דְּיוֹמָא
היכל השמות, יד ושם   מקור: ויקיפדיה (דיוויד שנקבון)
בתמונה היכל השמות, יד ושם

ליזי דורון, ילידת 1953, גדלה כבת יחידה לאמה הלנה. הלנה, ניצולת שואה, בחרה בשתיקה אודות קורותיה, וסירבה לענות לשאלותיה של בתה באשר להיעדרותו של אביה מחייה. "את כל מה שרציתי שתדעי את כבר יודעת", כך אמרה לה גם שנים אחר כך, ימים ספורים לפני מותה. בתקופה המתוארת בספר, כשליזי כבר בשנות החמישים לחייה, בתהליך שלא היא יזמה אבל הניחה לו להתגלגל, נחשפים כמה מן הסודות שהוסתרו ממנה. מצד אחד היא סבורה שכאשר "האחרונה שאולי יודעת את התשובות לשאלות שלי תיעלם [...] אז יבוא עלי השקט הסופי". מצד שני, היא יודעת כי "לחיות בלי ביוגרפיה זה כמו לחיות בלי רגל, בלי עין או בלי כליה". היא בוחרת בידיעה.

"ויום אחד עוד נפגש" הוא סיפורו של הדור השני לשואה. שלוש חברות ילדות שבמידה רבה אימצו את השתיקה של הוריהן, נפתחות זו בפני זו, אולי בפעם הראשונה, לומדות על סודות ההווה ורואות בעיניים של בוגרות את ילדותן. דורית, היחידה שחייתה במשפחה שלמה – אב, אם, אח, דודה ודוד – ולכן הייתה מושא לקנאה, חיפתה על עברה הקשה של אמה ועל התקפי הדיכאון שלה. חיה'לה, שעסקה כילדה בנגינה ובריקוד, ולכאורה נהנתה מכך, ניסתה בעצם להסב את תשומת הלב מן הסוד שבגללו היו לה שני אבות. וליזי עסקה ללא הרף במסתורין שאפף את גורלו של אביה. לפעמים רקמה סביבו סיפורים – "אבא הוא גם איש רוח וגם פרטיזן, פיציתי את עצמי, ואפילו נלחם במלחמת השחרור, הלכתי על כל הקופה" – לפעמים הטרידה בשאלות.

"למה משגעים את הילדה? שמישהו כבר יגיד לה!", התמרמרה גולדה, אחת השכנות, אבל איש לא הִגִּיד לילדה דבר. הגישה של גולדה הייתה יוצאת דופן, וכל השאר, מבוגרים וילדים, נענו לצו השתיקה. הילדה היחידה שידעה לומר משהו על השואה היה ברכה, בתה של גולדה, ובבגרותה הפכה את השואה לעיסוק, כמעט לדיבוק.

סיפורם של ניצולי השואה, שהקימו משפחות חדשות, הוא סיפור של קשיים פיזיים ומנטליים, סיפור של החלטות הרות גורל, שעיצבו את חיי צאצאיהם. בחוכמה של מרחק, ובנוחות של נסיבות חיים שונות לחלוטין, קל לקבוע שהשתיקה הייתה גזירה שהילדים התקשו לעמוד בה. אבל ההורים שחוו גיהינום – והתקשו במקרים רבים להתמודד עם זכרו – ביקשו למנוע מילדיהם אפילו הצצה אליו, והאמינו שהם מגינים עליהם. ואין איש רשאי לשפוט.

ליזי דורון כותבת ברגש ובמינימליזם, לעתים אפילו בהומור עגום. הסיפור הקשה של הוריה, שכל פרט ממנו מסביר את ילדותה, צובט לב, והתמונה של הסופרת כילדה, כשאביה משקיף עליה בהחבא, מעלה דמעות. לאחר קריאתו, חזרתי אל ספרה הראשון, "למה לא באת לפני המלחמה", שבו הוא מתארת בתמונות קצרות את היומיום של ילדותה עם אמה. כמו הספר הזה, וכמו ספריה האחרים, גם "ויום אחד עוד נפגש" מומלץ מאוד.

ויום אחד עוד ניפגש / ליזי דורון
כתר, 2010
188 עמודים

אתי סרוסי היא מבקרת הספרים של אתר דיומא ובעלת בלוג סקירות ספרים

users: אתי סרוסי

הנקראים ביותר

החדשים ביותר