"האקספרס הפאטאגוני הישן" מאת פול תרו

בתמונה רכבת האקספרס הפאטאגוני הישן

הסופר פול תרו אוהב לנסוע ועל נסיעותיו הבלתי שגרתיות ברחבי העולם הוא כתב מספר ספרים. "האקספרס הפאטאגוני הישן" הוא אחד הראשונים שבהם, והוא מתעד את המסע שעשה, בעיקר ברכבות, מבוסטון עד פטגוניה. לא היעד מעניין אותו, אלא הדרך. המסעות בימינו, והספרים הנכתבים עליהם, מתמקדים, כך הוא טוען, ביציאה ממקום אחד ובהגעה אל מקום אחר. בין שני אלה מתרחשת מעין קפיצת דרך, בדרך כלל בטיסה המוחקת הפרשי מרחק וזמן. את קפיצת הדרך הזו הוא אינו מחבב. "מה שמעניין אותי היא ההתעוררות בבוקר, המעבר מן המוכר אל המשונה במקצת, אל המוזר למדי, אל הנוכרי, ולבסוף אל הזר לחלוטין. עצם הטיול, לא סופו, הוא החשוב". את ספרו הוא מבקש לסיים "במקום שבו ספרי מסעות מתחילים".

מצויד במזוודה אחת ובמספר ספרים, ובמתכוון ללא מצלמה, יצא במחצית שנות השבעים ממסצ'וסטס לשיקגו ומשם הדרים לטקסס. בטקסס חצה את הגבול למכסיקו, עבר בדרכו מספר ארצות בדרום אמריקה – גואטמלה, אל-סלוודור, קוסטה ריקה, פנמה, קולומביה וארגנטינה – וסיים את המסע במרחבים השוממים של פטגוניה. לפני ששם פעמיו לשם השתהה בחברתו של חורחה לואיס בורחס, שיעץ לו לוותר על תוכניתו משום שאין בפאטאגוניה דבר. "אם כך, אמרתי בלבי – אם באמת אין שם כלום – הרי זה המקום המושלם לסיים בו את הספר הזה". המקום שמשך את לבו, רק משום נידחותו, היה אסקל. הוא הוזהר לא לעלות על הרכבת הרעועה הנוסעת לשם, אך כשם שהתעלם שוב ושוב מאזהרות במהלך המסע, כך נהג גם כעת. היעד היה חקוק במוחו, ולא ניתן היה לוותר עליו. "מה יכולתי לעשות? היה עלי להגיע לאסקל כדי לחזור הביתה". אותה רכבת רעועה, המכונה La Trochita, היא האקספרס הפאטאגוני הישן שבשם הספר.

פול תרו כמעט ואינו מתעכב על פרטים שיעניינו את התייר הממוצע. גם כשהוא נוסע לאתרים מוכרים, כמו מאצ'ו פיצ'ו, הוא אינו כותב עליהם דבר וחצי דבר. הפרק הנושא את השם "ברכבת למאצ'ו פיצ'ו" עוסק כמעט כולו במה שהוא מכנה "חטיבת תרמילי הגב": "הם היו תיירים דלפונים, בטלנים, נוודים, הרפתקנים, שהתנקזו למקום המרושש הזה משום שרצו לחסוך כסף... הם דברו בלשון אחת, כסף ורק כסף...". הפרק על פנמה סובב סביב שאלת הבעלות על התעלה, ומתייחס לחייהם של העובדים במקום. חלק הארי מפרק הנסיעה ללימון מוקדש לתיאור קומי של נוסע אמריקאי טרחן שנדבק אליו ולא שתק לרגע. תרו מאזין למוזיקה המקומית ולא מתלהב ("ניכר שלמוסיקה מחרישת אוזניים זו נודעה חשיבות באמריקה הספרדית, משום שהיא מנעה כל אפשרות של חשיבה"). הוא משוחח עם ילדי רחוב בבוגוטה ("הם דברו על עצמם בנימה של עצמאות, אבל הם לא יכלו לדעת כיצד הם נראים, עצובים כל כך ועזובים. איזו תקווה יכלה להיות להם בחיים הללו, ברחוב הזה? מובן, סופם למות; וכל מי שישתמש בגופותיהם הקטנות כדי לתת דוגמא מוחשית לזעמו, יואשם באהדה לבולשביקים"). על הגבול בין ארצות הברית למכסיקו, בין לארדו לנואבו לארדו, הוא מבחין במהוגנות לכאורה של הצד האמריקאי, שחומק בלילה אל רובע האורות האדומים מעבר לגבול. באל סלוודור הוא מעביר את זמן הנסיעה בשיחה עם סוכנים-נוסעים, הסבורים שבני ארצם נבונים יותר מבני אמריקה המרכזית האחרים ("אנחנו כמו הישראלים," אמר אלפרדו, ותרו בתגובה "אתם מתכוננים לפלוש לאיזה מקום?").

למרות המצב הרעוע עד מאוד של הרכבות באמריקה הדרומית, תרו נמנע מאלטרנטיבות נוחות יותר, ומעדיף את הנסיעה בחברת המעמדות החלשים ביותר, כי "מי שמבקש להבין, ראוי לו שיסע ברכבת. בהבנה יש משום ערובה לדכאון, אבל זו דרך להגיע אל האמת". ובכלל, לא נוחות הוא מבקש, לא בילוי בנעימים, כפי שאיחלו לו חבריו כשנפרדו ממנו. "השתוקקתי להעזה קטנה, לסכנת-מה, לארוע לא נעים, לאי-נוחות חריפה, לנסיון שבשהיה עם עצמי, לרומאנסה של בדידות בנוסח צנוע".

באשר לספרים שנטל אתו למסע, את הדרך פתח עם "דקלי הפרא" של ויליאם פוקנר, אבל לא הצליח להתקדם בו. בהמשך התפעם מאוד מ-"וילסון ראש כרוב" של מארק טוויין ("זו היתה יצירת מופת פראית, חדורה עליצות אכזרית קודרת, מחוכמת ופסימית יותר מכל יצירה של טוויין שקראתי"). במלון אכול חולדות, קודר ומטיל אימה, נתקף סיוטים כשניסה לקרוא את "עלילות ארתור גורדון פים" של אדגר אלן פו. ובין אלה קרא מספריהם של דשיל האמט ושל אמברוז בירס הציניקן המריר. ועוד בענייני ספרות, בארגנטינה פגש מתרגם של עזרא פאונד, והסתבר שאינו דובר אנגלית. "אין ספק שבערותו הקנתה לו יתרון גדול. הייתי סמוך ובטוח שהגירסות שלו מוצלחות יותר מן המקור", מגיב תרו בציניות. על בורחס, לעומת זאת, הוא כותב בהערכה ובכבוד, ואף מקדיש פרק לשיחות ביניהם.

הרביתי בציטוטים כדי להדגים מעט מן השפע התוכני שבספר, אבל פטור בלא תיאור טבע אחד לפחות אי אפשר. הקטע הבא לקוח מן הפרק המתאר את הנסיעה מנואבו-לארדו למכסיקו סיטי, בתרגומה הנאה של נעמי כרמל:

"'העיט האצטקי' טיפסה דרך סרו-ראחון, אזור של גבעות תלולות מכוסות בסבך שיחים. הרכבת נסעה כה לאט במשך הטיפוס המתפתל עד שיכולתי לקטוף את פרחי הבר לאורך המסילה. אבל כשבאה השעה לגלוש במורד פרצנו לפנים בדהרה רועמת, מלווה ברומבה של החיבורים תחת המעבר שבין הקרונות, מקום שם עמדתי לשאוף אויר. האובך פג בגבהים הקרירים הללו, ויכולתי להשקיף על פני שמונים קילומטרים או יותר של מישור כחול-ירוק. הרכבת התפתלה כל העת על פני המדרון, כך שהנוף השתנה ללא הרף, מן המישור לרכס של גבעות ולעמק פורח עם עצים גבוהים ופלומתיים, ערוכים בטורים לאורך גדות נהרות מעלי קצף, ומפעם לפעם גם ערוץ עמוק של לוחות גרניט ניצבים. העצים היו אקליפטוסים – אפריקניים כמו הנוף, שהיה עולם כביר של אבן ומרחב".

תרו הוא מתבונן חד עין וביקורתי. לעתים הוא יוצר רושם מעט מיזנתרופי, רואה יותר את הרע ופחות את הטוב, אבל תיאוריו חיים מאוד, התובנות שלו למראה עיניו מעניינות, והשילוב בין חוויות הנסיעה הפרטיות לחלון שהוא פותח אל נופים אחרים ואל חברות אחרות עובד מצוין. אזכיר לסיום שני ספרים מומלצים נוספים שלו – "יריד הרכבות הגדול", שאף הוא ספר מסע ברכבות, הפעם באירופה ובאסיה, ו-"חוף מוסקיטו", רומן אודות דינמיקה משפחתית בצלו של אב אחוז דיבוק לדבר אחד.

האקספרס הפאטאגוני הישן: מסע ברכבות דרך שתי האמריקות / פול תרו
זמורה ביתן מודן, 1981
תרגום מאנגלית: נעמי כרמל
382 עמודים

אתי סרוסי היא מבקרת הספרים של אתר דיומא ובעלת בלוג סקירות ספרים