

אנחנו עדיין משחקים בנדמה לי בבגרותנו, כמובן, אף שלא תמיד כך אנחנו קוראים לזה. אנחנו מוצאים פורקן ונחמה בבדיון ופנטזיה, בחלומות בהקיץ ובהומור. שם אנחנו נוגעים בתשוקותינו המבישות ביותר, ברעיונות שהדעת איננה סובלת, בפחדינו הקיומיים ובאלימות האורבת מתחת לחזות המהוגנת שאנחנו מציגים לעולם. בדרך זו אנחנו יכולים, במידה מסוימת, להקהות את עוקצם של כל אלה.

אם הפנטזיה אינה יכולה להיות זירה להתנסות מינית מדומה, איך נוכל להכיר ולרסן – מבלי לנסות לדכא – את התשוקה הזו, הפרועה והמפחידה, שחוץ מלידה היא אולי החוויה הישירה ביותר של פריצת הגבולות הפיזיים של גופנו? אם נאבד את המעבדה של הדמיון, שבה אנחנו יכולים לשזור ולפרום ולשוב ולשזור, בדרך אחרת, את הקשרים בין אהבה, אגרסיה, פחד וגעגוע, את ההתנגשות בין הכמיהה לפרוץ את גבולות האני לבין הפחד לאבד את עצמנו באחר – כי-אז כנראה נדון את עצמנו להביא את פקעת הסתירות הקדומה הזאת לתוך יחסינו הממשיים עם אחרים, לפני שלמדנו להבין את הגבולות של עצמנו ושל אהובינו. אם חלום בהקיץ אינו יכול להיות דרך למשש ברוחנו, להכיר ולהבין, את הקו החמקמק המפריד בין אהבה לשנאה, נצטרך לנהל יותר ניסויים על בני אדם, ביחסינו איתם במציאות. פעמים רבות הפנטזיה היא בעצם ההפך מן המציאות: מקום הגלות הבטוח שאליו אנחנו מגרשים את מה שצריך לדאוג שלא ירעיל את מעשינו בעולם הזה.

ואם אימה לא יכולה למצוא הד בסרטי אימה, אם אפילו חלומות הבלהה שלנו הופכים לראיות קבילות בבית הדין מצמית הנפש של התקינות הפוליטית, אז סופנו שנדחיק במקום לפרק, שנהדק את המכסה על האימה במקום לתת לה שסתום ביטחון לשחרר את הלחץ. אם פנטזיות של חדירה והיחדרות, של הכפפה ושל כפיפות, של הטמעה ושל היטמעות, של פלישה ושל נפלשות, של עצמאות ושל התמזגות בזולת, כולן נחשבות רק ל-"הפנמה של יחסי כוחות" הנובעים מתבניות חברתיות שנכפו עלינו, ומשעתקות אותן – כי-אז אנחנו חוסמים את הדרך לידיעת עצמנו, שלא לדבר על הכחשת האפשרות של ייחודיותו של כל יחיד.

מפני שאם הפנטזיה היא רק "הבניה" או "שכפול" של "יחסי כוחות", אסור לשחרר אותה לזרום בלי פיקוח. במקום זאת יש לזמן את הקומיסרים של התקינות הפוליטית, את "לוחמי הצדק החברתי", את הצנזורים של הפורנוגרפיה, את מפעילי הססמוגרפים החדישים לזיהוי "מיקרו-אגרסיות" והמומחים לטקסי גירוש השדים של הדעות הקדומות הלא מודעות, יחד עם שאר השמאנים האוטומטיים בשירות האובססיה הטהרנית החדשה. אם ניכנע להם, נהיה עסוקים בהיטהרות מתמדת לפני שנניח את ידינו על המקלדת או נאחז מכחול או אזמל או כלי נגינה או מצלמה. מפני שלעולם לא נדע אם לא נשאר עלינו עדיין איזה שמץ לכלוך של גזענות סמויה והומופוביה לא מודעת, שימצאו את דרכם אל כל מה שניצור. אם "שיח" הוא הרחם שמתוכו נולדת המציאות עצמה – או שמא "המציאות" עצמה – ברור למה דרושה סטריליות גמורה בחדר הלידה.

And to Think That I Saw It on Mulberry Street

אחד משישה ספרים של ד"ר סוס שלא יודפסו עוד בגלל דימויים פוגעניים (תורגם לעברית ל-"רחוב תות, סיפור לא פשוט")

כפי שאפשר היה לצפות, במעבר מההשראה האומנותית החופשית לז'דנוביזם של התקינות הפוליטית איבדנו גם את היכולת ליהנות מהשונה, מהמוזר, מהמיוחד והמסוים. כי בשבתו כמכונן, הספציפי עובר אקסטרפולציה אוטומטית לכללי והופך למאפיין הקבוצה שליצירתה הוא תורם. האלגוריה נכנסת כדיבוק לתוך הייחודי, והיחיד נעשה לדוגמה מייצגת של גזע, לאום, מין, נטייה מינית וכו'. האומנות, שבעצם מהותה היא מעוגנת בייחודי ובחד-פעמי, מוחלפת בסוציולוגיה שהמטבע שלה הוא הפשטות, חוקים והכללות. אבל הכללות מחוללות הזדהות אידיאולוגית, לא הזדהות רגשית. ולכן היכולת לעורר אמפתיה צריכה לפנות את מקומה לאשרור של צווים מוסריים. הדידקטי מוחץ תחתיו את החדווה והסקרנות, את הרגש הספונטני ואת האמינות הרגשית של היצירה.

אם כשסופר יהודי ישראלי יוצר דמות של ערבי הוא מחויב מראש להעמיס על כתפיה את כל משקלו של הסכסוך הישראלי-ערבי, או לעשות ממנה אדם טוב-בהכרח, כדי שישמש אביזר של איתות מוסרי (virtue signaling), היצירה מאבדת את הגיונה הפנימי ומשתעבדת לסדר יום שמחוצה לה. אם דמות בסיפור מגויסת לתיקון של המציאות, אם היא הופכת בשירות התיקון הזה ל-"אתר זמין תמיד של מחלוקת על משמעות", התוצאה היא שהלב היצירתי מפסיק לפעום, ומעופו של הדמיון שוקע אל המצולות מעומס משקלה של צדקנות פדגוגית מייגעת (שלא לדבר על ניסוחים מנופחים עד זרא).

אבל מה שחמור עוד יותר הוא שהייחודי הופך לבלתי אפשרי. כי אם כל דמות ודמות, וכל קו אופי אישי של כל דמות, מקבלים את המעמד המכביד של הכללה על אודות קבוצה – אז האישי, הפרטי, המיוחד והמייחד מוצאים מבחינה לוגית מכלל אפשרות. ואם הכול הופך לכללי, שום דבר אינו יכול לעורר בקורא אותה תחושת אחווה והזהות הבאה מהיכרות אינטימית, בבדיון כמו בחיים. רגשותינו מתעוררים לא כלפי קטגוריות, אלא כלפי יחידים רב-ממדיים וחד-פעמיים. כדי ליצור דמות בדיונית מעוררת הזדהות חייבים המחברים לחתור אל הספציפי, שהוא לבדו מעורר את תחושת הריאליזם. אם בדרך ל-"הבניה החברתית של הזהות" כל הדמויות מאבדות את זהותן הפרטית והופכות ל-"אלמנטים בארטיקולציה" של יחסי כוחות כביטויו המצמרר של פוקו, אז איך אנחנו אמורים להשתתף בחרדותיהן, בתקוותיהן, באהבותיהן ובתסכוליהן? אלמנטים בארטיקולציה כנראה נדונים להשאיר אותנו אדישים רגשית.

יתרה מזאת, המגבלות המוסרניות אוסרות את ידיה של העלילה והופכות את הכול צפוי, משום שהרשות אינה נתונה מלכתחילה. האידיוסינקרטיות של ההשראה האומנותית מותכת אל פס הייצור של ההכרחי, ונכפית עליה הצעידה בסך אל המסקנה המוסרית הנתונה מראש. מאחר שעלילה זקוקה להפתעות כדי למשוך את הלב ואת המחשבה, כאשר היא נכנעת לחובותיו האלגוריים של המשל המוסרי ההומור נעשה פחות או יותר בלתי אפשרי, המתח לא יכול לנבוט, והדרמה – המונשמת באמצעים זרים לה – מתה על שולחן הכתיבה.

יש קונפליקט מובנה, במובן זה, בין סיפורים חינוכיים לבין עלילה דרמטית. הסיפור החינוכי נשען על בהירות בהצבעה על הבחירה הנכונה, כשהוא מנסה ללמד אותנו מה רע: אם תעשה כך, הרי שתגמור כך! אבל סיפורים אמיתיים, נרטיבים דרמטיים, צומחים ופורחים רק על קרקע הדילמה. אפשר לומר שהדרמה מעדיפה מאזניים ששני הצדדים בהם שווים פחות או יותר במשקלם, או אפילו עמוסים כנגד הבחירה שהגיבור נוקט בה, כך שהבחירה שלו תהפוך ייחודית, מעניינת, אמיצה או מפתיעה.

אם הבחירה היא מובנת מאליה, או שהיא בפשטות בין טוב מובהק לרע מובהק, אפשר שתהיה פדגוגיה, אבל לא שיהיה קסם. ואם אתה צועד במורד הדרך הזאת, בדרך כלל, במקום שחרור פסיכולוגי אתה מקבל מעמסה אידיאולוגית. אם אתה מעמיס על האומנות את תיקון העולם, היא מפסיקה לסייר בו בעקבות סקרנותה. אם עליך לספק "נרטיבים מעצימים" כדי לתקן את חוסר הצדק של העבר, אתה מסתכן במכאניות. חשוב מזה: אתה מוותר על זכותה של האמנות, על חסינותה הייחודית, על הרשות שאנו נותנים לה להביט אל תוך החשכה, לגעת בכאב, לשחזר את ההרסני, ולחזור מכל אלה כדי לספר לנו מה יש שם, לא רק מה צריך להיות שם. מעט יישאר מן האומנות אם נצווה עליה להסיט את מבטה מן החשכה. תארו לכם את סיפורי התנ"ך בלי אפלה ובלי רוע. מכל האוצר הזה היינו נשארים רק עם רשימה של מצוות.

Konstantin Flavitsky Joseph and His Brothers

יוסף נמכר על ידי אחיו (ציור של קונסטנטין פלוויטסקי)

 

***

 

אומנות אמיתית לא תעבור מן העולם. אנחנו זקוקים לה מדי. אפילו משטרים טוטליטריים לא הצליחו להשתיק את המוזות לגמרי. אבל אם נניח לה להיכנע לעיתים קרובות כל כך לאפסר הקונפורמיזם שהקומיסרים החדשים של משטרת המחשבות הפרוגרסיבית מבקשים להניח על ראשה, יהיה לדבר מחיר כבד.

אינני יודע איך למדוד את המחיר הזה. אין לי דרך להעריך או לכמת את הדבר, אבל אני משוכנע שככל שנפגע ביכולת להימלט מן הממשי אל הדמיוני כך נימצא מגדילים את החרדה, את הכאב, את המתח – ובסופו של דבר גם את האלימות – בחיינו הממשיים. בעוד אנו טובעים בתוך המלל האינסופי על "גיוון" ו-"פלורליזם", נאבד במידה גוברת את היכולת לדמיין משהו שהוא באמת שונה מאיתנו, כך שכאשר נפגוש אחרות אמיתית יהיה לנו קשה יותר ויותר להגיב בדרך שאינה בהלה היסטרית. אם נמשיך לנסות לתקן חוליים חברתיים על ידי הכחשתם, על ידי צביעת המראה המילולית בצבעי איפור בתקווה שפנינו ישתנו בעקבות השתקפותם, לא רק שנדע את עצמנו פחות, אלא גם נדע פחות על אחרים. אין לי איך להוכיח את הדבר, אבל יש לי תחושה עזה שחברה שבה ילדים לא קוראים סיפורים כמו אלה של האחים גרים, לא משחקים במלחמה ולא פורקים את האגרסיות בעולם הדמיון – תהיה במציאות לא פחות אלימה אלא יותר אלימה.

זו טעות בעיניי לחשוב שאנחנו לוקחים את האמנות יותר ברצינות כשאנחנו מייחסים לה כוח לברוא את המציאות ולחוקק עבורה, במקום לראות אותה במונחים המסורתיים של משחק ועידון. בלי עולם של פנטזיה, המפגש שלך עם העולם שבו תהיה חייב לקחת חלק יהיה דומה לחוויה של שחקן העולה להצגה בלי שעשה חזרות. ואתה יכול לעשות חזרות בביטחון יחסי, אתה יכול להיעזר במסורת ובנורמות בחזרות האלו, רק אם יש מרחב בין-אישי סימבולי המתקיים בנפרד מן המציאות, ואשר מוכר ככזה לא רק בינך לבינך אלא גם בינך לבין אחרים בעולם הרוח המשותף. אם המרחב הזה נעלם, אנחנו הופכים קהים במקרה הטוב – ומסוכנים במקרה הרע.

ניידים ונייחים: מאבקן של האליטות כנגד הדמוקרטיה הישראלית / גדי טאוב
שיבולת, 2020
224 עמודים

ד"ר גדי טאוב הוא הוגה דעות, סופר, עיתונאי, תסריטאי והיסטוריון של ארצות הברית. מרצה בכיר בבית ספר פדרמן למדיניות ציבורית וממשל ובמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית. כתיבתו ההגותית והעיתונאית של טאוב מכסה מגוון סוגיות פוליטיות, חברתיות, תרבותיות ואידיאולוגיות

users: גדי טאוב

שמיר
אם אפשר רק היה לכתוב את זה יותר פשוט

הנקראים ביותר

החדשים ביותר