מי התנגד למיטוט שלטון החמאס ברצועת עזה במבצע "עופרת יצוקה"?

בתמונה רקטה נורית מאזור אזרחי בעזה לעבר ישראל, דצמבר 2008

עכשיו, אחרי הטבח הנורא שביצע החמאס בשמחת תורה, פוליטיקאים רבים ידברו על מיטוט שלטון החמאס. אבל עד ה-7 באוקטובר 2023, התפיסה המקובלת במערכת הפוליטית – קואליציה ואופוזיציה כאחד – הייתה שיש "להכיל" את שלטון החמאס ברצועת עזה.

הפוליטיקאים שתמכו בתפיסה זו נחלקו לשתי קבוצות עיקריות: הפוליטיקאים שמטעמים אידיאולוגיים השתמשו בשלטון החמאס כדי לחזק את הפיצול בין רצועת עזה לבין הגדה המערבית וכך להחליש את הרשות הפלסטינית ולקדם סיפוח זוחל של יהודה ושומרון; הפוליטיקאים שהובילו מדיניות של דו קיום עם שלטון החמאס ברצועת עזה.

באשר לקבוצה הראשונה, פרסמתי בבמה זו מאמר שמתאר כיצד בנימין נתניהו – הוגה קונספציית "הפיצול" – בחר לכרות ברית בלתי כתובה עם חמאס נגד הרשות הפלסטינית והעומד בראשה, אבו מאזן, כדי להבטיח את המשך הפיצול בין חמאס ברצועת עזה לבין הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון ולשמר את הקיפאון המדיני (חיים רמון, "הברית הבלתי כתובה בין נתניהו לחמאס").

במאמר הנוכחי אעסוק במי שיצר והוביל את קונספציית "הדו-קיום" עם שלטון החמאס ברצועת עזה – אהוד ברק. כשר הביטחון שכיהן בממשלת אולמרט ובממשלת נתניהו הראשונה – שש שנים רצופות בתפקיד (2013-2007) – קידם ברק ללא לאות את הגישה שיש להשלים עם שלטון החמאס, גם במחיר של מבצע צבאי מוגבל כל כמה שנים, ושבשום פנים ואופן אין לנסות למוטט אותו.

עליית שלטון החמאס ברצועת עזה ומדיניות "התהדייה" של ברק

בבחירות שנערכו בעזה ובגדה בינואר 2006, זכה חמאס זכה ברוב מושבי הפרלמנט של הרשות הפלסטינית. בעקבות הבחירות הוקמה ממשלה על טהרת סיעת החמאס, בראשותו של איסמעיל הנייה, שבהמשך הוחלפה בממשלת אחדות של פת"ח וחמאס, כשהנייה עדיין בראש.

עד מהרה קרסה השותפות. לאחר סדרת עימותים קשה בין פת"ח לחמאס, ביצע חמאס הפיכה צבאית, וביוני 2007 השתלט בכוח על רצועת עזה. הרשות הפלסטינית התנערה מחמאס, ונוצרו שתי מערכות שלטוניות נפרדות: האחת של חמאס ברצועת עזה והאחרת של הרשות הפלסטינית בגדה.

להשתלטות חמאס על הרצועה היו השלכות מיידיות על ישראל: עלייה במספר הפיגועים שיצאו מעזה והתגברות ירי הקסאמים. כעת לא היה עוד מי שירסן את חמאס מבית, ושליטתו המוחלטת בציר פילדלפי, בגבול עם מצרים, אפשרה הברחה לעזה של כלי נשק רבים ומתקדמים ושיפור של יכולותיו הצבאיות.

השאלה שעמדה על הפרק הייתה: מה עושים עכשיו? שאלה זו התחדדה בתחילת 2008, כשנרשמה עלייה תלולה בתקיפת המעברים בין ישראל לרצועה.

הימים היו ימי ממשלת אולמרט, שגם סיעת העבודה חברה אליה. התגובה הישראלית למתקפות חמאס שיקפה את עמדתו של שר הביטחון דאז, אהוד ברק. הוא ואולמרט היו במחלוקת בכל הנוגע לחמאס. ברק סבר שיש להשלים עם שלטונו של הארגון בעזה, להבליג ככל האפשר ולחתור להפסקת אש זמנית ולרגיעה ("תהדייה"). אהוד אולמרט, לעומתו, תמך בחיסול שלטון חמאס.

עמדתי היתה כעמדת אולמרט: לא הייתה סיבה להניח לחמאס לגדול ולהתפשט. ודאי לא היה צריך לתת לו לגיטימציה ולכרות איתו הסכמים. חמאס היה חלק מציר הרשע איראן-סוריה-חיזבאללה, שבאותה עת צבר הישגים משמעותיים. חיסולו היה שם קץ למצעד הניצחון של האסלאם הרדיקלי ומביס את אחת הזרועות החשובות שלו.

טענתי באוזני ברק שהמגעים לרגיעה שהוא מנהל בעקיפין עם חמאס יוצרים הכרה דה-פקטו בשלטונו בעזה. כשהוצגה סוגיית התהדייה לאישור הקבינט נמנעתי בהצבעה, וכך עשו גם השרים דניאל פרידמן ושאול מופז. במקרים שבהם ברור כי ממילא יש רוב להחלטה מסוימת בקבינט, נהוג שלא להתנגד אלא להימנע. עם זאת, דיברתי בחריפות נגד הרעיון. אבל הקבינט החליט אחרת, והתהדייה יצאה לפועל.

הסכמי ההפוגה והרגיעה שרקח ברק אפשרו לחמאס להתחמש בטילים שטווח הירי שלהם 40 קילומטרים. לפני התהדייה הגיעו טילי חמאס עד אשקלון ושדרות. במהלך מבצע "עופרת יצוקה", בסוף 2008, הם כבר פגעו בבאר שבע ובאשדוד. זה היה פרי באושים מובהק של התהדייה, שבעקבותיה התחזק חמאס בכל המובנים: הוא קיבל לגיטימציה מרבים בעולם הערבי (יוקרתו גברה גם במדינות מתונות כמו ירדן, שהחלה במגעים איתו), ביסס עוד את שלטונו והתחמש למכביר, ובשורה התחתונה – ציר טהרן-עזה התחזק.

יתרה מכך, גם במהלך התהדייה לא נהנינו משקט מוחלט. טפטופי ירי קסאמים ומרגמות המשיכו להפר את שלוותם של תושבי עוטף עזה. בנובמבר 2008 הגיבה ישראל בפעולה צבאית נקודתית – השמדת בית ממולכד ומנהרה של החמאס. ירי הקסאמים גבר, וב-19 בדצמבר 2008 הודיע חמאס על ביטולה של התהדייה. אבל אפילו אז, כשכבר היה ברור שברגיעה המדומה אין שום תועלת, סבר ברק שצריך לעשות הכול כדי להמשיכה. מדי שנתיים-שלוש יהיה צורך לצאת למבצע, ובשאר הזמן יהיו הסכמי רגיעה. בדיוני הממשלה והקבינט ברק דיבר על "המתלהמים", ובראשם אנוכי, שרוצים לגרור את ישראל למלחמה.

אבל לא אני ולא אחרים שסברו כמוני, גררו את ישראל למלחמה, אלא 60 הקסאמים שירה חמאס לעבר ישראל ב-24 בדצמבר 2008. ביום אחד כפה חמאס את מבצע עופרת יצוקה על שר הביטחון שוחר הרגיעה.

אהוד ברק – קידם את קונספציית "הדו-קיום" עם שלטון החמאס ברצועת עזה

מבצע "עופרת יצוקה" והתנגדותו של ברק למיטוט שלטון החמאס

אחרי שהוחלט לצאת למהלך צבאי ברצועת עזה, סברתי שצריך לנצל את המבצע כדי למוטט את שלטון חמאס באמצעות חיסול של כל צמרת הארגון. אולמרט וברק קבעו יעדים מוגבלים ועמומים בהרבה, שנוסחו בלשון רפה, כמו למשל: "יש לפעול לשינוי המצב באופן יסודי לטווח הארוך ולהפסיק את ירי הקסאמים".

אולמרט שיתף פעולה עם ברק אף שנטה לעמדתי. כבר בקיץ 2008, לאחר שנחשד בפלילים, הודיע אולמרט על פרישתו מראשות הממשלה והמפלגה, וימי מבצע עופרת יצוקה היו ימי כהונתו האחרונים. הוא חש כי קצרה ידו מהושיע ואין ביכולתו להכריע את המערכה.

ב-27 בדצמבר 2008 נפתח המבצע בהפצצות כבדות של חיל האוויר על עזה. ההגדרה העמומה של מטרות המבצע גרמה להימשכותו שלושה שבועות. יעדיו לא היו ברורים, ולכן גם לא היה ברור מתי הושגו המטרות ומתי אפשר להפסיק להילחם. בנוסף, ברק התנהל כמי שעצם היציאה למלחמה נכפתה עליו. כבר יומיים אחרי תחילת המבצע ביקש להפסיקו, ולא חדל מניסיונותיו אפילו בטרם הושגו יעדים חלקיים. גם ציפי לבני, שרת החוץ דאז, תמכה בכינון הפסקת אש מהר ככל האפשר. היא טענה כי האו"ם יראה זאת בעין יפה ושמדינות רבות הבטיחו לסייע במניעת הברחות נשק ממצרים לעזה.

אני המשכתי להתעקש שעלינו לנצל את הלחימה למיטוט שלטון חמאס. טענתי שמרגע שהמטרה שהוגדרה למבצע היא "יצירת הרתעה כדי להפסיק את ירי הטילים", הקהילה הבינלאומית בוחנת אם היעד הושג על סמך מספר הנפגעים, וכך נגזלת מאיתנו הלגיטימציה להמשיך לפעול. לעומת זאת, אם המטרה שנגדיר תהיה "קץ שלטון חמאס", היא תתקבל על דעת הקהילה הבינלאומית ותזכה לתמיכתה עד השגת היעד. הסברתי שחמאס עדיין נתפס בעולם כארגון טרור לא לגיטימי, והעולם מתנגד לשליטתו של ארגון טרור על טריטוריה.

לביסוס טענתי אפשר לציין תקדימים רבים לפעולות שמדינות ביצעו לשם חיסול ארגונים אסלאמיים קיצוניים שמנסים לתפוס את השלטון או להוות גורם שלטוני משפיע. דוגמאות בולטות לכך הן מלחמתה המתמדת של מצרים בתנועת האחים המוסלמים, וכן הפלת משטר הטליבאן באפגניסטן – יוזמה שהובילו הנשיאים האמריקאים ג'ורג' בוש הבן וברק אובמה. גם כדי לחסל את ארגון דאע"ש שהתפשט במרחבי עיראק וסוריה, הוקם כוח משימה בינלאומי שהביא לקץ המדינה האסלאמית הטרוריסטית. מדינת חמאס היא תופעה בלתי מתקבלת על הדעת בעולם הנאור, והיא אינה אמורה להתקבל על דעתנו.

מתוך אותה ראייה, לא תמכתי בכניסה קרקעית לרצועה במבצע עופרת יצוקה. ידעתי שכדי להשיג הרתעה, די בהפצצות אוויר מתמידות. סברתי כי כניסה קרקעית נחוצה רק לצורך פגיעה בצמרת חמאס. אבל הקברניטים סירבו להגדיר את מטרת הכניסה הקרקעית. לכן, כאשר עלה הנושא להצבעה בקבינט המדיני-ביטחוני, נמנעתי. עמדתי לא השתנתה מאז ועד היום. ישראל צריכה להיכנס עם כוח קרקעי רק אם הדרג המדיני מורה על מיטוט שלטון החמאס. אם הממשלה מחליטה שלא למוטט את החמאס, אזי אפשר לפגוע בו באופן משמעותי מאוד מן האוויר. במבצע צוק איתן שילמנו מחיר יקר ומיותר על הכנסת כוח קרקעי שלא על מנת למוטט את החמאס.

עמדתם של ברק ולבני, שדחפו לסיום המלחמה, גברה, והמבצע הופסק זמן רב לפני התשת חמאס. האבידות של פלסטינים היו גדולות: כ-1,400 הרוגים, לפחות מחציתם אזרחים. אולם, שום מטרה אסטרטגית ארוכת טווח לא הושגה. חמאס נתפס כמנצח, וממשלת אולמרט, שחששה לחרוג מהסטטוס-קוו, קיבלה כגזירת גורל את שלטונו.

בזמן הלחימה הסכים איתי אולמרט, מאחורי הקלעים, כי עוד נשלם מחיר כבד על הימנעותנו מפגיעה אנושה בחמאס. בה בעת, הוא הסביר לי שבנסיבות הנוכחיות – כשהוא עומד על סף סיום כהונתו וכששר הביטחון ושרת החוץ תומכים בעמדה אחרת – הוא לא מסוגל לקבל עליו אחריות לפעולה נועזת נגד בכירי חמאס, שעלולה לגרום להרוגים בקרב חיילינו.

הבנתי את אולמרט, אבל לא הסכמתי עם גישתו. ידעתי שהוא מושפע, בין השאר, מטראומת ימיה האחרונים של מלחמת לבנון השנייה, כאשר הורה על כניסה קרקעית ללבנון, שבעקבותיה נהרגו 33 מחיילינו. אך גם ידעתי שצפויה לנו בכייה לדורות בשל אי-חיסולו של חמאס. אהוד ברק שקידם את קונספציית "הדו-קיום" בתקופת "התהדייה" ושסיכל מהלך למיטוט שלטון החמאס במבצע "עופרת יצוקה" הוא אחד האחראים המרכזיים לאסון שהתרחש עלינו בשמחת תורה.

חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל