"מרכז המשפחה", קזאן, רפובליקת טטרסטן, רוסיה   מקור: ויקיפדיה (מריו לנזה)
בתמונה "מרכז המשפחה", קזאן, רפובליקת טטרסטן, רוסיה

עידית היא רווקה על סף גיל ארבעים. אם זו הייתה הבחירה המודעת שלה, אולי הייתה מאושרת, אבל העניינים התגלגלו איכשהו כך בניגוד לתוכניותיה. אולי משום שמאז ומעולם התקשתה ליצור קשרים ולשמר אותם, אולי משום שיש בה משהו מתנשא ומתבדל. קצת קשה להבחין בין סיבה ומסובב, אבל זה המצב כעת – עידית משתוקקת לזוגיות, רוצה להיות אמא כמו כולן, וזה פשוט לא קורה.

היא לא בררנית, כך היא אומרת לעצמה, היא פשוט מחכה בסבלנות ולא מוכנה להתפשר, כי בסופו של דבר דברים טובים קורים למי שיודע לחכות. אבל כשהיא מצליחה להניע את עצמה לפעולה, מתברר שהיא בררנית ועוד איך. או אולי לא החלטית. או שמא רק חמוצה שכזו, נעלבת בקלות, נוטשת בקלות. "אכלו לי, שתו לי", כמו שאומר עליה בעלה של חברתה.

מורתה של עידית מהתיכון "מאשימה" את עצמה בבררנות הבלתי ריאלית של תלמידתה לשעבר, משום שחינכה אותה על בסיס הרומן האנגלי מהמאה ה-19. "לא משנה מה קורה ואיזה תהפוכות את עוברת, בסוף הגיבור מגיע ויש חתונה. אני מרגישה קצת אשמה בזה. עודדתי אותה לקרוא ספרות אנגלית במקור. ג'יין אוסטן. האחיות ברונטה. דיקנס. התכוונתי לתת לה דברים יותר עדכניים בהמשך. ספרים על נשים רווקות חזקות. מיוריאל ספארק, אניטה ברוקנר, ברברה פים, אבל בדיוק נסענו לשבתון...".

הפסיביות של עידית מתחלפת באקטיביות בלתי נעימה כשחברתה משדכת לה את מיכאל. עידית בטוחה שהוא האיש שיועד לה. הוא אדיש? לא, הוא ביישן. הוא מתחמק ממנה? רק כי הוא לא מבין כמה היא מתאימה לו. הם בילו לילה ביחד? סימן ברור לחיים משותפים באושר ובעושר. מיכאל מתפלא איך שוב ושוב היא חודרת לכל סדק שהוא פותח בטעות, נאחזת בציפורניים ולא מרפה.

מאיה ערד מעבירה את הגיבורה הבלתי סימפטית שלה בכל התחנות בדרך אל האימהות. היא מתעניינת בתרומת זרע, בטיפולי הפריה, שוקלת הורות משותפת עם חבר הומוסקסואל ובן זוגו, מחפשת פרטנרים ברשת, בודקת אפשרויות לאימוץ. המסע שלה רצוף מכשולים – אובייקטיביים ופנימיים. ברגע האחרון היא דוחה כמעט כל אחת מהאפשרויות, בדרך כלל בגלל שיקולים שנראים שטחיים, ולמרות החתירה הבלתי פוסקת אל היעד היא כלל אינה בטוחה ביכולתה הרגשית להיות אם. בניסיונות ליצור זוגיות היא משקיעה הרבה פחות – בטוחה, למרות כל הסימנים הברורים, שמיכאל יתפכח ויבין שהם נועדו להיות יחד. דרכיהם מצטלבות, לעתים ביוזמתה, לעתים במקרה, ובמעין נקודת מפנה, בקזאן הרחוקה, מבין מיכאל שהם בעצם אינם שונים: "לא משנה מה יחשוב, לא משנה מה יאמר לעצמו, בסופו של דבר הוא בא לכאן לבחור לעצמו אשה, בדיוק כפי שעידית באה לכאן למצוא ילד".

מיכאל לא יהפוך אוהב יותר, עידית לא תהפוך נעימה יותר, אבל נסיבות החיים יחליקו פינות, יעדנו חריגות. "אלה החיים שלה, הגורל שלה. זו מנת חלקה", כך מרגישה עידית, והפעם ללא מרירות, במשפט החותם את הספר. מלים אלה מתאימות גם למיכאל.

מאיה ערד מספרת סיפור רב-נושאי. ליבו הוא, כמובן, סיפורה של עידית, המרוץ לזוגיות ולאימהות, אבל מסתעפים ממנו נושאים אחרים. אחד המעניינים שבהם עולה בקזאן, ועוסק באחריות ובמחויבות. עידית מתוודעת לעולם העצוב של בתי היתומים, מיכאל מתוודע אל עולמן של הנשים הנואשות להיחלץ מן המצוקה באמצעות גברים מערביים. האם השרירותיות והמקריות של המפגשים יוצרת מחויבות של עידית ומיכאל, כאן כמייצגי המערב השבע?

"העלמה מקזאן", כמו שני ספריה האחרים של ערד שקראתי – "חשד לשיטיון" ו"קנאת סופרות" – כתוב בכישרון, קריא מאוד, מעורר מחשבות ומומלץ.

העלמה מקזאן / מאיה ערד
חרגול ומודן, 2015
511 עמודים

אתי סרוסי היא מבקרת הספרים של אתר דיומא ובעלת בלוג סקירות ספרים

users: אתי סרוסי

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר