כתובת "שהאדה" מגולפת באבן חול בתוך מתחם "קטב מנאר" (נבנה במהלך המאה ה-13) בדלהי , הודו   מקור: ויקיפדיה (ג'סלין קאור)
בתמונה כתובת "שהאדה" מגולפת באבן חול בתוך מתחם "קטב מנאר" (נבנה במהלך המאה ה-13) בדלהי , הודו

לאחרונה בוטלה תערוכת אמנות במכללת ספיר בתגובה ליצירה שהוצבה בתערוכה ושבמרכזה העתקה ישירה מתוך דגל החמאס.

לדעתי, היצירה של האמן הלל רומן חוסה תחת חופש הביטוי ולא היה שום מקום לפעולה שננקטה על ידי המכללה. יחד עם זאת, אני מודע לכך שדעתי לא מבוססת על כלל ברור הנכון תמיד. הרי באותה מידה אפשר לטעון לחופש אמנותי גם ביחס ליצירת הכוללת מוטיבים נאציים או ליצירה הכוללת מיצג של אונס. לפיכך, ברי שישנה נקודה מסוימת בה רגשות הציבור כן מאפשרים הורדה של יצירת אמנות. אבל גם טענה זו בעייתית, שכן אין כללים אובייקטיביים וברורים המשמשים לזיהוי פגיעה המצדיקה הורדת יצירות אמנות, ואפשר להשתמש בה להכשרת הורדה סלקטיבית וסובייקטיבית של יצירות אמנות שנויות במחלוקת. עולה אפוא שאין כלל חד משמעי ועל זמני המאפשר להכריע בין חופש הביטוי לבין הגנה על רגשות הציבור ביחס ליצירת אמנות.

אגב, כשדנים בסוגיה זו יש לעמוד על עיקרון חשוב – חופש הביטוי בהקשר של מבע פוליטי נרחב יותר מחופש הביטוי בהקשר של אמנות (ואפילו אם מדובר באמנות פוליטית המוצגת בהקשר אמנותי). כלומר, אם האמן היה מציג שלט כזה בדיוק בנתיבי איילון כחלק מביטוי פוליטי, הגנת חופש הביטוי על השלט הייתה נרחבת לאין ערוך יותר מאשר ההגנה על היצירה המוצגת בתערוכה. כמובן, זה לא אומר שצריך להתחיל לצנזר אמנות פוליטית ולכן התגובה העקרונית שלי היא, כאמור, שאסור היה למכללת ספיר להוריד את התערוכה, פעולה שמשמעה צנזורה על היצירה המדוברת.

אבל בשולי הסערה שהתעוררה צפה לה גם סוגיה נוספת הקשורה ביושרה עיתונאית. סוגיה זו אולי חשובה פחות אבל לטעמי היא שבה ומאירה את האתיקה הלקויה הרווחת בעיתונות הישראלית.

 

בין שהאדה לקליגרפיה

אבל לפני שמגיעים לביקורת תקשורת צריך להקדים ולהסביר מה רואים ביצירה. ובכן, היצירה מציגה ביטוי קליגרפי של השהאדה (אפשר לראות את היצירה בקישור הבא).

אל-שהאדה (الشهادة) היא הצהרת האמונה האסלאמית האומרת "אין אלוהים בלעדי אללה [ו]מוחמד שליח אללה" (בערבית בתעתיק עברי: לַא אִלה אִלא אללה מחמד רסוּל אללה). הצהרת האמונה הזו משותפת לכל מוסלמי סוני באשר הוא (השיעים מוסיפים הצהרה נוספת לשהאדה המתייחסת לעלי בן אבי טאלב התופס מקום מרכזי באסלאם השיעי). מובן מאליו אפוא שלא יכול להיות שום פגם בהעתקת השהאדה לכשעצמה ליצירת אמנות. ואכן, השהאדה היא מוטיב קלאסי באמנות האסלאמית על ענפיה השונים.

 Ceramic Bowl with the Islamic Declaration of Faith Tropenmuseum part of the National Museum of World Cultures

כד מעוטר בכתובת השהאדה

קליגרפיה היא הבעה אמנותית של כתב יד. הקליגרפיה היא כתיבה אמנותית הבאה להביע יצירתיות ויופי (המילה קליגרפיה היא הלחם יווני של המילים "יופי" ו-"כתיבה"). בעולם האסלאם זכתה הקליגרפיה (ערבית: فن الخط או خط اليد) למקום תרבותי נישא במיוחד הן משום האיסור החמור על עשיית פסל ותמונה בדת זו, הן משום בגין הערך הרוחני המיוחד שמוסלמים מייחסים לכתיבה של ממרות דתיות והן בשל המעמד המקודש של הכתב הערבי עצמו.

אז אם היצירה רק מביעה את השהאדה בקליגרפיה, איזו בעיה יכולה להיות בה?

 

בין חמאס להונאה

השהאדה המופיעה ביצירה אינה מבע כללי כלשהו של הצהרת האמונה האסלאמית ואין מדובר בקליגרפיה מקורית של האמן לשהאדה. הקליגרפיה של השהאדה המופיעה ביצירתו של רומן היא העתקה ישירה של הקליגרפיה של השהאדה בדגל החמאס. למעשה, ההבדל היחידי בין היצירה לבין דגל החמאס הוא שהקליגרפיה המדוברת מופיעה בדגל חמאס על רקע ירוק וביצירה על רקע שחור.

ופה אנחנו מגיעים לבעיה בדיווח העיתונאי בנושא.

כך, למשל, הוצגה הפרשה בכתבה של נעמה ריבה ושל שירין פלאח סעב שפורסמה ב-3 באפריל בעיתון "הארץ" תחת הכותרת "תערוכה במכללת ספיר בוטלה בעקבות עבודה המזכירה את דגל חמאס": "מכללת ספיר הודיעה היום (ראשון) על ביטול התערוכה 'בקצה השמים' שהיתה צפויה להיפתח בשטחה, זאת בעקבות מחאת ימין סביב רישום המוצג בה, המזכיר לכאורה את דגל חמאס. במרכז העבודה, ששמה 'לא' ונוצרה על ידי האמן הלל רומן ב-2015, מופיעה הכרזת האמונה האיסלאמית באל אחד, לפיה 'אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד הוא שליחו'. האמ[ו]נה חקוקה גם על דגל תנועת חמאס, דגל סעודיה ובכתובות ובסמלים אסלאמיים רבים. העבודה אינה כוללת את דגל חמאס עצמו, אלא רק את ההכרזה".

ב-5 באפריל, נכתב במאמר המערכת של "הארץ" כי "במרכז העבודה של רומן (משנת 2015), מופיעה בצבע לבן על רקע שחור ה'שהאדה' — הכרזת האמונה האיסלאמית באל אחד. האמנה חקוקה על דגל תנועת חמאס, על דגל אחת מחברותינו החדשות במזרח התיכון – סעודיה – ובכתובות וסמלים איסלאמיים רבים".

הוויכוח על ביטול התערוכה ועל חופש הביטוי הוא חשוב ורצוי. ברם, העלאת טיעונים המבוססים על שקרים והונאה היא דרך בזויה לנהל את הוויכוח הזה – ובייחוד כאשר השקרים וההונאה מופיעים בכתבה עיתונאית.

כך, למשל, ריבה וסעב כתבו כי הרישום ביצירה "מזכיר לכאורה את דגל חמאס". מדובר בשקר גס שכן הרישום ביצירה לא "מזכיר" ולא "לכאורה" אלא הוא העתקה ישירה מדגל החמאס. גם הטענה שבמרכז היצירה "מופיעה הכרזת האמונה האיסלאמית" היא הונאה ברורה של הקורא. כאמור, האמן לא שם איזשהו מבע אקראי של השהאדה אלא העתיק קליגרפיה של השהאדה ישירות מדגל החמאס.

שתי הכותבות לא הסתפקו בכך וניסו להונות את הקוראים בדרך נוספת. "[השהאדה] חקוקה גם על דגל תנועת חמאס, דגל סעודיה ובכתובות ובסמלים אסלאמיים רבים" הסבירו השתיים. טיעון זה בא להוליך שולל את הקורא כדי שיחשוב שהאמן שם איזושהי שהאדה סטנדרטית הקיימת בדגלים רבים ולא העתיק את הקליגרפיה המסוימת המופיעה בדגל החמאס. מאמר המערכת של הארץ שב והעלה טיעון כוזב זה.

גם הטענה של סעב וריבה כי "העבודה אינה כוללת את דגל חמאס עצמו, אלא רק את ההכרזה" היא ניסיון הונאה עלוב. למה טענה זו דומה? לטענה שיצירת אמנות שהיא העתק של דגל גרמניה הנאצית רק עם רקע שחור במקום רקע אדום – אינה כוללת את דגל גרמניה הנאצית.

אבל לא צריך להיות מומחה לקליגרפיה ערבית כדי לעמוד על השקרים וההונאה בפרסומי עיתון "הארץ" בנושא שכן האמן בכלל לא טרח להסתיר את מקור היצירה – ולמרבה האירוניה הדברים מופיעים בהמשך הכתבה של ריבה וסעב: "עם היוודע דבר הביטול, סיפר רומן ל'הארץ' על עבודתו והרקע ליצירתה: 'ציירתי אותה במהלך צוק איתן. נכנסתי לוויקיפדיה של חמאס, וקראתי שישראל תמכה בתחילת הדרך בארגון כאלטרנטיבה לאש"ף. ציירתי אותו כמו שזה, על רקע שחור. מעבר לדגל חמאס, זה טקסט שמופיע בהרבה מקומות. טקסט מונותאיסטי, תפילתי. אפשר לעשות לו התאמות מסוימות והוא יכול להפוך לטקסט נוצרי או יהודי. זה היופי שלו. וזה כיתוב מאוד יפה בעיני. גם כטקסט וגם כעיצוב ואין בו אלימות בכלל". כלומר, האמן אומר במו פיו שהעתיק את הכיתוב מדגל חמאס רק עם רקע שחור במקום ירוק.

Flag of Hamas Guilherme Paula Oren neu dag

דגל חמאס

מעניין לציין כי ב-3 באפריל פורסמה כתבה נוספת של ריבה בנושא בה היא ציינה בעצמה כי "עיצוב היצירה נעשתה לפי הקליגרפיה שמופיעה על דגל חמאס, כאשר הרקע לטקסט הוא שחור, ולא ירוק כדגל הארגון". כמובן, זה לא הפריע לה לטעון גם בכתבה זו כי התערוכה נסגרה בשל רישום "המזכיר" את דגל חמאס. בהמשך אותה כתבה, ראיינה ריבה את אורנה גיגי, מנכ"לית מכללת ספיר ושבה ונקטה באותו ניסיון הטעיה כששאלה אותה: "החלטתם לא לפתוח את התערוכה בגלל שהיצירה דומה לדגל חמאס?". אבל גיגי לא ממש התרשמה וענתה "את ראית את העבודה? זה דגל חמאס בצבע אחר".

אז אפשר לא להסכים להחלטה של מכללת ספיר. אני עצמי חולק על ההחלטה. אבל הבחירה של עיתונאים לפרסם שקרים גסים וניסיונות הונאה שקופים במטרה לבצע מניפולציה על הקורא לא מסייעת כלל לדיון בסוגיה חשובה זו, והיא אחת הרעות החולות של העיתונות הישראלית

ניסים סופר הוא פובליציסט ועורך אחראי באתר דיומא

users: ניסים סופר

חופש הביטוי לא מחייב הצגת כל דבר
חופש הביטוי הוא הזכות ליצור ולהציג את היצירה אבל, זה לא כולל את החובה שלי לתת לה מקום. כלומר, אם האומן רוצה ליצור ולהציג על חשבונו או בגלריה, יש לו זכות מלאה לעשות זאת ואין לנו כל זכות למנוע ממנו זאת. אבל, למקום ציבורי יש זכות לשקול אילו יצירות להציג ואלו לא, ואכן, הרבה מאד יצירות לא מוצגות בתערוכות ציבוריות. לפעמים הסיבה היא "רמה אומנותית". לטעמי, גם יצירות בעלי "רמה אומנותית" נמוכה זכאיות לאותו חופש ביטוי (ומי יקבע את זה בכלל) כך שלטיעון שזו טעות להוריד את היצירה, אולי. אבל לא בגלל קשר כלשהו לחופש הביטוי.

עוד בנושא

אולי יעניין אתכם

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר