בחזרה לקרב בג'נין – הקרב ותוצאותיו

הקרב שהתנהל במחנה הפליטים בג'נין בתחילת אפריל 2002 היה, מבחינה צבאית, הפרק הקשה ביותר במערכה שהתנהלה בין ישראל ובין הפלסטינים במהלך האינתיפאדה השנייה. הלחימה האינטנסיבית במחנה הפליטים בג'נין עלתה לצה"ל ב-23 חללים – מספר האבידות הגבוה ביותר במבצע "חומת מגן". הלחימה באזור המיושב בצפיפות גם העמידה בניסיון את יכולתו של הצבא הישראלי לפעול בתנאים שהקשו מאוד על צבאות אחרים. ברם, האתגר העיקרי שצה"ל התמודד אתו עם כניסתו למחנה היה המבחן המוסרי: בעיני רבים הותנתה הצלחת הפעולה במיעוט האבידות בקרב האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית במחנה.

ואכן, מבחינה זו לפחות, השיג צה"ל בג'נין הישג יוצא דופן, שקשה למצוא לו מקבילות בקרבות דומים שנערכו בשטח עירוני.

• בחזרה לקרב בג'נין – הנרטיב הבינלאומי

• בחזרה לקרב בג'נין – לוחמה בשטח עירוני

• בחזרה לקרב בג'נין – גרוזני, קוסובו, מוגדישו

• בחזרה לקרב בג'נין – האינתיפאדה השנייה ומבצע "חומת מגן"

זירת הלחימה

ההישג של צה"ל ראוי להערכה מיוחדת בהתחשב בכך שהאזור שבו התחוללה הלחימה לא היה בדיוק שכונת מגורים תמימה. מחנה הפליטים בג'נין, שבו התגוררו כ-14 אלף איש, היה מוקד של פעילות חבלנית ענפה. התשתית הנרחבת שהקימו במקום ארגוני הטרור הפלסטיניים, בעיקר הג'יהאד האסלאמי והחמאס, שיגרה עשרות מחבלים מתאבדים לפיגועים בישראל. על היקף הפעילות הטרוריסטית בג'נין ניתן ללמוד, בין היתר, מן הדברים שכתבו אנשי הפתח במחנה במכתב למרואן ברגותי בספטמבר 2001:

"מבין כל המחוזות, מחוז ג'נין הוא המחוז המשופע בלוחמים באיכות גבוהה ובכמות אדירה, המשתייכים לתנועת פתח ולכל הפלגים הלאומיים והאיסלאמיים. מחנה הפליטים נחשב, בצדק, למרכז האירועים, ולריכוז מפקדות של עבודת שטח ושל כל הפלגים במחוז ג'נין, או קן צרעות, כפי שמכנה זאת 'הצד האחר'. מחנה הפליטים ג'נין מתאפיין בנוכחות יוצאת דופן של בחורים לוחמים ויוזמים בפעילות הלאומית. דבר לא ינצח אותם, ודבר אינו מדאיג אותם. הם נכונים להקרבה בכל האמצעים. ועל כן אין זה מוזר כי ג'נין מכונה בירת המתאבדים" (רונן ברגמן, והרשות נתונה: איפה טעינו? כך הפכה הרשות הפלסטינית לפס ייצור של שחיתות וטרור).

ארגוני המחבלים, שצפו את הפעולה הישראלית בג'נין, התכוננו לקראתה היטב. מחנה הפליטים מולכד מן המסד ועד הטפחות. "התחלנו לעבוד על התכנית ללכוד את החיילים הישראלים ואז לפוצץ אותם מהרגע שבו יצאו הטנקים הישראליים מג'נין בחודש שעבר", סיפרו מקורות פלסטיניים. דבריו של מוחמד בלאס, שצוטט בידיעות אחרונות, מספקים לנו תיאור מאיר עיניים: "כל המחנה היה עסוק בהכנת מטענים ופצצות... אפילו נשים וילדים קטנים הכינו מטענים ברחובות, לעיני כל". הלוחמים מתושבי ג'נין לא נרתעו מסיכון חיי אחיהם, ולא היססו למלכד בתי מגורים. אחד מתושבי ג'נין סיפר שמטעני חבלה הונחו "בתוך ארונות, מתחת לכיורים, בתוך ספות". מכוניות ופחי אשפה מולכדו אף הם בכמויות גדולות. האזור כולו הפך לשדה מוקשים גדול: לאורך רחוב אחד בלבד בעיר ג'נין (ולא במחנה הפליטים שבו הונחו מלכודות רבות יותר), פוצץ דחפור ישראלי 124 מטעני נפץ, שחלקם הגיעו למשקל מאה ועשרים קילוגרם.

כלי נשק וחומרי נפץ שנמצאו במעבדת טרור שנתפסה במהלך הקרב בג'נין, 9 באפריל 2002

המלכודות והפצצות היו רק חלק מן הסכנות שעימן נדרש צה"ל להתמודד בכניסה לג'נין. האיום האמיתי נשקף מצדו של הכוח הפלסטיני שהתבצר במחנה הפליטים. לפי ההערכה המתונה עמד מספר המגנים החמושים על 300 איש בערך – ויש הנוקבים מספר גבוה בהרבה (בדו"ח שפרסמה "אמנסטי" על הקרב בג'נין נטען כי היו רק 150-120 לוחמים, ולא כולם חמושים, אולם באותו דו"ח ממש מובאים דבריהם של לוחמים פלסטינים הטוענים כי במחנה היו כ-400 לוחמים). בכל אופן, היחס המספרי בין הכוח הישראלי שמנה כאלף חיילים, ובין הכוח הפלסטיני, לא היה "אידיאלי" מנקודת המבט של צה"ל. בתנאי לחימה בשטח עירוני זקוק הצד התוקף ליתרון כמותי גדול בהרבה כדי להתגבר על התנגדות רצינית.

התנאים בזירת הלחימה לא עשו את מלאכתו של צה"ל בג'נין קלה במיוחד, אבל מה שהפך אותה קשה עוד יותר היה הריסון שהצבא גזר על עצמו ביחס לאוכלוסייה האזרחית במחנה הפליטים. מדיניות זו הוכתבה לצבא בידי הדרג הפוליטי שתמרן בזהירות בין האילוצים הביטחוניים לשיקולים המדיניים. כבר במרץ דיווח זאב שיף כי לצה"ל נאמר ש-"אחד המבחנים להצלחת פעולתו במחנות הפליטים הוא במספר נפגעים נמוך ככל האפשר מבין האזרחים". הנחיות אלו עיצבו, בפועל, את פני הלחימה בג'נין.

אזהרה, פינוי, ריסון ודי-9 – דפוסי הלחימה של צה"ל בג'נין

בהתאם למדיניות שעליה הורו הממשלה וצמרת הצבא, הזהירו הישראלים לפני תחילת הקרב את תושבי המחנה מפני פגיעות צפויות וגם ניסו לפנותם בכוח אף שהיה בכך כדי לתת התרעה לאויב ולסכן את חיי החיילים. בכתבה מן ה-8 באפריל ציטטה רשת סי-אן-אן פלסטינים מג'נין שאמרו כי הישראלים "השתמשו ברמקולים כדי לקרוא לאזרחים להתפנות, באמרם שהם עומדים להתקיף את המחנה. כמה תושבים סירבו להתפנות ופונו בכוח, אך רובם היו עדיין במחנה כשהתקיפה החלה" (CNN, April 8, 2000). על פי המגזין "טיים", מחצית אנשי מחנה הפליטים עזבו את המקום לפני פרוץ הקרב, ועד ליום השלישי שלו נטשו 90 אחוזים מהם; מתוך כ-14 אלף התושבים במחנה הפליטים נותרו במקום רק כ-1,300. ההזהרות וההתרעות נמשכו בעת שהלחימה התנהלה מבית לבית. עוואד מאסארווה, תושב ג'נין, מעיד ששמע קצין ישראלי קורא במגאפון: "אנשי הבית, צאו החוצה, אנחנו לא רוצים שתיפגעו... צאו החוצה... אנחנו נכנסים". לפי מקורות ישראליים זה היה הנוהל הרגיל, וצה"ל הקפיד לקיים אותו במהלך הקרב: "האוכלוסייה האזרחית נתבקשה לעזוב. רובם עשו זאת. כשחיילים התקרבו לבית הם בדקו לראות האם יש אזרחים בפנים. אם כן, הם התבקשו לעזוב. אם הם סירבו, הם פונו לחדר אחד והושארו שם למשך הלחימה".

על הדאגה שגילה צה"ל לשלומם של האזרחים בג'נין ניתן ללמוד גם מן השימוש הזהיר והחסכני שעשה באמצעי לחימה. ב-"חומת מגן" הצבא הפעיל כוחות משוריינים, כוחות חי"ר ומסוקי תקיפה שירו פגזים וטילים מונחים לעבר מטרות נקודתיות – אך הארטילריה נותרה דוממת. מפקד האוגדה האחראית על הגזרה סירב להפגיז את מחנה הפליטים מחשש לפגיעה באזרחים. "הייתי יכול לגמור את זה בשריקה", אמר. "אש אוגדתית על מרכז המחנה וכל הסיפור היה נגמר. אבל אנחנו מתנהגים אחרת". גם מטוסי הקרב נותרו על המסלול. אלוף פיקוד המרכז, יצחק איתן, סירב לבקשות פקודיו להפעיל בג'נין את חיל האוויר "פרט לשימוש מבוקר במסוקים", באמרו כי "יש כאן אזרחים חפים מפשע... אם נפעל באגרסיביות, רבים מהם עלולים להיפגע". ואמנם, המטוסים הישראליים לא הפציצו את ג'נין, או כל עיר אחרת, אף שמהלך כזה היה אולי מסיים את הקרב. אפילו הטנקים הוכנסו למערכה רק בשלב מאוחר יחסית, למרות שהכוח הרגלי נזקק מאוד לעזרתם. נראה שמפקדי הפעולה חששו שהפעלתם של הכלים הכבדים בסמטאות הצרות של המחנה תגרום נזק סביבתי רב, והעדיפו לדחות את השימוש באמצעי זה. ואמנם, הטנקים ששותפו לבסוף בלחימה שימשו בעיקר כבסיסים משוריינים למכונות ירייה ו-"לא הותר להם להשתמש בתותח... מחשש לנזק לא-מבוקר".

צלפי צה"ל בפעילות במהלך הקרב בג'נין, 9 באפריל 2002

מגבלות אלו שצה"ל קיבל על עצמו, מנעו בוודאי פגיעות קשות באוכלוסייה האזרחית של מחנה הפליטים. מן הצד האחר, הן גם העמידו את חיי החיילים עצמם בסכנה. "יכולנו לגמור את זה הרבה יותר מהר", התלונן איש מילואים, "אבל יש לנו הוראות קפדניות לא לזרוק רימון לתוך בית בלי לוודא שאין שם אזרחים קודם". חיילים רבים חשו מורת רוח לנוכח השיקולים המוסרניים שכבלו את ידיהם והפכו אותם פגיעים במיוחד. "אנחנו מתנהגים בג'נין כמו שליחים של פיצה, שצריכים לבוא אל המחבלים עד דלת הבית", אמר אחד הלוחמים הישראלים. "אי-אפשר להיהרג רק בשביל טוהר הנשק". הפלסטינים, כך מתברר, נטו דווקא להסכים עם הערכת המצב הזאת. אחד המחבלים שהשתתפו בלחימה, תאבת מרדאווי, סיפר בריאיון לסי-אן-אן שהוא "ולוחמים פלסטינים אחרים ציפו שישראל תתקוף במטוסים ובטנקים". ההפתעה שציפתה להם עוררה בהם שמחה רבה. "לא יכולתי להאמין למראה עיניי כשראיתי את החיילים", אמר. "הישראלים ידעו שכל חייל שנכנס כך למחנה ייהרג".

החששות שקיננו בלב החיילים שלחמו בג'נין התאמתו לבסוף ב-9 באפריל, כשכוח של חיילי מילואים נקלע למארב של מחבלים באחת מחצרות המחנה. התקרית שעלתה בחייהם של 13 חיילים, הניעה את מפקדי הצבא לשנות את שיטת הלחימה. בערבו של אותו יום, החל צה"ל בהפעלה נרחבת של דחפורי ענק מסוג די-9 ששינו, במובנים רבים, את פני הקרב. הדחפורים שהיו כמעט בלתי פגיעים לירי של הצלפים הפלסטינים ומטעני החבלה, פילסו דרך לכלי הרכב המשוריינים, והרסו בשיטתיות את הבניינים שמהם נורתה אש כבדה לעבר החיילים. השימוש בדחפורים במחנה הפליטים בג'נין גרם אולי לנזק סביבתי ניכר, אך נראה שלא תבע מחיר כבד בחיי אדם. למעשה, השימוש בדחפורים זירז מאוד את כניעתם של המתבצרים וקירב את קץ הלחימה. המגזין "טיים" מתאר סצנה טיפוסית לימי הלחימה האחרונים בג'נין: "הדי-9 הוריד קיר מבית; לוחמים המומים יצאו החוצה בידיים מורמות". ואמנם, מרבית הלוחמים הפלסטינים, שהיו חסרי אונים בפני העוצמה הדורסנית של הכלים ההנדסיים הכבדים, העדיפו למסור עצמם בידי צה"ל ולא להיקבר חיים.

דחפורי די-9 בפעילות במהלך הקרב בג'נין, 9 באפריל 2002

דרך פעולתו של צה"ל במחנה ג'נין לא הייתה, כמובן, חפה מפגמים ומליקויים. הביקורת שהטיחו "אמנסטי" וארגון "בצלם" בהתנהגותם של החיילים הישראלים בג'נין ראויה לבחינה זהירה ולא מבטלת; במקרים מסוימים שהארגונים האלה מציינים, אכן קיים חשד סביר לשימוש מופרז בכוח כלפי תושבי המחנה. כמה עדויות – של ישראלים ופלסטינים כאחד – מעלות את האפשרות שחלק מן הנזק שגרמו הדחפורים לבנייני המקום נבע מחוסר זהירות או מחוסר אכפתיות, ואין לו הצדקה צבאית אמיתית. ככל הנראה, יש ממש גם בטענות שהעלו האו"ם וארגונים הומניטריים אחרים בדבר העיכוב המיותר בהעברת סיוע רפואי לפצועים ולחולים במחנה לאחר שהושלם כיבושו.

ובכל זאת, למרות הכשלים האלה, הכוחות הישראליים בדרך כלל הקפידו להימנע מסיכון חיי התושבים במחנה שלא לצורך. בנקודה זו דווקא הפלסטינים הפגינו זלזול בחיי אדם. המחבלים שהתבצרו במחנה לא טרחו להבדיל את הלוחמים מן האוכלוסייה האזרחית; אדרבא, מקור ישראלי מספר ש-"במקרים רבים הם [נשים וילדים] לקחו חלק פעיל בקרב, מסייעים להכין – או אפילו לפוצץ – מלכודות פתאים ופצצות. במקרים אחרים, טרוריסטים לכודים בבית היו שולחים אישה או אפילו ילד לפתוח את הדלת לחיילים הישראלים המתקרבים, מאלצים אותם [את הישראלים] להסס בדיוק זמן מספיק עבורם [הפלסטינים] לירות את הירייה הראשונה". את שכיחותה של התופעה הזאת מאשרים גם מקורות זרים. "הלוס אנג'לס טיימס", למשל, מצטט את תושבי המחנה שטענו כי הלוחמים הפלסטינים בג'נין "התערבבו באוכלוסייה האזרחית". דו"ח "אמנסטי" מציין שנשים וילדים סייעו ללוחמים הפלסטינים הן באספקה והן בהעברת הודעות. יש להדגיש כי שיטות אלו אפיינו את הטקטיקה הפלסטינית גם מחוץ לג'נין. צנחנים שהשתתפו בלחימה במחנה הפליטים בבלאטה סיפרו על מעורבותה של האוכלוסייה האזרחית בקרב: "כל מחנה הפליטים מגויס למלחמה הזו. זקנים על הגגות מדווחים במכשירי קשר. בני חמש-עשרה מדלגים על פחונים עם משקפות... לאורך כביש הגישה רצים הלוך ושוב חמושים פלשתינים. חלקם אוחזים ילדים קטנים. גם נשים נעמדות במרכז הרחוב, מתצפתות לעבר החיילים ומסתלקות. אמבולנס מתקרב ופורק חמישה נושאי נשק ברחוב סמוך..." (רון לשם, "צנחנים בתופת של בלאטה: יומן מבצעים", ידיעות אחרונות, 2 באפריל, 2002).

במצב דומה לזה, במוגדישו, ירו כוחות האו"ם בנשים ובחמושים נושאי ילדים מבלי לגלות רחמים (ראו המאמר השלישי שפורסם בסדרה זו, "בחזרה לקרב בג'נין – לוחמה בשטח עירוני"). צה"ל נהג אחרת. נחישותו לשמור על חיי האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית במחנה הפליטים – עד כדי סיכון שלומם של חייליו שלו – מסבירה את מיעוט האבידות בנפש שנגרמו לאוכלוסייה זו. על פי הדו"ח שפרסם ארגון "יומן רייטס ווץ'", הנוקט גישה מחמירה מאוד כלפי ישראל, נהרגו בג'נין 22 אזרחים בסך הכול. בהתחשב בפגמיו של הדו"ח, יש להניח שהמספר האמיתי קטן יותר. שיעור האבידות האזרחיות בקרב התושבים הפלסטינים של ג'נין היה אפוא נמוך ממספר החללים של הכוח הישראלי שנכנס למחנה – יחס מספרי שאין לו תקדים בהיסטוריה של הלחימה העירונית. אין זה נתון מקרי. מעולם לא נהג צבא פולש התחשבות כזאת בתושביה של ישות מדינית עוינת.

מוסר לחימה שאין לו אח ורע

גם שני עשורים לאחר הקרב בג'נין עדיין לא התבררו כל פרטיו ובין הגורמים המעורבים, ואף בין המשקיפים הזרים, יש מחלוקת קשה על העובדות היסודיות של הפרשה ועל פרשנותן. ואולם, ניתן לקבוע בוודאות: לא רק שצה"ל לא טבח בתושבים הפלסטינים של ג'נין – הוא עשה, בפועל, מאמצים עילאיים כדי לחסוך מהם את הגורל המר שנפל בחלקן של אוכלוסיות אחרות שמצאו עצמן לכודות באזור קרבות עירוני.

פעולותיו של צה"ל במחנה הפליטים לא היו חפות מכל רבב. קיימים, כנראה, כמה היבטים בעייתיים באופן שבו נוהל המבצע – הן מבחינה צבאית והן מבחינה מוסרית. ברם, ההשוואה בין התנהגותו של הצבא הישראלי ובין דרכי פעולתם של צבאות אחרים במצבים דומים מעמידה את העניין בפרופורציות הנכונות. התוצאות הטרגיות של המערכה הרוסית בצ'צ'ניה, של פעולת נאט"ו בקוסובו וביוגוסלביה ושל מעורבות האו"ם בסומליה מדגישות ביתר שאת את ייחודו של מוסר הלחימה שהפגינו החיילים הישראלים בג'נין. העובדות מדברות בעד עצמן – קשה, אם לא בלתי אפשרי, לאתר מקרים דומים, שבהם קרבות עזים בשטח עירוני גבו מחיר נמוך כל כך בחיי אזרחים.

ואמנם, במהלך פעילותו המבצעית בשטחי הרשות הפלסטינית, ובעיקר במהלך הלחימה בג'נין, הוכיח צה"ל שהוא פועל על פי קנה מידה מוסרי שאין לו אח ורע בכוחות לוחמים אחרים. ברי, שאין בכך נחמה למשפחות ששכלו את יקיריהן בקרבות אלה. ועם זאת, עלינו לזכור גם את האמת בדבריו של דובר נאט"ו, ג'יימי שיאה, כאשר נתבקש להסביר את האבידות האזרחיות בקוסובו: "תמיד יש מחיר להבסת הרשע. למרבה הצער, זה אף פעם לא בא בחינם. אבל מחיר הכישלון בהבסת רשע גדול – גבוה בהרבה".

חייל ישראלי ערב יציאת צה"ל מג'נין כשבוע לאחר הניצחון בקרב בג'נין

יגיל הנקין הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון

* סדרת המאמרים מבוססת על המאמר "קוסובו, סומליה, ג'נין: ניתוח השוואתי" שפורסם בגיליון 14 של כתב העת תכלת. מערכת "דיומא" רוצה להודות לד"ר יגיל הנקין ולמערכת כתב העת השילוח המחזיקה בארכיון כתב העת תכלת על הסכמתם לפרסום עיבוד של המאמר