עמית סגל   מקור: ויקיפדיה (אריק סולטן)

רוב האירועים הפוליטיים שנראים לנו חשובים בעת התרחשותם חולפים בלי להותיר עקבות של ממש, ומפנים את מקומם לדרמות אחרות שגם הן תתפוגגנה בתורן. אבל האם ניתן לבחון את הפוליטיקה הישראלית ואת ההיסטוריה שלה תוך התעלמות מהרעש העכשווי, לצלול לתוכה ולזהות בה דפוסים ותהליכי עומק? ובכן, זה מה שהעיתונאי עמית סגל מנסה לעשות בספרו החדש "סיפורה של הפוליטיקה הישראלית".

סגל ממפה את השבילים הנסתרים בביצת הפוליטיקה המקומית תוך עיון בנקודות חשובות בהיסטוריה שלה. וכך, הדיון שנערך בספר במדיניות החוץ ובמדיניות הפנים של ישראל משמש את סגל לפענוח מסתרי הפוליטיקה הישראלית – באמצעות אלו מהלכים ניסו מנהיגיה השונים של מדינת ישראל לבצר את כוחם? מה היו נקודות העיוורון שלהם? ומדוע נפלו בסופו של דבר, כל אחד בתורו?

 

עוגייה חברתית

הספר כתוב ביד אומן וקשה להניח אותו מהידיים. לצד התובנות החשובות שבו, הספר שופע אנקדוטות משעשעות וגם רגעים עצובים שסגל לוקח מהתיעוד ההיסטורי או שואב מהיכרות רבת שנים עם המערכת הפוליטית. אציין להלן שלוש אנקדוטות שלא היו מוכרות לי לפני כן: מנחם בגין היה שרוי בדיכאון כה עמוק לאחר התפטרותו עד שלא טרח להצביע עבור ממשלתו של יצחק שמיר בהצבעת האמון בכנסת, ללכת לקלפי להצביע או אפילו להרים טלפון למחליפו; הרב עובדיה יוסף תיעב את הליכוד בראשית שנות התשעים ונסחף ימינה בלחץ קהל תומכיו, כמעט בניגוד לרצונו; בתקופה שבה המילה "חברתי" הפכה להיות יופמיזם לפוליטיקאים מזרחים, אהוד ברק נהג להציג לאורחיו שקית של עוגיות עבאדי מזרחיות ולשאול אותם בציניות האופיינית לו האם הם מעוניינים לכרסם "עוגייה חברתית".

אפשר למצוא בספר גם פריטי טריוויה מעניינים. האם ידעתם, למשל, שהבחירות היחידות בהיסטוריה הישראלית שהוכרעו על חודו של קול אחד ויחיד היו... לוועד המקומי של מושב צפריה ב-2018?

Prime Minister Ehud Barak meets with Rabbi Ovadia Yosef Ronen Kedem

.ראש הממשלה אהוד ברק פוגש את הרב עובדיה יוסף. על השולחן מיני תקרובות אבל ללא עוגיות מזרחיות

 

שקיעתה ונפילתה של השיטה הבן גוריונית

הפרקים חופפים פחות או יותר לכהונתם של ראשי הממשלה של ישראל, שכולם (חוץ ממשה שרת שסגל די מתעלם ממנו) מבליחים, זוהרים וכבים בפיצוץ או בדעיכה איטית. סגל בחר, בחכמה רבה, שלא לסקור את מהלך כהונתם של אותם ראשי ממשלה, מה שהיה מטביע את הקורא בעומס של פרטים, ובמקום זאת, הוא "מנצל" כל ראש ממשלה כדי להסביר עיקרון אחר בפוליטיקה הישראלית.

במאמר ביקורת זה אסקור רק תהליך אחד מהתהליכים שסגל מתאר – התנוונותה של שיטת הממשל שיצר דוד בן גוריון והתמוטטותה ההדרגתית.

הדיון בשקיעתה ובנפילתה של שיטת הממשל הבן גוריונית מתחיל כבר בפרק העוסק בבן גוריון – אחד הפרקים הטובים שבספר. סגל מסביר כיצד נוצר בישראל – תוך כדי מלחמת העצמאות – מבנה פוליטי מאולתר בו ניתנה העדפה לוויכוח אינסופי על פני הכרעה חד משמעית. בן גוריון, הנאמן לכאורה לתרבות הפוליטית היהודית של מזרח אירופה ולסיעתיות שאפיינה את התנועה הציונית, בחר שלא ליצור משטר נשיאותי סמכותי אלא דמוקרטיה פרלמנטרית שבה ראש הממשלה תלוי באמון הכנסת. אחוז החסימה הנמוך שנקבע ב-1951 (1%) העצים את כוח המיקוח של המפלגות הקטנות ואילו שיטת בחירות ארצית-יחסית (ולא אזורית) ניתקה את חברי הכנסת מהשפעת הציבור הרחב והעניקה כוח לא פרופורציונלי לעסקני מפלגות למיניהם. השיטה הזו עבדה – בהתחלה. ברם, אפילו בן גוריון התחרט על מה שיצר וניסה לשנות את השיטה ללא הרף. יחד עם זאת, הדומיננטיות של מפא"י יצרה מרכז כובד שמנע מהשיטה הפוליטית להתפורר.

David Ben Gurion

דוד בן גוריון. התחרט על שיטת הממשל שיצר

כנגד הרקע הזה, סגל מדגיש את שנת המפץ של הפוליטיקה הישראלית – 1973. בעוד מלחמת ששת הימים יצרה את הוויכוח לעתיד לבוא על השטחים הכבושים ועל תהליך השלום, מלחמת יום כיפור שללה ממפא"י באופן כמעט מיידי את המונופול שהיה לה בזירה הביטחונית. מתקופה זו ואילך, טוען סגל, הזירה הפוליטית הישראלית החלה להתחלק ל-"ימין" ו-"שמאל" כפי שאנחנו מכירים את המונחים הללו כיום. לאחר המהפך של 1977, המערכת הפוליטית התארגנה מחדש בדפוס דו קוטבי מובהק – ימין ושמאל, ליכוד ועבודה, כל מעצמת על פוליטית והמפלגות הקטנות הכפופות לה. שיטת הממשל שבנה בן גוריון ספגה זעזוע אבל עדיין החזיקה מעמד. במקום שריף אחד היו עתה שני שריפים בעיירה הקטנה שלנו שחרף העוינות ביניהם שמרו במידה כזאת או אחרת על יציבות פוליטית.

מכת הקורנס הראשונה שסדקה את השיטה, הייתה, לשיטתו של סגל, חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה שעבר ב-1992 ושהחליש את שתי המפלגות הגדולות שהעניקו יציבות למערכת. חוק הבחירה הישירה חוקק בצורה מוזרה ושלומיאלית שכנראה אין לה אח ורע בעולם. מצד אחד, הציבור בחר ראש ממשלה בבחירות ישירות. מצד שני, ראש הממשלה היה זקוק עדיין לאמונה של הכנסת וזאת בשונה ממדינות אחרות שבהן יש שיטת בחירות כזו (למשל ארצות הברית). חוק הבחירה הישירה נתן זריקת חיזוק משמעותית למפלגות הקטנות והבינוניות. המצביעים הבינו שהם יכולים עתה לתמוך במועמד המועדף עליהם לראשות הממשלה ועדיין להצביע למפלגה קטנה שתכפה על ראש הממשלה להיענות לצרכים אידיאולוגיים ומגזריים. כלומר, חוק הבחירה הישירה הרגיל את ציבור הבוחרים לעקוף את שתי המפלגות הגדולות והרגל זה נמשך גם לאחר שהחוק בוטל. אפילו בנימין נתניהו, בשיא כוחו, הגיע בקושי רב למספר מנדטים שבימי יצחק שמיר היה נתפס כהפסד צורב. חוק הבחירה הישירה החליש אפוא את מרכז הכובד הפוליטי והביא להתחזקותם של השחקנים הקטנים והמפלגות הגדולות עברו תהליך של הקצנה לאחר שתלותן במפלגות הקטנות והקיצוניות יותר גדלה.

מכת הקורנס השנייה ליציבותה של המערכת הייתה קריסתה של מפלגת העבודה שפגעה אנושות במחנה השמאל כולו. הפיגועים הגדולים של תקופת אוסלו, כהונתו הרת האסון של אהוד ברק, ובעיקר, כישלון המשא ומתן המדיני עם הפלסטינים ופרוץ האינתיפאדה השנייה שמו ללעג ולקלס את המחנה שהפך את השלום עם הפלסטינים לדגלו העיקרי. ה-"שלום" המיוחל עם הפלסטינים הפך ל-"הפרדה" ולנסיגה חד צדדית אלא שעל רקע מראות הדם והאש של האינתיפאדה השנייה, הציבור היה מוכן להפקיד משימה כזאת רק בידי דמויות ניציות מהימין. ההתנתקות של אריאל שרון מרצועת עזה שהביאה להגברת הירי הרקטי משם על ישראל, המאיסה על הציבור אפילו את רעיון הנסיגה החד צדדית. ניסיונו של שרון להקים "מרכז" חזק שיחליף את מחנה השמאל הגווע קרס אף הוא לאחר שהמנהיג המנוסה לקה בשני אירועים מוחיים. לאחר שרון, המפה הפוליטית הורכבה מביבר של מפלגות בינוניות ומסוכסכות האחת עם השנייה. "ובימים ההם אין מלך בישראל", עד, כמובן, הקאמבק של בנימין נתניהו.

לאחר חזרתו לבית ראש הממשלה, נתניהו הנחית על המערכת הפוליטית את מכת הקורנס השלישית. הוויכוח הציבורי שנסוב בעבר על ביטחון או על נושאים נלווים כמו כלכלה, דת ומדינה וכיוצא באלו, השתנה בתקופתו של נתניהו לוויכוח סביב דמותו של המנהיג. סגל טוען שהרטוריקה ה-"טראמפיסטית" המתסיסה והלא ממלכתית בעליל של נתניהו חילקה את הזירה הפוליטית הישראלית ל-"ביביסטים" ול-"רקלאביביסטים" (לדעתי האישית תרמה לכך גם מלחמתו במוסדות המדינה). השינוי במיקוד של הוויכוח הציבורי הביא למכירת חיסול של עמדות אידיאולוגיות לרוחב כל המפה הפוליטית. רבים מתומכי נתניהו היו מוכנים אפילו לברית עם רע"מ, רק כדי להשאירו בראשות הממשלה. מתנגדיו של נתניהו מהמרכז ומהשמאל הסכימו להמליך עליהם כל איש ימין, אפילו מהימין הרדיקלי, רק כדי להחליף את האיש שתיעבו. שני הצדדים נטרלו זה את זה והמערכת נכנסה לשיתוק. חוסר התפקוד של המערכת הפוליטית בא לידי ביטוי בשלהי תקופת נתניהו ביצור הכלאיים המוזר והלא ממש מתפקד של "ממשלת החילופים".

Benjamin Netanyahu

בנימין נתניהו. בתקופתו השתנה המיקוד של השיח הציבורי

 

ומה הלאה?

כשסגל מביט לעתיד, התחזית שלו קודרת עד מאוד. בפרק האחרון שסוקר את דרכו של נפתלי בנט מההייטק לראשות הממשלה, סגל טוען שנפילת נתניהו רחוקה מלהיות האירוע הגדול והחשוב ביותר של 2021. התפנית המרכזית, מבחינתו, היא התפרקותה הסופית של שיטת הממשל שבנה בן גוריון בשנות החמישים. אם חוק הבחירה הישירה הפיל את אחד מעמודיה של השיטה, וקריסת השמאל הישראלי לאחר כישלון אוסלו ושקיעת הדיון האידיאולוגי בעידן נתניהו הפילו שני עמודים נוספים, הגיע בנט והנחית על המבנה המט ליפול את מכת הקורנס האחרונה. בעבר, הציבור יכול היה לדעת שראש המפלגה הגדולה ביותר, או למצער השנייה בגודלה, יהיה ראש הממשלה. הבוחרים וגם הנבחרים פעלו בהתאם להנחת יסוד זו. בנט, לעומת זאת, הפגין חולשה מתמשכת בהשגת אמון הציבור ויכולת של רב אומן במשא ומתן הפוליטי לאחר הבחירות. לאחר שבנט הצליח להרכיב ממשלה עם שישה מנדטים, מי יוכל להבטיח לנו שגם האירוע ה-"חד פעמי" הזה לא יהפוך להרגל? באופן תיאורטי, כל חבר כנסת נושא עתה בכיסו את שרביט ראש הממשלה. מה ימנע בעתיד מאדם כמו אלי אבידר לאיים שיוביל את המדינה לבחירות אם לא יקבל רוטציה בראשות הממשלה כעומד בראש סיעת יחיד? מדוע שלא יהיו בשנים הבאות שניים, שלושה או ארבעה ראשי ממשלה ברוטציה? שיטת הממשל שהתנוונה במשך שנים ארוכות, קרסה לחלוטין, ויהיה קשה מאד לשקמה.

לדעתי, המבט צופה פני עתיד של סגל אינו מדויק או לכל הפחות חסר במידת מה, וזאת מפני שהוא מתעלם לחלוטין מהסיבה העיקרית לחולי של המערכת בשנים האחרונות – תרבות החרמות הפוליטיים. בשלהי תקופת נתניהו יותר ויותר שחקנים פוליטיים סימנו את יריביהם – מפלגות או פוליטיקאים ספציפיים – כמי שאסור לשבת עמם בממשלה בשום מקרה. המפלגות החרדיות החרימו את יש עתיד ואת אביגדור ליברמן והוא החרים אותן בחזרה; גדעון סער אמר שלא יישב תחת יאיר לפיד; הביביסטים החרימו א-פריורית כל מנהיג שאינו נתניהו; הרקלאביביסטים סירבו לשבת בכל קואליציה ששנוא נפשם עומד בראשה; כמעט כולם החרימו את הרשימה המשותפת ואילו הרשימה המשותפת פסלה חלקים נרחבים של המערכת הפוליטית; בנט וימינה התחייבו לפני בחירות 2021 שלא יישבו בממשלה בראשות יש עתיד ולא יישבו באותה קואליציה עם מרצ, עם רע"ם ועם אבתסאם מראענה. לכל אחד מהמחרימים היו סיבות מנומקות ומצוינות מבחינתו אבל סך כל החרמות יצר מערכת פוליטית שבלתי אפשרי להתנהל בתוכה ושאף אחד מהשחקנים לא מסוגל להקים קואליציה במסגרתה. תרבות החרמות יחד עם אופיו הקלוקל של נתניהו שהרחיק ממנו בעלי ברית טבעיים כמו ליברמן, בנט וסער, הכניסו את ישראל לסחרור של מערכות בחירות ללא הכרעה.

בסופו של דבר, רק המיאוס שנוצר בחלק ממחנה הימין כלפי נתניהו יחד עם המהפך האסטרטגי שהוביל מנסור עבאס, הצליחו לנפץ את תקרת הזכוכית שיצרה תרבות החרמות ולהביא ליצירת הממשלה ההטרוגנית ביותר בתולדות מדינת ישראל (על האסטרטגיה של מנסור עבאס שהצליח להפוך את רע"מ לשותף קואליציוני לגיטימי ראה במאמרי "רע"מ בארמון המלוכה" שפרסמתי בבמה זו).

תרבות החרמות הפוליטיים הפכה את המערכת הפוליטית הקיימת לבלתי מתפקדת וביטולה הוא חלק חיוני בכל תהליך של שיקום. מבחינה זו ממשלת בנט-לפיד, אם תצליח למלא את ימיה, מסמלת התפתחות אופטימית ביחס לעתיד. בהחלט ייתכן שסגל צודק שהממשלה הנוכחית מבשרת על עתיד של כאוס פוליטי, אבל אם מפלגות מקצוות אידיאולוגיים שונים תוכלנה לשבת האחת עם השנייה באותה קואליציה, תיווצר מערכת פוליטית גמישה יותר מזו שהייתה בשנים האחרונות ומתוך הריסות השיטה הישנה תצמח ותעלה שיטה חדשה.

פרופ' דני אורבך הוא מרצה להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים

* המאמר פורסם לראשונה בבלוג הינשוף

users: דני אורבך

עוד בנושא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר