דְּיוֹמָא
ספרי סדרת "מלחמת האדם הזקן" שתורגמו לעברית   מקור: הוצאת אופוס

אחת

הניחו לי לספר לכם על העולמות שהותרתי מאחור.

על כדור הארץ שמעתם — כולם שמעו עליו. זהו מקום הולדתה של האנושות, אף שכעת מעטים מחשיבים אותו בתור עולם 'הבית' שלנו — פניקס ממלאת את התפקיד הזה מאז נוסד איחוד המושבות, והיא הפכה לכוח המוביל בהתפשטות ובהגנה על הגזע שלנו ברחבי היקום. אך לעולם אינך שוכח מהיכן הגעת.

ביקום הזה, להגיע מכדור הארץ זו אותה תחושה של ילד המגיע אל העיר הגדולה מעיירה קטנה, יורד מהאוטובוס, ומבלה את כל אחר הצהריים בהתפעלות מהבניינים הגבוהים. ואז, כעונש על אותה התפעלות מהעולם החדש והמוזר, הוא נשדד, כי בעולם הזה יש דברים כאלה, ולדברים האלה אין יותר מדי אהדה או סבלנות כלפי הילד החדש בעיר, והם ישמחו להרוג אותו בשביל מה שלא נמצא במזוודה שלו. הילד מהעיירה הקטנה לומד מהר להסתדר, כי הוא לא יכול לחזור הביתה.

אני ביליתי 75 שנים על כדור הארץ, וחייתי את רובן באותה עיירה קטנה באוהיו וחלקתי את רוב חיי עם אותה אישה. היא נפטרה ונותרה שם. אני נשארתי בחיים ועזבתי.

העולם הבא בתור הוא מטפורי. צבא הגנת המושבות לקח אותי מכדור הארץ, ושמר על חלקים מתוכי שהיו דרושים לו: התודעה שלי, וחלק קטן מהדנ"א שלי וממנו הם בנו עבורי גוף חדש, שהיה צעיר וזריז וחזק ויפהפה ואנושי רק בחלקו. הם דחסו את התודעה שלי לתוכו, ונתנו לי מעט מאוד זמן לחגוג את נעוריי החדשים. אז הם לקחו את הגוף היפהפה הזה שהיה כעת שלי ובשנים שלאחר מכן ניסו במודע להרוג אותו כאשר הם זרקו אותי לכל סביבה חייזרית עוינת שניתן להעלות על הדעת.

היו הרבה מאוד כאלה. היקום הוא עצום, אך מספר העולמות המתאימים לחיים אנושיים הוא קטן להפליא, והתברר שהחלל
מלא בגזעים תבוניים שרוצים את אותם עולמות שאנחנו רוצים. מעט מאוד מקרב הגזעים הללו, כך נראה, מאמינים בחלוקת משאבים; אנחנו בהחלט לא מאמינים בה. כולנו נלחמים, והעולמות שאנו יכולים ליישב מחליפים ידיים עד שצד כלשהו מצליח לאחוז בהם חזק מספיק כך שלא ניתן לגרש אותו מהם. במשך כמה מאות שנים, בני האנוש הצליחו לחולל את התעלול הזה עשרות פעמים, ונכשלו בו עשרות פעמים נוספות. זה לא הביא לנו חברים רבים מדי.

ביליתי שש שנים בעולם הזה. נלחמתי וכמעט מתִּי, יותר מפעם אחת. היו לי חברים, שרובם מתו אך כמה מהם הצלתי. פגשתי אישה שהייתה דומה עד כאב לזו שאיתה חלקתי את חיי על כדור הארץ, אך הייתה גם ללא ספק אדם בפני עצמו. הגנתי על איחוד המושבות, והאמנתי שבכך אני שומר על ביטחון האנושות ביקום.

בסופו של דבר, צבא הגנת המושבות לקח את החלק שתמיד היה אני ודחס אותו לתוך גוף שלישי ואחרון. זה היה גוף צעיר, אבל הרבה פחות זריז וחזק. הוא היה, ככלות הכול, אנושי. מהגוף הזה לא מצפים להילחם ולמות. התגעגעתי לחיים בגוף חזק כמו זה של גיבור קומיקס. לא התגעגעתי לעובדה שכל יצור חייזרי שפגשתי ניסה להרוג אותי. זה נראה כמו עסקת חליפין הוגנת.

על העולם הבא ברשימה סביר להניח שלא שמעתם. חזרו לרגע לכדור הארץ, שמיליארדים עדיין חיים בו וחולמים על הכוכבים. הביטו מעלה לשמיים, בקבוצת הכוכבים לינקס, צמוד לדובה הגדולה. יש שם כוכב, צהוב כמו השמש, ולו שישה כוכבי לכת עיקריים. הכוכב השלישי, כמה מתאים, תואם את כדור הארץ: 96 אחוז מההיקף שלו, אך עם ליבת ברזל מעט גדולה יותר, לפיכך הוא מגיע ל-101 אחוז מהמאסה שלו (לא ממש שמים לב לאחוז הבודד הזה).

שני ירחים: אחד שגודלו שני שלישים מהירח של כדור הארץ, אבל הוא קרוב יותר ממנו, לכן הוא תופס את אותה כמות נדל"ן בשמיים. המסלול שלו לא יציב; בסופו של דבר הוא יקרוס וייפול לתוך הפלנטה שמתחתיו. אומדן ההערכות הפסימיות ביותר הוא שזה יקרה בעוד רבע מיליון שנים. תושבי המקום לא ממש מודאגים מכך כרגע.

בני האדם גילו את העולם הזה לפני כמעט 75 שנים; בני גזע האיילן החזיקו שם מושבה, אבל צבא הגנת המושבות תיקן את הטעות הזאת. בשלב זה ניתן לומר שהאיילן עשו חשבון וחלפו עוד שנתיים לפני שהעניין הוסדר. כאשר הוא הוסדר, איחוד המושבות פתח את העולם למתיישבים מכדור הארץ, בעיקר מהודו. הם הגיעו בגלים; הגל הראשון הגיע לאחר שכוכב הלכת הוצא מחזקתם של האיילן והגל השני זמן קצר לאחר מלחמה בין-יבשתית על כדור הארץ, כאשר ממשלת הכיבוש הזמנית הציעה למרבית התומכים של משטר צ'אודהורי לבחור בין יציאה להתיישבות ובין מאסר. מרביתם בחרו בגלות, ולקחו איתם את משפחותיהם. האנשים האלה לא ממש חלמו על יציאה לכוכבים כמו שזו נכפתה עליהם.

בהתחשב באוכלוסיית כוכב הלכת, היה ניתן לצפות כי שמו ישקף את מורשתה. לא כך היה הדבר. כוכב הלכת נקרא הקלברי, שם שקבע ללא ספק אפאראטצ'יק חובב מארק טוויין מקרב איחוד המושבות. הירח הגדול של הקלברי נקרא סוייר, והקטן נקרא בקי. שלוש היבשות הגדולות שלו הן סמואל, לונגהורן וקלמנטס; מתוך קלמנטס יוצאת שרשרת ארוכה של איים געשיים הידועים כארכיפלג ליבי הנמצאים באוקיינוס קלווראס. רוב פני השטח זכה לכינויים בהשראת טוויין עוד לפני הגעתם של המתיישבים הראשונים; היה נראה שהם קיבלו אותם ברוח טובה.

התבוננו עימי כעת על כוכב הלכת. הביטו בשמיים, בקבוצת הכוכבים לוטוס. יש כוכב בתוכה, צהוב כמו זה שאותו כוכב מקיף, שסביבו נולדתי, לפני שתי תקופות חיים. מכאן הוא רחוק מכדי שיהיה ניתן לראותו בעין אנושית, וכך אני חש לעיתים באשר לחיים שחייתי שם.

שמי הוא ג'ון פרי. אני בן 88. חייתי על כוכב הלכת הזה כמעט שמונה שנים. זהו ביתי, שאני חולק עם אשתי ועם בתי המאומצת. ברוכים הבאים להקלברי. בסיפור זה, זהו העולם הבא שאני עתיד להשאיר מאחור. אך לא האחרון שבהם.

הסיפור על אודות העזיבה של הקלברי מתחיל — כמו כל סיפור טוב — בעז.

סביטרי גונטופלי, העוזרת שלי, אפילו לא הרימה את מבטה מהספר כאשר חזרתי מארוחת הצהריים. "יש עז במשרד שלך", היא אמרה.

"הממממ", עניתי. "חשבתי שריססנו נגד כאלה".

ההערה הזאת זיכתה אותי במבט חטוף, מה שהיה נחשב לניצחון במקרים כאלה. "היא הביאה איתה את האחים שנגלפט", היא אמרה.

"לעזאזל", אמרתי. צמד האחים האחרון שלחם מלחמות חורמה כמו האחים שנגלפט נקרא קין והבל, ובמקרה הזה אחד מהם לפחות לקח בסופו של דבר את העניינים לידיים. "חשבתי שאמרתי לך לא להכניס את השניים האלה למשרד כשאני לא בסביבה".

"לא אמרת שום דבר כזה", אמרה סביטרי.

"בואי נקבע שזה יהיה ככה מכאן ואילך", אמרתי.

"ואפילו אם אמרת", המשיכה סביטרי, מניחה את הספר שלה, "אתה מניח ששני האחים לבית שנגלפט יקשיבו לי, זה לא יקרה עם אף אחד מהם. אפטב פרץ פנימה עם העז וניסים בא מייד אחריו. איש מהם אפילו לא הסתכל לכיוון שלי".

"אני לא רוצה להתעסק עם האחים שנגלפט", אמרתי. "בדיוק סיימתי לאכול".

סביטרי התכופפה לצד השולחן שלה, לקחה את סל האשפה והניחה אותו על השולחן. "אתה מוזמן להקיא קודם", היא אמרה.

פגשתי את סביטרי לפני כמה שנים כאשר הייתי נציג צבא הגנת המושבות, סיירתי במושבות שנשלחתי אליהן ונשאתי בהן נאומים. בתחנת דרכים בכפר גואה החדשה על המושבה הקלברי, סביטרי ניצבה וקראה לי מכשיר בידי השלטון הטוטליטרי של איחוד המושבות. חיבבתי אותה באותו הרגע. כשהשתחררתי מצה"מ, החלטתי להתיישב בגואה החדשה. הציעו לי משרה של אומבודסמן כפרי וקיבלתי אותה. הופתעתי כשביום הראשון לעבודתי מצאתי את סביטרי במשרד, והיא הודיעה לי שהיא עומדת להיות העוזרת שלי בין שזה מוצא חן בעיניי ובין שלא.

"תזכירי לי שוב למה לקחתי את העבודה הזו", אמרתי לסביטרי, מתבונן בה מעבר לסל האשפה.

"סטיה חסרת היגיון", אמרה סביטרי. "אתה עומד להקיא או לא?"

"אני חושב שאני אשמור את הכול בבטן", אמרתי. היא לקחה את סל האשפה והניחה אותו במקומו הקודם, ואז חזרה לקרוא את הספר שלה.

לפתע היה לי רעיון. "תגידי, סביטרי", אמרתי. "את רוצה את העבודה שלי?"

"כמובן", היא אמרה בעודה פותחת את הספר. "אני אתחיל מייד אחרי שתסיים עם האחים שנגלפט".

"תודה", אמרתי.

סביטרי רטנה. היא חזרה להרפתקאותיה הספרותיות. הכרחתי את עצמי לצעוד מבעד לדלת המשרד שלי.

העז במרכז החדר הייתה חמודה. האחים שנגלפט, שישבו על הכיסאות מול השולחן שלי, הרבה פחות.

"אפטב", אמרתי, מפנה את ראשי אל האח הבכור. "ניסים", אמרתי והפניתי את ראשי לצעיר. "וידידה", אמרתי, מפנה את מבטי אל העז. התיישבתי. "מה אוכל לעשות עבורכם הערב?"

"אתה יכול לתת לי רשות לירות באחי, האומבודסמן פרי", אמר ניסים.

"אני לא בטוח שזה בסמכותי", אמרתי. "על כל פנים, זה נראה קצת קיצוני. למה שלא תאמר לי מה הבעיה".

ניסים הצביע על אחיו. "המנוול הזה גנב את הזרע שלי". הוא אמר.

"סליחה?" אמרתי.

"הזרע שלי", אמר ניסים. "תשאל אותו. הוא לא יכחיש".

מצמצתי ופניתי לאפטב. "אתה גונב את הזרע של אחיך, אפטב?"

"אתה תצטרך לסלוח לאחי", אמר אפטב. "הוא נוטה להיסטריה, כמו שידוע לך. הוא התכוון לומר שאחת העיזים שלו, יותר נכון התיש, נדד מהחלקה שלו לשלי, ועיבר את הבחורה הזאת פה, ועכשיו הוא טוען שגנבתי את הזרע של התיש".

"זה לא היה סתם תיש", אמר ניסים. "זה היה פרבהאט, המרביע שלי. הרבעתי אותו במחיר מצוין, ואפטב לא מוכן לשלם לי את המחיר הזה. לכן הוא גנב את הזרע שלי".

"זה הזרע של פרבהאט, אידיוט", אמר אפטב. "וזו לא אשמתי שאתה מחזיק את הגדר שלך במצב כזה גרוע עד שהתיש שלך ברח לחלקה שלי".

"אוי, זה מצחיק", אמר ניסים. "האומבודסמן פרי, אני רוצה שתדע שגדר התיל נחתכה. מישהו פיתה את פרבהאט להגיע לחלקה
שלו".

"אתה הוזה", אמר אפטב. "ואפילו אם זה היה נכון, וזה לא, אז מה? קיבלת את פרבהאט היקר שלך בחזרה".

"אבל עכשיו יש לך את העז המעוברת", אמר ניסים. "עובר שלא שילמת עבורו, ושלא נתתי לך רשות להרבעה שלו. זו גניבה, חד וחלק. וחוץ מזה, אתה מנסה להרוס אותי".

"על מה אתה מדבר?" אמר אפטב.

"אתה מנסה לגדל מרביע חדש", אמר ניסים והצביע על העז, שנדבקה לגב המושב של אפטב. "אל תכחיש. זו העז הטובה ביותר שלך. ההכלאה שלה עם פרבהאט תביא לך תיש שאפשר להרביע. אתה מנסה לפגוע בעסקים שלי. שאל אותו, האומבודסמן פרי. שאל אותו איזה עובר העז שלו נושאת".

התבוננתי באפטב. "איזה עובר העז שלך נושאת, אפטב?"

"לגמרי במקרה, אחד העוברים הוא זכר", אמר אפטב.

"אני רוצה שיפילו אותו", אמר ניסים.

"זו לא העז שלך", אמר אפטב.

"אם כן, אני אקח את הגור כאשר הוא ייוולד", אמר ניסים. "כתשלום על הזרע שגנבת".

"שוב הסיפור הזה", אמר אפטב והתבונן בי. "אתה רואה עם מה אני צריך להתמודד, האומבודסמן פרי. הוא נותן לתיש שלו לרוץ בכל רחבי השדות, לעבר חופשי, ואז הוא דורש תשלום עבור עסקי ההרבעה המפוקפקים שלו".

ניסים התפרץ בזעם והחל לצעוק ולקלל את אחיו בקול רם; אפטב הגיב באותה צורה. העז עקפה את השולחן והתבוננה בי בסקרנות. פתחתי מגירה ונתתי לעז ממתק שמצאתי שם. "את ואני לא ממש צריכים להיות פה בשביל כל זה", אמרתי לעז. העז לא הגיבה, אבל יכולתי להרגיש שהיא מסכימה איתי.

עבודתו של אומבודסמן הכפר, כפי שנהגתה במקור, הייתה אמורה להיות פשוטה: בכל פעם שלתושבי גואה החדשה הייתה בעיה עם הממשל המקומי או המחוזי, הם יבואו אליי, ואני אוכל לעזור להם להגיע למקומות הנכונים ולפתור את הבעיה. זו, למעשה, הייתה בדיוק סוג העבודה שאפשר לתת לגיבור מלחמה שבכל מובן אחר הוא חסר תועלת בחיי היום-יום במושבה חקלאית; הוא צבר מספיק מוניטין בקרב הבכירים עד שכאשר הוא מופיע על מפתן הדלת שלהם, הם מקשיבים לו.

העניין הוא שלאחר כמה חודשים בתפקיד, תושבי גואה החדשה החלו לבוא אליי עם בעיות אחרות. "סליחה, אנחנו לא רוצים להתעסק עם הפקידים", אמר לי אחד התושבים לאחר ששאלתי אותו איך פתאום הפכתי לכולבויניק לכל עניין, מעצות על ציוד חקלאי ועד ליעוץ בענייני נישואים. "זה פשוט קל יותר ומהיר יותר לבוא אליך". רוחיט קולקרני, מנהל גואה החדשה, היה מרוצה מאוד ממצב העניינים הזה מפני שכעת טיפלתי בבעיות שקודם לכן הגיעו אליו. זה נתן לו עוד זמן לדיג ולמשחקי דומינו בבית התה שלו.

רוב הזמן תפקיד האומבודסמן החדש והמורחב שלי היה בסדר גמור. היה נחמד לעזור לאנשים, והיה נחמד גם לראות שמקשיבים לעצות שלי. מצד שני, כל אדם בתפקיד ציבורי יוכל לומר לכם שמיעוט של אנשים מעצבנים בקהילה שלהם יתפוס את מרבית זמנם. בגואה החדשה, התפקיד הזה היה שמור לאחים שנגלפט.

אף אחד לא ידע למה הם שונאים זה את זה באופן תהומי כל-כך. חשבתי שזה אולי קשור להורים שלהם, אבל בהאג'ן וניראל היו אנשים חביבים שהיו מוטרדים מהנושא כמו כל אחד אחר. יש אנשים שפשוט לא מסתדרים עם אנשים אחרים, ולמרבה הצער, שני האנשים האלה שלא הסתדרו היו במקרה אחים.

המצב לא היה רע כל-כך אלמלא הם היו בונים את החוות שלהם זה לצד זה ונכנסו זה לחייו ועסקיו של זה רוב הזמן. בשלב מסוים, בתחילת הקריירה שלי, הצעתי לאפטב, שאליו התייחסתי בתור הטיפוס ההגיוני יותר מבין האחים שנגלפט, שכדאי לו לשקול מעבר לחלקת אדמה אחרת שבדיוק התפנתה בצד אחר של הכפר, מפני שהחיים הרחק מניסים יכולים לפתור את רוב הבעיות ביניהם. "הוא היה מת שזה יקרה", אמר אפטב בנימה הגיונית לחלוטין. אחרי הסיפור הזה נטשתי כל תקווה לדיון הגיוני בנושא וקיבלתי את העובדה שעבור הקארמה שלי נגזר עליי לסבול ביקור תקופתי של האחים שנגלפט הזועמים.

"בסדר", אמרתי, משקיט את המולת הגידופים שהאחים היו מצויים בה. "הינה הפתרון שאני מציע. אני חושב שזה לא ממש משנה כרגע איך קרה הפנצ'ר לחברתנו העז, לכן בואו נעזוב את הנושא. אבל שניכם מסכימים שהתיש של ניסים אחראי לכך".

שני האחים שנגלפט הנהנו; העז נשארה בשקט יחסית. "בסדר. אז שניכם יחד בעסק הזה", אמרתי. "אפטב, אתה יכול לשמור את הגדי אחרי שהוא ייוולד ולהרביע אותו אם מתחשק לך. אבל בששת הפעמים הראשונות שתעשה את זה, ניסים יקבל שכר הרבעה מלא, ואחרי כן חצי משכר ההרבעה ילך לאחיך".

"הוא פשוט יציע הרבעה בחינם בששת הפעמים הראשונות", אמר ניסים.

"אם כך, בואו נקבע ששכר ההרבעה אחרי ששת הפעמים הראשונות יהיה הממוצע של אותן שש", אמרתי. "לכן אם הוא ינסה לדפוק אותך הוא גם ידפוק את עצמו. וזה כפר קטן, ניסים. אנשים לא יקבלו שירותי הרבעה מאפטב אם הם יחשבו שהסיבה היחידה שהוא נותן מתנות היא לחסל את מקור מחייתו של אחיו. יש הבדל בין לרצות להרוויח ולהיות שכן רע".

"ואם אני לא רוצה להיכנס לעסקים איתו?" אמר אפטב.

"אז אתה יכול למכור את הגדי לניסים", אמרתי. ניסים פתח את פיו כדי למחות. "כן, למכור", אמרתי לפני שהוא הספיק להתלונן. "קח את הגדי למוראלי ותשיג הערכה. זה יהיה המחיר. מוראלי לא מחבב איש מכם יותר מדי, לכן תקבלו הערכה הוגנת. סיכמנו?"

האחים שנגלפט שקלו את הנושא, או במילים אחרות, תהו אם במקרה אחד מהם מרוצה פחות ממצב העניינים מהאחר. לבסוף נראה ששניהם הגיעו למסקנה שהם לא מרוצים במידה שווה, ובמצב הנוכחי התוצאה הזו הייתה רצויה. שניהם הנהנו ברצון.

"יופי", אמרתי. "עכשיו צאו מפה לפני שיחרבנו לי על השטיח".

"העז שלי לא תעשה דבר כזה", אמר אפטב.

"העז לא מדאיגה אותי", אמרתי בעודי מאיץ בהם לצאת החוצה. הם עזבו; סביטרי הופיעה בפתח הדלת.

"אתה יושב בכיסא שלי", היא אמרה, מתבוננת בכיסא.

"לכי לכל הרוחות", אמרתי, מרים את רגליי על השולחן. "אם את לא מתכוונת לטפל במקרים המעצבנים, את לא מוכנה לכיסא הגדול".

"במקרה הזה אני אחזור לתפקידי הצנוע בתור העוזרת שלך ואודיע לך שבזמן שהשתעשעת עם האחים שנגלפט, השוטרת התקשרה", אמרה סביטרי.

"באיזה עניין?" שאלתי.

"היא לא אמרה", אמרה סביטרי. "ניתקה. אתה מכיר את השוטרת. ממעטת בדיבור".

"קשוחה אבל הוגנת, זה המוטו שלה", אמרתי. "אם זה היה מאוד חשוב, היא הייתה משאירה הודעה, אם כן, אני אדאג לעניין הזה אחר כך. בינתיים, אני אטפל קצת בניירת".

"אבל אין לך ניירת לטפל בה", אמרה סביטרי. "אתה נותן לי לטפל בדברים האלה".

"סיימת לטפל בה?" שאלתי.

"ככל הידוע לי, כן", ענתה סביטרי.

"אז אני חושב שאני אשב להירגע ולטפוח לעצמי על השכם בזכות כישורי ההנהלה המצוינים שלי", אמרתי.

"אני שמחה שלא השתמשת בסל האשפה כדי להקיא קודם", אמרה סביטרי, "כי עכשיו יש שם מספיק מקום כדי שאני אוכל להקיא". היא חזרה לשולחן שלה לפני שיכולתי לחשוב על תגובה שנונה.

כאלה היו היחסים בינינו מאז החודש הראשון שבו עבדנו יחד. נדרש לה כל אותו חודש כדי להתרגל לעובדה שלמרות עברי הצבאי לא הייתי כלי שרת של ההתיישבות, או שלכל הפחות אם הייתי, הייתי כזה עם היגיון בריא וחוש הומור סביר. לאחר שהתברר כי לא הגעתי לשם כדי להשליט את מרותי על הכפר שלה, היא נרגעה מספיק כדי לצחוק ממני. אלה היו היחסים בינינו במשך שבע שנים, ואלה היו יחסים טובים.

מאחר שכל עבודת הניירת הסתיימה וכל הבעיות של הכפר נפתרו, עשיתי את מה שכל אדם אחר במצבי היה עושה: נמנמתי. ברוכים הבאים לעולם הקשוח וחסר הרחמים של אומבודסמן הכפר. ייתכן שהיא נעשית אחרת במקומות אחרים, אבל אני לא ממש רוצה לדעת מזה.

התעוררתי בדיוק בזמן כשסביטרי סגרה את המשרד. נופפתי לה לשלום ולאחר עוד כמה דקות של חוסר תנועה הזזתי את הישבן שלי מהכיסא ומחוץ לדלת, בדרך הביתה. בדרך נתקלתי במקרה בשוטרת שהתקרבה אליי מהצד השני של הרחוב. חציתי את הכביש, ניגשתי אל השוטרת ונישקתי את נציגת החוק המקומית על שפתיה.

"אתה יודע שאני לא אוהבת שאתה עושה את זה", אמרה ג'יין אחרי שסיימתי.

"את לא אוהבת שאני מנשק אותך?" שאלתי.

"לא כשאני בתפקיד", אמרה ג'יין. "זה מערער את הסמכות שלי".

חייכתי למחשבה על עבריין כלשהו שיחשוב שג'יין, חיילת לשעבר בכוחות המיוחדים, התרככה בגלל נשיקה מבעלה. מחשבה כזו תוביל לאלימות בהיקף מבהיל. אבל לא אמרתי לה את זה. "סליחה", אמרתי. "אנסה לא לערער את סמכותך בעתיד".

"תודה", אמרה ג'יין. "על כל פנים, באתי לראות מה קורה איתך, אחרי שלא החזרת לי צלצול".

"הייתי עסוק מאוד היום", אמרתי.

"סביטרי סיפרה לי כמה היית עסוק כשצלצלתי פעם נוספת", אמרה ג'יין.

"אופס", אמרתי.

"אופס", הסכימה ג'יין. התחלנו ללכת בכיוון הבית שלנו. "מה שרציתי להגיד לך הוא שאתה יכול לצפות לביקור של גופל בופראיי מחר, ושהוא יצפה לשמוע לאילו עבודות שירות הוא צפוי. הוא שוב השתכר והשתולל. הוא צרח על פרה".

"זה פוגע בקארמה", אמרתי.

"גם הפרה חשבה ככה", אמרה ג'יין. "היא בעטה בו בחזה, והעיפה אותו דרך השמשה של חלון בחנות".

"גו בסדר?" שאלתי.

"יש לו כמה שריטות", אמרה ג'יין. "השמשה התעקמה מעט. היא הייתה עשויה מפלסטיק ולא נשברה".

"זו כבר הפעם השלישית השנה", אמרתי. "צריך לקחת אותו לשופט אמיתי, ולא אליי".

"זה מה שאני אמרתי לו", אמרה ג'יין. "אבל יש לו עונש של 40 יום על תנאי בכלא המחוזי. סאשי עומדת ללדת בעוד שבועיים, והיא צריכה אותו יותר משהוא צריך את הכלא".

"בסדר", אמרתי. "אני אחשוב על משהו בשבילו".

"איך היה היום שלך?" שאלה ג'יין. "כלומר מלבד כל הסיפור של התנומה".

"היה לי יום של שנגלפט", אמרתי. "הפעם בנוגע לעז".

ג'יין ואני פטפטנו על אירועי היום בדרך הביתה, כמו שאנחנו עושים בכל יום בדרך הביתה, לחווה הקטנה שאנחנו מחזיקים מחוץ לכפר עצמו. כשפנינו אל הכביש המוביל לבית שלנו פגשנו את בתנו זואי, שרצה עם הכלב בבר, שבאופן טבעי היה שיכור מרוב אושר כשראה אותנו.

"הוא ידע שאתם מגיעים", אמרה זואי, מתנשמת ומתנשפת מעט. "הוא התחיל לרוץ לאורך הרחוב. הייתי צריכה לרוץ אחריו".

"נחמד לדעת שהתגעגעו אלינו", אמרתי. ג'יין ליטפה את בבר, שכשכש בזנבו בהתלהבות. טפחתי בחיבה על לחייה של זואי.

"יש לכם אורח", אמרה זואי. "הוא הגיע הביתה לפני שעה בערך. ברחפת".

לאף אחד בעיירה לא הייתה רחפת; הן היו מיותרות וחסרות תועלת לקהילת חוואים. התבוננתי בג'יין, שמשכה בכתפיה, כאילו אמרה שאינה מצפה לאיש. "מי הוא אמר שהוא?" שאלתי.

"הוא לא אמר", אמרה זואי. "הוא רק אמר שהוא ידיד ותיק שלך, ג'ון. אמרתי שאני אקרא לך והוא אמר שהוא ישמח לחכות".

"את יכולה לפחות להגיד איך הוא נראה?" שאלתי.

"צעיר", אמרה זואי. "די חמוד".

"אני לא חושב שאני מכיר בחורים חמודים", אמרתי. "זה יותר הקטע שלך, בגיל הטיפש-עשרה".

זואי מצמצה בעיניה והשמיעה נחרת בוז. "תודה באמת, אבא-בן-תשעים. אם היית נותן לסיים לדבר, היית שומע מה רמז לי שאתה באמת מכיר אותו. העובדה שהוא גם ירוק".

זה הוביל לעוד החלפת מבטים ביני לבין ג'יין. לחיילי צה"מ היה עור ירוק, תוצאה של כלורופיל מהונדס שנתן להם יותר אנרגיה לקרב. לי ולג'יין היה פעם עור ירוק; אני חזרתי לגוון המקורי שלי וג'יין בחרה גוון ממוצע יותר כאשר היא החליפה גוף.

"הוא לא אמר מה הוא רוצה?" שאלה ג'יין.

"לא", אמרה זואי. "ולא שאלתי. פשוט החלטתי לבוא למצוא אתכם ולהזהיר אתכם מראש. השארתי אותו בחצר הקדמית".

"הוא כנראה כבר התגנב לתוך הבית", אמרתי.

"לא סביר", אמרה זואי. "השארתי את היקורי ודיקורי לשמור עליו".

צחקקתי. "זה יגרום לו להישאר במקום", אמרתי.

"בדיוק מה שחשבתי", אמרה זואי.

"את חכמה הרבה מעבר לשנותייך, בת-טיפש-עשרה", אמרתי.

"זה מפצה על חוסר החוכמה שלך, אבא-בן-תשעים", היא אמרה. היא רצה בחזרה הביתה, כשבבר דוהר בעקבותיה.

"איזו חוצפה", אמרתי לג'יין. "היא קיבלה את זה מהצד שלך".

"היא מאומצת", אמרה ג'יין. "ואני לא החוכמולוגית במשפחה".

"אלה פרטים קטנים", אמרתי ולקחתי את ידה. "בואי, אני רוצה לראות עד כמה האורח שלנו מבוהל עד מוות".

מצאנו את האורח על הנדנדה בחצר, כששני האובין צופים בו בדממה רבת משמעות. זיהיתי אותו מייד.

"גנרל רייביקי", אמרתי. "איזו הפתעה".

"שלום רב-סרן", אמר רייביקי, נוקב בדרגה שבה השתחררתי. הוא הצביע על האובין. "התיידדתם עם כמה חברים מוזרים מאז הפעם האחרונה שנפגשנו".

"היקורי ודיקורי", אמרתי. "הם המלווים של בתי. הם נחמדים מאוד, אלא אם כן יש להם סיבה לחשוב שאתה בגדר איום עליה".

"ומה קורה אז?" שאל רייביקי.

"כל מיני דברים יכולים לקרות", אמרתי, "אבל הם בדרך כלל קורים מהר".

"נפלא", אמר רייביקי. שחררתי את האובין; הם הלכו למצוא את זואי.

"תודה", אמר רייביקי. "אובין עושים אותי עצבני".

"זה הרעיון", אמרה ג'יין.

"אני מבין את זה", אמר רייביקי. "אם לא אכפת לכם שאני שואל, למה לבת שלכם יש שומרי ראש של האובין?"

"הם לא שומרי ראש, הם מלווים", אמרה ג'יין. "זואי היא הבת המאומצת שלנו. אביה הביולוגי הוא שארל בוטאן". זה הוביל להרמת גבה מרייביקי; הוא היה בדרגה גבוהה מספיק כדי לדעת על בוטאן. "האובין העריצו את בוטאן, אבל הוא מת. הם רוצים להכיר את בתו, אז הם שלחו את השניים האלה ללוות אותה".

"וזה לא מטריד אותה?" שאל רייביקי.

"היא גדלה עם האובין כשמרטפים ומגינים", אמרה ג'יין. "היא מרגישה בנוח איתם".

"וזה לא מטריד אתכם?" שאל רייביקי.

"הם שומרים ומגינים על זואי", אמרתי. "הם עוזרים פה בבית. והנוכחות שלהם איתנו מעוגנת בהסכם שנחתם בין איחוד המושבות לאובין. ההימצאות שלהם כאן היא מחיר קטן עבור זה שהם בצד שלנו".

"זה נכון", אמר רייביקי ונעמד. "תקשיב, רב-סרן. יש לי הצעה בשבילך". הוא הנהן אל ג'יין. "בעצם, הצעה לשניכם".

"איזו הצעה?" שאלתי.

רייביקי החווה בראשו כלפי הבית, בכיוון שבו הלכו כרגע היקורי ודיקורי. "אני מעדיף לא לדבר על זה במקום שבו השניים האלה ישמעו, אם זה בסדר מצידכם. יש מקום שבו נוכל לדבר בפרטיות?"

התבוננתי בג'יין. היא חייכה חיוך דק. "אני מכירה מקום", היא אמרה.

"אנחנו עומדים פה?" שאל הגנרל רייביקי כשנעצרנו באמצע השדה.

"שאלת אם יש לנו מקום שבו נוכל לדבר בפרטיות", אמרתי. "יש לך עכשיו לפחות חמישה דונם של תבואה בינינו לבין כל זוג אוזניים אחר, אנושי או של האובין. יש לך כאן פרטיות מוחלטת, בסגנון המושבות".

"איזו מן תבואה זו?" שאל הגנרל רייביקי בעודו תולש גבעול.

"זה סורגהאם", אמרה ג'יין שניצבה לצידי. בבר ישב ליד ג'יין וגירד באוזנו.

"זה נשמע מוכר", אמר רייביקי, "אבל אני חושב שלא ראיתי אחד כזה בעבר".

"זה סוג הגידולים הנפוץ פה", אמרתי. "אלה גידולים טובים כי הם חסינים לחום ולבצורת, ומזג האוויר כאן יכול להיות די חם בחודשי הקיץ. אנשים כאן משתמשים בו גם כדי לאפות לחם שנקרא בקרי".

"בקרי", אמר רייביקי והצביע על העיירה. "אז רוב האנשים האלה הגיעו מהודו".

"חלקם", אמרתי. "רובם נולדו כאן. הכפר הזה הוא בן 60 שנה. רוב ההתיישבות הפעילה על הקלברי נעשית עכשיו על יבשת קלמנטס. הם פתחו אותה בערך באותו הזמן שבו הגענו".

"אם כן, אין מתחים הקשורים למלחמה הבין-יבשתית", אמר רייביקי, "בהתחשב בזה שאתם אמריקנים והם הודים?"

"הנושא לא עולה", אמרתי. "האנשים כאן הם כמו מהגרים בכל מקום. הם חושבים על עצמם כהקלברים קודם והודים אחר כך. בעוד דור זה כבר לא ישנה. ובכל אופן, ג'יין לא אמריקנית. אם חושבים עלינו בתור חלק מקבוצה, אנחנו חיילים לשעבר. היינו מוקד לסקרנות כשהגענו, אבל עכשיו אנחנו סתם ג'ון וג'יין, בעלי החווה שבהמשך הרחוב".

רייביקי התבונן שוב בשדה. "אני מופתע שאתם בכלל עוסקים בחקלאות", הוא אמר. "לשניכם יש עבודה אמיתית".

"החקלאות היא העבודה האמיתית", אמרה ג'יין. "רוב השכנים שלנו עוסקים בה. טוב שגם אנחנו עוסקים בה, כדי שנבין אותם ונבין מה הם צריכים מאיתנו".

"לא התכוונתי להעליב", אמר רייביקי.

"לא נעלבנו", אמרתי, חוזר לתוך השיחה. הצבעתי על השדה. "יש לנו כארבעים דונם פה. זה לא הרבה — ולא מספיק כדי לאיים על הפרנסה של החוואים האחרים — אבל זה מספיק כדי להבהיר שהדאגות של גואה החדשה הן גם הדאגות שלנו. עבדנו קשה כדי שיראו גם בנו תושבים של גואה החדשה ואזרחים של הקלברי".

הגנרל רייביקי הנהן והתבונן בגבעול הסורגהאם שקטף. כפי שזואי ציינה, עורו היה ירוק, הוא היה נאה וצעיר. לכל הפחות הופעתו הייתה צעירה, הודות לגוף הצבאי שעדיין היה ברשותו. הוא ייראה בן 23 כל עוד הגוף הזה יהיה ברשותו, אף שגילו האמיתי היה יותר מ-100 בשלב הזה. הוא נראה צעיר ממני, ואני הייתי צעיר ממנו ב-15 שנים או יותר. מצד שני, כשהשתחררתי מהצבא, החלפתי את הגוף הצבאי שלי בגוף חדש, לא משודרג, שהתבסס על הדנ"א המקורי שלי. כרגע נראיתי בן 30 לפחות, ויכולתי לחיות עם זה.

כשעזבתי את צה"מ, רייביקי היה המפקד הישיר שלי, אבל הכרנו עוד קודם לכן. נפגשנו בקרב הראשון שבו השתתפתי, כשהוא עוד היה סגן אלוף ואני הייתי טוראי. הוא התייחס אליי כ-"בני", בהתבסס על גילי הצעיר. הייתי אז בן 75.

זו הייתה אחת הבעיות עם צבא הגנת המושבות: כל הנדסת הגופים שלהם משבשת את תחושת הגיל שלך. אני הייתי בשנות ה-90 לחיי; ג'יין, שנולדה כאישה בוגרת במסגרת הכוחות המיוחדים של צה"מ, הייתה בת 16 בערך. אפשר לקבל כאב ראש רק מלחשוב על הדברים האלה.

"הגיע הזמן שתגיד לנו למה אתה כאן, גנרל", אמרה ג'יין. שבע שנים בקרב בני אדם שנולדו באופן טבעי לא שינו את גינוני הכוחות המיוחדים שלה, שהתעלמו ממחוות נימוס ונטו לגשת ישר לעניין.

רייביקי צחקק ביובש והשליך את הגבעול על הקרקע. "בסדר", הוא אמר. "אחרי שעזבת את השירות, פרי, קיבלתי קידום ותפקיד חדש. עכשיו אני שייך למחלקת ההתיישבות; אלה העוסקים בהקמה ותמיכה במושבות חדשות".

"אתה עדיין שייך לצה"מ", אמרתי. "העור הירוק מסגיר אותך. חשבתי שאיחוד המושבות מפריד בין האגף האזרחי והצבאי".

"אני איש הקשר", אמר רייביקי. "אני מתאם את העניינים בין שניהם. זה כיף בערך כמו שזה נשמע".

"תנחומיי הכנים", אמרתי.

"תודה, רב-סרן", אמר רייביקי. עברו שנים מאז מישהו הזכיר את הדרגה שלי כשפנה אליי. "אני מעריך את הדאגה שלך. הסיבה שהגעתי לכאן היא שתהיתי אם אתם — שניכם — תסכימו לעשות איזו עבודה בשבילי".

"איזו מין עבודה?" שאלה ג'יין.

רייביקי התבונן בג'יין. "ניהול של מושבה חדשה", הוא אמר.
ג'יין התבוננה בי. ידעתי שהיא כבר לא אוהבת את הרעיון. "זה לא התפקיד של מחלקת ההתיישבות?" שאלתי. "מושבה חדשה אמורה להיות מוקמת עם כל האנשים שהתפקיד שלהם הוא ניהול מושבות".

"לא במקרה הזה", אמר רייביקי. "המושבה הזו מיוחדת".

"באיזה אופן?" אמרה ג'יין.

"איחוד המושבות מקבל מתיישבים מכדור הארץ", אמר רייביקי. "אבל בשנים האחרונות המושבות — המושבות המבוססות כמו פניקס ואליסיום וקיוטו — לוחצות על איחוד המושבות לתת לאנשים שלהן להקים מושבות חדשות. אנשים מהמושבות האלה ניסו בעבר להקים מושבות פרא, אבל אתם יודעים איך הדברים האלה נגמרים".

הנהנתי. מושבות פרא היו בלתי חוקיות. איחוד המושבות עצם עין מול מתיישבי פרא; ההיגיון שמאחורי המדיניות הזאת היה שבלעדיהן, האנשים שלהן יעוררו צרות בבית, לכן מוטב לתת להם לעזוב. אבל מושבת פרא הייתה לגמרי לבד; אלא אם כן אחד המתיישבים היה בן של איזה בכיר בממשלה, צה"מ לא היה בא לעזרתן. אחוזי ההישרדות של מושבות פרא היו נמוכים להחריד. רובן לא החזיקו מעמד יותר משישה חודשים. גזעים מתיישבים אחרים בדרך כלל חיסלו אותן. היקום הוא לא מקום סלחני.

רייביקי קלט את ההנהון שלי, והמשיך. "איחוד המושבות מעדיף שהמתיישבים יישארו במקום שלהם, אבל זה הפך לנושא פוליטי, והאיחוד כבר לא יכול להתעלם ממנו. לכן מחלקת ההתיישבות הציעה שנפתח פלנטה אחת למתיישבי הדור השני. אתה יכול לנחש מה קרה אז".

"המושבות התחילו ללכת מכות על הזכות לשלוח מתיישבים", אמרתי.

"תנו פרס למנחש המצטיין", אמר רייביקי. "אז מחלקת ההתיישבות ניסתה ליישב את המחלוקת בסגנון משפט שלמה ולומר שכל אחד מהצדדים יוכל לתרום מספר מוגבל של מתיישבים לגל הראשון. ובכן, עכשיו יש לנו מושבה ראשונית של 2,500 איש, עם 250 אנשים מכל אחת מעשר המושבות השונות. אבל אין לנו מי שינהיג אותם. אף לא אחת מהמושבות רוצה שמישהו ממושבה אחרת ינהל את העניינים".

"יש יותר מעשר מושבות", אמרתי. "אתה יכול לגייס את מנהלי המושבה שלך מאחת מהן".

"תיאורטית זה יעבוד", אמר רייביקי. "ביקום האמיתי, לעומת זאת, המושבות מעוצבנות מפני שהן לא הצליחו להכניס את האנשים שלהן לרשימת המתיישבים. הבטחנו שאם ההתיישבות הזאת תצליח, נשקול את הרעיון של פתיחת עולמות נוספים. אבל לעת עתה זה בלגן ואף אחד אחר לא מוכן לשתף פעולה".

"מי האידיוט שהגה את התוכנית הזאת מלכתחילה?" שאלה ג'יין.

"לגמרי במקרה, אני הייתי האידיוט", אמר רייביקי.

"כל הכבוד לך", אמרה ג'יין. הרהרתי ביתרונות העובדה שהיא כבר לא הייתה בשירות צבאי.

"תודה, השוטרת סייגן", אמר הגנרל רייביקי. "אני מעריך את הכנות שלך. נכון שהיו היבטים בתוכניות האלה שלא שקלתי אותם. מצד שני, לכן אני כאן".

"הבעיה בתוכנית שלך — פרט לכך שלג'יין ולי אין מושג איך לנהל מושבה — היא שגם אנחנו מתיישבים כרגע", אמרתי. "ואנחנו כאלה כבר כמעט שמונה שנים".

"אבל אמרת בעצמך: אתם חיילים לשעבר", אמר רייביקי. "חיילים לשעבר שייכים לקטגוריה נפרדת. אתם לא באמת מהקלברי. אתה מכדור הארץ, והיא מהכוחות המיוחדים, פירושו של דבר שהיא לא הגיעה משום מקום. בלי להעליב", הוא אמר לג'יין.

"עדיין הבעיה היא שלאף אחד מאיתנו אין מושג איך לנהל מושבה", אמרתי. "כשעשיתי סיבובי יחצנות במושבות לפני שנים, הגעתי למושבה חדשה בשם אורטון. האנשים שם עבדו כל הזמן. אי אפשר לזרוק אנשים לסביבה כזו בלי הכשרה".

"יש לכם הכשרה", אמר רייביקי. "שניכם הייתם קצינים. אלוהים, פרי, אתה היית רב-סרן. פיקדת על חטיבה של 3,000 איש. זה יותר אנשים משיש במושבה".

"מושבה אינה חטיבה צבאית", אמרתי.

"נכון", הסכים רייביקי. "אבל היא דורשת את אותם כישורים. ומאז השחרור שלכם, שניכם עבדתם בניהול מושבה. אתה אומבודסמן — אתה יודע איך ממשלת מושבה עובדת ואיך לבצע דברים. אשתך היא שוטרת כאן והיא אחראית לשמירה על הסדר. לשניכם יש את כל הכישורים הדרושים. לא שלפתי פתקים עם השמות שלכם מתוך כובע, רב-סרן. יש סיבה טובה שחשבתי עליכם. יש לכם כ-85 אחוזים מרמת ההכשרה הנדרשת, ונשלים את כל היתר עוד לפני שהמתיישבים יגיעו לרואנוק. זה השם שבחרנו למושבה", הוא
הוסיף.

"בנינו כאן חיים משלנו", אמרה ג'יין. "יש לנו עבודות ואחריות, ויש לנו בת שגם היא בנתה לעצמה חיים משלה. אתה מבקש מאיתנו באגביות לעזוב את החיים האלה כדי לפתור את המשבר הפוליטי הקטן שלך".

"אני מתנצל על האגביות", אמר רייביקי. "בנסיבות רגילות הייתם מקבלים את הבקשה הזאת משליח דיפלומטי של המושבות, עם הרבה מאוד מסמכים. אבל לגמרי במקרה, הגעתי להקלברי מסיבות אחרות לגמרי, וחשבתי להרוג שתי ציפורים באבן אחת. באמת לא ציפיתי להציע לכם את הרעיון באמצע שדה סורגהאם".

"בסדר", אמרה ג'יין.

"ובכל הנוגע למשבר הפוליטי הקטן, יש לך טעות", אמר רייביקי. "זה משבר פוליטי בגודל בינוני, והוא בדרך להפוך לגדול. זה הפך להיות יותר מסתם עוד סיפור של מושבה אנושית. המושבות הפלנטריות המקומיות והעיתונות מקדמים את הסיפור בתור אירוע ההתיישבות הגדול ביותר מאז עזבו בני האדם לראשונה את כדור הארץ. הוא לא כזה — ואתם יכולים לסמוך עליי בנושא הזה — אבל זה לא ממש משנה כרגע. זה נהפך לקרקס תקשורתי, והציב את מחלקת ההתיישבות בעמדת מגננה. המושבה הזו בורחת מאיתנו משום שלאנשים רבים כל-כך יש בה עניין. אנחנו צריכים להשתלט עליה שוב".

"אם כן, הסיפור הוא פוליטי לחלוטין", אמרתי.

"לא", אמר רייביקי. "לא הבנת אותי. מחלקת ההתיישבות לא צריכה להשתלט על המושבה משום שאנחנו חוששים מהפיכה פוליטית. אנחנו צריכים להשתלט עליה משום שזו מושבה אנושית. שניכם יודעים מה המצב האמיתי. מושבות קמות ונופלות — מתיישבים קמים ונופלים — בהתבסס על כמה אנחנו מכינים אותם ומגינים עליהם. התפקיד של מחלקת ההתיישבות הוא להביא את המתיישבים לרמת המוכנות הגבוהה ביותר לפני ששולחים אותם. התפקיד של צה"מ הוא לדאוג להגן עליהם עד שהם עומדים על הרגליים. אם אחד הצדדים של המשוואה הזו נשבר, המושבה אבודה.

"נכון לעכשיו, הצד של מחלקת ההתיישבות במשוואה לא עובד מפני שלא סיפקנו את המנהיגות, וכל אחד מנסה למנוע מהאחר למלא את החלל שנוצר. הזמן שלנו הולך ואוזל. רואנוק עומדת לקום. השאלה היא אם ננהל אותה נכון. אם לא — אם רואנוק תגווע — יהיו השלכות רציניות. לכן כדאי שננהל אותה נכון".

"זה חתיכת תפוח אדמה פוליטי לוהט. אני לא מבין למה התוספת שלנו לכל הבלגן תעזור למישהו", אמרתי. "אין שום ערובה שמישהו יהיה מרוצה מאיתנו".

"כמו שאמרתי, לא שלפתי את השמות שלכם מתוך כובע", אמר רייביקי. "הרצנו במחלקה רשימה של שמות מועמדים פוטנציאליים שיהיו מקובלים עלינו ועל צה"מ. הבנו שאם שני הצדדים יכולים להסכים על מישהו, נוכל לגרום לממשלת המושבה לקבל אותו. שניכם הייתם ברשימה הזאת".

"באיזה מקום ברשימה?" שאלה ג'יין.

"באמצע בערך", אמר רייביקי. "מצטער, המועמדים האחרים פשוט לא התאימו".

"נו, יש כבוד גם בלהיות מועמד", אמרתי.

רייביקי צחקק. "אף פעם לא אהבתי את הסרקזם שלך, פרי", הוא אמר. "אני מבין שאני זורק עליך הרבה מאוד דברים בבת אחת. אני לא מצפה שתיתן לי תשובה מייד. הבאתי איתי את כל המסמכים פה", הוא הקיש על רקתו, רומז לכך שאכסן את כל המידע בשתל-שכל שלו, "אם יש לך מחשב כף יד אני יכול לשלוח לכם אותם, ואתם יכולים לבדוק אותם בזמנכם החופשי. כל עוד זמנכם החופשי הוא לא יותר משבוע מקומי".

"אתה מבקש מאיתנו לעזוב את כל מה שיש לנו פה", אמרה ג'יין.

"כן", אמר רייביקי. "ואני פונה גם לחוש הנאמנות שלכם, מפני שאני יודע שיש לכם כזה. איחוד המושבות זקוק לאנשים חכמים, יעילים ומנוסים כדי שיעזרו לנו להעמיד את המושבה הזאת על הרגליים. שניכם מתאימים לתפקיד. ומה שאני מבקש מכם חשוב יותר מאשר מה שאתם עושים כאן. את התפקידים שלכם כאן יכולים לעשות אחרים. אולי הם לא יעשו אותם טוב באותה מידה, אבל הם יעשו אותם טוב מספיק. מה שאני מבקש משניכם עבור המושבה הזאת הוא לא משהו שכל אחד אחר יכול לעשות".

"אמרת שאנחנו היינו באמצע הרשימה שלך", אמרתי.

"זו הייתה רשימה קצרה", אמר לי רייביקי. "והאיכות מדרדרת באופן קיצוני אחרי השמות של שניכם". הוא פנה שוב לג'יין. "תראי, סייגן, אני מבין שקשה למכור לך את התפקיד הזה. בואי נעשה עסק. זו עומדת להיות מושבה בהקמה. המשמעות היא שהגל הראשון נכנס ומבלה שנתיים או שלוש בהכנת המקום לגל שבא אחריו. אחרי שהגל השני נכנס, העניינים ככל הנראה יירגעו לכן אם תרצי, את, פרי והבת שלכם תוכלו לחזור לכאן. מחלקת ההתיישבות תוודא שהבית והעבודות שלכם יחכו לכם כאן. נוכל אפילו לשלוח מישהו לאסוף את התבואה שלכם".

"אל תתנשא, גנרל", אמרה ג'יין.

"אני לא מתנשא", אמר רייביקי. "זו הצעה כנה, סייגן. החיים שלך כאן ימתינו לך במלואם. לא תאבדי שום דבר מהם. אבל אני זקוק לשניכם עכשיו. מחלקת ההתיישבות תדאג שזה ישתלם לכם. תקבלו את החיים האלה בחזרה. ותוודאו שרואנוק תשרוד. תחשבו על זה. רק תחליטו מהר".

התעוררתי וג'יין לא הייתה לצידי; מצאתי אותה עומדת באמצע הכביש לפני הבית שלנו, בוהה בכוכבים.

"את תדרסי אם תמשיכי לעמוד ככה באמצע הכביש", אמרתי בעודי ניגש אליה ומניח יד על כתפה.

"אין שום דבר שיכול לדרוס אותי", אמרה ג'יין, לוקחת את ידי. "בקושי יש דברים שיכולים לדרוס אותי במהלך היום. תראה אותם". היא הצביעה על הכוכבים בידה הימנית והחלה למתוח קווים דמיוניים בין קבוצות הכוכבים. "תראה. הינה העגורן. הלוטוס. הפנינה".

"יש לי בעיה עם קבוצות הכוכבים של הקלברי", אמרתי. "אני כל הזמן מחפש את אלה שנולדתי איתן. אני מתבונן לשם וחלק ממני עדיין מצפה לראות את העגלה הגדולה או את אוריון".

"מעולם לא התבוננתי בכוכבים עד שהגענו לכאן", אמרה ג'יין. "כלומר ראיתי אותם, אבל לא הייתה להם כל משמעות עבורי. הם היו סתם כוכבים. ואז הגענו לכאן וכל הזמן למדתי על קבוצות הכוכבים האלה".

"אני זוכר", אמרתי. ובאמת זכרתי. ויקראם באנרג'י, שהיה אסטרונום על כדור הארץ, היה אורח רצוי בבית שלנו בחמש השנים הראשונות שלנו על גואה החדשה, והוא הראה לג'יין בסבלנות את קבוצות הכוכבים בשמיים. הוא נפטר זמן קצר לאחר שהראה לה את כל קבוצות הכוכבים של הקלברי.

"לא ראיתי אותם בהתחלה", אמרה ג'יין.

"את קבוצות הכוכבים?" שאלתי.

ג'יין הנהנה. "ויקראם היה מצביע עליהן עבורי, ואני ראיתי גושים של כוכבים", היא אמרה. "הוא היה מראה לי מפה ואני ראיתי איך הכוכבים אמורים להתחבר זה לזה, ואז הייתי מתבוננת בשמיים ופשוט רואה... כוכבים. זה היה המצב זמן רב. ואז לילה אחד, אני זוכרת שהלכתי הביתה מהעבודה והתבוננתי למעלה ואמרתי לעצמי 'הינה העגורן', וראיתי אותו. לראות את העגורן. לראות את קבוצות הכוכבים. אז ידעתי שהמקום הזה הוא הבית שלי. אז ידעתי שבאתי כדי להישאר פה. שהמקום הזה הוא המקום שלי".

כרכתי את זרועותיי סביב גופה של ג'יין ואחזתי במותניה.

"אבל זה לא המקום שלך, נכון?" שאלה ג'יין.

"המקום שלי הוא איתך", אמרתי.

"אתה יודע למה אני מתכוונת", אמרה ג'יין.

"אני יודע למה את מתכוונת", אמרתי. "אני אוהב את המקום הזה, ג'יין. אני אוהב את האנשים. אני אוהב את החיים שלנו".

"אבל", אמרה ג'יין.

משכתי בכתפיי.

ג'יין חשה בזה. "זה מה שחשבתי", היא אמרה.

"אני לא אומלל", אמרתי.

"לא אמרתי שאתה אומלל", אמרה ג'יין. "ואני יודעת שאתה לא אומלל איתי או עם זואי. אם הגנרל רייביקי לא היה מופיע, אני חושבת שלא היית שם לב שאתה מוכן להמשיך הלאה".

הנהנתי ונישקתי את גב ראשה. היא צדקה.

"דיברתי על כך עם זואי", אמרה ג'יין.

"מה היה לה להגיד על זה?" שאלתי.

"היא אוהבת אותך", אמרה ג'יין. "היא אוהבת את המקום הזה, אבל זה לא הבית שלה. היא אוהבת את הרעיון של מעבר למושבה בהקמה".

"זה מעורר את החוש ההרפתקני שלה", אמרתי.

"אולי", אמרה ג'יין. "אין יותר מדי הרפתקאות פה. זה אחד הדברים שאני אוהבת כאן".

"קצת מצחיק לשמוע את זה מחיילת של הכוחות המיוחדים", אמרתי.

"אני אומרת את זה מפני שאני חיילת של הכוחות המיוחדים", אמרה ג'יין. "היו לי תשע שנים של הרפתקאות בלי הפסקה. נולדתי לתוכן, ואלמלא אתה וזואי, הייתי מתה בתוכן, ולא היה שום דבר אחר. אנשים נוטים להעריך הרפתקאות יתר על המידה".

"אבל את שוקלת לעבור עוד כמה כאלה למרות הכול", אמרתי.

"כי אתה שוקל את אותו דבר", אמרה ג'יין.

"עוד לא החלטנו שום דבר", אמרתי. "אנחנו יכולים לסרב. זה המקום שלך".

"המקום שלי הוא איתך", אמרה ג'יין, חוזרת על דבריי. "זה המקום שלי. אבל אולי גם מקום אחר יכול להיות כזה. אולי אני פשוט מפחדת לעזוב אותו".

"אני לא חושב שיש הרבה דברים שמפחידים אותך", אמרתי.

"הדברים שמפחידים אותי שונים מאלה שמפחידים אותך", אמרה ג'יין. "אתה לא שם לב משום שלפעמים אתה לא ממש חד אבחנה".

"תודה", אמרתי. עמדנו שם באמצע הכביש, מחובקים.

"תמיד נוכל לחזור", אמרה ג'יין לבסוף.

"כן", אמרתי. "אם תרצי".

"נראה", אמרה ג'יין. היא נשענה לאחור כדי לנשק אותי בלחי, השתחררה מהחיבוק שלי, והחלה לצעוד במורד הכביש. פניתי לחזור אל הבית.

"הישאר איתי", אמרה ג'יין.

"בסדר", אמרתי. "אני מצטער. חשבתי שאת רוצה להיות לבד".

"לא", אמרה ג'יין. "בוא איתי. תן לי להראות לך את קבוצות הכוכבים. יש לנו די זמן בשביל זה".

המושבה האחרונה / ג'ון סקאלזי
אופוס, 2020
תרגום מאנגלית: רז גרינברג
292 עמודים

ג'ון סקאלזי הוא סופר מדע בדיוני. זוכה פרס הוגו לרומן הטוב ביותר, פרס לוקוס לרומן המדע הבדיוני הטוב ביותר ופרסים רבים נוספים כולל פעמיים פרס גפן לספר המדע הבדיוני המתורגם הטוב ביותר. סקאלזי נודע בעיקר בזכות סדרת "מלחמת האדם הזקן" בה פרסם עד עתה שישה ספרים. הוצאת אופוס הוציאה השנה את "המושבה האחרונה", הספר השלישי בסדרה שתורגם לעברית, ובמקביל הוציאה מחדש את שני הספרים הראשונים בסדרה, "מלחמת האדם הזקן" (הכולל גם את הסיפור "שאלות לחייל") ו-"בריגדות הרפאים" (הכולל גם את הסיפור "יומני סייגן")

users: ג'ון סקאלזי

הנקראים ביותר

החדשים ביותר