אביגדור דגן   מקור: ויקיפדיה
בתמונה אביגדור דגן בראיון

אביגדור דגן, המוכר לציבור כסופר וכמשורר, שירת כשלושה עשורים בשירות הדיפלומטי וייצג את ישראל במדינות שונות באירופה ובאסיה. במרבית ספריו לא התייחס להיבט זה של חייו ומבחינה זו "כובע הצילינדר הישן" יוצא דופן במכלול יצירתו. למעשה, גם בספר זה השופע סיפורים מחוויותיו כדיפלומט, הוא אומר בהתייחס לאחד מהם: "גם את הסיפור הזה איני רוצה לספר, למען האמת, מפני שאיני כותב זכרונות (וכנראה לעולם לא אכתוב), ומשום שאני משתדל להמנע מכל דבר הקשור בעבודתי הממשית". מסתבר, ולא במפתיע, שגם כאשר אינו רוצה לספר, אביגדור דגן הוא מספר מחונן.

הצילינדר הישן שבשם הספר נרכש ביפן, והוא פריט הלבוש הרשמי היחיד שדגן שמר אצלו. הכובע משמש אותו במופעי הקסמים שהוא עורך עבור נכדיו, אבל שמור לו גם תפקיד סמוי יותר. כשהסופר אינו מצליח להעלות בזיכרונו סיפור לספר לידידיו, הכובע נחלץ לעזרה. "אני מוציא את הצילינדר שלי מן הארון, מניח אותו על השולחן כששוליו כלפי מעלה, מסובב אותו שלוש פעמים ימינה, פעמיים שמאלה ועוד פעם ימינה, ואז – הוקוס פוקוס – סיפור שנשכח מזמן קם ועולה מן הכובע כאדים מקומקומו של קוסם". בעולם פרי דמיונו של הסופר, שבו שכווי, בספר "בינת השכווי", יכול להיות בן שיחו האופטימי ושופע התבונה של רופא כפרי, תפקידו של כובע צילינדר כמעורר נשכחות מתקבל בהחלט על הדעת.

דגן מעיד על סיפוריו שרובם נוגים, וכשהוא חורג מהלך רוח עגמומי הרי זה "משום שהצילינדר הישן שלי חושב שהגיע הזמן לספר משהו מרנין יותר מסיפורי הקודמים". מרבית הסיפורים בקובץ אמנם נגועים בטרגיות, אבל כדרכו של דגן הם מסופרים בהשלמה, בחן ובחסד, ולעתים אפילו בשמץ של הומור שמשכך את המועקה. בין הסיפורים הטרגיים נמצא שגריר בריטי שבחר לשים קץ לחייו הרחק מעיני מכל מכריו לאחר שחלה במלחה סופנית; דיפלומט תורכי שליבו ניבא לו את מותו, שאכן בא לו מידי מתנקשים ארמנים; משפחה אוסטרית המתפוררת בשל התאהבותו של אבי המשפחה בצעירה יפנית, ועוד.

כמה מן הסיפורים עוסקים בזווית היהודית, ביניהם קשר בין ניצולת שואה, שהסתירה את יהדותה, לבין צאצא האנוסים; נישואי איש השגרירות האיראנית לאשה פולניה בהשראת סיפור מגילת אסתר; סיפור אהבה בין איסלנדית, צאצאית לסבתא יהודייה לבין צעיר ישראלי, ואחרים.

דגן מיטיב לספר גם אודות אירועים משעשעים, כמו שיחה בלתי צפויה ביידיש עם צעיר אפריקאי וכתיבת מכתבי המלצה לאלים הינדים עבור אנשים שמתו. באמצעות מבחר סיפורים מגוון, דגן לוקח את הקורא לסיור מעניין בחיי הדיפלומטים, וחושף מעט מעצמו.

אביגדור דגן הותיר אחריו יצירה מגוונת. בין ספריו, הטובים כולם, "ליצני החצר", שעוסק בארבעה יהודים שניצלו בזכות כישוריהם והשפלתם; "השען מסמטת המזלות", שנכתב יחד עם אחיו גבריאל, ומתרחש בצל טראומת השואה; "רחוב ושמו ממילא" ו"קפקא בירושלים", המתארים, כשמם, דמויות ירושלמיות, ו"הרובע החמישי" החוזר אל נוף ילדותו בפראג; "בינת השכווי" הרוחני-הגותי, ו"כולם היו דודי" המציב יד זכרון לדמויות ממשפחתו. דמיונו של סופר הוביל אותו לשאול מה קרה אחרי הסוף של הסיפורים הידועים, והתוצאה היא "חתונת הזהב של פיגרו" עתיר הדמיון. גיבוריו סיפוריו מתחבטים בתוך דלת אמות עולמם בשאלות קיומיות, והדיון המוסרי הנובע מהן מרומם את העלילות, ותמיד מעורר מחשבה.

גיבורי סיפוריו של דגן מתחבטים בשאלות קיומיות, והדיון המוסרי הנובע מהן מרומם את העלילות ותמיד מעורר מחשבה. על הרובע החמישי בפראג כתב דגן כי "על כל צעד ושעל נתקלת כאן בדבר תמוה, מפתיע, טמיר, משהו שאינו מן העולם הזה ממש". לבו של הסופר היה ער לכל הטמיר, ומבטו הבוחן ונפשו החומלת ניכרים בכל ספריו, המומלצים, כמובן.

כובע הצילינדר הישן / אביגדור דגן
ספרית פועלים, 1991
תרגום מאנגלית: נורית לוינסון
98 עמודים

users: אתי סרוסי

עוד בנושא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר