Source: pxhere

כשלמדתי באוניברסיטת הרווארד השתתפתי בין היתר בקורס "מנהיגות". הקורס התבסס על משנתו של רונלד חפץ, אחד מחוקרי התחום המובילים בעולם, והתנהל באופן מיוחד למדי. הסטודנטים התבקשו לדבר באופן חופשי, להתווכח, להעלות רעיונות ולסתור זה את זה, בעוד המרצה והמתרגלים התערבו מדי פעם בכדי לדחוף קדימה את הדיון או להגן על מי שהותקף

הסטודנטים בקורס היו קהל בינלאומי מגוון מאד, אמריקאים וזרים, חלקם אנשי ציבור או פוליטיקאים. בקבוצת התרגיל הקטנה שלי, למשל, למד גם בכיר ברשות הפלסטינית. כפי שאתם יכולים לנחש, הדיונים בין הסטודנטים היו סוערים למדי ולעיתים אף לבשו צורה של מריבות ארסיות ממש.

עם זאת, בכיתה היו מספר סטודנטים שקיבלו חסינות מוחלטת מהתקפות או אפילו מהערות, בעיקר אלו שהגיעו מקבוצות "לא פריבילגיות". במיעוט הזה בלטה סטודנטית אפרו-אמריקאית אחת, הבה נקרא לה ברברה, שהיתה (כך אמרה בכל הזדמנות אפשרית) בת למשפחה ענייה.

בקורס שמבוסס כולו על דיון והשתתפות, התבלטה ברברה כאחת הדוברות הדומיננטיות ביותר בכיתה. אלא שתרומותיה היו לרוב בליל של משפטים לא ברורים, מלווים בהתפרצויות רגשיות, ללא קשר אמיתי לנושא. משפט טיפוסי נשמע בערך כך: "כשאתם מדברים על מנהיגות קהילתית, ואז… שהייתי ילדה… ו… אבא שלי… זה כל כך… ככה.." מלווה ביפחות הולכות וגוברות של בכי תמרורים.

בהיותה אישה שחורה ממשפחה ענייה, כלומר בצמרת סולם נקודות הפריבילגיה של החינוך הפרוגרסיבי, אף אחד לא העז לבקר את ברברה, לקטוע את דבריה או אפילו לכוונה לנושא הדיון. הפוליטיקלי-קורקט האקדמי, במיוחד בגרסת פוליטיקת הזהויות, גורס כי "חוויות" ו-"תחושות" חשובות יותר מעובדות, אז מי יוכל לחלוק על החוויות האותנטיות של ברברה?

בנוסף, אנשים פחדו ממנה, כי מי רוצה להיות מואשם בגזענות, האשמה שבאקדמיה דינה נידוי מוחלט, חרם ולעיתים חורבן הקריירה? בתגובה לדבריה, קיבלה ברברה רק סימפטיה, חיבוקים ומחיאות כפיים. מאחורי גבה, כמובן, אנשים לחשו זה לזה דברים כנים יותר.

למרבה האירוניה, יראת הכבוד שרחשו הסטודנטים לברברה הזיקה בראש ובראשונה לה עצמה. אוניברסיטה, ובוודאי מוסד יוקרתי כמו הרווארד שקשה מאוד להתקבל אליו, אמור להיות מסלול שאתה לא יוצא ממנו כפי שנכנסת. הקמפוס הוא מקום שבו אתה נפגש עם אנשים ששונים ממך, מתמודד עם דעות פוליטיות מנוגדות, מלטש את עמדותיך, לומד דברים חדשים ושיטות מחשבה מקוריות, ואפילו מתרגל לנהל מריבות ולהתמודד עם רגשות פגועים.

בקורס המנהיגות היה, בסופו של דבר, מעט מאד תוכן. כל מטרתו של הקורס הייתה לאמן את הסטודנטים להביע את עמדותיהם בסביבה לא מוכרת, להכיל דיונים סוערים ולפתח בהדרגה דינמיקה של נטילת אחריות והנהגה קבוצתית. ברברה לא למדה את כל אלו. מעמדה בכיתה היה כזה שאיש לא העז לאתגר אותה. בניגוד לסטודנטים אחרים, שהתפתחו במהלך הקורס ולמדו לדבר באופן חד וקוהרנטי, ההתבטאויות שלה בשיעור האחרון היו דומות להפליא לאלו שבשיעור הראשון. היא יצאה מהקורס בדיוק כפי שנכנסה אליו.

חשבתי על הסיפור של ברברה, כאשר סיפרו לי מספר סטודנטים אמריקאים מאוניברסיטת יו-סי-אל-איי בקליפורניה על סדרת שערוריות חדשות, כולן על רקע גל המחאה של ג'ורג' פלויד. כידוע, הריגתו המזעזעת של ג'ורג' פלויד על ידי שוטרים הובילה לגל הפגנות ברחבי ארצות הברית, חלקן שקטות ולגיטימיות אך אחרות מלוות בביזה, סאדיזם ואפילו רצח שוטרים ורצח אזרחים שניסו לשמור על העסקים שלהם.

על הרקע הסוער הזה, אגודות של תלמידים אפרו-אמריקאים ביו-סי-אל-איי, סניפים מקומיים של המפלגה הדמוקרטית וקואליציית האקטיביסטים "חיי שחורים חשובים" (Black Lives Matter) דרשו מהאוניברסיטה לא רק לנתק קשר עם משטרת הקמפוס ולהחרים את ישראל (כן, כן), אלא גם לספק הקלות מיוחדות לסטודנטים שחורים בבחינות.

הסטודנטים השחורים, כך נאמר, סובלים מ-"טראומה" עקב האירועים, ואינם מסוגלים להתרכז בלימודים. לכן יש לתת להם פטור מקורסים מסויימים, או אופציות קלות יותר מבחינה, וכל זאת לפי דרישותיהם.

ההנהלה של אחד החוגים הגדילה לעשות. היא רמזה שיש לתת את ההקלות הללו באופן אוטומטי, מפני שבחינה של הקלות על בסיס כל מקרה לגופו תטיל על הסטודנטים השחורים את "הנטל הנוסף של לטעון עבור עצמם, וסטודנטים שזקוקים לעזרה לרוב פחות מורגלים מכל השאר להגיש בקשות למרצים שלהם".

התלמידים, שמדרך הטבע מעוניינים בהקלות, פטורים וקיצורי דרך, התחילו להציף את המרצים ב"העתק הדבק" של מכתבי ההתחשבות שנשלחו מהחוק ומהפקולטה. הנהלת האוניברסיטה אמנם הבינה שאין באפשרותה להכריח את המרצים לבטל את הבחינות עבור סטודנטים מסויימים רק בשל גזעם או צבע עורם, אבל רמזה להם בעדינות של פיל שכדאי להם מאד לעשות זאת, ולא יבולע להם.

מרצים שהיתה להם החוצפה לסרב לא סבלו רק מהתנכלויות מצד הסטודנטים, אלא גם מצד הממונים עליהם. למשל, ד"ר גורדון קליין מבית הספר למנהל עסקים כתב לסטודנטים כי הוא לא נוהג להפלות על בסיס גזע, ותהה האם תלמידים שיש להם הורה אחד לבן והורה אחד שחור אמורים לקבל את מחצית ההקלות.

קליין הוסיף ושאל את הסטודנטים מה עליו לעשות עם תלמידים ממינאפוליס, שמן הסתם סובלים מהמצב יותר מאחרים, או – רחמנא ליצלן – עם לבנים שסובלים מסטיגמות או התנכלות גזענית. התוצאה – ד"ר קליין הושעה מיד מהאוניברסיטה והקורסים שלו הועברו למרצים אחרים.

לאימתם, מרצים פרוגרסיבים גילו שציד המכשפות החדש מכוון גם נגדם. אחד מהם, אג'קס פריס, חשב שיהיה מעורר השראה, לאור המאורעות, להקריא לכיתה שלו את מכתבו המפורסם של מרטין לותר קינג מכלא בירמינגהם.

הצרה היא שקינג חי בשנות השישים ולא הכיר את "המרחבים הבטוחים" של אוניברסיטאות במאה ה-21. מכתבו של קינג הכיל את המילה "ניגר" וכתוצאה מכך פריס, מרצה מן החוץ, נכנס ל-"הליך בירור". לצד המקרים האלו שהגיעו לתקשורת, נודע לי ממקורות בארצות הברית על מקרים נוספים שלא התפרסמו, של התנכלות יומיומית למרצים מצד אקטיביסטים שחורים וסטודנטים לבנים שמגדירים את עצמם כ-"בעלי הברית" שלהם.

MLK mugshot birmingham

אסור כבר לצטט אותו – מרטין לותר קינג בכלא ברמינגהם

כנהוג במקרים של ציד מכשפות, הרדיפה של החורגים מהשורה לא הייתה מתאפשרת ללא שיתוף הפעולה של הנהלת האוניברסיטה המפוחדת. יש לציין גם את תרומתם של שלל יועצים לענייני "צדק וגיוון", כלומר בירוקרטים של פוליטיקלי-קורקט שמלבים את האש כדי להצדיק את משכורות העתק שלהם.

עזבו לרגע את הפגיעה במרצים – רבים מהם עובדים מן החוץ שלא יכולים להגן על עצמם – או בסטודנטים שבסך הכל נרשמו לאוניברסיטה כדי ללמוד ולא כדי להשתתף במהומות. אף אחד לא נפגע מהמצב יותר מהסטודנטים השחורים.

כזכור, ברברה יצאה מקורס המנהיגות בלי להרוויח ממנו דבר, כי אף אחד לא העז לאתגר אותה, ללטש אותה ולהכריח אותה ללמוד. גרג לוקיאנוף וג'ונתן היידט כתבו במאמר רב חשיבות על הסוג הזה של פינוק זועם והסבירו כי הוא חלק מתופעה כללית וארוכת שנים.

אם הסטודנטים השחורים של יו-סי-אל-איי יקבלו קרדיט אקדמי שאינם ראויים לו על בסיס "טראומה קולקטיבית" ולפי מפתח של גזע, הם יצאו מהאוניברסיטה עם פחות ידע, והתואר שלהם יראה כמו אחד מהסמרטוטים הבוערים במהומות במינאפוליס. טירוף הפוליטיקלי-קורקט הנוכחי גם ימנע מהם לרכוש הרגלים של עבודה קשה, משמעת עצמית והתמדה, שיזדקקו להם לאחר מכן בחיים האמיתיים.

Modern Educayshun

אולי פקיד אוניברסיטאי רועד מפחד ואכול רגשות אשמה יסכים לוותר לך על מטלות "כי אתה בטראומה", אבל מעט מאד מעסיקים יסכימו לעשות את זה במקומות עבודה שמחוץ לשירות המדינה.

פרופ' ג'יני סוק גרסן, מרצה למשפטים באוניברסיטת הרווארד, סיפרה פעם שבקורס על דיני אונס, היא נתקלת שוב ושוב בדרישות של סטודנטיות לצנזר את התכנים כי אלו סוחפים אותן לסערת רגשות ומעלים להן טריגרים. האם הן יוכלו לומר את זה גם לקורבן אונס שיהיה עליהן לייצג בתור עורכות דין?

המסקנות מהסיפור, לטעמי, ברורות מאד. האשמה העיקרית אינה של הסטודנטים אלא של ההנהלה מוגת הלב ש-"נכנסת איתם לדיאלוג" ובסופו של דבר נכנעת לדרישותיהם. בכך, היא מועלת בתפקידה להקנות ידע וכישורים לסטודנטים, ומוסרת את הקמפוס למספר קטן של אקטיביסטים אלימים שמטילים טרור על כל השאר.

כל יועצי ה-"הוגנות", "הצדק" וה-"גיוון" למיניהם פוגעים בסופו של דבר באוכלוסיות מיעוטים יותר מכל גזען. הם מלמדים סטודנטים מקבוצות מיעוט שהם אף פעם לא אשמים במצבם ואף פעם לא צריכים לעבוד קשה או לקחת אחריות. אפילו ה-"נטל" לבקש את ההטבות המפלות המוקנות להן לא אמור להיות מונח על כתפיהם השבריריות.

סטודנטים שחורים לומדים באוניבריסטאות העלית של ארצות הברית כי הם אמורים לקבל הכל לפה, בכפית. כאשר ייצאו לחיים האמיתים תהיה לסטודנטים אלו ציפייה ילדותית שכל העולם צריך להתחשב ב-"רגשותיהם" וחוסר יכולת להתמודד עם כל מה שנתפס בעיניהם כ-"עלבון".

ד"ר דני אורבך הוא היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית

* המאמר פורסם לראשונה בבלוג הינשוף

users: דני אורבך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר