פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "מלחמת זכות השיבה" מאת עדי שורץ ועינת וילף

2017-1988

ניסיון רביעי: הסכמי שלום

"ב-15 בנובמבר 1987 אירעה הפשרה ההיסטורית שלנו, שבה הכרנו במדינת ישראל בגבולות 1967". סאיב עריקאת

בזמן שדני איילון כיהן כשגריר ישראל בארצות הברית, נהגו חברי קונגרס אמריקאים לפקוד מדי פעם את לשכתו. כולם, דמוקרטים ורפובליקאים כאחד, רצו לסייע לישראל באחת משעותיה הקשות: היו אלה ימי שיא האינתיפאדה השנייה, כאשר מראות מזעזעים של פיגועים אכזריים הציפו מדי יום ביומו את מסכי הטלוויזיה באמריקה. מעבר לביקורי הנימוסים ולהבעות ההזדהות, ביקשו המחוקקים האמריקאים לדעת מה יוכלו לעשות בפועל כדי לעזור לידידתם שמעבר לים.

אחד הנושאים שחזרו ועלו היה אונר"א. סוכנות האו"ם לטיפול בפליטים פלסטינים כבר השלימה עד אז יותר מיובל שנים של פעילות במזרח התיכון – עם מעט תוצאות חיוביות והרבה השפעה שלילית הרסנית. ארגון האו"ם ממילא אינו זוכה לאהדה בחלקים נרחבים של הציבור האמריקאי, בין היתר בגלל עמדתו החד-צדדית כלפי ישראל. ועתה הושמעו נגד אונר"א, סוכנות שמומנה כל השנים בעיקר בידי משלם המיסים האמריקאי, טענות על כך שמתקנים של הסוכנות שימשו לפעילות טרור נגד ישראל, ועוררו כעס רב בציבור האמריקאי.

מתוסכלים וכועסים על שארצם מממנת סוכנות שמזיקה לישראל, יזמו כמה מחוקקים אמריקאים פגיעה באונר"א עד כדי ביטול המימון האמריקאי לסוכנות. ארצות הברית עמדה לצאת למלחמת המפרץ השנייה, ויחסיו של ממשל ג'ורג' בוש הבן עם האו"ם היו מתוחים ורעועים. בקהלים מסוימים בחברה האמריקאית הורגש זעם רב על האו"ם, והתביעה לפגוע בארגון בכל דרך אפשרית פעפעה מן השטח אל משרדי המחוקקים בגבעת הקפיטול. גם אילי הון אחדים, שתרמו למפלגה הדמוקרטית והרפובליקאית, תבעו מהקונגרס פעולה.

כך קרה שאל לשכתו של דני איילון הגיעו עוד ועוד חברי קונגרס שביקשו לבדוק את עמדתה של ישראל לפני שיפנו לפעולה. איילון נאלץ להתוודות בפני חברי הקונגרס כי לישראל אין למעשה עמדה מגובשת בעניין, שכן הנושא לא עלה מעולם לדיון עקרוני – לא בממשלתו של אריאל שרון, שאת עבודתה הכיר איילון היטב בהיותו יועצו של שרון לענייני חוץ, ולא באף אחת מהממשלות הקודמות. זה 35 שנה, מאז מלחמת ששת הימים, שישראל התירה לאונר"א לפעול בשטחים שכבשה במלחמה. הממסד הישראלי, למרות טרוניותיו על אונר"א ולמרות הקונסנזוס בחברה הישראלית נגד שיבה של פליטים, נמנע מלגבש עמדה אסטרטגית בקשר לאונר"א ובקשר לתפקידה בהנצחת בעיית הפליטים.

איילון פנה לירושלים לקבלת הוראות. אלה לא איחרו לבוא: רדו מהעניין. משרד החוץ בירושלים הורה לאיילון למסור לחברי הקונגרס כי ממשלת ישראל אינה תומכת בניסיונות לפגוע בסוכנות אונר"א. ירושלים ביקשה אמנם להשתמש כשוט באיומי הסגירה נגד אונר"א ובהצהרות תקופתיות בדבר סגירת ברז המימון לסוכנות, אך לא התכוונה להוציא את האיומים האלה אל הפועל. חברי הקונגרס האמריקאי התבקשו להוציא מדי פעם הודעות גינוי חריפות, כמו בטקס שחוזר על עצמו, ולאיים לבטל את המימון האמריקאי לסוכנות. אך באותה מידה של תקיפות התבקשו חברי הקונגרס שלא לעשות דבר שעשוי לפגוע בסוכנות.

המחזה הזה חזר על עצמו כעבור כעשור, כאשר מייקל אורן היה שגריר ישראל בוושינגטון. יום אחד הגיעה אליו אליאנה רוס-לטינן, רפובליקאית מפלורידה ויו"ר ועדת החוץ של בית הנבחרים, וביקשה לפעול נגד אונר"א. היתה לה סמכות לפעול, ויכולת להביא לשינוי, שכן הקונגרס ממונה על התקציב ויכול למנוע העברת כסף. הטיעונים שהשמיעה היו דומים לאלה ששמע איילון עשור לפני כן: מדובר בסוכנות שמנציחה את הבעיה ואינה פותרת אותה. אין סיבה שמשלם המיסים האמריקאי יממן אותה, במיוחד נוכח המשבר הכלכלי בארצות הברית. בעשור הראשון של המאה ה-21 תרמה ממשלת ארצות הברית יותר מ-1.5 מיליארד דולר לאונר"א (ובסך הכול העבירה לסוכנות מאז הקמתה ב-1950 ועד היום כ-6 מיליארד דולר, במונחים נומינליים). אין אח ורע בעולם לסוכנות לענייני פליטים עם תקציב עתק כזה שלא שיקמה ולו פליט אחד כל שנות פעילותה.

אורן שיגר לירושלים דיווחים על תחילתה של פעולה בקונגרס האמריקאי נגד סוכנות אונר"א. מיד לאחר מכן טלפן אליו עמוס גלעד, ראש האגף הביטחוני-מדיני במשרד הביטחון ואחד מאדריכלי מדיניות הביטחון הישראלית באותה התקופה. גלעד ביקש מאורן להפציר בחברי הקונגרס לזנוח את היוזמה, ולהבהיר להם כי לישראל אין כל עניין לפעול נגד הסוכנות. אונר"א היא אמנם סוכנות גרועה, אמר גלעד לאורן, אבל חמאס גרוע יותר. בעקבות השיחה יצא אורן לגבעת הקפיטול, להעביר את עמדתה של ישראל, והיוזמה אכן נזנחה. אף אחד מחברי הקונגרס אוהדי ישראל לא רצה לפעול בניגוד לדעתה.

ההתנהלות הזאת התרחשה גם ב-2010, כאשר ממשלת קנדה תחת הנהגתו של סטיבן הארפר החליטה לבטל את תמיכתה הקבועה באונר"א. גם כאן יושמה אותה המדיניות, ובשתי הזדמנויות לפחות (אחת מהן בעת פגישה בדרג מיניסטריאלי) דרשה ירושלים כי אוטבה תשוב לממן את אונר"א. ב-,2016 תחת ממשלתו של ג'סטין טרודו, שבה קנדה להעביר סיוע לאונר"א בסכום של 20 מיליון דולר בשנה.

כיצד ייתכן שממשלת ישראל נעשתה לסניגורית הנאמנה ביותר של אונר"א בוושינגטון ובבירות אחרות בעולם? איך קרה שישראל מעניקה כיפת ברזל דיפלומטית כמעט-אוטומטית לסוכנות העולמית העיקרית שעוסקת בהנצחת בעיית הפליטים?

ההסבר טמון בליקוי מאורות שפקד את כל רבדיה של ההנהגה הישראלית, הן משמאל והן מימין, במשך שנים ארוכות. שותפים לו בכירי משרד הביטחון, משרד החוץ וצה"ל, והוא נובע בחלקו מטמינת הראש בחול, ומהערכה שהבעיה ממילא אינה פתירה ולכן אין טעם לעסוק בה. לאחר עשורים רבים כל כך של פעילות במזרח התיכון, אונר"א נעשתה לחלק אינטגרלי כל כך מהנוף, עד שלרבים מאוד, גם בישראל, קשה לדמיין את המציאות בלעדיה. היו אפילו מי שראו בסוכנות גורם מייצב, שבלעדיו יתחולל אצל הפלסטינים אסון הומניטרי, או תהליך של הקצנה. אך כדי להבין בדיוק אילו תהליכי עומק אפשרו את תמיכתה הבלתי מתפשרת של מדינת ישראל בסוכנות שמנציחה את אחד האיומים האסטרטגיים החמורים ביותר על עצם קיומה, יש לחזור כמעט שלושים שנה אחורה, אל הרגעים האחרונים של האימפריה הסובייטית.

* * *

יאסר ערפאת חיכה בחדר ההמתנה. מעבר לדלת המתין לו המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. במשך שנים תמכה מוסקבה באש"ף תמיכה איתנה שכללה כסף, נשק ואימונים צבאיים ברחבי הגוש הקומוניסטי. יו"ר אש"ף היה רגיל להתקבל בחיוכים ובנשיקות חמות על הלחי אצל מנהיגי המפלגה הקומוניסטית במוסקבה, ובשנות השבעים אף הוזמן בידי ליאוניד ברז'נייב להשקיף מתא הכבוד על מצעד ה-1 במאי בכיכר האדומה.

אלא שהפעם היה ערפאת מוכה וחבול במיוחד – מבודד בעולם הערבי ומרוחק במפקדתו בתוניס מזירת ההתרחשויות. בתוך החדר פנימה חיכה לו מנהיג סובייטי חדש, צעיר ונמרץ, מיכאיל גורבצ'וב שמו, שעמד בתוך שנה לאפשר את הפלת חומת ברלין ולהביא לסיומה של המלחמה הקרה. זמן רב ביקש ערפאת להתקבל אצל גורבצ'וב, אך ללא הועיל. המנהיג החדש לא ראה תועלת רבה בתמיכתה של ברית המועצות באש"ף, ועוזריו אף הצליחו למנוע מהפוליטביורו לשגר הזמנה רשמית לערפאת. עם זאת, בסופו של דבר, ובלחצו של שר החוץ אדוורד שוורדנאדזה, יצאה הפגישה אל הפועל בתחילת אפריל 1988.

באותו יום היה גורבצ'וב נרגן. "אני צריך לפטר את כולכם", גער ביועציו. "אתם רק מערימים עלי עוד ועוד עבודה, ועכשיו הערפאת הזה שלכם. בשביל מה אני צריך לפגוש אותו"? אחד מעוזריו הבכירים סיפר לימים כי גורבצ'וב נהג ללעוג למנהיגים שלא היה לו עוד צורך בהם, וערפאת נמנה כעת עם המנהיגים האלה. במהלך הפגישה הקרירה הזהיר גורבצ'וב את ערפאת מפני שימוש בנשק חם באינתיפאדה, ובסיומה טרח הקרמלין להדליף לעיתונות כי המנהיג הקומוניסטי לחץ על יושב ראש אש"ף להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל.

הפגישה החמוצה הזאת היתה עדות נוספת, אחת מני רבות, להתרחקות בין אש"ף למוסקבה, ולעובדה שערפאת איבד את חינו בעיני הקרמלין. במסגרת מדיניות החוץ שלו, שבאה להפיג את המתח עם מדינות המערב, החליט גורבצ'וב להפסיק את אספקת הנשק לארגוני טרור שאיימו על קשריו המתחממים עם ארצות הברית ואירופה. הארגונים הפלסטיניים לא הסכימו לחדול מפעולות טרור, והסובייטים צמצמו בתגובה את תמיכתם באש"ף: ב-1987, בפעולה הצהרתית ברורה, סגרה ברית המועצות את משרדי הארגון במוסקבה.

הרוחות החדשות שנשבו מהקרמלין הורגשו היטב בעולם הערבי, שנהנה מאז אמצע שנות החמישים מתמיכה סובייטית מסיבית בכסף, בנשק ובדיפלומטיה. אצל הפלסטינים יצר השינוי המהיר והלא צפוי במדיניות הסובייטית משבר חריף. עד אותה העת ידע אש"ף כי הוא יכול לסמוך על תמיכתם של הסובייטים בפורומים בינלאומיים כמו האו"ם, ועל אספקה קבועה של נשק ותחמושת. סופה של המלחמה הקרה עורר פאניקה באש"ף, ועורר את הצורך לבחון כיצד יש להמשיך את המאבק הפלסטיני ללא פטרון מובהק וללא תמיכה בינלאומית. "עלינו להודות כי לא עומד לרשותנו כל הזמן שבעולם", הודה אבו איאד, סגנו של ערפאת, בסוף שנות השמונים. "איננו מסוגלים לצאת למלחמה... אנו זקוקים ליוזמה שתוכיח לעמנו שאנו קיימים מבחינה פוליטית".

הפתרון שמצא ערפאת לבעיה היה לחפש את קרבתה של המעצמה היחידה שנותרה עומדת – ארצות הברית של אמריקה. במהלך המחצית השנייה של שנות השמונים החל ערפאת לחזר אחרי וושינגטון באופן נמרץ, כדי שזו תכיר בו באופן רשמי. האמריקאים סירבו עד אותה העת להכיר באש"ף בשל היותו ארגון טרור, ומשום שנשבע לחסל את ישראל. כדי להתחיל במשא ומתן רשמי עם אש"ף דרשה וושינגטון מערפאת לעשות את מה שנחשב עד אותה שעה בלתי אפשרי מבחינתו – להתנער מדרך הטרור ולהכיר במדינת ישראל.

לא היתה זאת הפעם הראשונה שיושב ראש אש"ף נאלץ לעשות תפנית במדיניותו. בחמש-עשרה השנים שחלפו מאז מלחמת יום הכיפורים ניסה ערפאת כמה פעמים להסיר מעליו את תדמית הרוצח צמא הדם ולהמירה בחליפת המנהיג המדיני, המנסה בסך הכול לשחרר את עמו. התבוסה הערבית ב-1973 הבהירה כי מלחמה כוללת להבסת ישראל שוב אינה עומדת על הפרק, והביאה לשינוי הנימה בעולם הערבי. סילוקו של ערפאת ממדינות ערביות – בתחילה מירדן ב-1970, ולאחר מכן מלבנון, לאחר מלחמת שלום הגליל ב-1982 – הותירה אותו ללא בסיס מובהק ותשתית לפעולה. הסכם השלום של ישראל עם מצרים פיצל את העולם הערבי, והדבר החליש מאוד את התמיכה הכול-ערבית באש"ף. לכל אלה יש להוסיף את תחושות הגועל שעוררו פיגועי הטרור הפלסטיניים בבירות אירופה. בצמרת אש"ף, ובייחוד אצל ערפאת, התגבשה ההבנה כי אמצעים צבאיים בלבד לא ישיגו את המטרה. באוזני אורי אבנרי העיד על הלקח שלמד מההפסד ב-1973: "הסקתי שאין אפשרות להחזיר לנו את ארצנו באמצעות מלחמה".

הדרך שבחר עתה ערפאת היתה משולבת. לשומעיו במערב (בעיקר באירופה) הוא ביקש מעתה להוכיח בכל הזדמנות אפשרית כי הוא פרטנר אמיתי למשא ומתן ולהסכם שלום אפשרי. מזמן לזמן הוא שחרר הצהרות ברוח זאת, שנועדו לקנות את לב שומעיו ולטעת בהם את התחושה כי השאיפה לחסל את מדינת ישראל היא נחלת העבר. במקביל הוא המשיך לדבר על שחרורה המלא של פלסטין, ועל שיבת הפליטים לתחומי מדינת ישראל. מסריו היו לפעמים לא ברורים, רב-משמעיים או אפילו סתומים. הפרשנים פירשו את מסריו בהתאם למשאלות לבם, ופעמים רבות מצאו יותר ממה שהיה בהם ויותר ממה שערפאת התכוון לו. באמצעות מסך העשן הזה הצליח ערפאת לבצע כמה תפניות טקטיות חשובות בלי לוותר באמת על שאיפותיו לכל שטח פלסטין.

בעשור הראשון לפעולתם השמיעו ראשי אש"ף הצהרות חד-משמעיות וברורות בדבר חיסולה הפיזי של מדינת ישראל, אך בעשורים שלאחר מכן הם החלו להתנסח בצורה מעודנת יותר. אם באמנה הפלסטינית משנת 1968 נכתב במפורש כי המאבק בישראל חייב להיות צבאי, הרי שבמהלך שנות השבעים, וביתר שאת בשנות השמונים, דיבר ערפאת יותר ויותר על הצורך בפתרון מדיני. אם בתחילה הוצגה מטרה בלתי מתפשרת של שחרור אדמת פלסטין כולה, הרי שכעבור זמן החל ערפאת לרמוז – בלי להתחייב במפורש כי זוהי מטרתו הסופית – שרצונו במדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל. אם האמנה הפלסטינית קראה בתחילה לגירושם מהארץ של היהודים שהגיעו אליה אחרי הצהרת בלפור, בשנות השבעים החל ערפאת לדבר על הישארות היהודים "במדינה חילונית ודמוקרטית" אחת בפלסטין.

חזון "המדינה הדמוקרטית" הועלה על נס בידי אש"ף כהוכחה לכך שהמדינה הפלסטינית העתידית לא תפגע באזרחיה היהודים. הרעיון להשתמש במונח "מדינה דמוקרטית" נועד לפייס קהלים באירופה ולשכנע אותם כי פלסטין תהיה שונה ממדינות ערביות אחרות. אבל גם אם חזון "המדינה הדמוקרטית" בכל שטח פלסטין נשמע מפתה לאוזניים אירופיות, משמעותו היתה ביטול זכות ההגדרה העצמית של היהודים וחיסול הציונות. משמעותה של ה"דמוקרטיה" כאן היתה שצביונה של המדינה ייקבע בידי הרוב הערבי של תושביה, ושכתוצאה מכך ישובו היהודים למעמדם כמיעוט נחות תחת שלטון מוסלמי. מבחינת המהות דובר כאן על הקמת מדינה ערבית בכל שטח פלסטין.

בכל התהליך הזה, הכוח המניע היה חולשתו של אש"ף והצורך שלו להתאים את עצמו לשינויים גיאו-אסטרטגיים, ולא תפנית אמיתית ועמוקה בהלך המחשבה בחברה הפלסטינית. לא היתה כאן הכרה בזכותם של היהודים לריבונות, ולו בחלק מארץ ישראל, כי אם שינוי טקטי שנועד להתגבר על מכשולים ולמצוא בכל פעם בעל ברית או פטרון חדש. גם אם נדמה היה כי מזמן לזמן ערפאת מוכן לעשות פשרות טקטיות, ולהסתפק בוויתורים ישראליים להשגת מטרתו, הרי שמעולם לא גמלה בלבו ההחלטה האסטרטגית לסיים אחת ולתמיד את הסכסוך עם הציונות. הוא היה מוכן לגרוף לחיקו הישגים טקטיים רבים ככל האפשר, אך לא הסכים לראות בכך סוף פסוק במלחמה עם ישראל.

ההיסטוריון הפלסטיני יזיד סאייג, שחקר את תולדות אש"ף, כתב כי המטרה האמיתית של אש"ף נותרה חיסולה של מדינת ישראל, אך הארגון היה מודע לגורמים האזוריים והבינלאומיים שהקשו עליו להגשים את מטרתו. "בפני אש"ף עמדה בחירה תיאורטית", כתב סאייג, "בין אסטרטגיה לא ישירה של שלבים, שנועדה בשלב הראשון להקים מדינה בשטחים הכבושים, לבין אסטרטגיה ישירה של מאבק צבאי בלתי מתפשר... האופצייה השנייה לא היתה אפשרית... המטרה הסופית של גישת השלבים הוסיפה להיות הקמת מדינה דמוקרטית וחילונית בכל שטחי פלסטין המנדטורית". ובמילים אחרות – חיסולה של הציונות ושל מדינת היהודים.

אחד הכלים שבאמצעותם הצליח ערפאת לתמרן את הקהילה הבינלאומית ולשכנע אותה שהוא אכן פרטנר לשלום, היה ההפרדה בין זכות ההגדרה העצמית לדרישת השיבה:

מאז מלחמת ששת הימים, ועם התחזקותה של התנועה הלאומית הפלסטינית, הלכה וגברה התביעה להגדרה עצמית נפרדת של העם הפלסטיני. זוהי הסיבה המרכזית שבגללה דחה אש"ף בתחילה את החלטה 242, שלא התייחסה לפלסטינים כאל צד בסכסוך, אלא רק דיברה על העיקרון של "שטחים תמורת שלום". הפלסטינים אינם סתם קבוצה של פליטים, הכריז ערפאת, כי אם עַם התובע את זכותו להגדרה עצמית. במהלך שנות השבעים והשמונים חזר ערפאת שוב ושוב על הדרישה הזאת.

דווקא את הזכות הזאת קל יחסית ליישב עם זכותו המקבילה של העם היהודי להגדרה עצמית, שכן אם מטרתו הסופית של העם הפלסטיני היא אכן עצמאות, ניתן לעשות זאת לצידה של מדינת ישראל, ולאו דווקא במקומה. אחרי הכול, זה הרי היה ההיגיון המקורי של תוכנית החלוקה. החזרה המתמדת של ערפאת על זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית הובנה בקהלים רבים כוויתור על השאיפה המקסימליסטית להכחיד את מדינת ישראל. שינוי התדמית של ערפאת מארכי-רוצח למנהיג מדיני שמוביל את עמו לעצמאות הלך אפוא יד ביד עם הדגש הגובר והולך על הזכות להגדרה עצמית.

בכל אותה העת המשיכה שאלת הפליטים להיות נייר הלקמוס החשוב ביותר להבנת העמדה הפלסטינית לאשורה, שכן את הדרישה לשיבה המונית של פליטים לא ניתן ליישב עם זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בארצו. מי שהמשיך לתבוע שיבה המונית של פליטים לתחומי מדינת ישראל הבהיר למעשה כי הוא אינו מקבל את קיומה של מדינת ישראל במזרח התיכון. מי שתבע לעצמו ריבונות בגדה המערבית ובעזה, בלי לוותר על שאיפותיו לחזור גם לחיפה, לעכו וליפו, אמר למעשה כי השינוי הוא קוסמטי בלבד, אמירה טקטית שנועדה לזכות את ערפאת ואת ארגונו בנקודות בדעת הקהל המערבית, אך כזאת שאין מאחוריה החלטה אסטרטגית של הכרה בעקרון החלוקה.

כך ניתן להבין את סדרת המהפכים הטקטיים שביצע אש"ף תחת הנהגתו של ערפאת מאז 1974. ביוני אותה שנה אימץ הארגון את "תוכנית השלבים" והכריז על כוונתו להקים בשלב הראשון מדינה פלסטינית בשטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים. כמה חודשים לאחר מכן הוזמן ערפאת לנאום בפני העצרת הכללית של האו"ם, והצהיר בנאומו כי בא למקום ו"בידו ענף של זית". בשנת 1977 אימצה המועצה הלאומית הפלסטינית החלטה הקוראת להקמת מדינה עצמאית בכל חלק מפלסטין שישראל תפנה, ולאחר מכן אומצה התוכנית להקמת קונפדרציה בין ירדן למדינה פלסטינית שתוקם בשטחים. בשנות השמונים הכריז ערפאת כמה פעמים על רצונו ב"פתרון של שלום", ותמך בכינוס ועידה בינלאומית על יסוד החלטה 242.

אך במקביל המשיכו אש"ף וערפאת לומר כי מטרתם האסטרטגית לא השתנתה. למשל, "תוכנית השלבים" קבעה כי המדינה שתוקם בשטחים תשמש בסיס למתקפה עתידית על ישראל. לא מדובר בתוכנית שלום, הבהיר ערפאת, כי אם באסטרטגיה "איך לשחרר את שאר פלסטין". סגנו, אבו איאד, הצהיר כי ההנהגה הפלסטינית טעתה בעבר לא במטרותיה, כי אם בכך שלא אימצה מדיניות של שלבים: "מדינה עצמאית בגדה המערבית ובעזה", הסביר, "היא תחילתו של הפתרון הסופי – מדינה דמוקרטית בכל פלסטין".

ערפאת המשיך לומר בראיונות שלא יהיו ויתורים, לא יהיה פיוס, לא תהיה הכרה בישראל ולא יהיה שלום. ב-,1978 במהלך עצרת המונית בביירות, הוא אמר: "מאבק מזוין הוא הדרך היחידה שלנו. אין לנו דרך אחרת להגיע לירושלים, לתל אביב ולכל שעל של מולדתנו הכבושה". ושוב, הדברים הברורים ביותר נאמרו בעניין הפליטים. בתגובה לתוכנית רייגן בתחילת שנות השמונים, אמר פארוק קדומי, ראש המחלקה המדינית של אש"ף, כי היא "מצמצמת את זכות השיבה לגדה המערבית ולעזה ולא למקומם המקורי ביפו, בחיפה ובצפת. זכותנו חלה מעבר לגדה המערבית". ערפאת עצמו הכריז ברורות בשנת :1980 "כאשר אנו מדברים על שיבת הפלסטינים, אנו רוצים לומר, עכו לפני עזה, באר שבע לפני חברון. אנו מכירים בדבר אחד, והוא שהדגל הפלסטיני יונף מעל יפו".

* * *

באמצע דצמבר 1988 צלצל הטלפון במשרדי אש"ף בתוניס. על הקו היה רוברט פלטרו, שגריר ארצות הברית בתוניסיה, שהוסמך בידי וושינגטון להתחיל במשא ומתן רשמי עם ארגון אש"ף. "מדבר השגריר האמריקאי", אמר פלטרו למזכירה שהרימה את הטלפון. הוא שמע אותה מעברו השני של הקו קוראת בהתרגשות: "זה השגריר האמריקאי! השגריר האמריקאי על הקו"! לשיחה הזאת, ידעה המזכירה, חיכו באש"ף תקופה ארוכה. זמן קצר לפני כן, בקבלת פנים שנערכה לרגל יום העצמאות של תוניסיה, פלטרו עוד חלף על פניו של ערפאת הניצב בשורת המכובדים בלי ללחוץ את ידו.

בדברי הימים מתוארת 1988 כשנה שבה נטש אש"ף את דרך המאבק המזוין, הכיר בישראל וקיבל את הפשרה ההיסטורית שמגולמת בעקרון החלוקה. ההכרה האמריקאית הרשמית אכן סימנה את שיאו של תהליך מתן הלגיטימציה לאש"ף, וביטאה את התחושה כי ערפאת וארגונו הם פרטנרים לשלום. ואולם, הטענה הזאת ראויה לבדיקה; מכיוון שהראייה בערפאת פרטנר לשלום קבעה את מהלך האירועים בשלושת העשורים שחלפו מאז, ראוי שהבדיקה הזאת תיעשה באמצעות זכוכית מגדלת.

בנובמבר 2016 פרסם סאיב עריקאת, הממונה על המשא ומתן עם ישראל ברשות הפלסטינית, מאמר בעיתון "הארץ", ובו קבע כי ב-15 בנובמבר 1988 אירעה "הפשרה ההיסטורית שלנו, שבה הכרנו במדינת ישראל בגבולות 1967". עריקאת התכוון להכרזת העצמאות הפלסטינית, שאותה הקריא ערפאת באותו יום בפני המועצה הלאומית הפלסטינית בעיר אלג'יר. את ההכרזה כתב המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש, ואת התרגום לאנגלית ניסח אדוארד סעיד.

דוברים פלסטינים במערב יצאו מגדרם עוד באותה העת כדי לטעון שההכרזה מבטאת פשרה פלסטינית. רשיד ח'אלידי, היסטוריון אמריקאי ממוצא פלסטיני, טען למשל כי בימים שקדמו להכרזת העצמאות עבר אש"ף תהליך של נטישת השפה המיליטנטית ואימוץ גישה פרגמטית המקבלת את פתרון שתי המדינות. לדבריו, בהכרזת העצמאות עיגן אש"ף את דרישותיו להסדר שלום בעקרונות בינלאומיים מקובלים, כמו החלטות מועצת הביטחון. ח'אלידי ציין לדוגמה את אזכורה בהכרזה של החלטת החלוקה 181 מכ"ט בנובמבר 1947, כמו גם את החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338, כעדויות להחלטה של אש"ף לנטוש את הדרך הצבאית ולפנות במקום זאת אל המסלול המדיני.

ואולם בפועל היתה ההכרזה עדות דווקא להמשך השימוש של אש"ף בטקטיקה מתוחכמת של הסתרה וניסוחים דו-משמעיים. עיון בה מגלה כי יש בה אמנם ניסוחים שעשויים לנעום לאוזניים מערביות, אך גם חזרה על רטוריקה ארסית מוכרת. לצד דברי מליצה על רדיפת השלום ארוכת הימים של העם הפלסטיני, יש בהכרזה ביטויים קשים של שנאה כלפי ישראל. משפטים ארוכים ומסורבלים מנסים להסתיר את העובדה כי למעשה הפרגמטיות היא מן השפה ולחוץ.

ההכרזה אף רמזה למדיניות מכוונת של הונאה ושל תקיעת טריז בתוך ישראל כאשר בירכה את "כוחות השלום הישראליים" על התנגדותם ל"פאשיזם, לגזענות ולתוקפנות" של מדינת ישראל. עמדה דומה, שממנה משתמע כי השינוי הוא טקטי ולא מהותי, השמיע באותה העת ההיסטוריון ח'אלידי, שאמר כי "מה שנדרש כעת מאש"ף אינו ויתורים, כי אם פנייה אל המחנה שוחר השלום בישראל".

זאת ועוד: ההכרזה עסקה אמנם בעצמאות הפלסטינית ודרשה הכרה בזכות ההגדרה העצמית הערבית, אך המשיכה להתעקש ולדרוש את שיבת הפליטים הערבים לתחומי ישראל. התביעה הזאת למימוש "זכות השיבה" הופיעה בהכרזה פעמים רבות, לעתים בצירוף הביטוי "הזכות הבלתי ניתנת לערעור". גבולותיה של המדינה הפלסטינית לא הוגדרו, וממילא לא הצטמצמו לתחומי הגדה המערבית ורצועת עזה בלבד. הנה כי כן, הטענה של עריקאת כי בהכרזת העצמאות יש משום הכרה בישראל בגבולות 1967 אינה נכונה.

ההכרזה ציינה כי ההסדר המדיני במזרח התיכון צריך להעניק שלום וביטחון "לכל מדינות האזור", אבל לא הזכירה את ישראל במפורש. נכון אמנם שבמקומות אחדים בה הופיע הביטוי "הישות הציונית", אלא שהישות הזאת תוארה במילים חריפות מאין כמותן. ישראל, נכתב למשל, היא "מדינה פאשיסטית, גזענית וקולוניאליסטית, שנבנתה מגזל האדמה הפלסטינית ומהשמדתו של העם הפלסטיני".

והיו עוד אזכורים ותיאורים: במקום אחד נכתב כי העם הפלסטיני אינו עומד לבדו מול "המתקפה הפאשיסטית והגזענית" של ישראל. ובמקום אחר היתה התייחסות ל"כיבוש הישראלי עם כל הפרקטיקות הגזעניות והפאשיסטיות שלו", ול"טרור הרשמי, המאורגן והפשיסטי" של ישראל. קשה לראות איך פלסטיני מן השורה, שהאזין להכרזה הזאת, היה אמור למצוא בה מסר של פיוס: אם מדובר באחראים להשמדת העם הפלסטיני, אין שום היגיון בהתפייסות עמם.

ההסתמכות שנעשתה בהכרזה על החלטות מדיניות של הקהילה הבינלאומית כבסיס לדרישה לעצמאות היתה מתעתעת. האזכור של החלטה 181 של העצרת הכללית (תוכנית החלוקה) מדהים ממש. לכאורה היה אמור האזכור הזה להכיר בעקרון החלוקה ובזכותם של היהודים לריבונות בארץ ישראל. בפועל, המשמעות הפוכה. וכך נכתב: "למרות העוול ההיסטורי שנעשה לערבים הפלסטינים... לאחר קבלת החלטה ...181 החלטה זו היא עדיין הבסיס החוקי לזכותו של העם הערבי לריבונות לאומית ולעצמאות" (ההדגשה שלנו).

במילים אחרות: ההסתמכות של ההכרזה על החלטה 181 נועדה לבסס אך ורק את זכותו של העם הערבי הפלסטיני לעצמאות, ולא צוינה ההכרה בזכותו המקבילה של העם היהודי. מי שרצה להבין כי מההכרזה משתמעת גם הכרה בזכותם של היהודים, עשה זאת על דעתו. יותר מכך, אם רצה מישהו להבין כי האזכור של החלטה 181 נועד לרמוז על הכרה בעקרון החלוקה ועל כיוון של פשרה היסטורית, באה האמירה הפלסטינית כי מדובר בהחלטה שהיא "עוול היסטורי לערבים הפלסטינים" והבהירה שמדובר בפרשנות מוטעית.

בהכרזת העצמאות הפלסטינית מ-1988 צוין אמנם כי אש"ף רוצה להגיע לפתרון מדיני של הסכסוך, ונאמר בה כי פתרון כזה צריך להיות במסגרת "אמנת האו"ם, עקרונות הלגיטימיות הבינלאומית, הוראות המשפט הבינלאומי והחלטות האו"ם", אבל נאמר בה גם שהפתרון צריך להיעשות "בצורה שתבטיח את זכות השיבה של העם הערבי" (הדגשה שלנו). במילים אחרות, העיקרון שממנו נגזרה ההכרה של אש"ף בהחלטות האו"ם לא היה קבלה של משפט העמים, אלא הרצון להבטיח באמצעותו את שיבת הפליטים.

הנה כי כן, המסמך שהיה אמור לבטא את הפשרה ההיסטורית שעשו הפלסטינים לא הכיר כלל בזכותם של היהודים להגדרה עצמית, גינה את מדינת היהודים בביטויים חריפים, ותבע את שיבת הפליטים הפלסטינים לתחומה. כך לא נראית פשרה היסטורית. ואכן, העיתון "ניו יורק טיימס" כינה למחרת היום את ישיבת המועצה הפלסטינית באלג'יר "הזדמנות שהוחמצה", וכתב כי ערפאת השמיע אותן אמירות מתחמקות שהוא נוהג להשמיע זה שנים, "ללא הכרה מפורשת במדינת ישראל יהודית וללא התנערות מאלימות".

מטרתו של ערפאת בהכרזת העצמאות היתה לשכנע את האמריקאים כי הגיעה השעה לכונן יחסים רשמיים עם אש"ף. אך משרד החוץ בוושינגטון סירב להסתפק בהכרזה וביקש אמירות מפורשות יותר. במשך חודש שלם, עד דצמבר 1988, ניהל ערפאת טנגו של הלוך וחזור, עם התבטאויות מתפתלות ודו-משמעיות, עד שלבסוף הופיע במסיבת עיתונאים בז'נווה והשמיע את מה שהאמריקאים ביקשו לשמוע. "שאיפתנו לשלום היא אסטרטגית", אמר ערפאת, והכיר בזכותן של כל מדינות האזור, "כולל ישראל", לחיות בשלום ובביטחון. לימים התברר כי ההכרה של ערפאת ושל אש"ף במדינת ישראל היתה נומינלית בלבד, ולא מהותית; אי-ההכרה בישראל כמדינת היהודים, יחד עם המשך ההתעקשות על שיבה המונית של פליטים לתחומה, היו העדות הברורה ביותר לכך שמדובר בהכרה טכנית בלבד.

יומיים לאחר מסיבת העיתונאים בז'נווה נערכה בפעם הראשונה בהיסטוריה פגישה רשמית של נציגים אמריקאים עם אנשי אש"ף. בהופעה בז'נווה נראה כי ערפאת אכן חצה את הרוביקון והוכיח כי הוא אכן פרטנר לשלום. אחרי הכול, בדבריו באותה מסיבת עיתונאים הוא חזר שלוש פעמים על הבטחתו לחדול ממלחמה וחזר על מחויבותו לשלום ועל ההבטחה להניח לאחרים לחיות. עם זאת, גם הפעם היה מדובר בשינוי לכאורה. מיד לאחר מכן, ובמקביל להכרזות פייסניות שהשמיעו כלפי חוץ, המשיכו ערפאת עצמו ובכירי אש"ף להשמיע הצהרות לוחמניות שאינן משתמעות לשתי פנים. למשל, בספטמבר 1988 אמר נביל שעת' כי הקמתה של מדינה פלסטינית "בחלק מהמולדת, ולא בכולה", היא רק שלב ביניים. סגנו של ערפאת, אבו איאד, אמר ערב ההכרזה באלג'יר כי האסטרטגיה של אש"ף אינה כוללת ויתורים וכי אין בכוונת הארגון לקבל את זכותה של ישראל להתקיים בשום חלק של פלסטין. בנאום שנשא במושב הנעילה של הוועידה באלג'יר אמר אבו איאד דברים מפורשים אף יותר: "זוהי המדינה לדורות הבאים אשר בראשיתה קטנה היא, ואם ירצה אללה – תהיה גדולה ותתרחב למזרח, למערב, לצפון ולדרום... אכן אני מעוניין בשחרור פלסטין... צעד אחר צעד".

כחצי שנה לאחר מכן, בקיץ 1989, קיבלה הוועידה הכללית של פתח החלטה שכינתה את הקמתה של "הישות הציונית" פשע ודרשה להחריף את המאבק הצבאי נגדה. חאלד אל-חסן, אחד ממייסדי הפתח ומי שכונה במשך שנים ארוכות שר החוץ של אש"ף, אמר כי מי שמוותר על חלק מפלסטין הוא בוגד. למרות הבטחתו של ערפאת לנטוש את דרך הטרור, המשיכו גם בתקופה הזאת פיגועים של אנשי אש"ף, ובכלל זה מטען חבלה בשוק מחנה יהודה בירושלים במאי 1990 וניסיון לפיגוע בחוף הים בתל אביב חודש לאחר מכן.

וכך, בדרך הפתלתלה הזאת שנקט, הצליח ערפאת לשכנע הן את שומעיו מהמערב והן את שומעיו הפלסטינים כי הוא מה שהם ביקשו שיהיה. השאלה אם ערפאת היה אידיאולוג קנאי ובלתי מתפשר, שדבק עד יום מותו באמנה הפלסטינית המקורית ופשוט שיקר ביודעין לשומעיו, או שמא היה פוליטיקאי ממולח שביצע סדרה של תפניות טקטיות כדי להבטיח את הישרדותו בראש אש"ף בלי להיות מחויב באמת לשום יעד סופי, היא שאלה של פרשנות. מה שחשוב לענייננו הוא העובדה שערפאת לא השלים מעולם עם עקרון החלוקה, ולא עשה דבר כדי להוביל את עמו לפשרה היסטורית של הכרה בזכויות היהודים – החלטה דומה לזו שמנהיגי הציונות עשו עוד בשנות השלושים.

השנים שאנו עוסקים בהן עתה היו גם השנים שבהן חבר ערפאת למנהיג עיראק סדאם חוסיין במאבקי הכוח שלו על הנהגת העולם הערבי. סדאם הבטיח לערפאת לכבוש בשבילו את ישראל, ויושב ראש אש"ף מצידו שיבח את השליט העיראקי על היותו מנהיג דגול. "ניכנס לירושלים כמנצחים ונניף את דגלנו על חומותיה", הצהיר ערפאת בעצרת המונים בבגדאד במרס .1990 מי שזמן קצר קודם לכן השלים לכאורה עם קיומה של ישראל ונשבע לנטוש את דרך האלימות, המשיך ותיאר כיצד תיראה כניסתו לעיר עם סדאם: "אתה תיכנס יחד איתי, רכוב על סוסך הלבן". יחד, פלסטינים ועיראקים, יילחמו בישראל "באבנים, ברובים ובטילי סקאד". כמה חודשים לאחר מכן הכריז ערפאת, כי עיראק תשתמש במלחמה בנשק כימי ובאנתרקס, וכי "הטיל הראשון ישוגר אל ישראל". כשהחלה מלחמת המפרץ, עלו פלסטינים על הגגות ברחבי הגדה המערבית, והריעו למראה טילי סקאד החולפים מעליהם ונוחתים באזור תל אביב.

* * *

בקיץ 2000, יומיים אחרי שפסגת קמפ דייוויד החלה, קיבל דניאל רייזנר שיחת טלפון ממעון הנופש של הנשיא האמריקאי. "צריכים אותך כאן", אמר לו מהעבר השני של הקו דני יתום, ראש המטה המדיני-ביטחוני של אהוד ברק ואחד מחברי המשלחת הישראלית לפסגה שכינס ביל קלינטון. עו"ד רייזנר, איש הפרקליטות הצבאית, השתתף עד אז בכל סבבי המשא ומתן עם הפלסטינים מאז הסכם אוסלו ב-1993. למתחם המבודד של קמפ דייוויד הורשו להיכנס רק שנים-עשר איש מכל משלחת – ישראלים ופלסטינים. עשרות יועצים אחרים, ובהם רייזנר, השתכנו בינתיים בעיירה סמוכה, וניהלו דיונים על סוגיות שאינן בתחום הליבה. הזמנתו פנימה של רייזנר, שהיה מנסח ההסכמים של המשלחת הישראלית, עוררה אופטימיות בקרב העיתונאים הישראלים שסיקרו את הוועידה. "נראה שיהיה הסכם", דיווח "הארץ" למחרת.

אלא שבהיותו בתוך מתחם קמפ דייוויד גילה רייזנר מציאות שונה לחלוטין. עד מהרה התברר לו כי כמעט בכל תחום – ובראש ובראשונה בקשר לבעיית הפליטים – אין הסכמה בין ישראל לפלסטינים. חלף עוד יום, חלפו עוד יומיים, ועורך הדין המנוסה הבין כי תהום גדולה פעורה בין שני הצדדים. זה היה הרגע, הוא מספר, שבו הבין שהמשא ומתן נתון בצרות צרורות.

במשך שנים החזיקו הנושאים והנותנים הישראלים בהנחת היסוד שאחד הוויתורים שיעשו הפלסטינים במשא ומתן יהיה עקרון זכות השיבה. כולם כאחד היו משוכנעים כי הפלסטינים פשוט יוותרו על הדרישה הזאת שלהם. כולם כאחד ידעו להסביר כי כך גם יהיה. בכל טיוטות ההסכם שחיבר קודם עשה רייזנר מאמץ לאפשר לפלסטינים מוצא של כבוד בלי לאפשר שיבה. הדבר שיאפשר לפלסטינים לרדת מעץ השיבה, חשבו הישראלים, יהיה מתן אפשרות של שיבה סמלית לישראל, על בסיס הומניטרי. עמדתה של ישראל היתה שכחלק מהסדר שלום שבו תוקם מדינה פלסטינית, תסכים ישראל להכיר באופן חלקי באחריותה להיווצרות בעיית הפליטים, ותשתתף במאמץ הכלכלי שיידרש כדי לפצות אותם וליישבם מחדש. הפתרון לפליטים, לפי התוכנית הישראלית, היה אמור להיות במדינה הפלסטינית העתידית, במדינות ערב שבהן הם יושבים כעת או במדינה שלישית. ישראל, מצידה, תקבל לתחומה מספר מצומצם של פליטים כמחווה סמלית.

בתמורה רצתה ישראל כי אש"ף, כגוף המייצג של העם הפלסטיני, יודיע בשמו ובשם כל הפליטים על סוף התביעות ועל סוף הקונפליקט. ההנחה היתה שאש"ף, כמי שנושא ונותן בשמם של כל בני העם הפלסטיני, ייקח באופן טבעי אחריות על הפליטים הפלסטינים בכל רחבי העולם, ויודיע להם כי ביתם נמצא במדינת פלסטין ולא בישראל. מכיוון שמדובר בהסכם שלום בין שני עמים, לא ניתן שכל פרט ופרט יבוא בדרישות משלו לצד השני. הסכמה פלסטינית לפתרון הזה נחשבה אקסיומה ממש, שאינה דורשת כל הוכחה.

היחס הזה לבעיית הפליטים כאל עניין פתיר, שעתיד למצוא את פתרונו בקלות יחסית במהלך הדיונים על הסדרי הקבע, אפיין בשנות התשעים הן את הקהילה הבינלאומית והן את הנושאים ונותנים הישראלים. בהיותה משוכנעת כי הכיבוש הישראלי בשטחים עומד בלב הסכסוך עם הפלסטינים, סברה קהיליית עושי השלום כי הפלסטינים השלימו עם קיומה של מדינת ישראל, ובשל כך הם מבינים בוודאי כי מיליוני פליטים אינם עומדים לחזור אליה, שכן זו תהיה חתירה מובהקת תחת אופיה הלאומי של מדינת היהודים. מה שנותר לפתור, כך האמינו, היו שאלת הגבולות ושאלת ההכרה ההדדית.

מאז תום מלחמת ששת הימים, וביתר שאת במהלך שנות השמונים והתשעים, נוצרה בישראל חלוקה בין תומכי הפשרה הטריטוריאלית למתנגדיה. השאלה המרכזית היתה "כן או לא להחזיר שטחים". השאלה הזאת היתה חדשה. עד 1967 היה בישראל קונסנזוס רחב לגבי אופי הסכסוך, שכן היה ברור שהתביעה הערבית היא ביטול קיומה של מדינת ישראל בכל גבול שהוא. עתה, כאשר נוספו למשוואה השטחים שנכבשו במלחמה, ובעיקר הגדה ורצועת עזה, התערער הקונסנזוס ועלתה אל פני השטח השאלה אם תמורת ויתור מסוים על שטחים תצליח ישראל להשביע את רעבונם של הערבים.

זה בדיוק היה ההיגיון של החלטה 242, שהתקבלה בנובמבר 1967 וביקשה להניח את המסד להסדר שלום עתידי בין ישראל למדינות ערב. העיקרון הבסיסי של ההחלטה היה "שטחים תמורת שלום" – ישראל תיסוג משטחים שכבשה במלחמה, ובתמורה מדינות ערב יחתמו איתה על הסכם שלום. לגבי הפליטים צוין בהחלטה רק במעומעם כי יש למצוא "פתרון צודק" לבעיה. ההחלטה הזאת, כמו גם הנוכחות הישראלית בשטחים, העבירה את מרכז הכובד של הסכסוך הישראלי-ערבי מהשאלה המהותית – האם הערבים מסוגלים בכלל לקבל ריבונות יהודית, ולו בחלק מארץ ישראל – לשאלה הטריטוריאלית.

בתחילה התנהל גם בישראל דיון מעין זה. כבר בישיבת הממשלה המרתונית שהתנהלה כשבוע לאחר תום מלחמת ששת הימים, ובה דנו בגורל השטחים, ניסו כמה שרים לטעון כי בלב הסכסוך עומדת בעיית הפליטים, וביקשו ליזום את שיקומם בידי ישראל. המלחמה הכניסה ממד חדש לבעיית הפליטים, שכן זאת היתה הפעם הראשונה מאז 1948 שישראל שלטה על מספר גדול מאוד של פליטים, ויכלה לנקוט יוזמה כלשהי בנושא. יחד עם ממלכת ירדן, שכבר אזרחה את הפליטים בתחומה, היו כ-80 אחוז מהפליטים תחת שלטונן של שתי המדינות.

את הדברים הברורים ביותר ברוח זאת אמר שר העבודה יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח ערב הקמת המדינה ומהבולטים שבמפקדי צה"ל במלחמת העצמאות. "רבותי", אמר אלון, "המלחמה נתנה לנו שאנסה להיות הגורם הקובע בפתרון בעיית הפליטים, וכל עוד לא תיפתר בעיית הפליטים נשארת בעיית ישראל פתוחה". שר המשטרה אליהו ששון הוסיף ואמר כי "שורש כל המשבר ושורש כל הרע והסכסוך... זה עניין הפליטים. יש לנו עכשיו אפשרות לגמור את זה".

מולם ניצב שר הביטחון משה דיין, יריבו של אלון משכבר הימים, שטען כי העולם הערבי עדיין אינו בשל להשלמה עם ישראל ולהסכם שלום עמה. בשל כך, הסביר, מטרתה המרכזית של ישראל היא לשמור על הנכסים האסטרטגיים שהשיגה במלחמה ולמנוע כל החלטה או יוזמה שתכריח אותה לחזור לקווי 4 ביוני 1967. מתוך האסטרטגיה של דיין – ההבנה כי ישראל תיאלץ להמשיך לחיות על חרבה לפחות בעתיד הנראה לעין – נבעה הטקטיקה שלו, שלפיה יש לנהל את הסכסוך ולא לנסות לפתור אותו. שיקום הפליטים, טען, לא ישנה את טבעו של הסכסוך כמלוא הנימה. באותה ישיבה אמר דיין גם כי השאלה המרכזית היא שאלת השטחים, וכי גם אם ישראל תשקם את כל הפליטים החיים בתחומה, האו"ם לא יסכים שהיא תמשיך לשלוט בשטחים. "אינני מקבל את הארגומנט", אמר דיין, "שאם אנחנו נציע הצעות [ליישוב פליטים], יתמכו בנו שנישאר בסיני או... שיכירו לנו טובה בגלל זה".

עמדתו של דיין, שצידדה בהמשך הסטטוס קוו והתנגדה למהלך אסטרטגי לשיקום כולל של הפליטים, גברה בסופו של דבר. ראש הממשלה, לוי אשכול, אמר כי "בעיית הפליטים היא כוורת של צרעות", וטען כי אין להפריד בין הטיפול בפליטים לבין השגת הסדר כולל. למרות עמדתו זו, שלפיה כל עוד אין משא ומתן לשלום יש לשמור על הסטטוס קוו ככל הניתן, שיגר אשכול מיד אחרי המלחמה את משה ששון לשכם ולחברון כדי להציע לראשי הערים שם כסף לפיתוח עירוני, שבמסגרתו ישוקמו גם פליטים. התברר כי דיין צדק: שני ראשי הערים סירבו בתוקף להצעה והתנערו לחלוטין מאחיהם.

מחקר עומק שביצע המזרחן שמעון שמיר במחנות הפליטים בשנת 1968 אישש גם הוא את התזה של דיין: התברר כי רוב מוחץ של הפליטים דורש את "זכות השיבה" ודוחה בתוקף כל פתרון אחר. "גם אם יתנו לי אדמה אחרת, המלאה זהב, לא אקבל אותה במקום אדמתי", אמר לשמיר אחד הפליטים. הפליטים העריכו כי הניצחון על ישראל הוא רק שאלה של זמן, ורובם טענו כי הצדק בסכסוך הוא עם הערבים באופן מוחלט. שמיר חתם את הניתוח של המחקר שלו באבחנה המעניינת כי הפליטים רצו שיבה לא רק במרחב הגיאוגרפי, אל מקומות מוצאם, אלא גם בזמן, אל התקופה שלפני 1948.

בעשור שלאחר 1967 היו לא פחות מחמש-עשרה תוכניות וניסיונות לשקם את הפליטים, שהיו עתה בשלטון ישראל, אך ללא הועיל. להתנגדות הערבית הגורפת לשיקום התווספה עמדת וושינגטון ולונדון, שהבהירו לישראל כי לא יסכימו לסייע למאמצים כאלה או לממן אותם בניגוד לדעתם של הערבים. נוכח ההכרה כי הסכם שלום ממילא אינו עומד בפתח, בחרה ישראל להמשיך במדיניות של סטטוס קוו בכל הנוגע לפליטים, ולהותיר (באופן וולונטרי מבחינתה) על כנה את פעילותה של אונר"א. תפקידה המכריע של הסוכנות בהנצחת הבעיה, בהבניית הזהות הפלסטינית הקיצונית ובשימור הסכסוך, נעלם מעיני ההנהגה הישראלית: "זה היה בשבילנו הישג עצום", אמר דיין, "שאונר"א מסכימה להמשיך לראות את הנושא הזה על אחריותה".

כפי שראינו בפרקים הקודמים, דיין צדק בניתוחו כי העולם הערבי עדיין אינו בשל להכרה במדינת היהודים. עם זאת, מדיניות הסטטוס קוו שהוביל הביאה לתוצאות הפוכות מאלה שציפה להן. הדגשת הממד הטריטוריאלי בסכסוך טשטשה את העובדה שהערבים אינם מכירים בישראל, וסייעה למקד את תשומת הלב הישראלית והעולמית במאבקם של הפלסטינים לעצמאות, בלי להבחין כי דווקא עצמאותם של היהודים היא זו שעדיין אינה מקובלת על הערבים. ההתמקדות בטקטיקה של דיין – שמירה בכל מחיר על שטחים כנכס טריטוריאלי, והימנעות מחזרה לגבולות 4 ביוני 1967 – השכיחה מרבים בארץ ובעולם את העובדה שהסכסוך גדול בהרבה משאלת השטחים. לכך סייעה כאמור ההתמקדות הפלסטינית, בעיקר בשנות השמונים, בשאיפה להגדרה עצמית, והסתרת השאיפות המקסימליסטיות לגבי כל הארץ.

בישראל, הן תומכי הנסיגה והן מתנגדיה, התמקדו בשאלת השטחים וזנחו למעשה את בעיית הפליטים. מילים כמו "כיבוש" ו"התנחלויות" נעשו דומיננטיות יותר ויותר בשיח הישראלי והעולמי, ואילו מילים כמו "פליטים" ו"זכות השיבה" נעדרו ממנו כמעט לחלוטין. אם בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים נהגו אבא אבן וגולדה מאיר להשתמש בבמת האו"ם כדי לפרוש בהרחבה את משנתם על בעיית הפליטים, הרי שאחרי המלחמה נדחקה הסוגיה לקרן זווית. מי שניסו לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי מאז ,1967 בישראל ובעולם, השליכו את יהבם על האפשרות שתמורת נסיגה ישראלית משטחים שנכבשו באותה מלחמה יסכימו הערבים להכיר במדינת היהודים ולכונן עמה יחסים נורמליים.

הרגע שהאנשים האלה ייחלו לו הגיע לכאורה בתחילת שנות התשעים. "המצב ששרר עד אז", כתב רון פונדק, מאדריכלי הסכם אוסלו, "היווה מתכונת להנצחת הסכסוך האלים עם הפלסטינים ולליבוי הסכסוך הישראלי-ערבי. שנים של מאבק אלים, של מתקפות טרור פלסטיני חסר הבחנה ושל כיבוש משפיל... התישו את הצדדים". בבסיס השינוי, הסביר פונדק, עמד "תהליך התמתנות בשורות אש"ף והתגבשות ההבנה שיש לפתור את הסכסוך על בסיס הרעיון של שתי מדינות לשני עמים, ולא על בסיס תחושת צדק חד-צדדית בבחינת 'כולה שלי'".

זאת אכן היתה ההנחה של אדריכלי הסכם אוסלו בישראל. ההסכם, שנחתם ב-1993, עוצב אחרי שנים קשות של טרור ואינתיפאדה, ולא היה יכול לבוא לעולם לולא אותה תחושה כי הפלסטינים מעוניינים בהגדרה עצמית לצד ישראל, ולא במקומה. הנושאים ונותנים הישראלים האמינו כי בצד הפלסטיני אכן נפלה ההכרעה האסטרטגית בדבר חלוקת הארץ עם היהודים, וכי ליבת דרישותיהם היא טריטוריאלית בלבד. "הנחת העבודה שלי", תיאר לימים יוסי ביילין, "היתה שניתן לפתור את הסכסוך, שיש עם מי לדבר, וזהו אש"ף, ושיש על מה לדבר".

מובילי המשא ומתן עם הפלסטינים בזמן כהונתו של יצחק רבין העריכו כי בחלוף הזמן יצליחו הסכמי ביניים לרכך את הדרישות המקסימליסטיות של הערבים, בעיקר בנוגע לפליטים ולמעמדה של ירושלים. הם האמינו כי כאשר יתברר לפלסטינים שישראל מוכנה לעשות ויתורים טריטוריאליים בשטחים, הם יסכימו אט-אט לוותר על חלומותיהם בעניין שובם של מיליוני פליטים לישראל. ההשלמה עם רעיון החלוקה תבשיל בתוך כמה שנים, במסגרת השיחות על הסדר הקבע, לוויתור על שיבת הפליטים.

הסכמי אוסלו הרבו לעסוק בעניינים כמו העברת סמכויות וטריטוריה, כמובן בהכרה ההדדית בין אש"ף לישראל, ואילו העיסוק בבעיית הפליטים נדחק לקרן זווית. העדות הטובה ביותר לכך שהסכמי אוסלו הניחו כי לב לבה של הבעיה הוא "תיק 67'" (קרי: הבעיות שנוצרו במלחמת ששת הימים), ולא "תיק 48'" (קרי: עצם הקמתה של מדינת ישראל והיווצרות בעיית הפליטים), היתה צמצום העיסוק בפליטים לאלה שברחו מהשטחים לירדן במהלך מלחמת ששת הימים. מדובר היה באותה העת בכ-200 אלף פליטים, שגורלם היה אמור להיקבע במסגרת ועדה מרובעת, בהשתתפות נציגים ישראלים, פלסטינים, ירדנים ומצרים.

בלהיטותם הרבה להגיע להסכם שלום ולפתור את בעיית "השטחים", ובאמונתם בנרטיב האומר שהפלסטינים השלימו עם עצם קיומה של המדינה, התעלמו אדריכלי ההסכם מעומקה של בעיית הפליטים ומהצורך להתמודד איתה ברצינות. בשלב הזה כבר היו יותר מ-3 מיליון פליטים וצאצאי-פליטים, אך ישראל הרשמית לא נערכה דיפלומטית, משפטית ואסטרטגית לאפשרות שהסוגיה תעלה אל פני השטח.

כך קרה שממשלות ישראל בשנות התשעים, ועמן הקהילה הבינלאומית כולה, לקו בעיוורון מוחלט לגבי בעיית הפליטים הפלסטינים ולגבי מקומה בצד הערבי. מבחינת הישראלים היה ברור כי אם תוסדר בעיית הגבולות, ואם תיכון ריבונות פלסטינית בשטחים שנכבשו ב-1967, יבואו הערבים על סיפוקם, ובעיית הפליטים תיעלם מעצמה. מכיוון שכך, גם סוכנות אונר"א נתפסה כתחנת ביניים זמנית, שתיעלם מהעולם באופן טבעי עם החתימה על הסדר הקבע. אם כך, האמינו בירושלים, אין טעם להיערך באופן מיוחד או לדון במעמדה של הסוכנות; אם בעיית הפליטים אינה בעיה אמיתית, ודאי שהסוכנות לענייני פליטים אינה בעיה אמיתית.

* * *

אלא שבצד הפלסטיני התרחש תהליך שונה לחלוטין עם התקרב מועד השיחות על הסדר הקבע (השיחות שהיו אמורות להתחיל חמש שנים לאחר החתימה על הסכם אוסלו ב-1993). במקום השלמה עם העובדה שהפליטים אינם עומדים לשוב למדינת ישראל חלה דווקא הקצנה בביטויים, ותביעת השיבה עלתה אל פני השטח בכל עוזה. דווקא אז, ככל שהלך והתברר לפלסטינים כי ישראל מוכנה לדון איתם על ויתורים טריטוריאליים בשטחים, וככל שהתקרבה האפשרות של מימוש זכות ההגדרה העצמית הערבית, התגברה הקריאה שלא לוותר ולו בפסיק על "זכות השיבה".

מאז החתימה על הסכם אוסלו ב-1993 גברה התסיסה הפוליטית בחברה האזרחית הפלסטינית, ונשמעו יותר ויותר קולות שהזהירו בפומבי מנטישת דרישת השיבה. פלסטינים הקימו שורה ארוכה של ארגונים לא-ממשלתיים שלכולם היתה מטרה אחת – לשים את בעיית הפליטים במרכז הבמה ולאותת לנושאים ונותנים מכל הצדדים כי לא יסכימו לשום הסכם שלום שלא תובטח בו שיבת הפליטים לישראל. הבולט שבהם היה ארגון "באדיל", שהוקם ב-1998 כדי לעורר את דעת הקהל בעולם לתמיכה באינטרסים של הפליטים. אבל היו עוד: ארגון "אַעידוּן" ("אנו נשוב") הוקם בלבנון ובסוריה; ועדות פליטים הוקמו בירדן; בירושלים הוקם "שַמַל" – המרכז לפליטים ולפזורה הפלסטינית. ב-1999 הוקמה באמריקה הצפונית ובאירופה תנועת שטח פרו-פלסטינית שנקראה "אל-עוודה" ("שיבה"), ובמקביל הוקמה "קואליציית זכות השיבה" שהחלה לארגן הפגנות בספטמבר 2000.

העניין הגובר בסוגיית הפליטים בא לידי ביטוי גם באמצעי תקשורת. לדוגמה: באמצע שנות התשעים עמד מספר המאמרים שפרסם ה"ניו יורק טיימס" על זכות השיבה על שניים-שלושה מאמרים בשנה. ב-1996 כבר גדל מספר המאמרים שעסקו בנושא לשישה. בשנת 2000 פרסם העיתון 36 מאמרים על זכות השיבה, ולאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה גדל המספר הזה עוד.

בתקשורת הערבית והפלסטינית היה העיסוק בנושא הפליטים והשיבה גדול אפילו יותר. שנת 1998, שבה חגגה ישראל חמישים שנה להקמתה, צוינה בגדה המערבית וברצועת עזה כיובל הנכבה. במהלך השנה התקיימו כינוסים, נעשו מחקרים וסקרים, ובעיתונות הפלסטינית פורסמו מאות טורי דעה וסדרות מאמרים על הכפרים והיישובים שחרבו במלחמה. עם התקרב מועד המשא ומתן על הסדר הקבע, נשאלו פליטים רבים לדעתם על הפתרון הראוי לבעיה. בכל הפרסומים והאירועים האלה בלטה עובדה אחת: הפליטים, בניהם ונכדיהם לא ויתרו על דרישתם לשוב אל בתיהם. רבים אמרו במפורש, שאם תוכר זכות השיבה, בדעתם לממש אותה. הם לא היו מוכנים לקבל שיבה למדינה פלסטינית משלהם כתחליף לחזרה לישראל.

גם אינטלקטואלים פלסטינים השתתפו בתהליך הזה. בסוף שנות התשעים התעוררה פעולה מחקרית וציבורית נרחבת שנועדה להשיב את בעיית הפליטים ללב הדיון. דוברים פלסטינים במערב הרבו לעסוק בבעיית הפליטים, והביאו משלחות של חברי פרלמנט ממדינות שונות באיחוד האירופי כדי להשמיע להם מסר אחיד: "בלעדי הפליטים לא יהיה הסכם; לעולם לא נוותר על זכויותינו".

המתח בגדה המערבית וברצועת עזה גאה: ב-15 במאי 1998 ציינה הרשות הפלסטינית בפעם הראשונה באופן רשמי את "יום הנכבה" בשטחים. הבחירה לציין את היום הזה לראשונה דווקא כאשר התקרב מועד הדיונים על הסדר הקבע העידה על מרכזיותה של בעיית הפליטים בתודעה הפלסטינית. היא העידה גם כי דרישת השיבה אינה דרישה מן השפה ולחוץ, אלא כזאת שהפלסטינים מתכוונים לעמוד עליה בכל משא ומתן. הבחירה לציין את יום הנכבה דווקא ב-15 במאי, יום הקמתה של מדינת ישראל, מעידה כי מדובר בעניין פוליטי ולא הומניטרי, שכן היה ניתן לבחור בתאריך אחר, כמו היום שבו התרחשו אירועי דיר יאסין או היום שבו גורשו ערביי לוד. ציון הנכבה ביום הזה דווקא מעיד כי ככל שמדובר בפלסטינים, הייצוג האולטימטיבי של העוול שנגרם להם הוא עצם הקמתה של מדינת ישראל.

כיאות לסמל מרכזי באתוס הלאומי צוין יום הנכבה באותה שנה בצפירה של שתי דקות ב-12 בצהריים בכל רחבי הרשות הפלסטינית וב"תהלוכת המיליון", שבמסגרתה יצאו המוני פלסטינים לרחובות כל הערים והכפרים ברשות הפלסטינית. לאחר מכן הושמע נאום מוקלט של יאסר ערפאת, ששודר בכל תחנות הרדיו ברשות ובקע מצריחי המסגדים ומרמקולים ציבוריים ברחובות. "הנכבה זרקה אותנו מבתינו והפיצה אותנו ברחבי העולם", אמר ערפאת. בהמשך נאומו הביא לשיא את המיתולוגיזציה של הנכבה, והדגיש את הסבל חסר התקדים לכאורה של הפלסטינים: "היסטוריונים יכולים לחפש", אמר ערפאת, "אבל הם לא ימצאו שום אומה שעברה ייסורים כמונו. איננו מבקשים הרבה, איננו מבקשים את הירח. אנו מבקשים לסיים את פרק הנכבה ולהשיב את הפליטים". באותו יום נהרגו תשעה פלסטינים במהומות דמים שהיו הקשות ביותר בשטחים מזה כמה שנים.

השיא היה כמובן כישלון פסגת קמפ דייוויד בקיץ 2000, והחלטת הפלסטינים לדחות את העקרונות לפתרון הסכסוך שהציע הנשיא קלינטון לאחר כישלון הוועידה ("הפרמטרים של קלינטון"). בעניין הפליטים הציע קלינטון כי שיבה תתאפשר לתחומי המדינה הפלסטינית שתוקם ביהודה ושומרון ורצועת עזה, וכי ישראל תוכל, אם תרצה, לקלוט מספר מסוים של פליטים. "הפתרון חייב לעלות בקנה אחד עם עקרון שתי המדינות", כתב קלינטון, "מדינת פלסטין כמולדת העם הפלסטיני, ומדינת ישראל כמולדת העם היהודי". כדי לכבד את מאווייהם של הפלסטינים, הסביר קלינטון, זכות השיבה תוכר ל"פלסטין ההיסטורית" או "למולדתם" של הפלסטינים. כך יוכלו הפליטים וצאצאיהם לממש את "זכות השיבה" שלהם ברמאללה ובשכם, בלי לסכן את מדינת ישראל.

בכך צעד הנשיא קלינטון שכם אל שכם עם הסטנדרטים המקובלים במשפט הבינלאומי בנוגע לשיבת פליטים. כפי שכבר ראינו, עד סיום המלחמה הקרה ב-1989 לא היה מקובל כי בני אדם שנעשו פליטים בגלל מלחמה או שינויי גבול שבים לארצותיהם. ואולם מאז תום המלחמה הקרה חל שינוי בעניין הזה, בעיקר בגלל חוסר הרצון של מדינות אירופה לקלוט עוד פליטים, והשבת פליטים לארצותיהם נחשבת לאפשרות מועדפת על נציבות האו״ם לפליטים.

יש משפטנים הסבורים כי שיבה כזאת היא עניין של הסכמה פוליטית בין הצדדים הרלוונטיים, וכי אין מדובר בזכות חוקית שמעוגנת במשפט הבינלאומי. כך, בהתאם לכוח המיקוח הפוליטי של הצדדים, לעתים מושגת שיבה ולעתים לא, אך אין כאן עניין של זכות במובן המשפטי. בפועל, ככל שחולף זמן רב יותר מאז שנוצרה הפליטות ומתקבעות יותר עובדות חדשות בשטח, כך פוחת הסיכוי להשגת שיבה מלאה של פליטים. לכן, לדוגמה, בהסכם דייטון מ-1995, שסיים את המלחמה בבוסניה ונחתם בסמוך ממש להיווצרות תופעת הפליטות שם, הוסכם על שיבה של פליטים. אך במקרה של קפריסין, שבו נוצרה בעיית הפליטות לפני יותר מארבעים שנה, הציע האו"ם עצמו, במסגרת הסכם שלום, שלא לאפשר שיבה של פליטים. ואם תופעת הפליטות בקפריסין נחשבת ותיקה, ולכן הוצע בה שלא לממש שיבה, על אחת כמה וכמה בעיית הפליטות הפלסטינית, הוותיקה ממנה פי שניים.

משפטנים אחרים טוענים, כי לפליטים כיום עומדת זכות חוקית לשוב לארצותיהם – אך אפילו המשפטנים האלה מסבירים כי אין מדובר בזכות חוקית לשוב לבתים ממש, אלא אך ורק לארץ. לפי הכרזת זכויות האדם של האו"ם, שעליה מסתמכים המשפטנים האלה, לכל אדם יש "זכות לשוב לארצו", אך לא בהכרח לביתו. במילים אחרות, לפי הסטנדרטים הבינלאומיים הקיימים, פלסטיני שעזב את ביתו ביפו ב-1948, עשוי להיות זכאי לשוב לארצו, אך ודאי שלא בדיוק למקום מושבו הקודם. בדומה לכך, על פי ההצעה של קלינטון, אילו הוקמה מדינה פלסטינית, היו הפליטים וצאצאיהם יכולים לשוב לתחומי המדינה הזאת, משמע לרמאללה או לשכם, אך לא לשוב לבתיהם ממש, שרובם ממילא אינם קיימים עוד, ונמצאים בתחומה של מדינת ישראל.

אלא שהפלסטינים דחו את ההצעה.

עו"ד רייזנר, שהשתתף בקמפ דייוויד, מספר כי רק אז הוא הבין שהפלסטינים אכן עומדים על "זכות השיבה" ומעוניינים בשיבה המונית של פליטים לישראל. "לא היה לנו שום מושג על המאוויים של הפלסטינים, על התפיסה שלהם את זכות השיבה ועל משמעותה של כל בעיית הפליטים", הוא אומר. בשלב מסוים בשיחות דרש ערפאת לאפשר לפליטים מלבנון, ולמאות אלפי צאצאיהם, לשוב לישראל. "אנשי המשלחת הישראלית שאלו את עצמם: הוא רציני? אלה ששונאים אותנו הכי הרבה, ממחנות סברה ושתילה, את אלה הוא רוצה שנחזיר? הוא באמת חושב שזה על השולחן"? לימים השווה אהוד ברק את המרחק בין עמדות הצדדים לתהום פעורה מעל קניון עמוק. המרחק בין שתי הגדות אינו רב, אך הפער ביניהן עמוק מאוד. ברק סיפר כי כאשר ערפאת הבין שעליו לוותר על זכות השיבה במתכונת שאליה הטיף שנים – הוא פשוט סירב.

מסמך פנימי פלסטיני שנכתב זמן קצר לאחר כישלון הפסגה הסביר בהרחבה את הסיבות לדחיית הצעותיו של קלינטון. ההתייחסות הארוכה ביותר, אם כי לא היחידה, היתה לבעיית הפליטים. "הפלסטינים לא יהיו הראשונים בהיסטוריה לוותר על זכות השיבה שלהם", נכתב במסמך. עוד נכתב כי הפלסטינים דורשים לחזור "לבתיהם" ולא "למולדתם" – אמירה שמבהירה מעבר לכל ספק כי הדרישה היא לשוב לישראל ולא למדינה הפלסטינית העתידה לקום. זו היתה כזכור עמדתם של הפלסטינים מאז ומתמיד, ללא קשר לסטנדרט הבינלאומי המקובל, והמשמעות היא אי-הכרה במדינת ישראל כמות שהיא.

המסמך הזה גם מבהיר את ההקשר הרחב יותר של ההתעקשות הפלסטינית על שיבה לבתים, ומסביר כי הפלסטינים אינם מוכנים לקבל לא את ההגדרה של ישראל כ"מולדתו של העם היהודי" ולא את הגדרתה של פלסטין כ"מולדת העם הפלסטיני" כדי שלא לפגוע בדרישת השיבה. ההודאה הזאת לא רק מאלפת, אלא גם עמדה בניגוד למאמצי השלום של הקהילייה הבינלאומית, שהתבססה על עקרון "שתי מדינות לשני עמים". ואילו כאן, במילים מפורשות, הסבירו הפלסטינים שהם לא יסכימו להגביל את השטח שבו יממשו את זכות השיבה, ומכאן השתמע שהם עדיין אינם מכירים בעקרון חלוקת הארץ.

באותה העת, בשבוע הראשון של ינואר 2001, פרסם הביטאון הרשמי של תנועת פתח הסבר מפורט לדחיית הצעותיו של קלינטון. "התפשרנו על השטח", נכתב במאמר, "אך זכות השיבה הקדושה אינה ניתנת לוויתור. נושא הפליטים הוא לב הסכסוך הישראלי-ערבי". לפליטים יש זכויות, נאמר עוד במאמר, והם מסרבים להתיישב מחדש בארצות ערב. עוד נטען, כי הפליטים לא יוותרו על זכותם לשוב לישראל, וכי העובדה שהפרמטרים של קלינטון אינם כוללים את האפשרות הזאת מונעת את קבלתם. כדי להבהיר שהפלסטינים אכן מצפים לשיבה המונית של פליטים לתוככי מדינת ישראל, הזכיר המאמר את קליטתם בישראל בשנות התשעים של מיליון עולים מחבר המדינות, וטען כי אם יש לישראל היכולת לקלוט מהגרים רבים כל כך, יש ביכולתה לקלוט גם את הפלסטינים.

כדי להסיר ספק הסביר המאמר כי "משמעותה של אי-ההכרה בזכות השיבה היא המשך המאבק לנצח וחסימת כל אפשרות של דו-קיום" בין ישראלים לפלסטינים. בהוכחה הבוטה והברורה ביותר לכך שהמטרה במימוש זכות השיבה אינה הומניטרית כי אם פוליטית, וכי מדובר בכיסוי לרצון הערבי לחסל את מדינת ישראל, קבע המאמר כי "זכות השיבה נועדה לעזור ליהודים להיפטר מהציונות הגזענית, שכופה עליהם ניתוק משאר העולם". במילים אחרות, מימוש זכות השיבה ישנה את אופיה של מדינת ישראל – והיא תחדל להיות מדינת הלאום של העם היהודי.

אחד ההסברים שסיפק השמאל הישראלי לדחיית הצעות קלינטון בידי ערפאת היה האכזבה שחשו הפלסטינים בשנות התשעים מההישגים המעטים שהביאו להם הסכמי אוסלו ומהקצב האיטי של מימושם. לפי התזה הזאת, הפלסטינים השלימו עם חלוקת הארץ וויתרו על חלומם לחסל את ישראל, אך האיטיות שבמימוש ההסכמים דחפה אותם בסופו של דבר לדחות את הצעותיו של קלינטון ולחזור אל שאיפותיהם המקסימליסטיות משכבר הימים.

כדי לקבל את התזה הזאת צריך להאמין שחברה שלמה, שהלך הרוח הדומיננטי בה עמד בעקביות במשך 45 שנה (מאז 1948) על זכות השיבה, והתייחס לבעיית הפליטים כאל חוסר צדק משווע שעומד בלב הסכסוך ואף כמה שמגדיר את זהותו של העם הפלסטיני, נטשה את חלומה למשך שנים ספורות לטובת פשרה אסטרטגית, ואז לפתע חזרה שוב אל דרישותיה המקסימליסטיות.

ההסבר הזה אינו מתקבל על הדעת. סביר הרבה יותר להניח כי במשך כל השנים לא ויתרו הערבים על חלומם לשוב לישראל. מסיבות טקטיות הם הסתירו את הדרישה הזאת בשנות השמונים, אך כאשר התקרב רגע ההכרעה האסטרטגי, חזרה דרישת השיבה אל מרכז הבמה. כאשר הבינו הפלסטינים כי ישראל נושאת ונותנת על הקמת מדינה פלסטינית בשטחים, הם שבו להדגיש את בעיית הפליטים, שכן מלכתחילה לא התכוונו להגיע לפתרון שמשאיר את מדינת ישראל על כנה.

* * *

אפשר היה להניח שדחיית הפרמטרים של קלינטון בידי ההנהגה הפלסטינית תוביל את קהיליית עושי השלום לחשבון נפש ולחזרה אל שולחנות השרטוט. כישלון דרמטי כל כך של כל מה שהאמינו בו היה אמור להוביל דיפלומטים וקובעי מדיניות לבחון את הנחות היסוד שלהם בקשר למהות הסכסוך. אחרי עדויות ברורות לכך שהפלסטינים עומדים על הכרה בזכות השיבה, ומעוניינים בשיבה של פליטים לתחומי מדינת ישראל, היה ניתן לצפות להתייחסות רצינית יותר – בארץ ובעולם – לבעיית הפליטים כסוגיית מפתח בסכסוך הישראלי-ערבי.

אלא שכל זה לא קרה. תוך התעלמות מאמירות מפורשות בצד הפלסטיני ומעדויות רבות על מרכזיותה של בעיית הפליטים, ותוך היתלות בכל בדל אמירה שנשמעה בצד הפלסטיני, נפרשה בישראל ובמערב רשת של תירוצים שנועדו להראות שוב כי הפלסטינים ויתרו למעשה על דרישתם לשיבה. הפלסטינים אמנם אינם יכולים לומר זאת במפורש, אמרו המתרצים, אבל בפועל הם מבינים שלא תהיה שיבה המונית לתחומי מדינת ישראל.

את הביסוס הרעיוני לגישה הזאת הציג לא אחר מאשר יאסר ערפאת. במאמר שפרסם בפברואר 2002 ב"ניו יורק טיימס" הציג ערפאת את חזונו להסדר עם ישראל, והכניס לשיח כמה מונחים שמככבים בו עד היום. "הגיע הזמן", כתב ערפאת, "שהפלסטינים יכריזו במפורש על חזונם". בלב המאמר הוצבו שתי דרישות מרכזיות – הקמת מדינה פלסטינית ושיבת פליטים לישראל. מעמדה של ירושלים הוזכר במשפט אחד בלבד.

ערפאת ביקש במאמר פתרון "הוגן" ו"צודק" לסבלם של הפליטים, שזה עשורים נאסר עליהם "לשוב לבתיהם". לא ייתכן הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים, הזהיר, אם הזכויות הלגיטימיות של אותם אזרחים תמימים לא יובאו בחשבון. ללא פתרון תערער בעיית הפליטים כל הסכם קבע בין ישראל לפלסטינים, קבע ערפאת, שכן כיצד יהיה אפשר להסביר לפליטים הפלסטינים שלא תינתן להם האפשרות לשוב, בזמן שלאפגנים ולתושבי קוסובו ומזרח טימור ניתנה האפשרות לשוב? (ערפאת התעלם מהעובדה שבמקרים של קוסובו, אפגניסטן ומזרח טימור, השיבה לא היתה שיבת מיעוט, כפי שמבקשים הפלסטינים, אלא שיבה של בני הרוב).

ערפאת טען גם כי שיבת הפליטים היא זכות מובטחת בחוק הבינלאומי ובהחלטה 194, אך הוסיף סייגים לתביעה הזאת וקבע כי הפלסטינים מבינים את "הדאגות הדמוגרפיות" של ישראל ויודעים כי מימוש השיבה "יצטרך להביא בחשבון" את הדאגות האלה. על הפלסטינים, הסביר, להיות ריאליסטיים בכל הקשור לרצונות הדמוגרפיים של ישראל.

מי שפירשו את הדברים האלה כוויתור על דרישת השיבה התעלמו מאזכור החלטה 194 ומהמרכזיות שייחס ערפאת עצמו לבעיית הפליטים ולפתרונה בדרך של מתן אפשרות בחירה לכל אחד מהפליטים ומצאצאיהם לשוב לישראל. במקום זאת הם נאחזו בעובדה שערפאת התייחס לפתרון "צודק" ו"מוסכם" לבעיית הפליטים (גם היוזמה הערבית מ-2002 משתמשת בביטויים האלה). על פי הפרשנות הזאת, אם הפלסטינים עצמם מדברים על פתרון מוסכם ביודעם שישראל לעולם לא תסכים לשיבה המונית, הרי שבין השורות ניתן להבין כי מדובר למעשה בוויתור על זכות השיבה. טענה נוספת היא כי הפלסטינים מציינים שהם אינם מבקשים לשנות את המאזן הדמוגרפי בישראל, ובכך רומזים כי הם מבינים שלא תהיה שיבה המונית. עוד נטען, כי לא ניתן להתעלם מההתרככות בשיח הפלסטיני לגבי זכות השיבה, שפעם היה גורף וטוטלי, ואילו היום הוא נשמע מסויג הרבה יותר.

ראוי להתייחס לכל אחת מהטענות האלה בנפרד ובהרחבה:

נפתח בשימוש במונח "צדק". המזרחן יהושפט הרכבי כבר הראה כי למונח הזה יש משמעות מיוחדת בלקסיקון הערבי, וכי מקורו של הצירוף "פתרון צודק" ישן מאוד. למשל, כאשר מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב ביקר בפורט סעיד בשנות השישים, ודיבר בזכות "פתרון צודק לבעיית ארץ ישראל", פירש עורך עיתון מצרי את דבריו במילים: "תושבי פורט סעיד יודעים היטב כי הפתרון הצודק לבעיית פלסטין פירושו החזרת פלסטין לערבים והתנחלותם מחדש של כל הפליטים במולדתם השדודה". ככלל, שימוש של זרים במונח "פתרון צודק" נתפס בצד הערבי כתמיכה בעמדה השוללת את קיומה של מדינת ישראל.

גם נשיא מצרים נאצר נהג לדבר על רצונו ב"שלום המבוסס על צדק" – כזה שישרור לאחר שישראל תיעלם. בהקשר הזה, "פתרון צודק" נתפס כהיפוכו של פתרון המבוסס על הסטטוס קוו, שבו ישראל נותרת על מקומה. אחרי הכול, הקמתה של מדינת ישראל נחשבת לעוול ולחטא, ואת אלה אפשר למחות אך ורק על ידי ביטולה. בשל כך, כאשר פליטה בת שמונים ממחנה עין אל-חילווה בלבנון שמעה את מנהיגי ערב מדברים על "פתרון צודק לבעיית הפליטים", היא הבינה קרוב לוודאי כי מדובר בשיבת פליטים ובהקמת מדינה ערבית במקום ישראל.

המילה "מוסכם" מתעתעת יותר, שכן משתמע ממנה לכאורה באופן ברור יותר ויתור על דרישת השיבה. ואולם כדי להבין את הפרשנות הפלסטינית למונח הזה, כדאי לחזור לתוכנית טלוויזיה ששודרה ברשת אל-ג'זירה בסוף שנת התשעים, ובה נשאלה אישה מעמאן, בת למשפחת פליטים מיפו, לדעתה בעניין הפליטים. האישה ענתה כי ערפאת אינו עורך הדין שלה, וכי היא מעולם לא נתנה לו ייפוי כוח לשאת ולתת בשמה על רכוש משפחתה ביפו. "אם ערפאת רוצה", אמרה, "שיוותר על הבית של אבא שלו. הוא לא יכול לוותר על הבית של אבא שלי".

זוהי גם עמדת ההנהגה הפלסטינית, ולפיה זכות השיבה היא זכות אישית השמורה לכל אחד ממיליוני הפליטים וצאצאיהם, ולאיש אין זכות לוותר עליה בשמם. גם אם יסכים אש"ף במסגרת הסדר שלום על שיבה של מספר "מוסכם" – כמה אלפים או עשרות אלפים – לא יהיה זה סוף פסוק מבחינת הפלסטינים, שימשיכו להאמין כי לכל אחד ממיליוני הפליטים יש זכות לשוב לישראל. אבו מאזן עצמו התבטא כמה פעמים ברוח זו. בנובמבר 2012, למשל, הוא אמר בראיון לטלוויזיה הישראלית שהוא עצמו אינו רוצה לשוב לצפת, אך לאחר כמה ימים הבהיר כי אין בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת רגליהם של הפליטים האחרים. "מדובר בהחלטה אישית", הבהיר. "אף אחד לא יכול לוותר בשם הפלסטינים על זכות השיבה שלהם".

זוהי הסיבה שגם כאשר הושגה בסבבים קודמים בשיחות הסכמה על מספר הפליטים שישראל תשיב לתחומה, סירבו הפלסטינים לחתום על הצהרה האומרת שבכך תמו תביעותיהם ותם הקונפליקט. בכיר אחר, שניהל את המשא ומתן עם הפלסטינים בזמן ממשלת אולמרט, העיד כי הפלסטינים תבעו שישראל תסכים לקבל 100 אלף פליטים, אך בלי לחתום כי בכך בא הסוף לתביעות בעניין הפליטים. ומה בדבר ההבטחה הפלסטינית "להתחשב בצרכים הדמוגרפיים של ישראל" או בדבר התמתנות הטון והגישה בשיח הפלסטיני בעניין הפליטים? כדי להסיר את הלוט מעל אלה נדרשה הדלפה אחת גדולה לעיתונות, שהתרחשה לפני שנים אחדות וחשפה את צפונות לבם של בכירי הרשות הפלסטינית.

* * *

לא פחות מ-1,700 מסמכים מקוריים התפרסמו בעיתון הבריטי "גרדיאן" וברשת הקטארית "אל-ג'זירה" בתחילת 2011: היו אלה מסמכים פלסטיניים פנימיים בשפה האנגלית, שתיעדו עשור של שיחות ומשא ומתן עם ישראל. המסמכים הודלפו מלשכתו של הנושא ונותן הראשי של הפלסטינים, סאיב עריקאת, שנאלץ להתפטר בעקבות הפרסום (אישור למהימנותם של המסמכים). גורמים פלסטינים לא ערערו מעולם על האותנטיות של המסמכים, וגם לא ניסו לטעון כי מדובר בזיוף או בהונאה.

רוב המסמכים נכתבו בידי אנשי צוות המשא ומתן הפלסטיני שליווה את השיחות, העניק עצות פוליטיות ומשפטיות לנושאים ונותנים הפלסטינים, ואף עסק בניסוח העמדה הפלסטינית. למעשה, יש כאן הצצה נדירה אל נבכי מערכת קבלת ההחלטות הפלסטינית, אשר כמו בכל המשטרים הערביים החסרים שקיפות ומנגנוני בקרה אחרים, נסתרת בדרך כלל מן העין. המסמכים חשפו לאור הזרקורים את הנוסחאות שבהן השתמשו הפלסטינים, ואת משמעותן האמיתית. בזמן שבאמצעות כפל הלשון והלשונות (אנגלית לקהלים בינלאומיים וערבית לקהלים מקומיים) הצליחו הפלסטינים להטעות רבים ממאזיניהם, באו המסמכים האלה והציגו דברים כהווייתם; כמו פרגוד שהורם מוקדם מדי בתיאטרון וחשף את הפנים האמיתיות של השחקנים, עוד בטרם עטו על פניהם את האיפור ולבשו את מחלצותיהם.

באשר לסוגיית הפליטים – המסמכים מאשרים כי הפלסטינים רואים בה גורם מרכזי הן ביצירת הסכסוך הישראלי-ערבי והן בפתרונו. אם נדמה למישהו כי הפלסטינים מוכנים לוויתורים בתחום הזה, באים המסמכים ומוכיחים כי ההפך הוא הנכון. אלא שהפלסטינים מבינים שאמירות מפורשות בנושא לא יתקבלו יפה בזירה הבינלאומית, שכן המשמעות של דרישת השיבה היא אי-הכרה בזכויות היהודים, ולכן הם מקדישים תשומת לב רבה למציאת נוסחאות מילוליות שהמערב יקבל בברכה בלי לוותר באמת על דרישתם.

התובנה הראשונה שעולה מהמסמכים היא שהפלסטינים רציניים כאשר הם מדברים על השיבה. למעשה, בכל התייחסות ובכל הצעה לפתרון הסכסוך שבים הפלסטינים ומביעים את דרישתם כי פליטים ישובו לישראל. לדוגמה, במסמך מ-2001 נכתב כי "בעיית הפליטים ניצבת במרכז היחסים הישראליים-פלסטיניים. פתרונה המקיף והצודק חיוני ליצירת שלום צודק ובר-קיימא". במסמך אחר, משנת 2008, נכתב כי "אם זכויותיהם של הפליטים לא יוכרו כהלכה... עשויה בעיית הפליטים להוביל לכישלון התהליך כולו".

הפלסטינים אינם רואים בשיבת פליטים לפלסטין פתרון צודק ומוסכם של בעיית הפליטים, וקובעים כי שיבה למדינה פלסטינית עתידית היא עניין פנימי פלסטיני ולא נושא למשא ומתן. בכך הם סותרים את תקוותה של קהיליית עושי השלום, כאילו פתרון השיבה לפלסטין (ולא לישראל) מקובל על הערבים. הפלסטינים גם אינם קושרים בין הקמתה של מדינה פלסטינית ולבין פתרון בעיית הפליטים, ומבהירים כי ההפך הוא הנכון: למרות הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית, יש להמשיך לדרוש פתרון צודק לבעיית הפליטים. משמע, ליישב אותם בתחומי מדינת ישראל. "כאשר ההנהגה הפלסטינית נמצאת בתהליך של בניין המדינה", נכתב באחד המסמכים, "עליה לעשות זאת בדרך שלא תסכן את מטרתה להגיע לפתרון צודק ומוסכם של בעיית הפליטים לפי החלטה 194" (ההדגשה שלנו). כלומר, פתרון בעיית הפליטים לפי החלטה 194 מוצג כמטרה בפני עצמה. לא מדובר בעניין צדדי, שיהיה אפשר לסדר בקלות אם כל שאר הבעיות יוסדרו.

עוד עולה מהמסמכים כי הפלסטינים עמלו על בניית מערך שלם של טיעונים ותימוכים לביסוס עמדתם, בין היתר באמצעות הטענה שישראל כבר קיבלה למעשה את עקרון השיבה, ובאמצעות הטענה שיש לה היכולת הדמוגרפית לקלוט פליטים. במסמכים אחדים ניסו המחברים הפלסטינים להתמודד עם טיעונים שונים שישראל היתה עשויה להשמיע, הן מבחינת יכולתה הכלכלית והדמוגרפית האמיתית והן מהבחינה המשפטית, מתוך כוונה להפריך את הטיעונים האלה של ישראל. במסמך מ-2007, למשל, אספו הפלסטינים עדויות לכאורה על הסכמתה של ישראל לאחר 1948 לקבל מאות אלפי פליטים. בנוסף, בחנו המחברים כמה פלסטינים כבר "שבו" לישראל במסגרת איחוד משפחות. עבודת הכנה יסודית שכזאת יכולה להיות מוסברת אך ורק אם הפלסטינים אכן מתכוונים ברצינות לשיבה המונית של פליטים.

עוד מצוין במסמכים, כי העם הפלסטיני דורש שאפשרות השיבה לישראל תהיה אמיתית, ואינו מוכן להעמדת פנים או לאפשרויות שיבה "על הנייר בלבד". "אפשרויות היישוב מחדש יהיו נתונות בסופו של דבר לבחירתם של הפליטים", נכתב במסמך מדיניות מאפריל 2008 ."בשל כך חשוב שכל האפשרויות יוצגו בפניהם לאחר ההסכמה עליהן (אחרת תתחזק תחושתם כי השיבה לישראל אינה אפשרות אמיתית)".

המסמכים מראים בבירור כי דרישת השיבה קשורה למערך שלם של אמונות שעומדות בבסיס האתוס הפלסטיני. התביעה להשיב את הגלגל לאחור ולהחזיר לארץ את פליטי המלחמה, ואת מיליוני הצאצאים שלהם, נובעת מהתפיסה הערבית כי היהודים אינם עם, ולכן מלכתחילה לא היו להם זכויות פוליטיות כגון הזכות להגדרה עצמית. בשל כך, תוכנית החלוקה היתה עיוות של הצדק, והקמתה של מדינת ישראל – פגיעה בזכויותיהם הבלעדיות של הערבים. ואם ההתנגדות לציונות ולהקמת מדינה יהודית מזוהים עם הצדק, הרי שתופעת הפליטים אינה עוד אחת מתופעות הלוואי המצערות, אך התכופות, של המלחמות בכל הזמנים, אלא תופעה ייחודית של חוסר צדק שצריך לבוא על תיקונו.

עד כדי כך הפלסטינים רציניים בעניין זכות השיבה, שהם אינם מוכנים לקבל ביטויים וניסוחים שמסכנים לדעתם את הזכות הזאת. הם מציגים את ההכרה בישראל כמדינה יהודית, או את השימוש במונח "שתי מדינות לשני עמים", כסכנה למימושה של דרישת השיבה וכוויתור על מימוש זכות ההגדרה העצמית שלהם בתוככי מדינת ישראל. אילו היתה השיבה עניין תיאורטי בלבד, לא היו הערבים מסרבים להכיר במילים האלה בתקיפות רבה כל כך. בכך הפלסטינים גם מודים למעשה כי דרישת השיבה אינה הומניטרית כי אם פוליטית, וכי אין בדעתם להסתפק בהשגת הגדרה עצמית בשטחים שנכבשו ב-1967, אלא גם בשטח מדינת ישראל.

לדוגמה, במכתב ששיגר צוות המשא ומתן לסאיב עריקאת ב-3 במאי 2009 נכתב כי "לאזכור זכותם של שני העמים להגדרה עצמית עשויה להיות השפעה שלילית על זכויות הפליטים, כלומר על זכות השיבה, שכן משתמע מכך שהפליטים הפלסטינים יוכלו לממש את זכות השיבה שלהם רק בהקשר של זכותם להגדרה עצמית. בנוסף, הכרה בעיקרון של שתי מדינות לשני עמים כפתרון של הסכסוך הישראלי-פלסטיני תאשר כי אש"ף אינו מבקש עוד הגדרה עצמית פלסטינית בשטחה של מדינת ישראל. בהתאם, מימוש זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים יהיה ככל הנראה רק במסגרת הקמתה של מדינה פלסטינית לצידה של ישראל" (ההדגשה שלנו).

ההודאה הזאת היא לא פחות מדרמטית. כפי שכבר ראינו, תהליך השלום כולו מבוסס על הנחת היסוד כי הערבים הפלסטינים השלימו עם חלוקתה של ארץ ישראל לשתי יחידות פוליטיות נפרדות, שבכל אחת מהן יממש כל עם בנפרד את זכותו להגדרה עצמית. והנה כאן מודה צוות המשא ומתן הפלסטיני בסירובו לקבל את הנוסחה "שתי מדינות לשני עמים", משום שהוא עצמו חותר תחת העיקרון הזה ואינו מוכן להסתפק במדינה ערבית אחת. יוצא אפוא שיחסם של הערבים לבעיית הפליטים והתנהלותם במשך שבעה עשורים בעניין זה – הטלת האשמה כולה על ישראל, סירוב להשתקם והתעקשות על שיבה – קשורים קשר ישיר לסירובם לקבל את קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

מרכזיותה של בעיית הפליטים, והיותה חלק מהותי מתפיסת עולם כללית של אי-הכרה בזכויות היהודים, עולות שוב ושוב במסמכים. במזכר מנובמבר 2007 מסביר צוות המשא ומתן, כי הכרה בישראל כמדינה יהודית "תהיה למעשה ויתור על זכות השיבה", ותחתור "תחת הזכויות החוקיות של הפליטים". במסמך אחר מיוני 2008, ובו המלצות בתחום הפליטים, מצוין כי הנוסחה של "שתי מדינות לשני עמים משמעותה שאין שיבה של פליטים לישראל". ובמסמך ממאי 2009 נכתב כי ככל שמדובר בזכויות הפליטים, ובאחריותה של מדינת ישראל להיווצרותה של בעיית הפליטים הפלסטינים, "אזכור הנוסחה 'שתי מדינות לשני עמים...' מקפל בתוכו סיכונים דומים לאלה שקשורים בהכרה בישראל כמדינת העם היהודי".

אם כן, המסמכים מראים בבירור כי בעיית הפליטים אינה עוד בעיה טכנית שניתנת לפתרון בקלות, בהינתן שתימצא נוסחה מעשית לסוגיה, והם מסייעים לנו להבין מדוע קשה כל כך לפלסטינים לוותר על דרישת השיבה: ויתור כזה מאיים על הנרטיב הערבי כולו בשאלת ארץ ישראל, ומשמעותו היא קבלת זכותם של היהודים ולו על חלק של הארץ.

בעיית הפליטים דומה לפיכך לקצה של חוט צמר, שמשיכתו מתירה את הפקעת כולה וחושפת לעיני כל את תוכו, קרי, את עמדתם האמיתית של הערבים ביחס לישראל. התנועה הציונית ויתרה על תביעותיה המקסימליסטיות עוד בתוכנית החלוקה של ועדת פיל ב-1937, ומאז הציעה ישראל כמה פעמים הצעות שלום שכללו את חלוקת הארץ. זהו בדיוק הדבר שנדרש כעת מהערבים – להכיר בנרטיב הישראלי ובעובדה שגם ליהודים יש זכויות על הארץ. אלא שהכרה כזאת, מטבע הדברים, מסכנת את התביעה המקסימליסטית של הפלסטינים, ולכך הם אינם מוכנים, לפחות לא כעת. ערעור של כל אחת מאבני היסוד האלה נוגע בלב ליבה של התפיסה הפלסטינית, ואינו אפשרי מבחינת הערבים.

* * *

אלא שהמסמכים מראים עוד הרבה יותר מכך. ראשית, ובניגוד לטענות הנשמעות בקהילייה הבינלאומית, הפלסטינים רוצים שמספר גדול של פליטים וצאצאיהם ישובו לישראל. הנושא ונותן הפלסטיני המרכזי, סאיב עריקאת, תיאר באחד המסמכים שיחה שהתנהלה בין ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט ויו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, ובה הציע אולמרט לאפשר כניסה של 1,000 פליטים פלסטינים בכל שנה במשך עשר שנים (ובסך הכול 10,000 פליטים). אבו מאזן הגיב על כך במילים "אתה עושה צחוק?"

כדי להתמודד עם טענת ישראל כי אין ביכולתה לקלוט מספר גדול של פליטים פלסטינים, שכן הדבר יאיים על אופיה הדמוגרפי, הזמינו הפלסטינים מחקר חיצוני שבחן את יכולות הקליטה של ישראל. מי שמזמין מחקר שמבקש להוכיח כי ישראל יכולה לקלוט פליטים רבים, רוצה באפשרות הזאת. ואכן, במסמך סודי מאפריל 2008 נכתב במפורש כי מטרת המחקר היא "להעניק ביסוס מדעי לעמדתה של ההנהגה הפלסטינית בעניין שיבה לישראל. המחקר נועד לספק ניתוח רציונלי שיתמוך בגישה הפלסטינית של שיבה לישראל, תוך לקיחה בחשבון של יכולות הקליטה וההגירה לישראל בעבר".

המחקר נערך בשנת 2008 בידי יוסוף קורבאז', מומחה מהמכון הצרפתי הלאומי לדמוגרפיה. הוא בדק שלושה תרחישי שיבה – בין מאות אלפי שבים לישראל ועד 2 מיליון – וניסה להראות כי בכל אחד מהם היהודים נשארים רוב בתחומי מדינת ישראל. לפי התרחיש הראשון יורשו לשוב 41 אלף פליטים בכל שנה במשך 15 שנה (בין 2013 ל-2028), ובסך הכול כ-600 אלף פליטים. לפי התרחיש השני יורשו לשוב 38 אלף פליטים בכל שנה על פני אותה תקופה, ובסך הכול 570 אלף פליטים. ולפי התרחיש השלישי ירצו לשוב לישראל כ-2 מיליון פליטים.

כאמור, מטרת המחקר היתה להראות שגם אם יבואו לישראל מאות אלפי פלסטינים, לא יהיה בכוחם של הבאים לאיים על אופייה היהודי של ישראל. למעשה, המחקר טען שאפילו בתרחיש של שיבה של 2 מיליון פליטים, יגיע שיעור הפלסטינים בישראל בשנת 2058 ל-36 אחוז בלבד, והיהודים ימשיכו להיות הרוב. קביעת מספר הפליטים שיבואו בתרחיש הראשון והשני נעשה לפי ממוצע מספר העולים שקלטה ישראל בתקופות שונות – התרחיש הראשון התבסס על המספר הממוצע של העולים שקלטה ישראל בשנים 2007-1948 (41,000) ואילו התרחיש השני התבסס על המספר הממוצע של העולים בשנים 2007-1996 (38,000). בשנים האלה קלטה ישראל עולים רבים, והפלסטינים ניסו לטעון שאם ישראל מסוגלת לקלוט מספר גדול כל כך של עולים, היא מסוגלת לקלוט גם מספר כזה של פליטים פלסטינים.

חשיבותו הגדולה של המחקר, הנחשף כאן לראשונה, היא כי זהו האומדן המפורט ביותר של רחשי הלב של הפלסטינים כאשר הם מדברים על שיבה של פליטים לישראל, וכי סדרי הגודל של השבים שהפלסטינים דיברו עליהם היו גדולים מאוד: המספר 2 מיליון הוא ההערכה הפלסטינית בדבר מספר הפליטים שירצו לשוב לישראל אם תינתן להם האפשרות לכך. מהמסמכים עולה גם כי ההערכות במחקר הזה היו הבסיס לדרישות הערביות במשא ומתן עם ישראל.

בכך הוסר הלוט מעל המונח המרגיע-לכאורה "התחשבות בצרכיה הדמוגרפיים של ישראל", שטבע יאסר ערפאת במאמרו ואשר התפרש מאז כהסתפקות של הפלסטינים במחווה סמלית של ישראל, שתסתכם בשובם של כמה אלפי פליטים. ולא היא: כאשר הפלסטינים אומרים "התחשבות בצרכים הדמוגרפיים", הם מתכוונים לשיבה של מאות אלפים או מיליונים. ואכן, במסמך מ-2008 מוצע כי הפלסטינים ידרשו שיבה של כמיליון פליטים.

אך גם זו איננה המלה האחרונה. המתווה שהפלסטינים רואים לנגד עיניהם הוא למעשה "שיבה ללא סוף". מהמסמכים עולה כי הפלסטינים דורשים שמכסה מוסכמת של פליטים תורשה להיכנס לישראל בכל שנה במשך מספר מוסכם של שנים. בחלוף השנים האלה, דורשים הפלסטינים, יהיה אפשר להמשיך את תהליך השיבה בהסכמת שני הצדדים. משמע, הפלסטינים אינם רואים סוף פסוק בשלב הראשון של שיבה, ומתכוונים לדרוש מישראל שיבה נוספת בשלב השני.

באחד המסמכים נכתב למשל כי במסגרת הסכם שלום תותר השיבה של מספר מוסכם של פליטים במהלך פרק זמן של 15 שנה, ולאחר פרק הזמן הזה יוכלו שני הצדדים להסכים על מספר נוסף של שבים. לכאורה מדובר בניסוח תמים ולא בעייתי, אך הוא מקפל בתוכו את האפשרות לפתוח מחדש שוב ושוב את סוגיית הפליטים. לפי התסריט הזה, לפלסטינים תהיה הזכות לבקש שיבה של עוד פליטים לאחר 15 השנים המוסכמות. אם ישראל תסרב לבקשה, יוכלו הפלסטינים לחדש את תביעותיהם ולהכריז כי הבעיה לא נפתרה והסכסוך עודנו קיים. כך יהיה אפשר להמשיך את הסכסוך לנצח ולעולם לא לפתור אותו – אלא אם כן תסכים ישראל בסופו של דבר לשיבתם של כל הפליטים.

לכך יש להוסיף את העובדה שהפלסטינים רואים בזכות השיבה זכות אישית של כל פליט ופליט (בסך הכול שמונה מיליון, לדברי הפלסטינים, נכון לשנת 2009) – זכות שאש"ף כלל אינו יכול לוותר עליה. משמעות הדבר פשוטה: הרשות הפלסטינית דורשת שלכל פליט תהיה הזכות לבחור אם לחזור לישראל.

לדוגמה: במצגת משנת 2009 מצוין כי כל פתרון "צריך לכבד את בחירתם של הפליטים", משמע הפקעה של העניין מידי הנושאים ונותנים. אם פליט מסוים ירצה לחזור, יש לאפשר לו לחזור. במסמך אחר נכתב כי "זכות השיבה היא במהותה הזכות לבחור. הפליטים הפלסטינים מצפים שהסכם שלום יכבד את זכותם לבחור אם לשוב לארצם המקורית או להשתקע במקום אחר".

שוב ושוב נאמר במסמכים כי "הפתרון צריך להבטיח צדק אישי" המבוסס על בחירה חופשית של הפליטים. במסמך הכנה לקראת פגישה עם טל בקר מצוות המשא ומתן הישראלי ב-2008 נכתב כי "אש"ף ידרוש הכרה בזכויותיהם של הפליטים... במיוחד משום שאלה זכויות אישיות" (ההדגשה שלנו). באותה שנה, בהצעה פלסטינית בעניין הפליטים, נכתב כי שיקום הפליטים יתבצע "בארץ היעד שהם יבחרו (ישראל, פלסטין, מדינה שלישית)" (ההדגשה שלנו).

השילוב של שני המרכיבים האלה – דרישה להכיר בזכותו האישית של כל פלסטיני בתפוצות לשוב לישראל, והאפשרות לפתוח את ההסכמים לאחר 15 שנה – מסירה את הלוט גם מעל המונח התמים-לכאורה "פתרון מוסכם לבעיית הפליטים". המשמעות היא שגם אם אש"ף יסכים עם ישראל על מספר מסוים, נמוך יחסית, של פליטים שישובו לתחומה של ישראל, לא יהיה בכך סוף לבעיה. כל אחד מהפליטים יוכל לתבוע לשוב לישראל, ואש"ף והמדינה הפלסטינית העתידית יהיו משוחררים מלקיחת אחריות על גורלו.

יוצא אפוא שלכל התקוות הישראליות והמערביות בדבר ויתור על דרישת השיבה אין על מה להסתמך. המסמכים מראים כי הפלסטינים מבינים הן את החלטה 194 של האו"ם והן את יוזמת הליגה הערבית באופן שכולל את זכות השיבה. במכתב לסאיב עריקאת ממרס 2008 כתבו אנשי צוות המשא ומתן הפלסטיני ש"אם ישראל תתנגד לציון מפורש של זכות השיבה בהסכם השלום, אזכור של החלטה 194 יוכל לשמש כהתייחסות עקיפה לזכות השיבה. ההחלטה מאשרת את זכות השיבה של הפלסטינים". ממסמך פנימי אחר משנת ,2002 שבו הוסיפו הפלסטינים את הערותיהם על נוסח היוזמה הערבית, ברור כי הם סבורים שהיוזמה תומכת בתביעה שלהם לזכות השיבה.

מה מסביר את השינוי בטון של הפלסטינים לגבי סוגיית הפליטים? ההסבר פשוט: הפלסטינים יודעים כי התעקשות פומבית על שיבה המונית של פליטים למדינת ישראל לא תתקבל טוב במערב, שמבין כי מדובר באיום על ישראל כמדינת העם היהודי. בשל כך הם מנסים להשתמש בנוסחים יצירתיים, שיתפרשו במערב ובישראל כוויתור בפועל, ואילו מבחינה פנים-ערבית אין בהם משום ויתור כלשהו.

כך לדוגמה, חברי צוות המשא ומתן המליצו לסאיב עריקאת להחליף את הביטוי "שתי מדינות לשני עמים", שמאשר כאמור את זכותם של היהודים להגדרה עצמית, בביטוי "שתי מדינות שחיות זו לצד זו בשלום". מי שעוקב אחרי ההתבטאויות הפלסטיניות בעניין הזה, שם לב כי זהו אכן הביטוי שהערבים משתמשים בו. לשומע מבחוץ עשוי הנוסח הזה להישמע תמים, ואפילו שוחר שלום, אך למעשה מדובר בביטוי שמעיד על עומק ההתנגדות לקיומה של מדינה יהודית.

עדות מפורשת יותר למנגנון ההונאה הפלסטיני נמצאת במסמך מ-2008, שבו מסביר צוות המשא ומתן הפלסטיני, שחור על גבי לבן, את משמעות הביטוי "פתרון מוסכם לבעיית הפליטים". "יש להשתמש בנוסחה שלפיה בהסכם יושג פתרון מוסכם", נכתב במסמך. "הגישה הזאת היא האפשרות הטובה ביותר לפלסטינים, שכן היא אינה דורשת ויתור על אפשרות השיבה של מיליוני פלסטינים" (ההדגשה שלנו).

תכסיסי ההונאה האלה נדרשים לדיפלומטים הפלסטינים משום שאלה מבלים שעות ארוכות במחיצתם של דיפלומטים אירופאים, ונדרשים להתאים את דבריהם לקהלים מערביים. קריאה מפורשת להחרבת מדינת ישראל אינה מתקבלת יפה בקהלים האלה, והיא עשויה להביא לפגיעה בלגיטימיות של הנציגים הפלסטינים. לעומתם, פלסטינים שמשוחררים מכבלי הדיפלומטיה, ומהשיח המקובל במערב, משמיעים דברים ברורים הרבה יותר.

מחקר שטח של הארגון הבינלאומי "קרייסיס גרופ" (ICG), שנעשה בשנת 2014 בגדה המערבית וברצועת עזה, מצא כי רוב מוחלט של הפלסטינים תושבי השטחים דוחה כל הסכם שלא יבטיח את זכותם של הפליטים, ושל מיליוני צאצאיהם, להחליט אם ברצונם לשוב לישראל. אחד מיועציו של אבו מאזן אמר למחברי הדו"ח, כי "אפילו נוכח ויתורים משמעותיים מצד ישראל, הפלסטינים לא יקבלו הסכם שלא יעניק לפליטים" את האפשרות הזאת.

דברים קשים יותר שמעו מחברי הדו"ח בערים ובמחנות הפליטים. פלסטינים רבים צפו התפרצות של אלימות אם ההנהגה הפלסטינית תתפשר בעניין הזה. מנהיג מקומי במחנה קלנדיה אמר בראיון, כי אבו מאזן "לא יוכל להציג את כף רגלו בפלסטין" אם יוותר על הדרישה הזאת, והיו לא מעט מרואיינים שתמכו בביצוע התנקשויות בהנהגה הפלסטינית במקרה של ויתורים בעניין הפליטים.

מחברי הדו"ח מתחו ביקורת על הקהילה הבינלאומית, וציינו שהיא אינה מתייחסת ברצינות הנדרשת לתביעות הפלסטיניות ומתנהלת כאילו מדובר באמירות מן השפה ולחוץ. מדובר באשליה מסוכנת, קבע הדו"ח, והאמת רחוקה מאוד מהתיאור הזה: בעיית הפליטים עומדת במרכז הנרטיב הפלסטיני, וההנהגה הפלסטינית לא תצליח להשיג תמיכה בהסכם בלי תמיכת הפליטים בו. גם הדו"ח הזה לא עשה רושם רב על קהיליית עושי השלום, שהמשיכה להעדיף את מתק השפתיים של הדיפלומטים הפלסטינים על פני התבוננות נכוחה במציאות.

אמירות מפורשות שומעים גם עיתונאים שמבקרים במחנות הפליטים ושואלים את יושביהם לדעותיהם. למשל, ביולי 2010 פרסם ה"ניו יורק טיימס" כתבה נרחבת על רצועת עזה. בין השאר נאמרו בה הדברים האלה: "אם שואלים את תושבי עזה כיצד יש לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, התשובה האוטומטית שלהם בדרך כלל היא שיש להעיף מכאן את ישראל. 'כל האדמה היא שלנו', אומר רמזי, מורה מרפיח, ומשמיע דעה מקובלת מאוד. 'עלינו להפוך את היהודים לפליטים, ואז שהקהילה הבינלאומית תטפל בהם'".

בשנת 2015 ביקר כתב ערוץ 10 חזי סימנטוב בכמה מחנות פליטים וניסה לבחון את יחסם של עקורי המלחמה וצאצאיהם בני הדור השני והשלישי לסכסוך עם ישראל. במחנה דהיישה הוא פגש ילד בשם ג'יהאד, שאמר בביטחון רב שהוא "רוצה לחזור" לישראל. תושב אחר במחנה, שנשאל מה צריכים לעשות היהודים שגרים בתל אביב, ענה: "שישובו לארצות שמהן באו, כי האדמה היא אדמתי ואדמת אבותַי". בהתכנסות שנערכה במחנה הפליטים ג'נין לכבוד שחרורו מהכלא הישראלי של אסיר איש פתח, הסביר בכיר במנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית כי המטרה המשותפת לכולם היא לחזור לעריהם המקוריות, "אל האדמות שנכבשו בשנת 1948. לא נוותר על זה". ומוחמד לחאם, חבר הפרלמנט הפלסטיני מטעם פתח, אמר לסימנטוב שהוא רוצה את זכות השיבה. "אנחנו כבר לא רוצים לזרוק את היהודים לים", הוא הרגיע, אלא "לחיות יחד", כלומר, במדינה אחת, ללא זכות הגדרה עצמית ליהודים.

* * *

גם אם היו עולות יפה היוזמות של חברי הקונגרס בוושינגטון לצמצם את פעילותה של סוכנות אונר"א או לשנות אותה – הערבים הפלסטינים לא היו מפסיקים לחלום על שיבה המונית לישראל. השאיפה האידיאית של הפלסטינים להשיב אחורה את גלגלי הזמן, ולבטל את הקמתה של מדינת ישראל, היא משאת נפש שלא תתבטל במחי יד.

אך השארתה של סוכנות אונר"א בצורתה הנוכחית היא המתכון הבטוח ביותר להנצחתה של בעיית הפליטים, שכן אונר"א מעניקה גושפנקה בינלאומית, פוליטית ומשפטית, לתביעה הפלסטינית הבלתי-סבירה הזאת. נכון אמנם שגם בלעדי החותמת של סוכנות האו"ם לפליטים יכלו הפלסטינים לבוא אל שולחן המשא ומתן ולהציג את דרישתם לשיבה המונית, אך הם לא היו יכולים לנופף בתמיכה בינלאומית בת שבעה עשורים. הם היו נאלצים לעמוד בסטנדרט הבינלאומי המקובל, שאינו מכיר ברוב המכריע של "הפליטים" כפליטים במובן המשפטי של המילה, ולהסתפק בטוויית חלומות – אך לא במימושם.

בעשור הראשון שלאחר הסכמי אוסלו שלטה בכיפה בישראל הפרדיגמה של השמאל הישראלי, שאמרה כי בעיית הפליטים איננה בעיה אמיתית, ובשל כך גם אונר"א איננה בעיה אמיתית. זהו ההסבר לכך שבתחילה לא נעשו ניסיונות להסיר את המכשול החשוב הזה בדרך אל ההסדר. אך בשנים האחרונות שולטת בישראל ממשלת ימין, שאינה סבורה כי "השלום נמצא מעבר לפינה", ואשר הפרדיגמה שלה קובעת כי הערבים אינם פרטנר בעת הנוכחית להסדר שלום. כאשר מייקל אורן היה השגריר בוושינגטון, היה זה בנימין נתניהו שעמד בראש הממשלה, ואת הימנעותו מפעולה נגד אונר"א אי אפשר לתלות בנאיביות או באמונה שהדברים ממילא עומדים להסתדר.

אם כן, מה מסביר את סירובן של ממשלות הימין, השולטות בישראל בשנים האחרונות, לפעול נגד סוכנות אונר"א ולהחליש על ידי כך במידה רבה את כוחם של הפלסטינים ואת יכולתם להמשיך לדרוש שיבה המונית של פליטים?

זוהי חידה בעינינו, שאין לנו תשובה מלאה עליה, והיא אחת הסיבות שבגינה החלטנו לכתוב את הספר הזה ולפתוח את הנושא עד כמה שניתן לדיון ציבורי. ובכל זאת, יש לנו כמה הסברים.

* * *

הגרעין הקשה של הימין האידיאולוגי, המאמין בארץ ישראל השלמה, אינו נדרש לבעיית הפליטים משום שהיא אינה מעלה ואינה מורידה דבר מדרישתו להחיל את הריבונות של מדינת ישראל על כל שטחי ארץ ישראל. גם אילו הסתלקו הפלסטינים מדרישתם לשיבה של פליטים, לא היו בעלי הגישה הזאת מוותרים על תביעתם לכל השטח, ולכן הם גם אינם מתמקדים בנושא. אם יש אנשי ימין ספורים שמעלים מדי פעם את הנושא, הם עושים זאת מתוך מה שנראה כאמצעי הסברה בלבד.

ומה עם משרד החוץ הישראלי? הוא חושש להתעמת עם הקהילה הבינלאומית בעניין פעילותה של אונר"א, שכן התפיסה השלטת בו היא שישראל נתונה בעת הזאת במצור ובמתקפה עולמית מהבחינה הדיפלומטית, ולא כדאי לפתוח עוד חזית עם האו"ם.

קיימים גם היבטים ארגוניים: בישראל ובאזור כולו התרגלו לנוכחות של אונר"א, ונדרש מאמץ תכנוני יצירתי כדי להעמיד לה חלופות. באין גב פוליטי, אף אחד אינו נוטל על עצמו את המאמץ הזה.

אך מעל כולם עומדת התנגדותו של משרד הביטחון – התנגדות שמסבירה גם את התנגדותו של הימין המתון המכונה לעתים ימין ביטחוניסטי. זה שנים שמשרד הביטחון מונע כל שינוי במדיניות של מדינת ישראל, שסובלת את קיומה של אונר"א בחירוק שיניים ותוך השמעת טרוניות תקופתיות עליה. במשרד הביטחון ראו ועדיין רואים באונר"א מעין שכפ"ץ או בלם המונע התפתחויות שליליות, כמו הידרדרות הומניטרית ברצועת עזה בעתות שגרה וחירום. נציגים של אונר"א עמדו בקשר עם צה"ל בזמן מלחמות בין ישראל לחמאס, והעבירו לישראל מידע על מצב האוכלוסייה האזרחית ברצועה. בלעדי המידע הזה, טוענים במשרד הביטחון, ישראל היתה עשויה לעמוד בפני מצב של אסון הומניטרי ברצועה. גם תוכניות לשיקום אזרחי של הרצועה נעשים בדרך כלל תוך שילובה של אונר"א כסוכנות מבצעת. משרד הביטחון רואה באונר"א כלי לאיזון שלטון החמאס ומכשיר לנטרול רדיקליזם ברצועה.

אלוף (במיל') איתן דנגוט, לשעבר מתאם הפעולות בשטחים ומי שהיה מופקד בזמן שירותו הצבאי על הקשר עם אונר"א, טוען כי אין לישראל מדיניות כוללת בקשר לרצועת עזה, ובשל כך נמשכת המדיניות רבת השנים של אי-עשייה בכל הקשור לבעיית הפליטים ולאונר"א. לדבריו, גם במקרה של יהודה ושומרון, שבהם שולטת הרשות הפלסטינית ואין איום באסון הומניטרי, לא נעשה דבר בקשר לסוגיית הפליטים, בגלל בלבול, שיתוק וחוסר תיאום בין הגורמים הישראליים השונים. לדברי דנגוט, לא נבחנו חלופות למדיניות הקיימת: צורכי הביטחון והלחץ היומיומי גדולים כל כך, שאף אחד לא התפנה לדיון מעמיק וארוך טווח.

אלוף (במיל') עמוס גלעד, שהיה בעשור האחרון ראש האגף הביטחוני-מדיני במשרד הביטחון ושירת לפני כן כמתאם הפעולות בשטחים, טוען כי הממסד הביטחוני הישראלי אמנם סולד מאונר"א, אך מתוך חוסר ברירה הוא רואה בסוכנות שותפה וחלופה פחות גרועה מאלה הקיימות. ברור לכולם, הוא טוען, כי אונר"א מנציחה את בעיית הפליטים וכי דובריה משקרים באנגלית מצוחצחת. גלעד איים לנתק את היחסים עם הסוכנות, ואומר כי ראה בפרסומיה שקרים והכפשות מכוונים. "זה היה מעורר בחילה", הוא אומר. עם זאת, כמתאם הפעולות בשטחים הוא מצא טעם ביחסים עם אונר"א, שכן מזמן לזמן צה"ל נכנס לפעולה צבאית ברצועת עזה, ואונר"א סייעה לו להבטיח את הצד ההומניטרי של המבצע. בעזה מצא גלעד באונר"א שותף יעיל להקלת המצוקה הפלסטינית בעתות של מלחמה, שכן זהו הגוף היחיד שאפשר לדבר איתו בעזה, והדבר משרת את האינטרסים הביטחוניים של ישראל.

באשר ליהודה ושומרון, גלעד מעריך כי פגיעה באונר"א תביא לפגיעה בשיתוף הפעולה הביטחוני של הרשות הפלסטינית עם ישראל. נוכח הבנת המקום המרכזי שבעיית הפליטים תופסת באתוס הפלסטיני, ברור שפגיעה באונר"א תתפרש כמהלומה עזה על הפלסטינים, והדבר עשוי להביא להפסקת שיתוף הפעולה הביטחוני. כלומר, ההצעה להימנע מפעולה אינה נובעת מההנחה כי מדובר בנושא זניח, אלא דווקא מכך שברור שהעניין קרדינלי. עוד עולה מדבריו, כי חשיפת האמת תסב לישראל נזק רב.

לדברי גלעד, כל מערכת הביטחון תומכת בהמשך פעילותה של אונר"א, וההערכה הכללית היא שאין לה חלופה. עם זאת, גם גלעד אומר שמעולם לא נעשתה עבודת עומק על החלופות האפשריות, שכן גם הדרג המדיני איננו מביע עניין בנושא. עיסוק באונר"א כמוהו כהוצאת שדים מהבקבוק, טוען גלעד. מכיוון שלא ניתן לפתור את בעיית הפליטים, מדוע לגעת באונר"א?

יוצא אפוא שבחמישים השנה שחלפו מאז מלחמת ששת הימים, ההנהגה הישראלית עדיין מיטלטלת בין שתי קצוות הדומים במהותם לאלה שהיו בדיון בין יגאל אלון למשה דיין מיד לאחר המלחמה. בקצה האחד עומדים השואפים לפתור את בעיית הפליטים במכה אחת, אם באמצעות שיקום (כפי שביקש אלון) ואם במסגרת הסדר שלום (כפי שביקש במשך שנים השמאל הישראלי), ואילו בקצה האחר עומדים הטוענים שיש להניח למצב כפי שהוא, ולאפשר לאונר"א להמשיך לטפל בפליטים (כפי שהציע דיין בשעתו, וכפי שממשיכה לעשות כיום ממשלת ישראל).

שתי האפשרויות האלה הן בבחינת הכול או לא כלום – פתרון מוחלט ומיידי או הזנחה והמשך הסטטוס קוו. חלופות אחרות מתוחכמות יותר, שיכולות מצד אחד להבטיח את האינטרס הישראלי בטווח הקצר ובה בעת למנוע את הנצחת הבעיה בטווח הארוך, מעולם לא נבחנו לעומק. אבל יש חלופות כאלה, ואנו נבחן אותן בפרק הבא.

מלחמת זכות השיבה: הקרב על בעיית הפליטים הפלסטינים ואיך ישראל יכולה לנצח בו / עדי שורץ ועינת וילף
דביר, 2018
300 עמודים

עדי שורץ הוא עיתונאי-חוקר, שכותב ומרצה על הסכסוך הישראלי-ערבי

ד"ר עינת וילף מרצה וכותבת על ישראל, על הציונות, על העם היהודי ועל המזרח התיכון. בשנותיה כחברת כנסת היתה ד"ר וילף ראש ועדת החינוך, וחברה בוועדת החוץ והביטחון