"קולנוע משלהן" מאת מרלין וניג

בתמונה עצרת תפילה של תלמידות סמינרי בית יעקב בכותל המערבי

חוקרת הקולנוע מרלין וניג מתארת ב-"קולנוע משלהן" את תופעת הקולנוע החרדי-נשי, קולנוע שנוצר על ידי נשים עבור קהל נשי. היא מתרכזת בשני העשורים האחרונים, אותם היא מחלקת לשני גלים. בהכללה, בגל הראשון הקולנוע היה כפוף לצנזורה חיצונית, ותכניו נשאו איתם לקחים מוסריים-הלכתיים. בגל השני, הצנזורה נתונה יותר בידי היוצרות, הקהל התרחב, והדמויות מייצגות נושאים שלא היה נהוג לדבר בהם, כמו דכאון אחרי לידה, יחסי אם-בת, בעיות נפשיות. משום שגברים אינם נוכחים בסרטים אלה, נושאות הנשים בתפקידים לא מסורתיים, ויצירה מאולצת זו של דמויות חזקות הפכה לאמירה מודעת של היוצרות. שאלה מעניינת היא האם הקולנוע משפיע על תפיסת הנשים את עצמן ואת מקומן, או שהוא משקף מציאות המצויה ממילא בתהליך שינוי.

אקדים ואומר שבכל מה שקשור לקולנוע אני צופה מן השורה בלבד (וכנראה פחות מהממוצע), ואין לי ידע מעמיק בנושא מכל היבט שהוא. מגבלה זו לא הפריעה לי למצוא ענין בהיבטים ה-"טכניים" בספר. מכל מקום, לאלה נוכחות מינורית בספר, ועיקרו, המסקרן יותר בעיני, הוא ההיבטים החברתיים של התופעה שווניג חוקרת. דרך סיפורו של הקולנוע ניתנת לקורא המעוניין הצצה אל עולם, שנראה למתבונן מהחוץ קשיח ודוגמטי, אך בתוכו, בכפוף לתכתיבי ההלכה, הוא דינמי.

הקולנוע, מעצם טבעו כתרבות פנאי וכצוהר אל עולמות אחרים, מעורר התנגדות בעולם החרדי. היתר ניתן תחילה רק לסרטים שיצרו גברים עבור גברים, בכפוף לתכתיבים הלכתיים, ואלה נועדו לצפייה יחידנית במחשב. קולנוע מסוג זה נדחק ונעלם, וכיום תופס את מקומו קולנוע מקצועי יותר, כמעט על טהרת הנשים. לגברים אין כמעט נוכחות על המסך, הם אינם רשאים להיכנס לאולמות בהם מוקרנים הסרטים, וגם מאחורי המצלמה מספרם נמוך, והם נחבאים תחת שמות נשיים או מסתפקים באות הראשונה של שמם הפרטי. הסרטים נוצרו תחילה על ידי נשים חרדיות מלידה, וכניסתן לתחום של חוזרות בתשובה (הכותבת אף היא חוזרת בתשובה) הרחיבה את התכנים וגם את הקהל. הסרטים פונים היום אל קהל בארץ ומחוץ לה, ואל נשים חרדיות ושאינן חרדיות. במקביל, גדל הייצוג החרדי בסרטים חילוניים.

עובדה מעניינת, אחת מרבות, היא מאפייני הדמויות בסרטים. מדובר בדרך כלל בנשים אופנתיות, המתגוררות באזורי רווחה מחוץ לשכונות החרדיות הצפופות. הן מטפחות קריירה במגוון תחומים, ובדרך כלל מטופלות רק בילד או שניים, בעיקר בנות. למרות שמאפיינים אלה שונים מחייהן של רבות מן הצופות, הדמויות עדיין נתפסות כמייצגות. אני מניחה שהדילמות איתן הן מתמודדות הן לב העניין, ולא החזות החיצונית, ומכאן ההזדהות. בד בבד, השונות שלהן מציגה, במתכוון או שלא, אפשרויות חיים אחרות.

עוד עובדה מעניינת היא המגמה, שעליה מצביעה וניג, של התערערות הסמכות הרבנית, תהליך שהחל עם מותו של הרב שך, ושאינו ניכר למתבונן מבחוץ. בהקשר לנושא הספר, מגמה זו הביאה להתפתחות הלגיטימציה החברתית של קהל הנשים גם בהעדר הסכמה פומבית לקולנוע חרדי-נשי.

הקולנוע החרדי-נשי פועל תחת הקונפליקט שנע בין הרצון לבטא סמכות נשית ולייצר שינוי לבין הרצון להישמע לתכתיב החברתי ולשמר את הסמכות הגברית ההלכתית. מזווית המבט שלי, הידיעה כי "נשים חרדיות מחזיקות באופן מובהק בעמדות רדיקליות בנושאים כמו צניעות [...] הן המקפידות לשמר את הקו השמרני של החברה" מעציבה, אבל תופעה זו, של נשים המשלימות עם ערכים הממקמים אותן בירכתי הבית, אינה ייחודית לחברה החרדית.

נושאים אלה, ואחרים מעניינים לא פחות, מוצגים בספר בבהירות, מעניקים מבט אל החברה החרדית, בעיקר הנשית, ומספרים על עולם יצירה תוסס. מרחיב אופקים ומומלץ.

קולנוע משלהן: הגל הנשי החדש של הקולנוע החרדי / מרלין וניג
רסלינג, 2021
289 עמודים

אתי סרוסי היא מבקרת הספרים של אתר דיומא ובעלת בלוג סקירות ספרים