פראסה דו קומרסיו בליסבון   מקור: ויקיפדיה
בתמונה פראסה דו קומרסיו בליסבון

פֶּרֶרָה, עיתונאי בגיל העמידה, אלמן חולה לב, התמנה לתפקיד עורך מוסף התרבות בעיתון "ליסבון". למרות ששימש שנים רבות ככתב שטח, בחר במודע להתנתק מן המתרחש סביבו. פורטוגל נשלטה באותה עת על ידי הדיקטטור סלזאר; בספרד השכנה ניטשת מלחמה זה שלוש שנים, וביום בו נפתח הספר, 25 ביולי 1938, פרץ הקרב על האברו.

איום המלחמה ריחף מעל אירופה כולה. אבל פררה חי את חייו הפשוטים בעיניים עצומות. מלצר בבית הקפה החביב עליו עדכן אותו בחדשות ששמע ממקורות זרים, ודי היה לו בכך. באופן סמלי, גם מערכת מוסף התרבות שכנה במקום נפרד ממערכת העיתון. את השיחות המשמעותיות ביותר ניהל עם תמונת דיוקן אשתו המנוחה.

התבדלותו של פררה החלה להיסדק כשהמאורעות הלכו והתקרבו אליו. כשסוציאליסט נרצח בראש חוצות וכל המדינה שתקה, פררה, שהִרבה להרהר בינו לבין עצמו בתחיית הבשר והנשמה "החל להזיע, משום ששוב הרהר על המוות, והוא חשב: העיר הזאת מסריחה ממוות, אירופה כולה מסריחה ממוות".

אטליז יהודי בשכנותו הותקף, וכתובות נאצה נכתבו על קירותיו. אשה יהודיה-גרמניה שפגש ברכבת אמרה לו: "עשה משהו [...] אתה אינטלקטואל, ספר מה שקורה באירופה, תן ביטוי לחופש המחשבה שלך".

רופא, עמו שוחח בעניני דיאטה ובענייני נפש גם יחד, האיר את עיניו באשר ליכולתה של אישיות לחרוג מן ה-"אני" שאליו הורגלה, ולתת מקום ל-"אני" שונה.

ויותר מכל, מפגש עם שני מהפכנים ספרדים צעירים גרם לו להתנער בהדרגה מן הפסיביות, עד שהמציאות פלשה במלוא עוזה אל דלת אמותיו ואילצה אותו לנקוט עמדה ולעשות מעשה.

אנטוניו טאבוקי מתאר צעד אחר צעד את השינוי שחל בפררה. המרי הצנוע שלו התבטא תחילה בתרגומם סיפורים צרפתיים – "הונורין" של בלזק ו"השיעור האחרון" של דודה – ובפרסומם במוסף, בבחינת "מעין מסר בבקבוק, שמישהו יאסוף אותו". הוא לא הצליח להסביר לעצמו מדוע הוא מסייע לשני הצעירים, אך בהדרגה הלכו והתפוגגו השאלות והחובה לפעול תפסה את מקומן.

הספר, כפי שעולה משמו ומכותרת המשנה, נכתב כעדות. מדרך כתיבה זו ניתן להסיק שהסופר בוחר לא להיות מעורב, אינו נוקט עמדה. זה לא הסופר שמתאר את הארועים אלא פררה שטוען שכך קרו. בעיני, הבחירה של טאבוקי לכתוב כך היא הברקה מוצלחת. הוא, כסופר שמאחורי המלים, מהדהד את דמותו של פררה, שרוב הזמן בחר לעמוד מן הצד. בדומה לגיבורו שנטש בסופו של דבר את הפסיביות, גם טאבוקי כתב בסיומו של הספר הערה מסכמת נמרצת וחד משמעית.

המתרגם אלון אלטרס הוסיף אחרית דבר מעניינת המתייחסת בין השאר לרקע של כתיבת הספר – חוסר היציבות הפוליטית באיטליה בשנות התשעים והכמיהה לאיש חזק שיציל את המדינה, כמיהה שעוררה חששות רבים. באמצעות "עדותו" של פררה הביע הסופר האיטלקי את דעתו על איטליה של תקופתו.

מעניין לציין שטאבוקי בחר במתכוון שם יהודי מובהק לגיבורו הנוצרי. "ביקשתי לחלוק כבוד לעם שהשאיר עקבות משמעותיים בתרבות הפורטוגלית ושסבל את העוולות הגדולים של ההיסטוריה" כותב טאבוקי בהערה המסכמת.

"לטענת פררה" הוא ספר בעל עמדה פוליטית-חברתית-מוסרית מובהקת. אך אפשר לקרוא אותו גם, ואולי בעיקר, כספר על האומץ להשתנות, להתגבר על מעצורים, על פחדים ועל הרגלים, ולנקוט עמדה נוכח עוולות. אנטוניו טאבוקי מציג בפרוזה פשוטה ובהירה, גיבור אנושי מאוד, ומיטיב לרדת אל נבכי נפשו ולהאיר אותם. ספר מומלץ בהחלט.

לטענת פררה / אנטוניו טאבוקי
כותרת משנה: עֵדוּת
זמורה ביתן, 1996
תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס
158 עמודים

אתי סרוסי היא מבקרת הספרות של אתר דיומא ובעלת בלוג סקירות ספרים

users: אתי סרוסי

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר