דְּיוֹמָא
הספר "נגד הרוח" מאת חיים רמון   מקור: המחבר

ניתן לשער כי היסטוריונים שיחקרו בדורות הבאים את דברי ימיה של ישראל במפנה המאות ה-20 וה-21, יסכימו ביניהם כי איש ציבור ישראלי, שהטביע בתקופה זו חותם של ממש על תולדות המדינה כמעט בכל תחום שידו נגעה בו, הוא אינו אחר מאשר חיים רמון.

מהפכה בדמותה ובאופייה של ההסתדרות, קידום חוק ביטוח בריאות ממלכתי, בנייתה של גדר ההפרדה, "המפץ הגדול" והקמת מפלגת "קדימה" שהביאו למימוש תכנית ההתנתקות מרצועת עזה – כל אלה הם מציוני הדרך הבולטים בהיסטוריה הישראלית בת זמננו, וכולם קשורים בשמו ובפועלו של רמון.

זאת ועוד, אותם היסטוריונים שיבקשו לבחון את דמותו ופועלו של רמון בפרספקטיבה היסטורית ארוכת טווח של תולדות המנהיגות הציבורית בציונות המודרנית, חזקה עליהם שיעמידו את רמון בשורה אחת עם אבות הציונות ומייסדי המדינה. שכן, בדומה לראשי הציונות המדינית והמעשית – ובשונה מרוב רובם של הפוליטיקאים הישראלים בני זמננו – בכל שלב בדרכו הפוליטית במשך למעלה משנות דור החזיק רמון בחזון רעיוני כזה או אחר שתכליתו לתקן, לשיטתו, את מה שנראה לו בלתי תקין בהוויית החיים המדינית והחברתית של עמו, וכן כמעט תמיד ידע לתרגם את רעיונותיו המהפכניים לשפת המעשה הפוליטי.

משום כך, ספרו האוטוביוגרפי של רמון נגד הרוח מהווה לא רק אוצר בלום להיסטוריונים, כי אם מעין מדריך יישומי עבור מנהיגי ציבור בכל הנוגע למלאכת הגשמת האידיאולוגיה במציאות הממשית.

כשם שזאב ז'בוטינסקי – המנהיג הציוני הנערץ על רמון לצדו של דוד בן-גוריון – נהג להציג את עצמו, במידה רבה של צדק, כ-"אדם ללא תווית" הרווי סתירות פנימיות, כן גם רמון מעיד על עצמו כבר בעמודיו הראשונים של הספר כי באישיותו "דרות בהרמוניה זהויות סותרות" (עמ' 10).

בה במידה, גם סיפור חייו הציבוריים של רמון, כפי שהוא נפרש בספרו, בנוי על שני יסודות מנהיגותיים הנתונים במתח מתמיד ביניהם אך הכרוכים זה בזה בלא הפרד. מחד גיסא, מדובר במרכיב חתרני ומהפכני באישיותו ובדרכו, המתבטא באורח מדויק בכותרת הספר נגד הרוח. זהו אל-נכון המוטיב המרכזי שהניע את רמון בפעילותו הציבורית מאז כניסתו לחיים הפוליטיים בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת, ועיקרו קריאת תגר מתמדת על המוסכמות המוסדיות, החברתיות-כלכליות והפוליטיות, שהיה בהן לדידו כדי לקבע את המעוות בהווייתה החברתית והמדינית של ישראל. מאידך גיסא, בעודו דמוקרט עד לשד עצמותיו המחויב לשלטון העם, מייחס רמון בעקביות חשיבות מכרעת לעמדות הציבור הישראלי הרחב באותן הסוגיות אשר עמדו במוקד פעילותו הפוליטית.

דא עקא, "העם", קרי מרבית הציבור במדינת לאום דמוקרטית, אינו שש לרוב ללכת נגד הרוח, ועל כן פעילי ציבור ההולכים נגד הרוח עלולים לא אחת למצוא את עצמם הולכים נגד רוח העם. הדוגמה המובהקת לכך היא אותו חזון מדיני שלשם קידומו, כך הוא מתוודה, נכנס רמון לפוליטיקה לפני כארבעה עשורים, והוא סיום הכיבוש של שטחי 1967 והקמת מדינה פלסטינית בת קיימא לצדה של ישראל, במטרה להסיט את ספינת המדינה מן הנתיב האובדני שסופו "מדינת אפרטהייד דו-לאומית" – או, במילותיו האחרות, במטרה "להציל את מדינת היהודים" (עמ' 611).

כך, בתחילת הקריירה הפוליטית שלו, עת שהתמנה רמון לתפקיד יו"ר המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה (1978), היו רעיונות אלה נחלתו של מיעוט מבוטל ומוקצה במפלגה בפרט, ובציבור הישראלי בכלל. כיום, דומה שהאקלים הפוליטי בארץ השתנה באורח ניכר, כאשר המושגים "מדינה פלסטינית" ו"שתי מדינות לשני עמים" פילסו לעצמם, לכאורה, את הדרך ללב לבו של הקונצנזוס הישראלי. אך לאמיתו של דבר, גם אם רוב דחוק מקרב הציבור הישראלי העכשווי תומך עקרונית בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני במסגרת שתי המדינות, הרי שיותר ויותר ישראלים רואים בחזון זה חלום באספמיה, שאין בדל של סיכוי ליישומו המעשי במציאות.

רמון ער לחלוטין לעומק הפער בין חזון חלוקת הארץ, בו הוא מוסיף לדבוק ללא סייג, לבין מעמדה הרעוע של פרדיגמת שתי המדינות בעיני הישראלים מן השורה. ואולם הוא אינו נרתע מכך. אדרבא, הוא סבור כי לאל ידו לשכנע את הלא-משוכנעים ולנסוך בהם מחדש את האמונה והביטחון בהיתכנותו של פתרון שתי המדינות – והרי בראש ובראשונה לתכלית זו נכתב הספר הנוכחי. אכן, אין זו רק אוטוביוגרפיה סוחפת ומרתקת המאירה באור חד ובהיר את העבר הישראלי הקרוב, אלא שזהו מעל לכל מורה נבוכים מדיני, שיש לו ערך מעשי מובהק בהווה הישראלי האקטואלי.

מאז מעורבותו הגורלית במלאכת התיווך בין יצחק רבין ליאסר ערפאת דרך ערוץ השיחות החשאיות שקיים עם אחמד טיבי בתקופת טרום-אוסלו בקיץ 1993, ועד אחרי תהליך אנאפוליס שלקידומו הרים תרומה סגולית במסלול המשא ומתן שקיים עם יאסר עבד רבו ביו יולי 2007 לאפריל 2008, רמון היה איש מפתח בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני.

מצויד במגוון העדויות והנתונים העובדתיים אותם הוא מכיר מקרוב ולעומק, הוא מתייצב נחרצות נגד רוח הזמן של עידן הפוסט-אמת והעובדות האלטרנטיביות, ומנפץ בשיטתיות וביסודיות את שני השקרים הבסיסיים והמכוננים בנוגע לתהליך המדיני שקנו להם שביתה בתודעה הישראלית בדור האחרון, ואשר מזינים כיום את עיקר חוסר האמון של רבים בציבור הישראלי ברעיון שתי המדינות.

השקר האחד הוא הטענה שתהליך אוסלו היה מיסודו מועד לכישלון, ולפיכך מראשיתו גסס לו לאיטו עד שמת מוות טבעי. רמון דוחה את הטענה הזאת מכל וכל, ותוך ניתוח ממוקד ובהיר של השתלשלות האירועים והגורמים מאז רצח רבין ועד לכישלון שיחות קמפ דייוויד הוא קובע נחרצות כי הסכמי אוסלו הוצאו להורג בצורה מתוכננת ומחושבת בידי שני ראשי ממשלה בישראל – "נתניהו, שהתנגד ועדיין מתנגד לפינוי השטחים, וברק, שרצה 'לשמור נכסים טריטוריאליים בידי ישראל עד להסדר הקבע'" (עמ' 340).

כך, משנבחר לראשות הממשלה ב-1996, נתניהו עשה כל שביכולתו כדי להכשיל את התהליך המדיני, ואכן נחל במשימה זו הצלחה לא מבוטלת. בתחילת הקדנציה שלו הוא אמנם יישם את נסיגת צה"ל מחברון, בהמשך להסכמות אוסלו ב', ובכך כיבד לכאורה את התחייבותו של רבין לפלסטינים, אך זה היה הצעד היחיד שעשה לטובת קידום התהליך. כאשר עם סיום שיחות ואי באוקטובר 1998 התחייבה ישראל להעביר לפלסטינים 13% משטחי יהודה ושומרון, נתניהו חזר בו במהרה מהבנות אלה, ובזאת נעץ את המסמר הראשון בארון הקבורה של הסכם אוסלו.

אולם מי שהרים את התרומה המכרעת לחיסולו הממוקד של התהליך המדיני תוך ביצוע וידוא הריגה בו, היה, כמו שמוכיח רמון, לא אחר מאשר אהוד ברק. כבר בעת כהונתו כרמטכ"ל הוא הסתייג מהסכמי אוסלו, ובהמשך, כאשר שימש כשר הפנים, נמנע בהצבעה על אוסלו ב', דיבר בחריפות נגד ההסכם, מה שעורר עליו את חמתו של רבין. בעודו בוחן את הסכמי אוסלו במבט צר וסקפטי של איש מערכת הביטחון – גישה שבשונה מרבין הוא לא נגמל ממנה לאחר פרישתו מהשרות הצבאי – קבע ברק ביהירות שהסכם המבוצע בשלבים לא יחזיק מעמד ולכן, סבר, יש לסיים את הסכסוך באבחה אחת.

כשהוא דבק בקנאות בתפישה זו, התיישב ברק על כיסא ראש הממשלה ב-1999, ומיד החל בנסיגה מהסכמי "הפעימות" המאוסים בעיניו. תחילה הוא התחמק ככל יכולתו מביצוע פעימה שלישית של נסיגה ישראלית בגדה, המתחייבת מהסכם ואי, ואף שהרשות הפלסטינית סיפקה לו אז שקט ביטחוני, הוא עשה כל שלאל ידו כדי לעכב את הפעימה הנוספת, ואף להכשיל אותה, באמצעות חידוש תנופת הבנייה בהתנחלויות – מדיניות שערערה קשות, לפי רמון, את אמונם של הפלסטינים במחויבותה של ישראל לתהליך השלום. לאחר שבעקבות לחצים שהופעלו עליו מצד האמריקאים והאירופים חתם ברק – "כמי שכפאו שד", לדברי רמון (עמ' 336) – על הסכם שארם א-שייח' (ספטמבר 1999), שעיגן את הסכמות ואי, הוא לא עשה דבר כדי ליישם את הנסיגה. תחת זאת, נאמן לגישתו "הכל או לא כלום", הניח ברק על השולחן באביב 2000 יוזמה גרנדיוזית: גיבוש הסכם שלום כולל בסבב שיחות אחד, שבו ישתתפו הישראלים, הפלסטינים והאמריקאים בלבד, ללא מעורבות גורמים נוספים.

ברק לא שעה לאזהרותיו של רמון, שטען כי לערפאת אין מנדט להכריע בסוגיות הטעונות של עתיד ירושלים ובעיית הפליטים בלי מדינות ערב, וביטל כלאחר יד את קביעתו של ראש אמ"ן דאז האלוף עמוס מלכא שהתריע כי ערפאת לא יהיה מוכן להסתפק ב-90% מהגדה (הצעתו המרבית של ברק לפלסטינים), ומשהשיחות בקמפ דייוויד ביולי 2000 הסתכמו, כצפוי, בכישלון חרוץ – הטיל את מלוא האחריות לכישלון על הצד הפלסטיני. במקום להצהיר באופן אחראי ושקול שהצדדים לא הצליחו לעת עתה להגיע להסכמות אך ממשיכים להיות מחויבים לתהליך המדיני ומקווים כי בסבב שיחות נוסף תושג ההתקדמות המיוחלת (או לומר בפשטות שניסיונו להשיג הסדר כולל לא עלה יפה, ולכן יש לחזור לתוואי של הסכמי אוסלו) – בחר ברק להכריז על קץ עידן התהליך המדיני, ממנו ממילא סלד מלכתחילה, ובכך עורר את הצד השני לפנות למסלול של אלימות כדי לנסות ולגרום לשינוי הסטטוס-קוו שהוא לכוד בו.

כאן מגיע רמון להתמודדות עם השקר האחר, שהתברר כקטלני ביותר לגורל תהליך השלום הישראלי-פלסטיני, והוא מיתוס ה"אין-פרטנר" הפלסטיני. מיתוס זה הועלה לראשונה בנאומו של ברק בנמל התעופה בן-גוריון ב-25 ביולי 2000, עם נחיתתו מפסגת קמפ דייוויד.

תוך מעקב צמוד אחר ההתפתחויות שחלו בעמדות הרשות הפלסטינית מאז הסתלקותו של ערפאת ועד השנים האחרונות – מעקב המבוסס על מעורבותו הפעילה והאינטנסיבית במגעים השוטפים עם ההנהגה הפלסטינית לאורך מרבית השנים הללו – רמון מפריך את המיתוס הזה מן היסוד. כך, מסתבר שבמסגרת תהליך אנאפוליס בשנים 2007- 2009, גילתה ההנהגה הפלסטינית נכונות עקרונית להכיר בתוואי גדר ההפרדה כבסיס לגבול עתידי של המדינה הפלסטינית, הגם שהתוואי נגס ב-7% משטחי הגדה המקוריים בגלל הכללת גושי ההתנחלויות ממערב לגדר. כמו כן, הצד הפלסטיני הסכים לנוכחות מסיבית של כוח נאט"ו בראשות ארצות הברית, שסמכותו תחול על הפלסטינים בלבד, וכן סוכם שישראל תמשיך לשלוט בבקעת הירדן למשך שנים רבות. גם בנושא ירושלים הסתמנו הסכמות מהפכניות בין הצדדים, לפיהן החלקים היהודיים של ירושלים יישארו בידי ישראל, החלקים הפלסטיניים יהיו באחריות הפלסטינים, ועל מתחם האגן הקדוש יחול פתרון שטיבו המדויק ייקבע בהמשך, ושבהסדרתו יהיו מעורבים ישראל, הפלסטינים וגורמים ערביים ובינלאומיים.

ההתקדמות המשמעותית בתהליך אנאפוליס הושגה אף בסוגיית הפליטים, שלגביה צומצמה עיקר המחלוקת לשאלות מספריות: בעוד הצד הישראלי הציע היתר כניסה לישראל ל-5,000 פליטים בשנה לעשר שנים, ובסך הכול 50,000 פליטים, אבו מאזן דרש היתר ל-10,000 פליטים בשנה, ל-15 שנים, ובסך הכול 150,000 פליטים. להערכת רמון, "אילו המשכנו במשא ומתן [...] היה אפשר להתפשר על מספר באמצע הטווח שבין 50,000 ל-150,000 פליטים." (עמ' 488). אלא שבעיצומן של שיחות השלום (קיץ 2008), התברר שמצבו של אהוד אולמרט בזירה המשפטית הגיע לשפל חדש, ושימי שלטונו ספורים. נסיבות אלו העצימו את ההססנות בצד הפלסטיני בשל החשש שאולמרט לא יוכל להמשיך כיאות את הובלת התהליך המדיני, ועל כן יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) נמנע מלהשיב על הצעת הפשרה של אולמרט, אשר שיקפה את עיקר ההסכמות שהושגו עד כה, אם כי בשום פנים לא דחה אותה. כדברי אבו מאזן עצמו בפגישה עם רמון ב-2010, "אלה ויתורים שהייתי מוכן לעשות רק מול ראש ממשלה מכהן שנתמך על ידי עמו, ולא כאשר רוב הסיכויים שההסכם לא יתקבל, בסופו של דבר, על ידי הציבור בישראל" (עמ' 490).

זאת ועוד, מאז ראשית כהונתו השנייה של בנימין נתניהו בראשות הממשלה ב-2009, ההנהגה הפלסטינית הלכה והגמישה יותר ויותר את עמדותיה, אלא שמולה ניצב אידיאולוג קנאי של תפישת שלמות הארץ, שעשה כל שלאל ידו כדי למנוע את חידוש התהליך המדיני.

כך, במפגש בין נתניהו לאבו מאזן במעון ראש הממשלה בספטמבר 2010, הציג יו"ר הרשות הפלסטינית לראשונה מסמך כתוב שכלל הצעה ברורה ומפורטת להסכם בנושא גבולות וביטחון תחילה והסכמה לדחות בינתיים את הדיון בסוגיות אחרות. בנוסף כלל המסמך הצהרה מפורשת על תביעת הפלסטינים לקבל את "שטחי 1967" בכפוף לחילופי שטחים, ולא את נסיגת ישראל לגבולות 1967. בתגובה התעלם נתניהו ביהירות ממסמך זה, תוך שהוא מתעקש כי על ישראל להמשיך ולשלוט בשטחים נרחבים בגב ההר ובגדה.

בספטמבר 2011, בפגישה שהתקיימה במלון "וולדורף אסטוריה" שבניו יורק ובה השתתפו נציגו של נתניהו יצחק מולכו, ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני סאיב עריקאת, ושליח למזרח תיכון מטעם הנשיא ברק אובמה, הפלסטינים הניחו על השולחן מסמך שכלל הצעות לפתרון הסכסוך, בתוספת סעיף הנוגע לקץ הסכסוך והתביעות הטריטוריאליות. מולכו סירב לקבל את המסמך בטענה שאין לו מנדט לקבל ניירות עמדה פלסטיניים. "מיטשל ועריקאת נדהמו. מולכו נס על נפשו", מסכם רמון את תוצאות הפגישה (עמ' 588).

בעקבות סירובו של נתניהו לקבל ניירות עמדה של הפלסטינים, שלח אבו מאזן, ב-15 באפריל 2012, מכתב לראש הממשלה, ובו סיכם את העמדות הפלסטיניות (המכתב מצורף כנספח לספר, עמ' 605- 608). במסמך פירט את הצעתו כדלקמן: הפלסטינים מסכימים להקים את מדינתם על 22% בלבד מהשטח ההיסטורי של פלסטין, שתתקיים לצד מדינת ישראל בשלום ובביטחון בגבולות 1967, עם חילופי שטחים שווים ובעלי ערך שווה. נושא הביטחון יימסר לאחריותו של גורם שלישי שיהיה מקובל על שני הצדדים וימוקם בצד הפלסטיני בלבד. ההסכם באשר לבעיית הפליטים יציע פתרון צודק ומוסכם על הצדדים, כפי שמציינת יוזמת השלום הערבית. ירושלים תהיה בירתן של שתי המדינות: מזרח ירושלים תהיה הבירה הפלסטינית, מערב ירושלים תהיה הבירה הישראלית, וירושלים תהיה עיר פתוחה וסמל של שלום. בד בבד, המכתב מדגיש ומאשרר את מחויבותה המוחלטת של הרשות הפלסטינית למדיניות של "אפס סובלנות כלפי אלימות" (עמ' 606). נתניהו לא השיב על המסמך.

ביולי 2013, נפתח סבב שיחות בין ישראל לפלסטינים בוושינגטון, אך גם בשיחות אלה דאג נתניהו שהנושא הטריטוריאלי לא יעלה לדיון, ובכך מנע מראש כל התקדמות ממשית במשא ומתן. במטרה להמציא תירוץ מושלם לסיכול המשא ומתן, נתניהו הציג לפלסטינים את הדרישה התמוהה והמיותרת להכרה בישראל כמדינה יהודית – תביעה חסרת תקדים שכן מדינות אינן דורשות מגורם חיצוני להכיר בזהותן הלאומית, האתנית או הדתית (עמ' 590- 591).

בספטמבר 2017 שליח בכיר מטעם משרד החוץ הרוסי הגיע לירושלים ובישר לנתניהו כי אבו מאזן מוכן להיפגש ללא תנאים מוקדמים. נתניהו השיב לבכיר שהפגישה חסרת תכלית, שכן אבו מאזן יציב בראש סדר היום דרישה להקמת מדינה פלסטינית ויתבע נסיגה ישראלית מרוב שטחי הגדה בתמורה לחילופי השטחים, בעוד שישראל, הסביר, אינה מוכנה לנסיגה מאף שעל מסיבות ביטחוניות. "מששאל הבכיר הרוסי מה יש לו להציע לפלסטינים", כותב רמון, "ענה נתניהו כי הפלסטינים יכולים לקרוא לרשות הפלסטינית הקיימת 'מדינה'; לכך אין לו התנגדות. נציגו של הבכיר הרוסי השיב כי בהצעה זו אין אפילו שמץ של התחלת משא ומתן. נתניהו הסכים עמו והסביר כי לפיכך אין טעם במפגש. נציג הקרמלין המופתע שאל מה עליו למסור לפוטין ולאבו מאזן. תשובתו של נתניהו הייתה שבגלל אילוצי לו"ז לא יוכל להגיע לפגישה בתאריך שהציע פוטין, ולכן יש לקבוע מועד אחר. כמובן, תאריך חדש מעולם לא נקבע. מאז ביקש אבו מאזן פעמים רבות להיפגש עם נתניהו שמשיב את פניו ריקם" (עמ' 595).

וכך, מסכם רמון, "ה'אין פרטנר' הפלסטיני הניח על השולחן שוב ושוב תוכניות שלום ואפילו מפה, ו'היש פרטנר' הישראלי מעולם לא הציג תוכנית שלום ואף לא טרח להגיב לתוכנית הפלסטינית" (עמ' 595- 596).

כאמרתו האלמותית של קרל מרקס, ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה. קשה לקבוע לאשורו אם לפנינו טרגדיה או פארסה, אך לנוכח תמונת המצב של הוותרנות הפלסטינית מזה והסרבנות הישראלית מזה, כמו שעולה בצורה מנומקת ומשכנעת מספרו של רמון, ברור כי ההיסטוריה של הסכסוך הציוני-פלסטיני חוזרת כעת על עצמה על דרך האירוניה המרה, ובמהופך משהו.

כשם שהתנועה הציונית לפני הקמת המדינה, מתוך תודעת המיעוט, הסכימה לחלוקת ארץ ישראל ההיסטורית, כן גם הזרם המרכזי המתון בלאומיות הפלסטינית כיום – מתוך ההכרה בחולשת הפלסטינים מול עוצמתה הצבאית, הכלכלית והמדינית של ישראל – מסכים לפשרות מרחיקות לכת, כגון ויתור על המימוש המלא של חלום השיבה ההמונית של צאצאיי הפליטים הפלסטינים לתוך גבולות ישראל, והנכונות להסתפק בפחות מרבע שטחה של פלסטין ההיסטורית. מנגד, סרבנותה העיקשת של ישראל הרשמית העכשווית לחלוקת הארץ, שמקורה בתודעת העליונות והיהירות למול הצד החלש, משקפת במידה רבה את בבואת הסרבנות של התנועה הלאומית הפלסטינית ערב תש"ח, אשר דחתה את הצעת חלוקת הארץ מתוך תחושת הביטחון העצמי של הילידים.

אולם רמון רחוק מלהיות מיואש. הוא סבור שניתן לשכנע את הרוב הישראלי המתון כי המשך הכיבוש צפוי להביא לאובדן רוב יהודי ולהקמת מדינת האפרטהייד הדו-לאומית, שבמובנים רבים, להבחנתו האמיצה, כבר קיימת במציאות (עמ' 276). יש להודות שהאיום הדמוגרפי אינו יכול, לאמיתו של דבר, לשמש כתמריץ יעיל כדי לגרום לישראלים לוותר על ההגמוניה היהודית בארץ ישראל ולתמוך בחלוקת הארץ. אחרי הכול, שיח האיום הדמוגרפי הוא חרב פיפיות – בעודו משרטט את תסריט הבלהות של הצטמקות מתמדת של האוכלוסייה היהודית בין הירדן לים, הוא מעמיק בציבור היהודי את תחושות האימה והאיבה ביחס לעם הפלסטיני, אשר מזינות, מצדן, את כוחו של הימין. לעומת זאת, אין ספק שניפוץ מיתוס הסרבנות הפלסטינית וחשיפת האמת המוסתרת מהציבור הישראלי אודות ממדי הנכונות של הרשות הפלסטינית ללכת לקראת ישראל, כפי שמוצג בצורה נהירה ומנומקת בספרו של רמון, יש בהם כדי לפקוח את עיני ישראלים רבים מבין אלה שאינם נמנים עם חסידי שלמות הארץ, לעורר אצלם מחדש את האמון בפרטנר הפלסטיני, וכן להניעם לתמיכה פעילה והחלטית בחידוש תהליך השלום.

אך לא רק עבור הספקנים הלא-משוכנעים בחיוניותו והיתכנותו של פתרון שתי המדינות נכתב נגד הרוח, כי אם גם עבור המשוכנעים – אנשי השמאל המדיני התומכים ללא סייג בחלוקת הארץ, אולם מתקשים למשוך לצדם את מרבית הציבור הישראלי כדי לקדם את רעיון החלוקה הלכה למעשה. אכן, זהו ספר חובה הן לפוליטיקאים מהשמאל והן לישראלים שמאלנים מהשורה, באשר הוא מצביע בדיוק נמרץ על שלושה כשלים מהותיים בהתנהלות הפוליטית והציבורית של השמאל והמרכז בישראל בדור האחרון, שמוטב לו למרכז-שמאל להכיר בהם נכוחה.

ראשית, טוען רמון, השמאל הישראלי ממאן להפנים את אחד מחוקי הברזל הבסיסיים של החיים הפוליטיים, ולפיו פוליטיקה היא אמנות המיקוד. את החכמה הזאת אימצו ויישמו באורח מופתי הימין והמתנחלים, אשר ממוקדים ללא הרף ביעדם המרכזי – היאחזות בארץ ישראל באמצעות הקמת ההתנחלויות, בעוד כל השאר משני. "אני נוהג לומר", כותב רמון, "כי אילו המתנחלים היו צריכים לבחור מצווה אחת מתרי"ג המצוות ולקיים אך ורק אותה, הם היו בוחרים במצוות יישוב הארץ, ולמענה היו מוכנים לעבור על כל תרי"ב האחרות. במחנה השמאל-מרכז, לעומת זאת, במקום להיות ממוקדים – מתפזרים. אנשי השמאל אינם מוכנים לקבוע סדר עדיפויות ולהתפשר. הם רוצים גם וגם וגם: גם להיפרד מהפלסטינים ולהגיע לפתרון שתי המדינות, גם להפריד את הדת מהמדינה, גם לחולל צדק חברתי וגם להקפיד בטהרנות על ניקיון כפיים" (עמ' 195).

רמון אינו מסתפק באבחון הבעיה אלא מציע לה פתרון קונקרטי: על השמאל לכרות מחדש את הברית הפוליטית עם המפלגות החרדיות בדומה לזו שהתקיימה בממשלת רבין השנייה, שלא הייתה מצליחה לקדם את הסכמי אוסלו בלא תמיכתה של ש"ס. כאן רמון מתגלה במלוא זיקתו המודעת לטיב המסורת המנהיגותית של אבות הציונות, אשר ידעו להבחין בין עיקר לטפל בכל הנוגע לעיצוב פני עתיד הציונות, ולמקד את עיקר מרצם ומאמצם בהשגת התכלית העליונה בסולם העדיפויות הציוני – הקמתה והבטחת קיומה של מדינת היהודים. לא בכדי אפוא, בפתיחת הפרק "למה לך פוליטיקה?" בו הוא פורש את האני מאמין המדיני והפוליטי שלו, מצטט רמון את דבריו המאלפים של ז'בוטינסקי במכתבו לדוד בן-גוריון ב-1935: "לו נוכחתי שאין דרך למדינה אלא סוציאליות, או אפילו שזה רק יחיש את יצירת המדינה בדור אחד, הנני מוכן ומזומן. עוד יותר – מדינת אדוקים שבה יכריחוני לאכול גפילטע פיש משחר עד שחר (אבל אין דרך אחרת) – מסכים. עוד יותר גרוע, מדינה יידישאית, שבשבילי זה סוף כל הקסם שבדבר, אין דרך אחרת – מסכים. ואשאיר צוואה לבני שיעשו מהפכה" (עמ' 193).

הנה כי כן, ז'בוטינסקי היה מוכן לוותר על טוהר צביונה החילוני של המדינה לצורך הקמתה, ואילו בן-גוריון יישם זאת הלכה למעשה עת שחתם על הסכם הסטטוס-קוו עם החרדים ערב הכרזת העצמאות. מאחר שהשגת ההסדר המדיני עם הפלסטינים ומניעת הפיכתה של ישראל למדינת האפרטהייד ה"-דו-לאומית" שקולות, בעיני רמון, למטרת הקמת המדינה שלמענה חתר בן-גוריון להגיע להבנות עם החרדים, הרי שגם כיום נדרשת, לדידו של רמון, הכרעה בן-גוריונית: על השמאל להיות מוכן להסכים לוויתורים מרחיקי לכת למפלגות החרדיות, ובלבד שניתן יהיה להגיע לחלוקת הארץ. את המהפכה החילונית, ברוח דבריו של ז'בוטינסקי – יחוללו הדורות הבאים.

שנית, רמון מוחה נגד סילוף משמעותו של מושג המרכז בידי מפלגות המרכז החדשות שקמו בישראל בעשור האחרון, לאחר התרסקותה של מפלגת "קדימה" ולנוכח הדומיננטיות הבלתי מעורערת של הליכוד בראשות נתניהו. היגיון היסוד שעמד מאחורי רעיון המרכז הפוליטי, אותו ביקשו לטעת בתודעת הציבור הישראלי מייסדי "קדימה" ורמון בראשם, היה כרוך בראש ובראשונה בהכרה נוקבת בחיוניותו ובדחיפותו של קידום ההסדר המדיני שיוביל ליישומו של פתרון שתי המדינות. לעומת זאת, ה-"מרכז" המזויף נוסח "יש עתיד" ו-"כחול לבן", פירושו טשטוש הממד האידיאולוגי-המדיני, תוך הפנמת התזה השקרית של נתניהו לפיה ל-"סחורה המדינית" – קרי לחידוש התהליך המדיני – אין קונים.

הוויתור מרצון של המרכז הפוסט-קדימאי על הדגל המדיני, טוען רמון, לא רק אשרר את הניצחון האידיאולוגי המוחלט של נתניהו וחסידי שלמות הארץ בקרב על לב הציבור הישראלי, אלא גם הפך את מפלגות המרכז עצמן לתאומות האידיאולוגיות של מפלגות הימין, שבמקום להציב לנתניהו אלטרנטיבה רעיונית ולחשוף את הנזק העצום של מדיניות הכיבוש והסיפוח לעתידה של ישראל – יישרו קו עם מדיניותו, תוך טיפוח אשליית שווא שיצליחו לקושש קולות, אם רק יאמצו את שפתו ועמדותיו של הימין.

שלישית, רמון מבקר בחריפות את נטייתו של השמאל הישראלי להשליך את יהבו על הרשות השופטת ועל האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון, בבואו להילחם על עמדותיו המדיניות-אידיאולוגיות. האקטיביזם השיפוטי, קובע רמון, הוא בומרנג משפטי בעבור השמאל, שכן במדינה בה השמאל נוטש ללא קרב את המערכה הרעיונית על לב הציבור לטובת הימין, זהו רק עניין של זמן עד אשר הרכבו של בג"צ יהפוך להיות ימני-שמרני (עמ' 41- 42). ואכן, בעת כהונתה של איילת שקד כשרת המשפטים, מונו יותר שופטים שמרנים לבית המשפט העליון, וחלק מפסיקותיו שיקפו, לפיכך, עמדות ימניות. כך, למשל, הכרעתו של העליון שלא להתערב בהחלטת הממשלה לפנות את היישוב הבדואי ח'אן אל-אחמר, דחיית פנייתם של כמאה מתושבי סילואן נגד פינוים מהכפר (עמ' 42), וממש לאחרונה – אחרי עידן שקד אך בסימן מובהק של מורשתה – ההחלטה המבישה והשערורייתית של בג"צ לאפשר לשר החינוך להשהות את הענקת פרס ישראל למתמטיקה ומדעי מחשב לפרופסור עודד גולדרייך, עד לתום הבירור של מידת שמאלניותו.

את ביקורתו הנוקבת על סגידת השמאל לאקטיביזם השיפוטי של העליון חותם רמון בדברים חדים כתער: "יש לי מסר, והצעה בצדו, לחוגי המרכז-שמאל: הדרך לחזור לשלטון אינה באמצעות בג"צ. דרך פעולה זאת מסיטה רבים וטובים בציבור הרחק מדרכו של השמאל. מומלץ לנהל את המאבק ולהציג אלטרנטיבה באמצעות דעת הקהל והכנסת, ולא בדרך עוקפת דמוקרטיה, מה גם שנראה כי כבר בעתיד הקרוב בג"ץ לא ישרת מגמות של השמאל והמרכז" (עמ' 118).

מהי הדרך שאינה עוקפת דמוקרטיה, שעל השמאל לאמץ כדי לחזור לשלטון? כיצד מגבשים את האלטרנטיבה האידיאולוגית המיוחלת לדרכו של הימין ומקדמים אותה בדעת הקהל ובכנסת? איך מצליחים לשכנע את הישראלים מן השורה כי שמועות על מותו של פתרון שתי המדינות הינן מוגזמות ומופרכות בעליל? לא יהיה זה מן הגוזמא לומר, כי ספרו של רמון מספק את התשובות הקונקרטיות, הבהירות והמפורטות על שאלות קיומיות אלו. משום כך, קשה להפריז בחשיבותו של ספר זה עבור הציבור הישראלי הרחב. כשם שהספר ארץ הצבי של אריה (לובה) אליאב – אביו הרוחני של רמון, שבזכותו נעשה הלה בתחילת שנות ה-70 למצדד נלהב בחלוקת הארץ – היה לרמון הצעיר ל-"ספר תורה [...] מדינית וחברתית" (עמ' 201), כך גם נגד הרוח של יורשו הרוחני של אליאב מן הדין שיהפוך לספר חובה לכלל אזרחי ישראל. הקריאה בו עשויה להציל חיים, פשוטו כמשמעו, שכן יש בו משום קריאת השכמה אחרונה לנוסעי הספינה התועה של מדינת היהודים, רגעים קריטיים לפני ההתנגשות בקרחון הבלקניזציה.

נגד הרוח / חיים רמון
ידיעות ספרים, 2020
648 עמודים

פרופ' דימיטרי שומסקי הוא היסטוריון של תולדות עם ישראל בעת החדשה בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו ומנהל מרכז צ'ריק לתולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים

users: דימיטרי שומסקי

הנקראים ביותר

החדשים ביותר