בחזרה לקרב בג'נין – האינתיפאדה השנייה ומבצע "חומת מגן"

הניסיון המר של צ'צ'ניה, קוסובו וסומליה לא נעלם מעיני הצמרת המדינית והצבאית של ישראל, כשזו נערכה, בתחילת שנת 2002, לאפשרות של פעולה צבאית יזומה בעומק שטחי הרשות הפלסטינית. רבים האמינו שכניסת צה"ל לערי הגדה ולמחנות הפליטים תהפוך מקומות אלו לשדות קטל המוניים שבהם ימצאו ישראלים ופלסטינים רבים את מותם. החשש מפני הידרדרות נוסח גרוזני או מוגדישו נראה סביר ומוצדק בהחלט לאור נתוני השטח ולקחי העבר. מרחץ הדמים נראה בלתי נמנע.

תחזיות אלו הופרכו כמעט לחלוטין.

אמת, פעילותו של צה"ל בשטחי הרשות לא הייתה תמיד יעילה וחפה מליקויים, ויותר מדי אזרחים פלסטינים מצאו את מותם בתקריות שהיו, בחלקן, מיותרות. ובכל זאת, מן האוכלוסייה הפלסטינית של יהודה ושומרון נחסך הגורל שהיה מנת חלקם של הצ'צ'נים, הסרבים והסומלים. את הסיבה העיקרית לכך יש לתלות בשיטות שאימץ צה"ל במערכה נגד הטרור והגרילה הפלסטיניים, ובמדיניות הישראלית שביקשה לשמור, כמעט בכל מחיר, על חייהם ושלומם של האזרחים הפלסטינים.

• בחזרה לקרב בג'נין – הנרטיב הבינלאומי

• בחזרה לקרב בג'נין – לוחמה בשטח עירוני

• בחזרה לקרב בג'נין – גרוזני, קוסובו, מוגדישו

• בחזרה לקרב בג'נין – הקרב ותוצאותיו

האינתיפאדה השנייה

הלחימה שהתנהלה בערים ובמחנות הפליטים של הפלסטינים העמידה את ישראל בסיטואציה שבה לא התנסתה מזה זמן רב – לפחות מאז מלחמת לבנון בשנות השמונים. במהלך האינתיפאדה של 1992-1987 נאלצו כוחות הביטחון הישראליים להתמודד עם פעילות עוינת רבה אך העימותים המזוינים עם המחבלים הפלסטינים היו מוגבלים מאוד ונקודתיים. הכוחות שנגדם נלחם צה"ל ביהודה ושומרון ובחבל עזה לא היו מאורגנים וחמושים דיים כדי להיתפש מבחינתו כאיום של ממש.

מצב זה השתנה מן היסוד לאחר כינונה של הרשות הפלסטינית. לשטחי הרשות הוזרמה כמות גדולה של נשק קל וחומרי נפץ – חלקם באישור, לצורך הצטיידות כוחות המשטרה, וחלקם במחתרת, בנתיבי הברחה חשאיים ובניגוד להסכמי אוסלו. ההתנגשויות האלימות של ספטמבר 1996 שזכו לכינוי "אירועי מנהרת הכותל", עלו לצה"ל בחייהם של 14 חיילים והבהירו למפקדיו שעליהם להיערך כיאות לאפשרות של עימות רחב היקף עם הרשות הפלסטינית.

עימות זה אכן התפרץ בספטמבר 2000 ביזמת הפלסטינים, והוא נמשך עד פסגת שארם אל-שייח' בפברואר 2005. במהלך העימות הנרחב שזכה לשם "האינתיפאדה השנייה", נרצחו מאות ישראלים בפיגועים רבים וצה"ל ערך מספר התקפות על תשתית הטרור הענפה שהתפתחה בשטחי הרשות. החרפת הסכסוך האלים בין ישראל לפלסטינים נתנה את אותותיה, בין היתר, בהיקף האמצעים שבהם השתמשו הצדדים זה נגד זה. הצבא הישראלי הפעיל טנקים, נגמ"שים כבדים ומסוקי קרב – ובמקרים אחדים, גם מטוסי קרב שתקפו מטרות נקודתיות בחימוש מונחה – ואילו הפלסטינים השתמשו בנשק נ"ט קל ובינוני, במטעני נפץ נגד טנקים ואף במרגמות וברקטות שנורו לעבר יישובים ישראליים.

כלי נשק וציוד צבאי שנתפסו על גבי הספינה "קארין איי", ינואר 2002

עם הסלמת העימות נאלץ צה"ל ליזום מבצעים בעומק שטחי הרשות, ובכלל זה באזורי מגורים שארגוני הטרור הפלסטיניים הקימו בהם מפקדות, מעבדות ומחסני נשק. האתגר הקשה ביותר היה מחנות הפליטים, שנחשבו, עד אותו זמן, אגוז כמעט בלתי אפשרי לפיצוח. קצינים ומומחים העריכו שלחימה בתוכם עלולה לעלות לכל הצדדים המעורבים במאות הרוגים ונפגעים. תחזיות קודרות אלו הופיעו שוב ושוב בהערכות מודיעין, במשחקי מלחמה ובמאמרים בעיתונות.

גם הגיחות הראשונות של צה"ל לתוך מחנות הפליטים של ג'נין ושכם בסוף פברואר ובתחילת מרץ 2002 לא הפיגו את החששות. זאב שיף, הפרשן הצבאי של הארץ, הסביר שמדובר ב-"מבצע שונה מהרגיל, שצה"ל נמנע ממנו עד כה", והצביע על הספקות והפקפוקים שדחו פעולה מסוג זה עד אז: "בעוד ששירות הביטחון הכללי טוען כי 'ראש הנחש' של הטרור הפלסטיני מצוי כיום בכמה מהמחנות האלה ויש לפעול שם ללא רתיעה, בצה"ל אמרו כי פעולה במחנות הפליטים עלולה לגרום לאבידות מרובות בקרב האוכלוסייה המקומית, בפרט אם יופעלו מסוקי קרב, וגם בקרב החיילים הפועלים בלי כיסוי קרוב של טנקים וחשופים יותר לאש צלפים" ("הארץ", 28.02.2002).

הפלסטינים עצמם היו נחושים בדעתם לגרום לישראל אבידות כבדות אם זו תעז להיכנס לשטחי הרשות. כוחות מזוינים נערכו בערים ובמרכזי האוכלוסייה. כמעט בכל עיר פלסטינית ביהודה ושומרון הוצבו מלכודות רבות לאין-ספור: בג'נין ובבית לחם לבדן הוטמנו מאות מטעני חבלה. מן ההצהרות הפומביות הרבות שהשמיעו ראשי הרשות וארגוני הטרור הפלסטיני, אפשר היה ללמוד שאין בכוונתם להיכנע ללא קרב גבורה. למחרת הפעולה הישראלית הראשונה במחנות הפליטים הודיעה הנהגת הרשות ש-"הפלסטינים לא יכרעו ברך בפני הטנקים והמטוסים של הכיבוש הישראלי, וימשיכו להגן על חייהם ועל חירותם". מזכ"ל הפתח בגדה, מרואן ברגותי, הצהיר בנימה דומה: "אנו יודעים שממשלת הטרור בישראל החליטה לבצע טבח נגד עמנו, אבל אנחנו נגיב בכושר עמידתנו".

חומת מגן

שעת המבחן הגיעה בסוף מרץ 2002, כשצה"ל יצא למבצע "חומת מגן" בעקבות הטבח שאירע בליל הסדר במלון "פארק" בנתניה – אירוע שהיה רק חוליה בשרשרת של פיגועי תופת קשים בשטח ישראל.

בתוך כשבוע – זמן קצר עד להפתיע – השתלט צה"ל על רמאללה, בית לחם, שכם, ג'נין, חברון, טול כרם וקלקיליה. האבידות שספגו הצדדים בלחימה היו מעטות מן המצופה. על פי הנתונים שפרסם צה"ל, במהלך המבצע נפלו 30 חיילים ישראלים ו-127 נפצעו. על פי הנתונים שפרסם האו"ם, נהרגו 497 פלסטינים בין ה-1 במרץ ל-7 במאי, אך היות שמבצע "חומת מגן" החל רק ב-29 במרץ ונמשך עד 10 במאי, נתונים אלו אינם מספקים. על פי נתוני ארגון "בצלם" נהרגו 244 פלסטינים בין ה-29 למרץ ל-10 במאי. יש לציין כי גם האו"ם וגם "בצלם" לא מציינים כמה מההרוגים הפלסטינים היו לוחמים וכמה אזרחים (ארגון "בצלם" מציין, לפחות ביחס לחלק מהפלסטינים, אם ההרוגים היו מעורבים או לא מעורבים בלחימה כאשר נהרגו). על פי נתוני שירותי הבריאות הפלסטינים והצלב האדום הפלסטיני כ-1,447 פלסטינים נפצעו, מתוכם 538 פלסטינים נפצעו בתחמושת חיה. את האבידות הכבדות ביותר – 130 איש לטענת צה"ל – ספגו הפלסטינים במהלך הלחימה בשכם ובג'נין. יותר מ-4,000 פלסטינים נעצרו, ובהם כ-2,800 מבוקשים (לטענת האו"ם נעצרו 7,000 פלסטינים).

כוחות הביטחון הישראליים חשפו בערי הגדה מצבורים עצומים של נשק ותחמושת, מעבדות להכנת מטעני חבלה ומסמכים שהעידו על היקף פעילות הטרור הפלסטינית וזהותם של המעורבים בה. אולם ההצלחה העיקרית של "חומת מגן" הייתה נטרול ההתנגדות הפלסטינית במהירות וביעילות: במרבית המקומות – ג'נין היא החריג העיקרי – פעל הצבא כבתוך שלו.

כלי נשק שנמצאו ברמאללה במהלך מבצע "חומת מגן", 2002

אם מתבוננים בעובדות היבשות לבדן, קשה להתרשם מגודל ההישג הישראלי. צה"ל הפעיל במבצע "חומת מגן" כשלושים אלף חיילים, טנקים, כלי הנדסה כבדים, מסוקים, אמצעי תצפית ונשק מתוחכם. משקיף מן הצד, שאינו בקיא בהיסטוריה של הלחימה בשטח עירוני, עשוי להתרשם שתוצאותיו של מבצע "חומת מגן" היו ידועות מראש. ברוח זו כתב, למשל, גדעון לוי בהארץ כי "צה"ל פלש לערי הגדה למשימות שיטור... מרבית הגדה נפלה בידיו ללא קרב. כיסי התנגדות ספורים גרמו כמה קרבות קשים, בעיקר במחנה ג'נין, אבל גם אז מדובר היה בצבא שלחם מול יחידים. לא במלחמה" ("הארץ", 09.06.2002).

אלא שההצלחה המבצעית שלוי מציג כמובנת מאליה לא הייתה מחויבת המציאות. נהפוך הוא: כפי שהראינו במאמרים השני והשלישי בסדרת מאמרים זו, לחימה בשטח בנוי מבטלת לעתים קרובות את היתרונות הכמותיים והטכנולוגיים של הצד התוקף, והופכת אותו טרף קל למארבים ולמלכודות. כוח מתגונן קטן יחסית וחמוש בנשק פשוט יכול להסב בתנאים האלה אבידות כבדות לגדול ולמתוחכם שבצבאות. והכוח הפלסטיני, יש לזכור, לא היה כוח מבוטל כלל וכלל: במרס 2000, חצי שנה לפני פרוץ "אינתיפאדת אל אקצא", עמדה מצבת כוח האדם של המשטרה הפלסטינית על 40 אלף איש – יותר מסך כוחות החי"ר הסדירים שעמדו לרשות צה"ל במהלך המבצע (בצה"ל יש ארבע חטיבות חי"ר סדירות ועוד כמה גדודים – סך הכול, לא יותר מ-15 אלף חיילים).

חיילי צה"ל ברמאללה במהלך מבצע "חומת מגן", 2002

אף שמבצע "חומת מגן" לא עצר לחלוטין את מתקפת הפיגועים, הוא הוכיח את יכולתו של צה"ל לפעול ביעילות בעומק השטח הפלסטיני. ברם, לא היה זה הקריטריון היחיד שלפיו נמדדה הצלחת הפעולה. בעיני רבים, בארץ ומחוצה לה, נבחן המבצע גם על פי אמות מידה מוסריות, ובעיקר על פי יחסו של הצבא לאוכלוסייה האזרחית הפלסטינית. תשומת הלב שהוקדשה לשאלה זו התמקדה בתוצאות הלחימה בג'נין, שבה התחוללו, לטענת הפלסטינים וכלי התקשורת הזרים, הרג והרס בקנה מידה חסר תקדים. מן הראוי אפוא לנתח את האירועים שהתרחשו במחנה הפליטים באופן פרטני יותר, תוך הפרדת העובדות מן המיתוס – וכך נעשה במאמר הבא, החמישי והאחרון בסדרה.

יגיל הנקין הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון

* סדרת המאמרים מבוססת על המאמר "קוסובו, סומליה, ג'נין: ניתוח השוואתי" שפורסם בגיליון 14 של כתב העת תכלת. מערכת "דיומא" רוצה להודות לד"ר יגיל הנקין ולמערכת כתב העת השילוח המחזיקה בארכיון כתב העת תכלת על הסכמתם לפרסום עיבוד של המאמר