דְּיוֹמָא
פני השטח   מקור: הוצאת כתר

קטע מתוך פרק שביעי: "מחנות הפליטים – סמטאות הזעם"

לעולם לא אתרגל למחנות הפליטים הפלסטינים בגדה. בכל פעם שאני עומד בכניסה לאחד מהם, כל אחד, אני חש כמי שפוסע ישירות אל תוך הקרביים של יקום מסתורי, על זמני, שאת חוקיו לעולם לא אכיר. מרגע הכניסה לסמטאות הצרות, סימן ההיכר של מחנות הפליטים, מלווה אותי קלסטרופוביה חונקת. הדריכות שמתלווה לכל כניסה כזאת מטשטשת כמעט לעולם את אומדן הזמן או המרחק.

מה מקור המתח? האם זו רוח העבר שמשתקפת בפניהם של 'שהידים' המביטים אלי מן הקירות. ואולי דווקא ההווה המאיים, כשבדך כלל ישנם לידי חמושים אוחזים בנשק המחזיקים גם בריבונות. גם הישראליות שלי, הזרות, בולטת מאוד בעיקר במחנות הפליטים על רקע העוני והדלות הניבטים מכל פינה. אבל מעל הכל מתנוסס דבר אחד שהופך את המקום הזה לייחודי כל כך – הצופן הגנטי הרגשי שטבוע בהם, פשוט משום שמחנות הפליטים הם הלב הפועם של הסכסוך.

המראה של מחנות הפליטים כמעט תמיד גנרי. משני צדיו של הרחוב הראשי מגובבים באקראי בתים חשופי בטון וטיח בצפיפות מסחררת ומהממת. כל ניסיון למצוא כאן היגיון אדריכלי או תכנוני נידון לכישלון. השטח התחום והמוגבל מכתיב אפשרות התרחבות אחת – לגובה, ואכן בחלק ממחנות הפליטים ישנם כבר בתים בני חמש או שש קומות שנתווספו עם השנים. רמת הבטיחות נמוכה במיוחד. כמו מספר הטבעות בגזע העץ המעידות על גילו, כך הקומות שנבנו מסגירות כמה דורות של פליטים מתגוררים באותו הבניין. משני צדי הדרך הראשית שבמחנה הפליטים מתעקלות סמטאות צרות לכל האורך שמעמיקות פנימה. בחלק ממחנות הפליטים כמו שאטי שבעזה למשל, הסמטאות צרות וצפופות כדי כך שאדם מלא יתקשה לעבור בהן.

התחושה הכללית היא של עוני והזנחה. על הקירות החשופים ועל דלתות החנויות תלויות תמונות 'שהידים' – לכל מחנה תמונות הרוגיו, כמו טביעת אצבע ייחודית. הכל כאן זועק ארעיות – כאילו לא עברו יותר משבעים שנה מאז הוקמו מחנות הפליטים, ניכר שיד מכוונת מותירה את המצב כמות שהוא כדי להזכיר שמדובר רק בתחנת מעבר, כאילו או טו טו עוזבים, שבים הביתה. והרי זו המטרה האמיתית של המחנות – להנציח את בעיית הפליטים, לשמר אותה, עד שזו תבוא על פתרונה היחיד – השיבה.

דיירי המחנות מתפרנסים בדרך כלל מעבודה בערים או בכפרים הסמוכים. אחוזי האבטלה במחנות הפליטים יהיו כמעט לעולם גבוהים יותר מן החברה העירונית שמסביב והמעמד הסוציו אקונומי – נמוך יותר. כל מי שיכול משתמש בבתים לא רק למגורים אלא גם כמקור פרנסה ומפעיל בקומת הקרקע חנות כזאת או אחרת, כמו בית קפה או קפה-אינטרנט מאולתר בין הסמטאות שיתמלא עד מהרה במובטלים שיעבירו שם את יומם בהיעדר משהו טוב יותר לעשות.

מי מנהל את האופרציה המורכבת של מחנות הפליטים? חלק גדול מן החינוך, הבריאות, הסעד והרווחה מטופלים בעיקר על ידי 'סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים', או בראשי התיבות: 'אונר"א', שמפעילה רשת של בתי ספר ומרפאות ומסייעת בחלוקת מזון. במקביל מפעיל ארגון הגג של הארגונים הפלסטינים, אש"ף, משרד מיוחד המטפל בענייני הפליטים, כך שבכל מחנה יש ועדה עממית שמופעלת על ידו ואחראית בעיקר לסייע לעניים, לטפל בבתים ולתחזקם וכיוצא בזה. בחלק ממחנות הגדה אנשי התנזים של פת"ח מעורבים בניהול המקום. "מי שמנהל את המחנות זה האו"ם ואש"ף בלבד", אמר לי בכיר התנזים במחנה הפליטים דהיישה שליד בית לחם, מוחמד ג'עפר. "אסור לישראל או אפילו לרש"פ להיכנס אלינו אלא בתיאום מוקדם עם האו"ם. בניגוד לישראל שנכנסת למחנה כל אימת שבא לה, הרש"פ נכנסת אך ורק בתיאום אתנו ומראש. למעשה אנחנו מקבלים בברכה את אנשי הרשות ומזמינים אותם. זה קורה בד"כ כשמתרחשים מעשי פשע בתוך המחנה כמו ענייני רצח, סמים, מכוניות גנובות וכדומה. בסופו של דבר איננו רוצים שהמחנות שלנו יהפכו ערי מקלט לפושעים".

העסקים בתוך המחנות הם ברומטר טוב למצב הכלכלי של החברה שמסביב. בתקופות של שפל כלכלי בשטחים מחנות הפליטים יתמלאו בקונים מן החוץ – אורחים עירוניים שיבואו לקנות בעיקר פירות וירקות זולים יותר. לכאן גם מגיעים מן החוץ פלאחים מבוגרים ומוכרים את מרכולתם החקלאית. "ביום שישי אחרי התפילה תמצא אותם מחוץ למסגד הגדול שלנו – עם בסטות מאולתרות, מגיעים מכל הכפרים הקרובים לבית לחם למכור את מעט הירקות שהצליחו לגדל", מספר מוחמד ג'עפר. לצד הירקנים תמיד ישנם מכולות קטנות המוכרות מזון, דברי סדקית וצעצועים פשוטים, ולצידם מספרות ובתי קפה המספקים את הצרכים הבסיסיים ביותר, בדיוק כמו מהותו של המחנה. עם השנים התפתח בחלק מן המחנות הדור הבא של החנויות: מחשבים, בגדים או סלולאר, במחירים זולים רק במעט מבחוץ. הפער המשמעותי הוא במחירי הדירות.

"דירה להשכרה אצלנו בתוך מחנה דהיישה תעלה שלוש מאות, מקסימום שלוש מאות וחמישים דולר לחודש, פחות מחצי מהמחירים שבעיר", אמר ג'עפר. "השוכרים הם לאו דווקא פליטים, אלא בד"כ משפחות עניות שידן אינה משגת לשכור דירה בבית לחם. יש עוד תופעה אם כי היא בשוליים: בין השוכרים יש גם כאלו שמבקשים ליהנות מההטבות ההיסטוריות שמהם נהנים הפליטים במחנות – הם אינם משלמים מים, חשמל או מיסים – זו הייתה מתנתו של יאסר ערפאת לפליטים הפלסטינים".

"זה ממש נשמע כמו סל קליטה במסגרת חוק השבות או הטבות ליישובי קו עימות אצלנו", צחקתי. "ומדוע הוא חילק לכם את ההטבה הזאת?"

"תשמע, אנחנו לא מרגישים אזרחים פלסטינים רגילים – אנחנו פליטים, כלומר בבחינת אורחים בתוך המדינה הפלסטינית. בינתיים אנחנו משתכנים כאן באופן זמני עד שנשוב לאדמותינו, והטבה הזאת היא מתנה שהרש"פ מחלקת לאורחיה", אמר ותמצת למשפט אחד את חלום השיבה שעודנו חי ונושם.

בחלק מן המחנות, המבנים הציבוריים היחידים יהיו בתי ספר ומרפאות שמפעילה אונר"א. במחנות הגדולים יותר אפשר למצוא מרכזים לתעסוקת צעירים שמפעילים חוגים כמו קבוצות כדורגל או כדורסל, קבוצות ריקוד דבקה, מרכזי לימוד וכיוצא בזה. "פעם היו לנו מועדונים רציניים לצעירים" אומר מוחמד, "אבל הממשלה שלכם החליטה שהמועדונים האלה מייצאים טרוריסטים וסגר אותם".

בניגוד לערים ולכפרים השונים, רבים ממחנות הפליטים בשטחים נחשבים לישויות עצמאיות ולעומתיות, והשגת שליטה או ריבונות בהם נתפסת כאתגר גדול במיוחד. לא מפתיע שהאינתיפאדה הראשונה פרצה דווקא במחנה פליטים ג'בליה שבעזה בעקבות תאונת דרכים שבה נהרגו ארבעה פועלים מן המחנה. גם האינתיפאדה השנייה ניזונה מצעירים רבים, בני מחנות הפליטים, אנשי גדודי אל-אקצא של פת"ח, שנחשבו בשלב מסוים למוביליה. הקושי לשלוט במחנות הפליטים ולבסס את השליטה והריבונות שם אינם בהכרח מנת חלקה של ישראל בלבד. במשך שנים נאלצה הרשות הפלסטינית בגדה להתמודד עם כיסי התנגדות במחנות הפליטים שאתגרו את ריבונותה וראו בה גורם זר ואפילו עוין. בתקופות מסוימות כשביקשו כוחות הביטחון של הרש"פ להיכנס למחנות פליטים שבשטחה כדי להשליט סדר ולתפוס מבוקשים, כמו במקרים של מחנות בלאטה וג'נין, הם נאלצו לעשות זאת תוך הפעלת כוחות אדירים לנוכח ההתנגדות החמושה שהמתינה לבואם. גם שלטון חמאס בעזה נאלץ להתמודד עם האיום המשמעותי ביותר לשלטונו עד היום, לעניות דעתי, בדמות תנועת מחאה חברתית כלכלית בשם "בדנא נעיש" (רוצים לחיות), שיצאה בשנת 2019 משני מוקדים בעזה: דיר אל-בלח ולצידה מחנה הפליטים ג'בליה.

במקרים מסוימים מחנות הפליטים מתמזגים בנוף האורבני שמסביב, כך שבמבט שטחי הם עשויים להיראות כמו עוד שכונה במרחב הבנוי. רק הבניה הצפופה מסגירה שמדובר במשהו אחר. ויש להם סימן היכר נוסף: בכל שעה כמעט משעות היום הסמטאות מלאות בהמוני ילדים משחקים.

באחד הימים של מאי 2015 הגעתי למחנה ג'נין כדי לסקר עצרת של פעילי חמאס וג'יהאד אסלאמי. מאחר והקדמתי המלווה שלי לקח אותי למקום הפורקן האולטימטיבי של השבאב – חדר כושר מלא במשקולות ובטסטוסטרון. בדרך לשם, בסמטה חשוכה, נתקלתי במחזה מוזר: שני אנשים נמוכי קומה ממש, רעולי פנים, מסתובבים חמושים בנשק, נעצרים מדי פעם, מכוונים את רובי האם 16 שלהם לעבר נקודה עלומה בחושך וממשיכים. המבט השואל שלי נענה בביטול. "ילדים", הפטיר המלווה. "משחקים במלחמה – זה לא מעניין".

זה היה דווקא מעניין מאד. שוויון הנפש וחוסר העניין שהפגין העידו, יותר מכל, על המציאות המוזרה שמסביב. לא קשה היה לדובב את השניים. אחד מהם דימה לוחם פלסטיני ואילו השני שיחק כוח צבאי ישראלי. במשחק הזה יוצאים לסיורים חמושים בין הסמטאות, חותרים למגע, הורגים ונהרגים. תיאטרון המציאות שפגשנו באקראי בסמטה היה לא רחוק מהתיאטרון של ילדי מחנה ג'נין, שהוקם כעשור לפני כן ע"י השחקן ג'וליאנו מר חמיס, מפקד גדודי אל-אקצא בג'נין לשעבר זכריא זביידי ופעיל השמאל דרור פיילר – האחד נרצח, השני בכלא והשלישי חי מעבר לים.

הילדים הללו הזכירו לי ילדים אחרים, שפגשתי שנה לפני כן באותו המקום בדיוק במחנה ג'נין, ואולי היו אלו אותם הילדים עצמם. אין לדעת. זו הייתה קבוצה של צעירים כבני עשר. במקרה ההוא רובי המשחק היו אמנם פשוטים יותר אבל השיוך הרגשי מובהק: הילדים עטו על מצחיהם סרטים ירוקים של חמאס או שחורים – צבעו של הג'יהאד האסלאמי.

אזכיר: הנפת דגליהן של חמאס והג'יהאד האסלאמי בגדה נחשבת אקט אסור בתכלית במציאות שנוצרה בשטח מאז 2007, עת חמאס השתלטה בכוח על רצועת עזה והפכה לאויב מר של הרשות הפלסטינית השולטת בגדה. המקום היחיד עד היום שבו אפשר לראות בגלוי ובאור יום את הדגלים הללו אלו מחנות הפליטים האקס טריטוריאליים, שבהם התושבים הם הריבון. כששאלתי את הילדים לפשר המשחק, כולם אמרו כי הם מדמים את מה שיעשו לכשיגדלו קמעה – ילחמו נגד יהודים. "אנחנו רוצים להיות 'שהידים' – זה החלום שלנו"—אמרו לי. תשובתם הפתיעה אותי פחות מתגובת המבוגרים שצפו במחזה – קבלה מלאה, כמעט סטואית, של המציאות – ילדים שמשחקים משחקי מלחמה ומביעים תקווה למות בשם האל. אף אחד מהמבוגרים לא הרים גבה למשמע ילד בן עשר שחולם להיות 'שהיד'.

 

פליטים במספרים

נכון לשנת 2019 יותר מחמישה מיליון ושש מאות אלף פלסטינים מחזיקים בתעודת פליט רשמית של אונר"א. פי שמונה יותר ממספר הפליטים הרשומים בשנת 1950 שעמד על שבע מאות ואחד עשר אלף בני אדם. הפער הדרמטי בין המספרים נובע מכך שאצל הפליטים הפלסטינים, ואצלם בלבד, תואר הפליטות עובר בירושה מאב לבנו, גם אם צאצא הפליט זכה באזרחות במדינה המארחת.

פליטי 1948 נמלטו או גורשו במהלך המלחמה מארבע מאות ושבע עשרה כפרים שבהם התגוררו בתחומי הקו הירוק, ומערים מעורבות דוגמת ירושלים, יפו וחיפה. הם איבדו כמעט חמישה מיליון דונם של אדמה ומצאו מקלט בחמישה אזורים: עזה, הגדה המערבית, ירדן, סוריה ולבנון, אותם מקומות שבהם פעילה אונר"א. פליטים פלסטינים במספרים קטנים נמצאים גם בעיראק, סעודיה, לוב, תימן ומצרים.

על פי המשרד לענייני פליטים של אש"ף, שמונים וחמישה אחוזים מכלל הפליטים הפלסטינים מתגוררים בשטחים ובמדינות הטבעת ירדן, סוריה ולבנון. עוד עשרה אחוזים חיים במדינות אחרות במזרח התיכון (בעיקר במפרץ) וחמשת האחוזים הנותרים מתגוררים מחוץ למזרח התיכון. וישנו עוד נתון מעניין: שבעים ושניים אחוזים מן הפליטים הפלסטינים כלל אינם מתגוררים באחד מחמישים ותשעה מחנות הפליטים הקיימים אלא חיים מחוצה להם. במילים אחרות, רבים מצאצאי הפליטים, בעיקר אלו שזכו באפשרות לעבוד במגוון עבודות ולהתפרנס בכבוד במדינה המארחת הצליחו לברוח מן הגורל שיועד להם. חלקם שדרגו את מעמדם הסוציו-אקונומי והצליחו לצאת ממחנות הפליטים, אחרים מעולם לא התגוררו שם.

גם היום ישנו חוסר בהירות לגבי המספר המדויק של הפליטים הפלסטינים. מרבית הפליטים שבין הנהר לים מתרכזים ברצועת עזה ומספרם נע בין מיליון ומאתיים אלף בני אדם (ע"פ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית) ועד מיליון ושלוש מאות וחמישים אלף בני אדם (ע"פ אונר"א). בכל מקרה, מדובר ביותר ממחצית מתושבי הרצועה שמספרם הוא כשני מיליון ומאה אלף איש. חלק גדול מן הפליטים בעזה מתגורר באחד משמונת מחנות הפליטים שקמו במקום מיד לאחר מלחמת 1948. בגדה המערבית ישנם אמנם תשעה עשר מחנות פליטים, אך כמות הפליטים קטנה יותר ומוערכת בכתשע מאות אלף בני אדם. מחנה הפליטים שועפט נחשב לחריג היחיד, שכן הוא ממוקם בגבולות המוניציפאליים של ירושלים ומכאן גם בשטח ישראל. הוא מונה כמה עשרות אלפי תושבים המחזיקים בתעודות זהות ישראליות. המחנה מוקף בגדר הפרדה גבוהה וסובל מהזנחה מתמשכת של הממסד הישראלי, העיריה ומערכות אכיפת החוק, שבדרך כלל נמנעים מלהיכנס בשל הסכנה אך גם בשל חוסר עניין ואדישות. מנגנוני הביטחון הפלסטינים מנועים מלהיכנס אליו משום שמדובר בשטח ישראלי. שועפט הוא שטח הפקר,no man's land, שהפך עם השנים עיר מקלט לפורעי חוק, סוחרי נשק וסמים ולעיתים גם עבריינים מן הגדה שנמלטים מאימת הרשות הפלסטינית.

לאחר מלחמת 1948 רבים מן הפליטים חיפשו פתרון מחוץ לגבולות ישראל ונפוצו לכל עבר. מבין שלוש המדינות שקלטו – בעל כורחן – פליטים פלסטינים, נוכחותם בירדן היא המשמעותית ביותר. נכון להיום מתגוררים בממלכה כשני מיליון ומאתיים אלף ירדנים ממוצא פלסטיני בעלי תעודת פליט, קצתם עדיין מאכלסים את עשרת מחנות הפליטים שנמצאים בתחומה. הפליטים הפלסטיניים שנמלטו למדינה אחרי 1948 נחשבים לברי מזל – חלק גדול מהם ומצאצאיהם זכו לאזרחות ירדנית: הם מחזיקים בדרכונים, יש להם זכות להצביע והם מקבלים גישה מלאה לשירותים ממשלתיים.

מצבם של הפליטים בסוריה שונה במהותו. על פי רישומי אונר"א, ערב מלחמת האזרחים התגוררו במדינה כחמש מאות ותשעים אלף פליטים פלסטינים, אך בעקבות מלחמת האזרחים שפרצה בשנת 2011 נמלטו מן המדינה כמאה אלף מהם ועוד כמאתיים ושמונים אלף נחשבים עקורים, כלומר עזבו את בתיהם אך עדיין מתגוררים בסוריה. בשנים האחרונות הפך מחנה הפליטים הגדול במדינה, אל-ירמוכ, לאחד הסמלים המדממים של הטרגדיה הפלסטינית במלחמת האזרחים. מבין כמאה ושבעים אלף תושביו ערב מלחמת האזרחים נותרו אלפים בודדים לאחר המצור הכבד שהטילו כוחות המשטר הסורי על התושבים שנותרו בו החל מיולי 2014.

ההנחה הרווחת היא כי מבין מדינות הטבעת שקלטו פליטים פלסטינים, מצבם של אלו בלבנון הוא הקשה ביותר. על פי הרשומות באונר"א, ארבע מאות אלף פליטים מתגוררים במדינה, אך ההערכה היא כי בפועל מספרם קטן יותר. לא פחות מחמישים אחוזים מהם מתגוררים באחד משנים עשר מחנות הפליטים שבשטחה, השיעור הגבוה ביותר של מגורים במחנות הפליטים בהשוואה לכל מקום אחר. אלו מאופיינים בתנאים קשים ביותר, בעיקר לאחר שלבנון אסרה על הכנסת חומרי בניין לשיפוץ המחנות שבתחומה. גם היום ממשיכים הפלסטינים בלבנון לסבול מאפליה מובנית המעוגנת בחקיקה ונשללות מהם זכויות פוליטיות וחברתיות רבות, דוגמת חופש עיסוק, איסור בעלות על אדמות, וזכויות סוציאליות כביטוח בריאות. כוחות הביטחון הלבנוניים ממעטים להיכנס למחנות, ובהיעדר שיטור ואכיפה מהווים המחנות חממה למיליציות חמושות וקיצוניות ולאלימות קשה.

נושא הפליטות והדרישה למימוש זכות השיבה מזקק הבדלים נרטיביים תהומיים הפעורים בין שני הצדדים. בנרטיב הישראלי רובם המכריע של הפלסטינים עזבו מרצון בעת המלחמה מבלי שהנטישה נכפתה עליהם, בניגוד לתפיסה הפלסטינית הגורסת שמקרי הגירוש המאורגן משמעותיים הרבה יותר. גם בהגדרה מיהו פליט שני הצדדים חלוקים: אונר"א מגדירה פליט פלסטיני כ"אדם שמקום מגוריו הרגיל היה פלסטין בין 1 יוני 1946 לבין 15 במאי 1948 ושאיבד את ביתו ואת מקור פרנסתו / אמצעי מחייתו בעקבות מלחמת 1948". אונר"א והפלסטינים כורכים בהגדרת הפליטות כאמור גם את צאצאי הפליטים, בניגוד מוחלט לתפיסה הישראלית.

 

היהודים של העולם הערבי

לשם חיזוק הסולידיות החברתית, תחושת הקהילתיות של התושבים שגרים במחנות הפליטים והעצמת זיקתם לאדמה ממנה עקרו, פועלים ארגונים המאגדים את צאצאי הכפרים שנחרבו בנכבה: כל כפר חרב והאגודה שלו. למבקר באגודה שכזו הממוקמת לעיתים קרובות בתוך מחנה הפליטים צפויה חווית שיבה מן הסוג של מסע בזמן. בחלק מן האגודות הללו מוצגות למבקר עשרות תמונות בשחור לבן משגרת החיים של הכפר דאז. לצדם תלויים שלטים עם שמות החמולות הגדולות שחיו בכפר ולידם ה"תטריז" (הרקמה המסורתית) על בגדים ובדים. כל כפר והרקמה המיוחדת לו.

"המבוגרים, ואני ביניהם", מחייך נאג'י אבו חמיד, לשעבר תושב מחנה הפליטים אל-אמערי שבכניסה לרמאללה, "יודעים לזהות את מוצאה המדויק של לובשת השמלה הרקומה, עד לרמת הכפר, רק לפי סגנון הרקמה". הפעילות באגודות האלו כוללות אספות שמתקיימות מדי פעם לפעם, השתתפות צאצאי הכפר בשמחות, בלוויות וכיוצא בזה. לעיתים מתארגנים גם טיולים – אם לכפר החרב עצמו ואם למקומות אחרים. במחנה אל-אמערי למשל ארגנו בשנים האחרונות כמה נסיעות למחנות פליטים בסוריה ובלבנון במטרה לחזק את הקשר של תושבי המחנה ובעיקר של הילדים עם פליטים פלסטינים ממדינות אחרות. לעיתים משפחות מהמחנה אף מאמצות משפחות פליטים מן המחנות שבחוץ. מטרתן של האגודות האלו היא לייצר רשת חברתית וקהילה חיה ותוססת כדי להחיות את הכפר החרב, לשמר את הליכוד של צאצאיו ובכך להכשיר הלכה למעשה את הפסיפס החברתי שאמור לממש את השיבה אליו. באותה הרוח, בחלק ממחנות הפליטים מחולקות השכונות על בסיס כפרי המוצא שמהם הפליטים ברחו או גורשו. שימור התפיסה הזו, עמוקה ומושרשת, מכוון להצביע על מוצא אחד ואין בלתו: שיבה אל השטח המקורי, הפיסי, שאותו עזב דור 48'.

במרחב הציבורי מונחל הזיכרון הקולקטיבי באמצעים נוספים. כך למשל נשמעת צפירה ביום הנכבה שנקבע ל-15 במאי. באותו היום מתכנסות עצרות המונים במרכזי הערים ואלו נעטפות בדגלים שחורים. במחנות הפליטים ובערים מכונים שמות של רחובות על שם כפרים שנהרסו. במקומות שונים כמו ג'נין, יריחו או מחנה הפליטים אל-אעידה הוצבו פסלי הנצחה ענקיים. בגדה, כמו בעזה, דואגים השליטים, הרש"פ כמו חמאס, לתחזק היטב את האתוס הזה. חוקר הזירה הפלסטינית מיכאל מילשטיין טוען כי ההתעוררות מחדש של ציון הנכבה התרחשה בשנת 98' – כתמונת ראי לחגיגות בישראל לציון 50 שנה להקמת המדינה.

וישנה התורה שבעל פה, זו שעברה מדור לדור "בעזרת הצופן הגנטי וחלב האם", כפי שאמר לי מוחמד אבו חבסה, אבו סאלח, תושב מחנה הפליטים קלנדיה שמצפון לירושלים. לכל משפחת פליטים סיפורי הנכבה שלה. רבים מספרים איך ישבו בילדותם והאזינו להוריהם, דור ראשון או שני לפליטות, שומעים בעיקר על החיים בגן העדן האבוד. אבל זה לא היה תמיד ככה. "בשנים הראשונות לאחר המלחמה", מספר נאג'י אבו חמיד, "ובדומה למקרים דומים אחרים בהיסטוריה, דור ההורים סבל מזלזול ומכעס של הצעירים, בעיקר בני הדור השני. אלו כעסו על הוריהם לנוכח החולשה שהפגינו, על כך שבמשמרת שלהם הם איבדו את פלסטין, נפוצו לכל עבר והיו אחראים לחורבן הבית ואבדן האדמה".

בכפר קדום שבשומרון ניהלתי שיחה לא שגרתית על הקשר בין האדם לאדמה עם מפגין חסון ורעול פנים. אפילו את שמו לא ידעתי. הוא הסכים לומר לי רק שהוא בן הכפר, קרי איננו פליט, בשנות הארבעים לחייו, נשוי ואב לילדים. הוא סיפר שהוא מתייצב מדי שבוע ל"שירות" שלו כדי למחות על סגירת דרך המלך – הכביש הראשי שהוביל מן הכפר לעולם החיצון ואשר נבלע במהלך השנים בתוך ההתנחלות קדומים. מאז שנת 2011 בני הכפר מתמידים בהפגנות שבועיות בדרישה לפתוח אותו. במילון הפלסטיני ההפגנות הללו מכונות "מאבק עממי". הריטואל קבוע – לאחר תפילת הצהרים ביום שישי יוצאים עשרות עד מאות מפגינים לעבר הכביש הסגור. צעירים רעולי פנים מגלגלים את הצמיגים מערימות גדולות שממתינות בסמוך. "כל מי ששב לכפר במהלך השבוע ומוצא בדרך צמיגים מעמיס אותם ברכבו", הסביר לי כשהשתוממתי לנוכח ערימת הצמיגים הגדולה שנחה בסמוך.

"מקווים שהעשן ייכנס למתנחלים בעיניים, יחנוק את האוויר בגרונם ויציק להם, כפי שהם מציקים לנו", ואני תוהה כיצד מן המחאות הגדולות של שנות האלפיים נותר הכפר קדום כמעט בבחינת המוהיקני האחרון. בינתיים ממתינים לצבא עם אבנים ורוגטקה בידיים. כשהג'יפ הראשון מגיע ניתן האות ומתחילים להתכתש. השיחה שקיימתי עם רעול הפנים הייתה סוריאליסטית. מדי פעם היא נקטעה כשכוח צבא התקרב והשתמש באמצעים לפיזור הפגנות, ובן שיחי נעלם בין סבבים של התחמקות ויידוי אבנים.

"עשיתם לנו שתי נכבות. הנכבה הראשונה הייתה בשנת 48' ואילו השנייה בשנת 67' (זו המכונה ה'נכסה' – כינוי לתבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים). הדורות ההם, של ההורים והסבים שלנו, פחדו מכם, הם היו תמימים. אבל האמן לי – אני נשבע באלוהים שהסיפור הזה נגמר. את הלקח שלנו למדנו. אותנו כבר אי אפשר להזיז מהאדמה שלנו – היא מקודשת. הדרך היחידה שלכם להזיז אותנו מכאן היא פשוט להרוג אותנו". את הסיפא של הדברים הוא כבר אמר בקול רם במיוחד. שאלתי אותו אם הוא שונא אותי.

"לא" השיב. "אני שונא את הכיבוש שלך אבל לא אותך. אבל יש לי כבוד של גבר. אני לא אבקר אצלך לעולם, לא אבוא אליך ולא אעבוד אצלך או עבורך". הבנתי שאני ניצב לראשונה בחיי מול פלסטיני שטוען שבאופן יזום ומתוך אידיאולוגיה לא ביקר ולא יבקר בישראל. האם באמת לא היה אצלנו? אין לדעת.

"הפלסטינים הם היהודים של העולם הערבי", אומר אבו סאלח, הפליט ממחנה קלנדיה. "מיעוט נרדף שפועל בתנאים קשים ומצליח להתבלט מעל כולם. בכל מדינה ערבית אתה תגלה שהפלסטינים הם בין המשכילים והמובילים, אלה שבדרך כלל מצעידים אותה קדימה. בתוכם נמצאים הפליטים – המיעוט של המיעוט. רבים מהמשכילים שלנו הם פליטים, בגלל נקודת הפתיחה הקשה שלנו הקשורה קשר ישיר לנכבה. את מה שאיבדנו אז אנחנו רוצים להחזיר היום".

אבו סאלח כרך בדבריו השכלה וזהות, ואני חשבתי על כך שלמרות החשיבות שהפלסטינים מעניקים לפליטות כגורם מכונן בזהותם, מעמדם של הפליטים בתוך החברה הפלסטינית נחשב מאז ומעולם נמוך יותר בהשוואה לקבוצות אוכלוסייה אחרות. נדמה שנפתולי ההיסטוריה והעיקרון הקפיטליסטי של השוק החופשי חברו יחד כדי לעצב את התמונה הזו. בראש ההיררכיה החברתית בשטחים נמצאים העירוניים, בד"כ אנשי הממון וההשכלה. אחריהם ניצבים בעלי האדמות, הפלאחים מן הכפרים ואילו בתחתית המדרג החברתי בני מחנות הפליטים, המנושלים וחסרי הרכוש. עם השנים ההבדלים היטשטשו קמעה, המוביליות החברתית עשתה את שלה, רבים מן הפליטים רכשו השכלה, חלקם יצאו מן המחנות – אך התהליך לא הושלם לגמרי.

"פעם", מספר לי נאג'י אבו חמיד, "הבדלי המעמדות היו מובהקים יותר אך עד היום יש מקרים שבהם הורים לא יסכימו לחתן את ילדיהם עם בני או בנות מחנות פליטים, למרות שכמובן הסיבה הרשמית תהיה אחרת. לי למשל ישנם לא מעט חברים שסיפורי האהבה שלהם הסתיימו בפרידה רק בגלל הגדרתם כפליטים".

 

תאונת דרכים ושמה נכבה

מעל לכל מרחף האירוע המכונן – הציר המרכזי עליו התגבשה הזהות הפלסטינית: 'הנכבה' (האסון). באתוס הפלסטיני ערב הגעת היהודים לפלסטין התקיימה שם אוטופיה – עם שליו שלא הבין בזמן אמת את עומק הסכנה ואת גודל השבר שניצב בפניו. קונסטנטין זריק, אינטלקטואל לבנוני אשר טבע את המונח נכבה כבר בשנת 1948, מתאר באותה השנה את היהודים כ"אויב חזק ונחוש, עתיר מקורות ומשאבים ובעל השפעה מרחיקת לכת", ואת הציונות כ"רשת בין לאומית השולטת במדינות המשפיעות בעולם ומשקיעה את כל כוחה ביישום מטרתה שלה – בניית מולדת עבור הבנים שלה בפלסטין". יותר משבעה עשורים לאחר התיאור הזה, אני סבור שרובם המכריע של הפלסטינים ממשיכים להאמין כי הדברים רלוונטיים מתמיד.

נראה שהפער התפיסתי הגדול ביותר בינינו, כישראלים, לבין הפלסטינים מתקיים סביב סוגיית זכות השיבה. זו נתפסת בישראל, ובצדק, כקו אדום שמימושו יאיים על אופיה וזהותה של ישראל כמדינה יהודית. השלילה הגורפת בישראל, גם על הכרה באחריות הישראלית לנכבה, חוצה מחנות ומגזרים. לעומת זאת ויתור פלסטיני על השיבה משמעו, עבור רבים בישראל, הכרה פלסטינית דה פקטו בכך שישראל היא מדינתו של העם היהודי ועד שהוויתור הזה לא יגיע, מבחינתם לא ניתן לדבר על סיום הסכסוך.

אבל הנושא נותר קונצנזואלי באותה מידה בצד הפלסטיני. פליטים לצד עירוניים, אסלאמיסטים וחילוניים, משכילים ואלה שלא – כמעט כולם מחזיקים בתפיסה כי ניתן יהיה לפתור את הסכסוך רק עם מימוש ה'צדק ההיסטורי' מבחינתם – השיבה.

"בכל בית פלסטיני תמצא תלויה על הקיר את מפת פלסטין" הבהיר אבו סאלח. "היא קדושה, כפי שהקוראן קדוש למוסלמים".

במפה הזו, כמובן, ישראל לעולם לא קיימת.

"זו מפה גאוגרפית", ניסה מישהו להסביר לי פעם כשהתעכבתי על הנושא.

"בספרי הלימוד?" שאלתי. "בכניסה למחנות הפליטים? במפות התלויות בבתים ובמשרדי הרשות הפלסטינית או בפסלי האבן שבכל פינה? בהצהרות ההנהגה הפלסטינית, בחינוך מגיל ינקות או באינדוקטרינציה של הדור הצעיר? בכולם היא גאוגרפית?"

התשובה היא כמובן שלילית. זכות השיבה הייתה ונותרה לדעתי הבסיס שעליו מושתתת כל הפילוסופיה המדינית הפלסטינית שממשיכה להציב את חזרת הפליטים בחזית התביעות ורואה בה זכות מקודשת שבלעדיה לא ניתן יהיה להגיע לעולם להסכם שלום. את מספר האינטלקטואלים הפלסטינים שהסכימו הצהרתית לוותר על השיבה אפשר למנות כמעט על אצבעות יד אחת.. והשיבה היא פיסית, הביתה – זה העיקר. שיבת הפליטים מאפילה על כל דבר אחר, אפילו על הריבונות וההגדרה הפוליטית העצמית. משום שאלו הם רק אמצעים ולא המטרה.

אם הצד היהודי החל את המסע לעבר עצמאותו כשהוא חלש, מדוכא ורדוף, ובהמשך הצליח להקים מדינה מהאין שהיא כמעט בבחינת פלא, הרי שהמפגש הטראומטי של הפלסטינים עם היהודים הניע לתחושתם תהליך הפוך: הם הושלכו באחת מגן העדן האבוד שהתקיים כאן בחוויתם אל הגיהינום שבפליטות. העבר המפואר פינה את מקומו להווה עלוב ולעתיד לוט בערפל. אחד הרשמים הברורים מניסיוני בשטחים לאורך השנים הוא חווית הקורבנות הפלסטינית העוצמתית והמהדהדת באתוס הפלסטיני ובתפיסה העצמית הקולקטיבית, שמקורה ללא ספק בנכבה.

מי שהמשיל באוזני את הנכבה באופן שמסביר את מהותה בעיני הפלסטינים הוא מוחמד ביירותי, פליט בעצמו. "הנכבה היא כמו תאונת דרכים שגבתה את חייהם של שני בני אדם ועוד שישה אחרים נפצעו קשה. אלו שמתו נקברו, משפחותיהם זכו לפיצויים ובעצם פה נגמר סיפורם. אבל אנחנו, מיליוני הפליטים שחיים כיום, אנחנו הפצועים מן התאונה ההיא, שחיים עם כאב פיסי ונפשי תמידי שמונע מאתנו לשכוח אותה לעולם ומותיר אותנו נכים".

בניגוד למה שחושבים אולי בישראל, רק פלסטינים מעטים רואים את הנכבה כמאורע חד פעמי, תחום בזמן, עם התחלה וסוף ברורים שהחל ערב מלחמת 1948 והסתיים בתבוסה שאחריה. בנרטיב הפלסטיני השולט, הנכבה נתפסת כתהליך מתמשך שעדיין לא הסתיים. מתי היא החלה? יש מי שמאמץ את הגדרת "הנכבה המתמשכת" (ongoing naqba), שראשיתה עם הכיבוש הבריטי ב 1917 והיא נמשכת עד ימינו אלה. רבים אחרים ששוחחתי עימם סימנו את שנת 1939 וסופו של המרד הגדול כתחילת השבר. אולם התפיסה השלטת בכיפה היא שמקורה של הנכבה במלחמת 1948 ותוצאותיה העגומות מבחינת הפלסטינים. בכל מקרה, המשותף לכל אלו היא האמונה כי הנכבה תיחתם "רק כאשר צאצאי הפליטים ישובו לאדמתם", או כפי שאמר לי פלסטיני: "מחנות הפליטים הם הנכבה. צעדות השיבה על גבול עזה הם הנכבה, יפו היהודית היא הנכבה".

"הנכבה לא הסתיימה", אמר לי אבו סאלח, שהגדיר עצמו מיד פליט מן הכפר סריס (שורש של היום). "כל מי שחי בחוץ, מחוץ לאדמתו – ממשיך לחיות את הנכבה. אנחנו עדיין חיים את הטראומה וסובלים. סבי שהיה עשיר גדול החזיק בארבעת אלפים דונמים ואילו אני, נכדו, הפכתי עני".

בפתח פגישתנו בביתו, דקות לאחר שהתיישבנו ועוד לפני שהתחלנו לדבר, הגיש לי בהתרגשות כמה דפים שהכין מבעוד מועד. הראשון שבהם, שנכתב בטורקית ואותר באחד מן הארכיונים העות'מאניים, התברר כצילום של מסמך משנת 1596 ובו רשימה שמית של משלמי המיסים בכפר סריס. הוא הסביר כי בין השמות האלה נמצאים גם אבות אבותיו. מבחינתו זו הייתה הוכחה ניצחת לזכותה של משפחתו לשוב לאדמתה. מצאתי אדם שגם בגיל שבעים האמת האבסולוטית שלו בוערת בו.

"השיבה לאדמתי היא זכות מקודשת ולשום מנהיג פלסטיני אין את הסמכות לוותר עליה לעולם", אמר לי בעודו רוכן מעל הצילומים הרבים שהביא מחיי היום יום בכפר ערב מלחמת 48'. מעניין לספר, אגב, שגם אונר"א מתחזקת ומפעילה ארכיון גדול שכולל יותר משבעה עשר מיליון מסמכים סרוקים הכוללים בין היתר תעודות לידה, שטרות קניין, קושאנים (תעודות רישום של קרקע שהיו נהוגות בזמן שלטון האימפריה העות'מאנית) ועוד, מסמכים שחלקם הגדול קודמים לשנת 1948.

"אני נולדתי בדרך לכאן", אומר אבו סאלח, ואני עדיין לא מבין האם מדובר במשל בלבד. "אמי ילדה אותי תחת עץ בשנת 1949, בעת נדודינו. בשלב מסוים הם הגיעו לכאן, אל המקום הזה שבו אתה יושב כעת, מחנה קלנדיה. כאן הוריי היטו את האוהל, שמהר הפך לבית עץ קטן שהתפתח לחדר אחד מטיט שבו התגוררנו כולנו וכך גדל וגדל עד שהפך לבית".

הוא בוגר תואר שני במדעי המדינה, למד בביירות ובאוניברסיטת אבו דיס. מצבו הכלכלי שפיר. כששאלתי מדוע לא עזב את המחנה, גיחך.

"מבחינה כלכלית אני יכול לעזוב את המחנה בכל רגע נתון ולקנות בית ברמאללה. תאמין או לא, יש כאן במחנה גם מיליונרים שיכולים לקנות וילות בכל מקום שחפצה נפשם בגדה, אבל הרוב לא עוזבים. המחנה הוא הבסיס והמהות שלי. הוא הזהות שלי. כאן אני מרגיש שאני עדיין פליט ושמציאת הפתרון בוערת בי. מכאן אלך לשני מקומות בלבד – לסריס או לקבר", אמר בנחרצות, מציג את הדיכוטומיה הנפוצה כל כך של שתי אפשרויות בלבד.

שוב ושוב עולה עניין הזהות בשיחות עם תושבי המחנות, כאילו הפליטות היא מעגל זהות שלם בפני עצמו, המצטרף למעגלי הקיום הבסיסיים ביותר. נאג'י אבו חמיד אמר לי "למרות שהרגשתי הכי בטוח במחנה, הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים הוא שיצאתי מן המחנה ועברתי לעיר – אז הרגשתי לראשונה בחיי את טעמם האמיתי של החיים. כשאתה גר בתוך המחנה, ברמת חיים נמוכה כל כך, זה משפיע על המחשבה שהופכת מוגבלת. זה משפיע אפילו על החלומות: אתה לא יכול לחלום חלומות כשל אדם רגיל מכל מקום אחר בעולם ולבקש לעצמך חיים ברמה נאותה, בית עם גינה, מרחבים. כל זה נעלם ונשארת ההישרדות לבדה".

יש עוד משהו משותף בין מחמד אבו חבסה לנאג'י אבו חמיד מלבד היותם פליטים: שניהם קרובי משפחה ממעגל ראשון של מי שביצעו פיגועים קשים נגד ישראלים. בנו של הראשון, ענאן אבו חבסה, ביצע פגוע דקירה בשער שכם בדצמבר 2015 יחד עם חברו ממחנה הפליטים. שני ישראלים נרצחו בפיגוע הזה. המקרה של משפחת אבו חמיד הוא כבר חסר תקדים. חמישה מאחיו של נאג'י אבו חמיד מרצים מאסרי עולם בישראל. אחיו הצעיר, האחרון שנכנס לכלא, נשפט רק לאחרונה לאחר שרצח את לוחם דובדבן סמ"ר רונן לוברסקי ז"ל במחנה הפליטים אל-אמערי. ככל שאימצתי את זכרוני ואת זיכרונם של אחרים, לא נתקלתי במקרה דומה שבו כל כך הרבה בני משפחה אחת מעורבים ברצח ישראלים.

"האם מחנות הפליטים מייצרים טרור ואלימות גדולים יותר מאשר הערים?" שאלתי אותו.

"כן". ענה ומיד התקומם על השימוש במילה טרור שהופכת בפיו למקאוומה (התנגדות). "השילוב של עוני, אבטלה ושעמום יחד עם עתיד מעורפל וחסום של הצעירים הפך את התושבים ללאומנים יותר, ואת המחנות כר פורה לארגונים הפלסטינים החמושים ולצעירים שאין להם מה להפסיד".

"אבל בהרבה מקומות בעולם תמצא צעירים מובטלים ועניים חסרי עתיד – והם לא יוצאים לדקור, לירות ולרצוח", הערתי.

"כשחיילים באים בלילה למחנה זו מלחמה – ובמלחמה נהרגים".

 

אונר"א

כשאני עובר סמוך למחנות פליטים או נכנס פנימה ורואה את בתי הספר או המרפאות, קופצת לראשי מחשבה קבועה – כמה סוריאליסטית העובדה שגוון טביעת האצבע של מחנות הפליטים הוא כחול לבן – צבעה של אונר"א. לצד אש"ף, גם סוכנות הסעד לפליטים הפלסטינים של האו"ם זוכה למקום של קדושה בפנתאון הפלסטיני. אלו לא רק המזון שהיא מחלקת, ושירותי החינוך והבריאות שהיא מעניקה לתושבי המחנה: זו המהות.

אונר"א הפכה מילה נרדפת לחלום הפלסטיני לשיבה. הארגון, שנוסד בשנת 1950, הוא למעשה סוכנות האו"ם היחידה שמטפלת בקבוצה אתנית אחת של פליטים, ומכאן עצם קיומה של אונר"א תלוי בקיומה של הפליטות הפלסטינית. אם העולם ציפה להיטמעות של הפליטים הפלסטינים במרחב הערבי אחרי 1948, לשיקומם וליישובם מחדש כמו במקרים אחרים של גלי הגירה, הרי שבעידודן של מדינות ערב שהתנגדו לכך, דחפה אונר"א כל העת לכיוון הנגדי – מקפידה לשמור על נרטיב הזמניות המתמשכת של הפליטות וטיפוח האמונה התמידית בזכות השיבה.

חלק מן האנומליה הקשורה לארגון נובעת מהגדרת הפליטות – כאמור, הפליטים הפלסטינים הם היחידים שמעמד הפליטות שלהם עובר בירושה מאב לבן ולדורות הבאים. זו אולי הסיבה שבכל חודש נרשמים באונר"א כעשרת אלפים! פליטים פלסטינים חדשים. לא מדובר כמובן בפליטי 48' "שנשכחו" מן הרשומות אלא בתינוקות חדשים, צאצאי משפחות פליטים, לעיתים דור רביעי או חמישי לנכבה. ועם העלייה והניפוח במספרי הפליטים, גם אם זו מלאכותית, כך עולה ההצדקה לקיום הארגון והמשך פעילותו במחנות הפליטים.

במהלך השנים שמעתי המוני עדויות ממקור ראשון של צעירים פלסטינים לפיה בתי הספר של אונר"א מהווים חממה לטיפוח חלום השיבה ומציבים מציאות חד ערכית שבה שום פתרון לא בא בחשבון פרט לשיבה לשטח ישראל. הזדהות הפליטים עם הארגון היא טוטאלית, שכן אונר"א מאשררת עבורם מדי יום את מעמדם ואת תביעותיהם לשיבה. עבורם, עצם קיומו של אונר"א, והחלטה 194 של האו"ם (החלטה שקובעת בין היתר כי הפליטים המבקשים לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי) מהווים הוכחה לכך שהקהילה הבינלאומית תומכת בדרישתם לחזור. ישנה עוד סיבה מעבר לזו האידיאולוגית שמציבה את אונר"א בחזית שימור פתרון השיבה: זהו ארגון ביורוקרטי גדול שמפרנס כשלושים אלף עובדים, מרביתם המכריע פליטים פלסטינים במחנות השונים. וכמו כל ארגון ביורוקרטי מסוגו – אחת משאיפותיו העיקריות היא לשמר את קיומו בכל מחיר. השאיפה הזאת נתקלה לאחרונה באתגר גדול במיוחד, כשהממשל האמריקני הנוכחי החליט להפסיק להזרים כספי סיוע לאונר"א בשל טענות כי הכסף מוזרם ליעדים אחרים.

"עד מתי מחנה הפליטים שלך, אל-אמערי, יוסיף להתקיים?" שאלתי את אבו חמיד.

"עד שאתם הישראלים תבינו שאנחנו שווי זכויות ותאפשרו לנו לשוב לבתינו. ללא זכות השיבה לא יהיה פתרון לעולם. זה הכבוד שלנו, המסורת, הדת ובעיקר הזהות".

"אבל משמעות השיבה היא מותה של מדינת ישראל כביתו של העם היהודי. שום ישראלי לא יקבל את זה", אמרתי.

"שטויות. ממה כבר יש לכם לפחד?" הוא שאל. "כמה פליטים כבר יחזרו לבתיהם? כמה מאות אלפים? מקסימום מיליון. מרבית הפליטים התרגלו לחייהם אחרי יותר משבעים שנה ונטמעו במקומות מגוריהם. אני מתקשה למשל לראות את הפליטים שבירדן שבים לכאן. אלה שכבר בנו לעצמם חיים שם במשך שלושה דורות. אין להם מה לחפש כאן. לרובם המכריע יש אזרחות ירדנית, הם חיים שם בכבוד, נהנים מזכויות של ירדנים רגילים. חוץ מזה, היום יש כבר כל כך הרבה יורשים לכל שטח אדמה – כך שבלתי אפשרי להתפרנס מהאדמה באיזושהי צורה, ולכן הם לא ימהרו לחזור".

"ומה לגבי הפליטים מסוריה ומלבנון?"

"כן, אלו כנראה ישובו כולם. בעיקר בגלל התנאים הקשים שבהם הם חיים. וגם הם ישובו – אז מה?"

הישרתי אליו מבט. "ברגע זה הצבת את המכשול הגדול ביותר לשלום – זה לא יקרה לעולם".

"אז נמשיך לחיות על החרב", ענה.

פני השטח – הפלסטינים: מבט מבפנים / אוהד חמו
כתר, 2020
296 עמודים

אוהד חמו הוא הכתב לענייני פלסטינים בחדשות 12

users: אוהד חמו

הנקראים ביותר

החדשים ביותר