נורמן פודהורץ   מקור: יוטיוב

היהודים בארצות הברית נוטים להצביע עבור מועמדים דמוקרטים ולתמוך במטרות ליברליות. במהלך שנות השישים של המאה ה-20, התפתחה באמריקה גרסא יותר רדיקלית של ליברליזם שנקראה "תרבות הנגד" או "השמאל החדש". תנועה זו דחתה נורמות חברתיות מקובלות, מחתה נגד הפרדה גזעית, והפגינה נגד המלחמה בווייטנאם. נורמן פודהורץ, עורכו של המגזין "קומנטרי", הזדהה עם השמאל החדש. כעורך מגזין חשוב, פודהורץ היה בעמדה שאפשרה לו לקדם באופן משמעותי את הרעיונות של השמאל החדש, עד כדי כך שהוא ראה את עצמו כאחד מהמנהיגים האינטלקטואלים של התנועה.

המגזין "קומנטרי" היה כתב עת חשוב של אינטלקטואלים מובילים מניו יורק. המגזין היה שייך לוועד היהודי האמריקני אך פודהורץ קיבל עצמאות מערכתית מלאה, והוא אפילו פרסם מאמרים הנוגדים את עמדת הוועד. בין השנים 1960 ל-1964 פודהורץ החשיב את עצמו בתור אינטלקטואל שמאלני. אולם משנת 1967 ואילך, פודהורץ החל לעבור שינוי תודעתי שבסופו הוא מצא את עצמו במחנה השמרני-רפובליקני. בסוף אותו תהליך של שינוי, פודהורץ ראה את השמאל החדש כתופעה אנטי-ליברלית, שלוקה בהעדר פטריוטיות אמריקנית ושנגועה באופן עמוק באנטישמיות. המהפך האינטלקטואלי גרר גם מהפך באורח חייו של פודהורץ שנגמל מסיגריות, אלכוהול וזימה. בראיון שנתן פודהורץ לביוגרף שלו, תומאס ג'פרס, הוא סיפר על מהפך רוחני שעבר באביב של 1970.

בראשית תקופתו כעורך הקומנטרי, פודהורץ לא התעניין במיוחד בנושאים יהודיים, הגם שהיה עורכו של מגזין שמומן על ידי ארגון יהודי. לאחר המהפך שעבר, קומנטרי עבר להתמקד בסוגיות יהודית ובטחונה והצלחתה של מדינת ישראל עמדו במוקד הכתיבה. פודהורץ ביקש לבחון כל מחלוקת אמריקנית דרך השאלה: "האם זה טוב ליהודים?"

פודהורץ שעבר להיות "נאו-שמרן" המאוכזב מהפוליטיקה הליברלית, הפך את הקומנטרי לקול מרכזי של המפלגה הרפובליקנית. מה גרם לו להשתנות? מה היו הגורמים החברתיים, אינטלקטואלים, ורוחניים שאפשרו את המעבר? על כך אנסה לענות במאמר זה.

 

התחלות

נורמן פודהורץ נולד בשנת 1930 בבראונסוויל, ברוקלין. הוריו היו מהגרים חדשים שהגיעו לארצות הברית מגליציה. נורמן, אחותו הגדולה והוריו התגוררו בדירת שיכון קטנה, ואיתם גרו גם סבים ודודים. האב היה חלבן והאם הייתה עקרת בית. הילד נורמן ישן על מיטה בשותפות עם אחד מדודיו. הסבא שהתגורר עימם היה חסיד, והילד נורמן לא אהב אותו במיוחד.

בגיל חמש, כאשר נכנס נורמן ללימודים בבית הספר הציבורי, מוריו חשבו שיש לו ליקויי למידה כיוון שהאנגלית השגורה בפיו לא הייתה טובה דיה, אך הדבר נבע מכך שבביתו דיברו רק יידיש. השכונה בה גדל נורמן הייתה מחולקת לשליש יהודים, שליש איטלקים, ושליש שחורים. הוריו רצו שבנם ייצא ממעמד הפועלים והתעקשו על לימודיו. נורמן הפך להיות תלמיד מצטיין, והמורה שלו בתיכון האמינה שהוא יוכל להתקבל לאוניברסיטת הרווארד. המורה השקיעה בו זמן, אנרגיות, ומאמצים מיוחדים על מנת להכין אותו לקראת הראיון לאוניברסיטה. נורמן אמנם התקבל להרווארד, אבל בלי מלגת לימודים. אוניברסיטת קולומביה. שממוקמת במנהטן, הציעה תנאים טובים יותר, ונורמן החליט ללמוד שם והמשיך לגור בבית הוריו.

לצד לימודיו בקולומביה פודהורץ נרשם גם לתואר בסמינר התאולוגי היהודי (השייך לתנועה הקונסרבטיבית). נורמן לא ייחס ללימודים אלה חשיבות, שכן הוא למד בסמינר רק כדי לרצות את אביו שרצה לראות את בנו לומד לימודי יהדות, ואת סבו שרצה שנכדו יהפוך להיות רב. בסמינר הוא למד על תנועת החסידות אצל אברהם יהושע השל, בעצמו נצר לשושלת חסידית. השל הרצה על חוויית השמחה של החסידים וחקר את נורמן על סבו, אך נורמן ראה את סבו כאדם זועם ורגזן, ומעולם לא ראה אותו רוקד ושר בשמחה. בדיעבד, התברר כי הסב שלא אהב, מילא תפקיד הרבה יותר משמעותי בחייו מאשר הוא מוכן להודות בו.

בקולומביה התמקד פודהורץ בלימודי ספרות אנגלית ורצה להפוך למשורר או למבקר ספרות. בדיעבד, טען פודהורץ שהלימודים בקולומביה הכשירו אותו להצטרף לאליטה ולהפוך אותו ל-"סנוב". בקולומביה לימדו אותו שלא כל מה שמצליח זה בהכרח טוב, והצלחה מסחרית נתפסה כדבר וולגרי ומגעיל.

אחרי קולומביה פודהורץ התקבל למלגת לימודים באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה. אחרי שהסתיימה המלגה הוא התקבל לדוקטורט בהרווארד, אך החליט לדחות את הלימודים ולנסות להתפרנס כמבקר ספרות.

 

קומנטרי

המגזין קומנטרי נוסד בשנת 1945 על ידי הוועד היהודי האמריקני על מנת לקדם נושאים יהודיים. עורכו הראשון, אליוט כהן, קיבל עצמאות מערכתית מלאה. בתקופתו של כהן, המגזין היה פרו אמריקני, אנטי סטליניסטי, ואדיש כלפי השאלה הציונית.

בשנת 1953 כהן אפשר לפודהורץ לכתוב ביקורת על ספר חדש של סאלו בארון. הספר זכה לביקורות מעולות אבל נורמן החליט לקטול את הספר. הביקורת החריפה עוררה תשומת לב כלפי הכותב הצעיר, והוא הוזמן להצטרף לחוגי "המשפחה".

"המשפחה" הייתה חבורה של ציירים, אומנים, משוררים וסופרים. אוונגרד אינטלקטואלי. מרביתם היו בעלי נטיות טרוצקיסטיות-מרקסיסטיות. הגם שמרביתם היו יהודים, הם תפסו את יהדותם כזהות מיותרת שתיעלם מן העולם עם בוא המהפכה קומוניסטית. את ישראל הם ראו כיישות בורגנית-קפיטליסטית. אמריקה עצמה נתפסה בעיניהם כגלות וכמדינה חומרנית מנוונת, וליבם נמצא היה באירופה.

בסוף שנת 1953 התגייס פודהורץ לצבא האמריקאי. פודהורץ חזר לניו יורק ב-1955. כהן שמר לו משרה של עורך זוטר במגזין קומנטרי, אולם אחרי זמן מה פודהורץ התפטר מן המשרה והתפרנס ככותב ביקורות ספרים פרילנסר. פודהורץ חזר לקומנטרי כעורך ראשי בשנת 1960, לאחר שכהן התאבד. פודהורץ היה בן 30 כאשר קיבל את המשרה הבכירה.

כעורך ראשי פודהורץ דחף את המגזין לעומק הצד השמאלי של המפה הפוליטית, ומיתן את הקו האנטי-קומוניסטי של כהן. המגזין הקדיש תשומת לב מיוחדת לתנועת השמאל החדש שהחלה עולה בקמפוסים של אוניברסיטאות העילית. בשנה הראשונה שלו כעורך, פודהורץ פרסם רשומות שעוררו הד נרחב ובהן מתח ביקורת חריפה על התרבות האמריקנית השמרנית של שנות החמישים.

הקומנטרי נתן במה לאנרכיסטים, רוויזיוניסטים, פרוגרסיבים וסוציאליסטים שביקרו את החברה האמריקנית. פודהורץ גם העניק במה לקולות שהאשימו את אמריקה במלחמה הקרה, והוא עצמו היה מבקר חריף של האיום הגרעיני. פודהורץ גם היה בין הראשונים להבחין במגמות ההרסניות של המעורבות האמריקנית בווייטנאם. פודהורץ רצה שהקומנטרי יהיה עם אוריינטציה פחות יהודית והכווין את המגזין לקהל הכללי.

 

פרדייז איילנד

תחת הנהגתו של פודהורץ, הקומנטרי הצליח מאד ובשנת 1965 המגזין כבר הפך לכמעט עצמאי מבחינה כלכלית. פודוהורץ הפך לדמות חשובה בזירה האיטנלקטואלית והתקשורתית והוא הרבה להתראיין בטלוויזיה ובעיתונות. הוא אפילו הוזמן לבית הלבן לאירועים ולקוקטיילים.

באותה נקודה של הצלחה פודהורץ קיבל הזמנה להשתתף בסמינר של קובעי מדיניות שהתקיים בפרדייז איילנד, אחד מהאיים של איי בהאמה. באותם חמישה ימים של סמינר פודהורץ הרגיש תחושה של התעלות. כילד הוא גדל בעוני, וכעורך הוא הרוויח משכורת צנועה, ו-"המשפחה" האינטלקטואלית שלו בזה לעושר ולהצלחה, אבל פתאום בגיל 35 הוא הגיע לתובנות חדשות: עדיף להיות עשיר מאשר להיות עני, עדיף להיות מצליח מאשר להיות כישלון, עדיף להיות מפורסם מאשר להיות אנונימי וכוח זה דבר טוב. פודהורץ גדל בתרבות של מהגרים יהודים שמאד רצתה להצליח ולהתקדם בחיים, אך בקולומביה לימדו אותו הפוך. אבל פודהורץ הבין שהרצון להצליח זה "הסוד המלוכלך" של האליטות, ולכן הן צבועות.

 

מהומות ומהומה פנימית

בשנת 1964 נוסד המגזין The New York Review of Books על ידי ג'ייסון אפשטיין, חברו הטוב של פודהורץ. המגזין החדש היה בשמאל הרדיקלי והעניק במה לכותבים כמו נעם חומסקי ואדוארד סעיד, שפודורץ מעולם לא פרסם בקומנטרי, המתון יותר. המגזין החדש תמך במהומות הסטודנטים בברקלי ב-1964 שמחו נגד למלחמת וייטנאם. ההבדל בין שני המגזינים היה שפודהורץ האמין שניתן לתקן את הבעיות של החברה האמריקנית מבפנים, בעוד שהניו יורק רוויו אוף בוקס, לא האמין ביכולת של המערכות האמריקניות להשתנות, וכהכללה סבר שאין שום דבר טוב באמריקה.

ההפגנות בברקלי היו רחבות והדאיגו רבים. גם פודהורץ היה בין המודאגים. פודהורץ פתאום הבין שעל כתפיו מונחת הרבה מן האשמה בהידרדרות שהובילה לאלימות בקמפוסים של האליטות, שכן הוא עזר לבנות את הנימוקים האינטלקטואליים של תנועה זו. פודהורץ כינה את המתרחש בברקלי "אלימות אינטלקטואלית" שמטשטשת את ההבדל בין סטודנטים שחורים לבין סטודנטים פריבילגיים לבנים, ואת ההבדל בין דיכוי של מדינה לבין "דיכוי" של סטודנטים שצריכים לכתוב עבודות ולהיבחן בבחינות. פודהורץ ראה בהפגנות אלו מנגנון של סתימת פיות ושל שנאה כלפי ערכים אינטלקטואלים.

ההתיישרות של השמאל לצד המפגינים, כפי שראה ביחס של המגזין ניו יורק רוויו, הדאיג את פודהורץ. לדבריו, האינטלקטואלים תמכו במפגינים באופן אוטומטי כמו ש-"מעמד הפועלים" תמך בברית המועצות. כמו ש-"הפועלים" לא ראו שום פסול במפלגה הקומוניסטית ובדרכיה, כך גם האינטלקטואלים של השמאל החדש לא ראו שום פסול בהתנהגות של צעירים שמתפרעים בקמפוסים ושל שחורים שמתפרעים ברחובות הערים.

פודהורץ לא דחה את התלונות של הסטודנטים כלפי האוניברסיטה או כלפי המערכת של ההשכלה הגבוהה, אבל הוא דחה את ההנחה שהמצב כל כך גרוע שאפשר לתקנו רק באמצעות מהפכה בה יהרסו את המערכת הקיימת עד יסוד. השמאל החדש הלך והתרחב, ההפגנות התפשטו גם לקמפוסים נוספים (כולל קולומביה) והחלה גם פעילות אלימה של מחתרות פרו-סובייטיות.

בשנת 1967, לאחר התפרצות של אלימות בשכונות עוני שבהן גרו שחורים, הניו יורק רוויו פרסם דיאגרמה שמסבירה כיצד להכין בקבוקי מולוטוב וגינה את מרטין לותר קינג על הדבקות שלו במאבק לא אלים.

פודהורץ התקומם במיוחד על מאמר של נעם חומסקי שהניו יורק רוויו פרסם ב-1972. פודהורץ ראה במאמר דוגמא לרטוריקה אנטי אמריקנית במְרֵעָה. במאמר, חומסקי התייחס למלחמת וייטנאם ואמר שאם אינטלקטואלים לא יפצו את פיהם, המלחמה תסתיים ב-"פתרון הסופי". פודהורץ חשב שהשוואת ארצות הברית לגרמניה הנאצית זו רטוריקה שנועדה לסתום פיות ולסיים כל דיון וויכוח עם אלה שאינם חושבים כמותו.

נקודה נוספת שהדאיגה את פודהורץ הייתה "ההעדפה מתקנת" בקבלה לאוניברסיטאות, על ידי יצירת מכסות לסטודנטים שחורים. העדפה המתקנת נועדה להיאבק באפליה, אבל לדעתו של פודהורץ היא יצרה סיטואציה לפיה התקבלו סטודנטים חלשים שלא הצליחו להתמודד על מקומם במוסדות תחרותיים מאד ולבסוף נפלטו מהן. פודהורץ סבר שקבלה "מתקנת" של סטודנטים שחורים לאוניברסיטאות בהן הם אינם יכולים להתחרות באופן שווה, אינה פועלת לטובתם. פודהורץ גם חשש שהמכסות לשחורים נועדו לצמצם את מקומם של יהודים בקבלה לאוניברסיטאות העילית. המכסות האלה פגעו גם בסטודנטים לבנים שהיו ראויים לקבלה אך לא התקבלו בגלל היעדר מקום.

פודהורץ גם היה מודאג מהנטיות האנטישמיות של השמאל החדש, ובמיוחד מנרטיב שהחל להתפתח כאילו יהודים גזענים הם האשמים בעיכוב התקדמותם של שחורים בחברה, תוך זיהוי היהודים כאנשי העליונות הלבנה.

פודהורץ תמך בזכותה של ישראל להגן על עצמה והניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים עורר בו תחושה של גאווה יהודית. בעקבות הניצחון במלחמה, ברית המועצות עודדה גל של מתקפות אנטי ציוניות. פודהורץ חשש שהתעמולה הקומוניסטית נגד ישראל יחד עם הנרטיבים האנטישמיים שהחלו להתפתח בקרב הקהילה השחורה, ייצרו גל של אנטישמיות בארצות הברית.

 

חוויה מיסטית

פודהורץ היה מכור לעבודה, והוא לא נח לרגע. היו לו נדודי שינה וזה הוביל אותו להתמכר לאלכוהול. פודהורץ גם היה מעשן כבד. באחד מספריו הוא תיאר כיצד הוא בגד באשתו והשתתף באורגיות. פודהורץ נטה לדיכאונות ואף שקל להתאבד.

בקיץ של 1970 פודהורץ החליט לקחת חופשה ארוכה לאחר עשר שנים של עבודה קשה ללא הפסקה. הוא תכנן לכתוב ספר, ואפילו קיבל מהוצאת ספרים מקדמה יפה שאפשרה לו לרכוש חווה במדינת ניו יורק. פודהורץ כתב את הספר אבל לא היה מרוצה. פודהורץ נפגש עם חבר אבל הרגיש שהלה הטיל עליו "עין הרע" ונמלט מהפגישה, תוך שהוא נוהג שיכור בכבישים המושלגים.

למחרת, בעת שהשתוללה סופת שלגים בחוץ, ישב פודהורץ, שוב שיכור, בחדר העבודה שלו וחשב. לפתע, ראה פודהורץ חיזיון – דיאגרמה שנראתה כמו עץ החיים – שגרם לו להרגיש שגילה את הסוד של החיים, הקיום והידע (בתורת הקבלה ישנה דיאגרמה שנקראת עץ החיים. גם ספרו של המקובל חיים ויטל נקרא "עץ חיים"). פודהורץ סיפר על חזיון זה לביוגרף שלו תומס ג'פרס, ששיתף את תמליל השיחה איתי.

פודהורץ מספר שהוא קיבל מהחיזיון תובנות עמוקות על מהות הקיום ועל מהות היהדות. הוא הבין שעליו להשתנות, לנטוש את האלכוהול ואת אורח החיים המתירני. הוא "נולד מחדש". תיאוריו של פודוהרץ מתאימים לתיאורה של חוויה חסידית: הוא ראה דיאגרמה קבליסטית, הוא קיבל תובנות רוחניות והוא הצליח לחסום את "עין הרע". ניתן להניח שהחוויה המיסטית הזו הושפעה מחיים בצוותא כילד עם סב חסיד, הגם שזו הגיעה ככל הנראה באופן בלתי מודע מזיכרונות ילדותו ומלימודיו, אשר שבו וחזרו אליו פתאום בגיל 40.

Norman Podhoretz Biography

 

השינוי

אחת התובנות שפודהורץ קיבל בעקבות אותה חוויה מיסטית הייתה שעליו לצאת למאבק בשמאל הקיצוני. פודהורץ ויתר על כתיבת הספר שתכננן (הוא נאלץ להחזיר להוצאה את הכסף שקיבל כמקדמה), ובמקום זאת חזר לקומנטרי בכוחות מחודשים ונחוש להילחם בכל כוחו בשמאל הקיצוני.

פודהורץ היה מאד מודאג מהנטיות הניהיליסטיות של השמאל החדש ושל תרבות הנגד ההיפית. אלו גם אלו בזו לכל ההסדרים החברתיים ולכל חוקי החברה. פודהורץ גם נבהל מהאלימות שהגיעה לא מהמעמד הנמוך אלא דווקא מן הסטודנטים הפרווילגיים – מנהיגי העתיד של האומה האמריקנית – שלא הייתה להם שום סיבה אישית למרוד.

פודהורץ זיהה את השמאל החדש כתופעה משיחית של אלימות אפוקליפטית. הוא כינה את התנועה בכינוי "משיחיות חילונית" משום שהנוהים אחריה חושבים שניתן לתקן את כל הבעיות של אמריקה דרך התערבות הממשלה, אך כאשר הבעיות לא נפתרות למרות ההתערבות הממשלתית, נוצר תסכול שמוביל לאלימות. כאלטרנטיבה לשמאל החדש, פודהורץ הציע ראיה סקפטית בכל הקשור ליכולתה של הממשלה לתקן כל קלקול.

בנוגע למדיניות חוץ, פודהורץ האמין באמריקה חזקה ותמך מאד בישראל. פודהורץ סבר שיש לעמוד נגד התוקפנות של ברית המועצות ושישראל חזקה תוכל להיות חלק מהחזית נגדה.

פודהורץ גם הגיע למסקנה שהאינטלקטואלים לא גילו שום הבנה מיוחדת של תהליכים פוליטיים ואין לראות בהם כבעלי ידע מיוחד. מסקנות אלה הרחיקו אותו מהקהילה שממנה הוא שאב את יוקרתו. פודהורץ הפך לדמות משוקצת בקרב חוגי השמאל, וחבריו לשעבר חשבו שנשתבשה עליו דעתו.

לקח לפודהורץ עשור להשלים את המסע ולעבור מהשמאל האמריקאי לימין האמריקאי. במשך זמן רב הוא ניסה להחזיק בעמדות השמאל המתון במפלגה הדמוקרטית. אולם כאשר ג'ורג' מקגוורן, נציג השמאל הקיצוני, התמודד מטעם המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות בשנת 1972 – היה זה הקש ששבר את גב הגמל. פודהורץ הצטרף למפלגה הרפובליקנית, והיה מבין מקימיה ומנסחי דרכה של תנועה חדשה שנקראה "נאו-קונסרבטיזם" שהשפיעה מאד על הנשיאים רונלד רייגן, ג'ורג' בוש האב, ובמיוחד על בנו – ג'ורג' וו. בוש.

מוטי ענברי הוא פרופסור למדע הדתות באוניבריטה של קרולינה הצפונית בפמברוק. המאמר מתבסס על פרק מתוך ספרו האחרון: The Making of Modern Jewish Identity: Ideological Change and Religious Conversion

users: מוטי ענברי

עוד בנושא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר