בחזרה לקרב בג'נין – גרוזני, קוסובו, מוגדישו

העיר הסרבית נובי סאד לאחר הפצצה של כוחות נאט"ו, 1999

תורת הלחימה המודרנית מלמדת אותנו שיעור מאיר עיניים על טיבו של קרב המתנהל בשטח מאוכלס ועל תוצאותיו וההיסטוריה הצבאית של זמננו מספקת לשיעור זה המחשות מצמררות. ואמנם, אם ברצוננו למקם את סיפור הלחימה בג'נין בהקשר הנכון, רצוי ללמוד גם מניסיונם של צבאות אחרים שנדרשו לפעול במצבים דומים.

אין צורך לחזור ולהזכיר לשם כך את הקרב על סטלינגרד או את לקחי המלחמה בווייטנאם. בעשור האחרון של המאה ה-20 היו שלוש דוגמאות מאלפות לטיבו של קרב בשטח עירוני: כיבושה של העיר גרוזני בצ'צ'ניה בידי הצבא הרוסי, הפצצת הסרבים בקוסובו וביוגוסלביה בידי כוחות האוויר של נאט"ו, ופעולות ה-"שיטור" של כוחות האו"ם במוגדישו, בירת סומליה.

במקרה הראשון, הצבא התוקף ניסה להשליט את מרותו על חבל ארץ מרדני; במקרה השני, צבאות הברית ביקשו למנוע פשעי מלחמה; במקרה השלישי, כוח המשימה הבינלאומי הוסמך והופעל בשירות האינטרס ההומניטרי של השכנת שלום והבטחת סיוע לנזקקים. מטרות הלחימה שהנחו את הצבאות היו אפוא שונות בתכלית. עם זאת, בכל המקרים הנידונים גרמה הפעולה הצבאית לפגיעה קשה באוכלוסייה האזרחית שמקום מושבה הפך לשדה קרב.

• בחזרה לקרב בג'נין – הנרטיב הבינלאומי

• בחזרה לקרב בג'נין – לוחמה בשטח עירוני

• בחזרה לקרב בג'נין – האינתיפאדה השנייה ומבצע "חומת מגן"

• בחזרה לקרב בג'נין – הקרב ותוצאותיו

גרוזני

בין שלוש הדוגמאות, כיבוש העיר הצ'צ'נית גרוזני היה ללא ספק הברוטלי ביותר. כזכור, בשנות התשעים של המאה ה-20 התנהלו שתי מלחמות על אדמת צ'צ'ניה. המלחמה הראשונה שהחלה בדצמבר 1994 ושנמשכה קרוב לשנתיים, הסתיימה בנסיגת הצבא הרוסי ובניצחון צ'צ'ני. המלחמה שהחלה ב-1999 ושנמשכה עד 2009, הסתיימה בניצחון רוסי מכריע. בשני סבבי הלחימה, העיר גרוזני, בה התגוררו לפני הקרבות כ-300 אלף תושבים, ספגה את הנזקים הכבדים ביותר.

הקרב הראשון על גרוזני הנחיל לרוסים הפתעה לא נעימה. הכוח ששלחו בתחילה לעיר לא היה מוכן כראוי, והצ'צ'נים השמידו כמעט כליל שתי חטיבות רוסיות. בין אלף וחמש מאות לאלפיים חיילים רוסים נהרגו בהתקפה הכושלת.

לאחר המפלה הצורבת שינה הצבא הרוסי טקטיקה ועבר למתקפה אטית, מלווה בשימוש רב בארטילריה ובתקיפות מן האוויר. עוצמת האש שהעיר ספגה הייתה אדירה: לעתים הונחתו על גרוזני ארבעת אלפים פגזים לשעה, הפגזה שלא הייתה כמוה בשטח עירוני מאז מלחמת העולם השנייה.

אזרח צ'צ'ני במהלך ההתקפה הרוסית על גרוזני, ינואר 1995

ספק גדול אם הארטילריה הכבדה וההפצצות המסיביות השיגו את מטרתן והחלישו את התנגדותם של הלוחמים הצ'צ'נים. עם זאת, פגיעת הארטילריה וההפצצות באזרחים הייתה קשה מאוד. מחצית מגרוזני נחרבה כליל, ובכלל זה מרכז העיר שהיה מיושב באוכלוסייה הרוסית שאותה התיימרו הפולשים להושיע. אחת מן התושבות הרוסיות של העיר סיפרה כי איבדה עשרות מכרים וחברים בהפגזות וכי לרוסים "לא היה אכפת במה פגעו". אזרח צ'צ'ני שבתחילה דווקא צידד ברוסים, אמר שחיילי הצבא הפולש היו "פראיים במיוחד – היסטריים, מפוחדים, שתויים – הם היו הורגים ללא סיבה". לפי המניין הממעיט, נהרגו במערכה על גרוזני כחמשת אלפים אזרחים. הערכות אחרות מעמידות את שיעור האבדות האזרחיות על מספר גבוה פי חמישה.

במלחמה השנייה בצ'צ'ניה הרוסים התירו כמעט כל רסן. לאחר שהזהירו את תושבי גרוזני והורו להם לעזוב את המקום, התקיפו הרוסים את העיר בכוח אימתני. הצבא הרוסי לא חסך באמצעים והשתמש בחיל רגלים, בטנקים, במסוקים ובארטילריה ואף באמצעי לחימה שהוגדרו "יותר מקטלניים", ובכלל זה טילי קרקע-קרקע ופצצות דלק-אוויר שנורו ממשגר רקטות קרקעי. מטח אחד של משגר כזה, ה-"בוראטינו", מסוגל היה להשמיד כל מה שנמצא בשטח של 200 על 400 מטר.

התוצאה, כצפוי, הייתה חורבנה המוחלט של גרוזני. קשה לאמוד את מספר הנפגעים בקרב האוכלוסייה שנותרה בעיר, אך יש לשער שהוא גבוה מאוד בהתחשב בממדי ההרס שנגרם למקום. חלקים גדולים מגרוזני נמחקו לחלוטין ורק בניינים ספורים נותרו עומדים על תלם. הבירה הצ'צ'נית הייתה לשממה.

קוסובו ויוגוסלביה

המערכה העקובה מדם שניהלו הרוסים בצ'צ'ניה עלתה לשני הצדדים באבידות כבדות. המתקפה שערכו כוחות נאט"ו נגד הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה (שם האיחוד של סרביה ומונטנגרו) ב-1999 ניסתה אסטרטגיה "נקייה" יותר. מתכנני המבצע שזכה לכינוי "כוח מאוחד" ביקשו להשיג את היעד העיקרי – עצירת "הטיהור האתני" שביצעו הסרבים בחבל קוסובו – במחיר נמוך ככל האפשר לכוחותיהם.

מאחר שחששו להסתבך בלחימה קשה על הקרקע, בחרו צבאות הברית להפציץ את הכוחות הסרבים בקוסובו ואת הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה עצמה מן האוויר, בתקווה שכך ישברו את כוח הרצון של הנשיא הסרבי סלובודן מילושביץ' ושל אנשיו ויאכפו הסדר בינלאומי בחבל המריבה.

בתקיפה האווירית, שנמשכה כאחד-עשר שבועות באביב 1999, מטוסי נאט"ו הטילו על אזור קוסובו כ-23 אלף פצצות וטילי אוויר-קרקע. רק חלק קטן מן הטנקים והנגמ"שים של הצבא הסרבי – המטרה העיקרית של התקיפה – הושמד במבצע. בתחילה, נאט"ו הכריזה על פגיעה ב-"למעלה מ-400 כלי ארטילריה, כ-270 נגמ"שים ולמעלה מ-150 טנקים". נאט"ו תיקנה מאוחר יותר את הערכתה, והאומדן החדש שהציגה עמד על כשני שליש מן המספר המקורי. צוות מיוחד שמינתה הברית כדי לחקור את הנושא מצא, מאוחר יותר, שמספר הטנקים, הנגמ"שים והתותחים שנסוגו מקוסובו היה גדול יותר מן הכמות שנותרה לכאורה בידי הסרבים, על פי הערכת נאט"ו, בתום ההפצצות.

הציוד של הצבא הסרבי לא נפגע באופן משמעותי מההפצצות של נאט"ו אבל האוכלוסייה האזרחית שילמה מחיר כבד. במהלך פעולת נאט"ו נהרגו לכל הפחות 460 אזרחים, ויש המעמידים את מספר החללים על 1,500 או 2,000 איש. אבדות אלו לא היו, כמובן, חלק מיעדי המבצע, וסיבתן העיקרית הייתה הפצצות שהחטיאו את יעדן

בתגובה לביקורת שהושמעה בעולם על פגיעה חמורה זו באוכלוסייה אזרחית, תלתה נאט"ו את האשמה במילושביץ', בטענה שהלה מיקם במתכוון מטרות צבאיות סמוך לאזורי מגורים. בתנאים אלו, טענו אנשי הברית, האבדות האזרחיות הן "בלתי נמנעות". למרות המחיר הקשה, דוברי נאט"ו אמרו שההפצצות הן "לגיטמיות" ושהן תימשכנה עד כניעת הסרבים.

בניין תאגיד השידור הציבורי של סרביה לאחר שהופצץ על ידי כוחות נאט"ו, 1999

ברוח זו הוצדקה גם תקיפה אווירית שעלתה בחייהם של כמאה מתושבי הכפר הסרבי קוריסה. דוברי נאט"ו הגדירו את הכפר כ-"מטרה צבאית לגיטימית", מפני שהיו בו כוחות סרביים, "כולל נגמ"ש ויותר מעשרה קני ארטילריה".

בתגובה למקרה אחר, שבו נהרגו עשרה אזרחים כתוצאה מתקיפת גשר בשעה שרכבת נסעה עליו, הגנרל וסלי קלארק, מפקד כוחות נאט"ו באירופה, האשים את הרכבת, ש-"הופיעה בפתאומיות", ותלה את התוצאות הקשות של ההפצצה ב"חוסר מזל".

לאחר תקרית נוספת שבה הופצצה בטעות שיירה אזרחית, דובר נאט"ו אמר כי "לעתים יש צורך לסכן את חיי המעטים כדי להציל רבים". הדרגים המדיניים של הברית צידדו בעמדה זו; שר החוץ הבריטי, רובין קוק, זעם על היוגוסלבים "איך הם מעיזים כעת להזיל דמעות תנין על ההרוגים בקונפליקט שהם אשמים בו?".

את הביקורת שהשמיעו "אמנסטי" וארגוני זכויות האדם אחרים על פעולות אלו, דחה דובר נאט"ו בטענה המנומסת שגופים אלו אינם מבינים דבר וחצי דבר בסוגיות צבאיות, ואל להם לתחוב את אפם לעסק לא להם: "אני מעריך מאוד את אמנסטי, אבל תחום העיסוק הרגיל שלהם הוא איסוף מידע על אסירי מצפון, ואני חושב שהם תעו קצת מחוץ לתחומם בחקירת פעולות צבאיות של נאט"ו".

גם מומחים צבאיים תמכו בטענה של נאט"ו שלפיה מותם של מאות אזרחים תמימים הוא מחיר הגיוני במערכה נגד פושע מלחמה. פיליפ מילינגר, סגן-אלוף בדימוס בצבא האמריקאי, לא היסס לקבוע כי האבידות האזרחיות בקוסובו וביוגוסלביה היו "קלות במידה שלא תיאמן" בהתחשב בכמות המשימות וההפצצות.

הפצצות נאט"ו ביוגוסלביה

מוגדישו

כמו הרוסים בצ'צ'ניה גם ברית נאט"ו ראתה את הפגיעה באוכלוסייה האזרחית כ-"נזק אגבי" בלתי נמנע במסגרת המערכה שניהלה באזור. אבל ההתערבות הצבאית של האו"ם בסומליה אמורה הייתה להתנהל על פי סטנדרטים אחרים.

הדרך שהובילה לקרב מוגדישו הייתה רצופה בכוונות טובות. על כוח המשימה הבינלאומי שהוקם באפריל 1992 בעקבות החלטה 751 של מועצת הביטחון, הוטל לספק סיוע הומניטרי לאוכלוסיית סומליה, ו-"לקדם" את סוף מלחמת האזרחים שהתנהלה שם מאז 1988.

ברם, עד מהרה התברר שיש לאבטח את הסיוע ההומניטרי בכוחות גדלים והולכים. כוח המשימה של האו"ם שהוצב בסומליה בין דצמבר 1992 למאי 1993, מנה למעלה מ-38 אלף חיילים מ-21 מדינות (מתוכם 28 אלף חיילים אמריקאים).

מסוק אמריקאי טס מעל מוגדישו בתחילת המבצע ההומניטרי, דצמבר 1992

עם הזמן, כוח המשימה של האו"ם החל לעסוק לא רק באספקת סיוע הומניטרי ובאבטחתו, אלא גם בלחימה של ממש. כוחות האו"ם נאלצו לנקוט דרך פעולה זו כתגובה לניסיונותיהן של מיליציות סומליות להשתלט בכוח על חבילות הסיוע. לאחר הפריסה מחדש במרס-אפריל 1993, מפקדי הכוח הבינלאומי החליטו להפסיק לנהל שיחות עם מנהיגי השבטים והמיליציות השונות בסומליה, ותחת זאת לנסות ולבודד אותם.

מעורבותם של חיילי האו"ם בענייני המקומיים נעשתה ישירה ובוטה יותר ויותר. לאחר מאי 1993 פחת מספר החיילים ששירתו בכוח הבינלאומי – אך הנותרים ניהלו פעילות תוקפנית מבעבר. במקום להיתפש כמתווך הוגן בסכסוכים בין גורמים מקומיים, הפך האו"ם, בעיני סומלים רבים, לצד בלחימה ולאיום ישיר שיש להתעמת איתו.

מכאן ואילך רבו ההתנגשויות. ב-5 ביוני, במהלך מבצע של חיפוש ותפישת נשק, נהרגו במוגדישו 24 חיילים פקיסטניים במארב שהניחו אנשי "החזית הלאומית הסומלית", אחת המיליציות הגדולות והחזקות בשטח. במארב השתתפו גם נשים וילדים, שהעמידו עצמם בין החיילים ובין אנשי המיליציה והקשו על הפקיסטנים לפתוח באש על תוקפיהם.

למחרת האירוע קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם הצעת החלטה שקראה לחברות הארגון "לתרום, על בסיס [מצב] חירום... נגמ"שים, טנקים ומסוקי תקיפה... כדי לגייס את היכולת הנדרשת להתעמת ולהרתיע התקפות חמושות" בסומליה. בכך, בעצם, העניקה מועצת הביטחון הכשר להפעלת אמצעי לחימה כבדים נגד כנופיות חמושות בנשק קל, במשגרי אר-פי-ג'י, במכונות ירייה ובתותחים קלים. ואכן, תגובתו של הכוח הבינלאומי לפעולה נגדו הייתה מהירה וחריפה: האמריקאים תקפו את מוגדישו בהפגזות מן האוויר. במשך שלושה לילות המטירו מטוסי הרקולס אמריקאים פגזים על שכונה סמוכה למקום מגוריו של הגנרל פארח איידיד, מפקד "החזית הלאומית הסומלית" למרות שהאזור היה מאוכלס בתושבים.

ב-12 ביולי החליט האו"ם לתקוף ישיבה של אנשי חבאר גידר, שבטו של איידיד, כתגובה על רצח עובדים מקומיים של הארגון בידי החזית הלאומית הסומלית. האמריקאים הציעו להנחית כוחות ולתפוס את משתתפי הישיבה אך הרעיון נדחה מחשש שיש בו סיכון מיותר של חיילי הכוח. תחת זאת הוחלט לתקוף באש מסוקים את הבניין שבו תתכנס הישיבה. במהלך מה שכונה "ההתנקשות הראשונה שנעשתה אי פעם באישור רשמי של האו"ם", שיגרו מסוקי קרב אמריקאים 16 טילים וירו כאלפיים פגזים לעבר הבית. האו"ם דיווח על פחות מעשרים הרוגים – כולם גברים – אף שסרטי הווידיאו שצולמו במקום האירוע מראים בבירור גם גופות של נשים בין החורבות. הצלב האדום מסר נתונים שונים לחלוטין; לטענתו, בפעולת האו"ם נפגעו 215 סומלים ומתוכם היו 54 הרוגים. תומכיו של איידיד הפיצו רשימת שמות של 73 חללים, ובהם נשים וילדים. ההתקפה קיבלה סיקור תקשורתי מצומצם, משום שלאחריה הרג המון זועם ארבעה עיתונאים מערביים, ובכך שינה את המגמה בדעת הקהל ובכלי התקשורת לרעת הסומלים.

העצבנות הגוברת של חיילי כוח השיטור הבינלאומי החלה גובה מספר גדל והולך של קרבנות. ב-13 ביוני פתחו חיילים פקיסטנים של האו"ם באש על מפגינים, הרגו עשרים ופצעו עשרות. עד ראייה, כתב הטורונטו סטאר פול ווטסון, טען כי "לא שמע שום ירייה לפני שהפקיסטנים פתחו באש". אחרים העידו כי הירי היה תגובה לאש צלפים שכוונה אל חיילי הכוח.

ההתנגשויות בין חיילי האו"ם למקומיים הלכו והחריפו. ב-9 בספטמבר, צוות הנדסה הותקף באש צלפים – חייל פקיסטני אחד נהרג וחמישה נפצעו. בתגובה, מסוקי קרב אמריקאים ירו אש תותחים וטילים לעבר ההמון שהגיע לסביבה. כמאה איש, ובהם נשים וילדים, נהרגו. טייס אמריקאי שהשתתף באירוע מציין ביומנו כי המסוקים "ירו לתוך ההמון שממנו נורתה אליהם אש" ו-"הרגו מאה מהם". אותו טייס מתלונן על כך שהסומלים "משתמשים בנשים כדי להסתיר את מקורות הירי שלהם, וזה מקשה עלינו לזהות מי בדיוק יורה. אחרי זה הם קוראים לנו רוצחי ילדים ונשים, כאשר אנחנו יורים על אותם האנשים שירו עלינו, והורגים כמה מן האנשים שהם ניצלו כמגן אנושי".

למרות תוצאותיה החמורות של התקרית העניק האו"ם לפעולתו של הכוח גיבוי מלא, ודובריו נימקו את ההחלטה לפתוח באש לעבר ההמון בכך שלוחמים חמושים הסתתרו בין המתקהלים. הדובר הבכיר של האו"ם בסומליה, רב-סרן דייוויד סטוקוול מצבא ארצות הברית, השמיע דברים נחרצים: "כל מי שהיה על הקרקע באותה הסביבה היה לוחם", הסביר לכלי התקשורת, "מפני שהם רצו להזיק לנו".

הלחימה בסומליה הגיעה לשיאה בתקרית שהתרחשה במוגדישו באוקטובר 1993. כוח אמריקאי שנשלח ללכוד שניים מעוזריו של איידיד, מצא עצמו מכותר וחולץ רק לאחר כמה שעות. בפרק הזמן הזה ניהלו החיילים האמריקאים קרב יריות אינטנסיבי עם תוקפיהם כאשר אזרחים רבים נקלעים לקו האש. כמה מהאזרחים שימשו כמגן חי לאנשיו של איידיד. סגן-אלוף נורמן קולינג, שניתח את התקרית, מספר שבהזדמנות אחת ירה סומלי חמוש באמריקאים כאשר קנה רובהו מבצבץ בין רגליהן של נשים, ועליו רובצים ארבעה ילדים. הוא היה מוגן לחלוטין בגופם של לא-לוחמים, והשתמש בציניות ביתרון שהקנתה לו הגינותם של האמריקאים. הריינג'רים היו צריכים להחליט אם לירות לתוך הקהל או להניח לתוקפים לירות בחבריהם. הם בחרו, "כפי שההיגיון מחייב", באפשרות הראשונה, סיכם קולינג.

אזרחים אחרים שנפגעו באותו האירוע נפלו קרבן לזיהוי שגוי או, בפשטות, לחוסר מזל. רבים מהם נקטלו, כנראה, באש התופת שירה כוח החילוץ של האו"ם כשניסה למנוע מהלוחמים של איידיד להתקרב לחיילים המכותרים.

אלוף משנה לורנס קספר, אחד המפקדים שהשתתף בלחימה, נזכר כי כל סוגי הנשק, "מרובי 5.56 מילימטר ועד מקלעי 12.7 מילימטר הכבדים של המלזים ירו לכל הכיוונים... בלילה של 3 באוקטובר הפעלנו את כל מה שהיה לנו, למעט מרגמות". קספר אינו מהסס להצדיק את התנהגותם של חיילי האו"ם בתקרית. "לא היה לי ספק שהפעלנו את מידת הכוח הראויה בהתחשב בנסיבות", הוא אומר. "מידת הכוח הראויה" הזאת כללה, כך מתברר, ירי של שישים ושלושה טילים נגד טנקים ו-75 אלף פגזי מסוקים.

בקרב שנמשך בין ה-3 ל-4 באוקטובר האו"ם איבד 20 חיילים. האבדות בקרב הסומלים היו גבוהות לאין ערוך. הערכה מתונה נוקבת במספר של 312 הרוגים ו-814 פצועים. אומדנים אחרים מעמידים את שיעור החללים הסומליים על למעלה מחמש מאות איש ויש להניח שרק מיעוט מבוטל מהם עסק בלחימה עצמה.

כוח ריינג'רים בתוך מוגדישו זמן קצר לפני פרוץ הקרב

האמריקאים שלחמו במסגרת כוח המשלוח הבינלאומי לא התנצלו על דרך פעולתם במוגדישו. האשמה ביחס למספר הנפגעים הגבוה בקרב האוכלוסייה האזרחית, הוטלה רק על איידיד. בהודעה של מרכז הפיקוד שצוטטה בניו יורק טיימס ביום 14 באוקטובר 1993, נטען כי "סוג הכוח שהופעל ועוצמתו לא עלו על הנדרש להתמודדות עם הסלמת האש והיו בהתאם לזכות להגנה עצמית על פי החוק הבינלאומי". הסומלים, נאמר בהודעה, "אינם סרים למרותה של משמעת צבאית ואינם פועלים בהתאם לחוק הבינלאומי. הם החלו את הקרב והם הנושאים באשמה המלאה לאבדן הטרגי של חיי אדם".

נחישותם של האמריקאים לנקוט בכל אמצעי כדי להגן על חיי חייליהם באה לידי ביטוי גם באולטימטום שהציב רוברט אוקלי, שגרירה לשעבר של ארצות הברית במוגדישו, לאנשי שבטו של איידיד, לאחר שאלה לכדו טייס מסוק אמריקאי במהלך הקרב. אם הסומלים לא ישחררו את השבוי, איים אוקלי, "נחליט שאנחנו חייבים לשחרר אותו... ובין אם נדע ובין אם לא נדע את מקום הימצאו, ייפתח קרב עם אנשיכם. וברגע שתתחלנה שוב היריות תסיר ארצות הברית כל רסן... כל החלק הזה של העיר יושמד. גברים, נשים, ילדים, גמלים, חתולים, כלבים, עזים, חמורים, הכול... זו תהיה טרגדיה לכולנו, אבל זה מה שיהיה". האולטימטום עשה את שלו, ואנשי איידיד שחררו את הטייס זמן קצר לאחר מכן.

הסתבכותו של כוח המשימה הבינלאומי של האו"ם במערכה קשה וממושכת נגד אנשי מיליציות בשכונות המגורים הצפופות של מוגדישו היא המחשה מובהקת לדינמיקה הכאוטית המאפיינת פעולה צבאית בשטח בנוי. למרות שכוח האו"ם הוצב בסומליה כדי לקדם מטרות הומניטריות ולשמש כגורם משכין שלום באזור רווי סכסוכים, אילצה אותו המציאות האלימה של המקום להגן על עצמו מפני איומים ממשיים ומדומים בכל האמצעים שברשותו. התוצאה הייתה הרת אסון לאותם האזרחים שעליהם ביקשו כוחות האו"ם להגן מלכתחילה.

***

שלוש המערכות שסקרתי הן רק דוגמאות בולטות לתופעה חוזרת ונשנית בהיסטוריה של הלחימה המודרנית. אירועים נוספים, כמו הקרב על חורמשהר במלחמת איראן-עיראק וכיבוש פנמה בידי ארצות הברית ב-1989, ממחישים אף הם את אותה מציאות מסויטת, אותו אסון הומניטרי, המתרחש כל אימת שכוח צבאי מנסה להשתלט על עיר מאוכלסת או להילחם בתוכה.

ההכרעה בקרבות המתחוללים באזור מאוכלס עשויה ליפול לכאן או לכאן, לטובת הכוח התוקף או לטובת הכוח המתגונן, אבל את מרבית הנזקים סופגת, בסופו של דבר, האוכלוסייה האזרחית – ואת הטרגדיה האנושית הזאת קשה מאוד למנוע.

יגיל הנקין הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון

* סדרת המאמרים מבוססת על המאמר "קוסובו, סומליה, ג'נין: ניתוח השוואתי" שפורסם בגיליון 14 של כתב העת "תכלת". מערכת "דיומא" רוצה להודות לד"ר יגיל הנקין ולמערכת כתב העת "השילוח" המחזיקה בארכיון כתב העת "תכלת" על הסכמתם לפרסום עיבוד של המאמר