מתווה הנשיא הרצוג או מתווה הנשיא ברק?

אחרי שהנשיא יצחק הרצוג הציג את המתווה שלו לרפורמה המשטרית, טענו מספר משפטנים שהצעת הנשיא מביאה "הישגים מטורפים" לממשלה ושבעצם מדובר במתווה החלומות עבור התומכים ברפורמה. אבל אם בוחנים את מתווה הנשיא לעומקו, מגלים שדווקא הדיקטטורה המשפטית משיגה הישגים מטורפים באמצעותו ושזהו מתווה בלהות עבור כל מי שתומך בדמוקרטיה ליברלית.

כך, למשל, במתווה המוצע, תאבד הקואליציה את זכות הווטו שלה בוועדה לבחירת שופטים ואילו לשופטי בית המשפט העליון יחד עם האופוזיציה תהיה זכות וטו. כלומר, השופטים יוכלו לסכל כל מועמד של הקואליציה ובמקביל יוכלו למנות מועמד משלהם גם אם כל חברי הקואליציה מתנגדים לכך.

כיום, מנהג הסניוריטי אינו מעוגן בחוק והוועדה רשאית לבחור לכהונת נשיא בית המשפט העליון את מי שתרצה מקרב השופטים המכהנים. מתווה הנשיא מציע לקבוע את מנהג הסניוריטי בחוק יסוד וזאת בניגוד לדרכי מינוי מקובלות בשירות המדינה. שיטת הסניוריטי אף אינה מקובלת בהליך הבחירה של נשיא בית המשפט העליון (או של נשיא בית המשפט לחוקה) בדמוקרטיות מתוקנות: בארצות הברית, נשיא המדינה בוחר את נשיא בית המשפט העליון והסנאט מאשר; בניו זילנד, ראש הממשלה ממנה; באוסטריה, הממשלה ממנה; בגרמניה, שני בתי הפרלמנט ממנים לסירוגין את נשיא בית המשפט לחוקה ואת סגנו; באוסטרליה, היועץ המשפטי לממשלה (שהוא שר ממשלה וחבר פרלמנט) הוא מי שמחליט בפועל מי ימונה; בקנדה, ראש הממשלה ממנה בבלגיה, הממשלה ממנה מתוך רשימה שמכין הפרלמנט.

מתווה הנשיא מוסיף וקובע מנגנון קשיח לכינון חוקי יסוד ולתיקונם. מנגנון זה כולל קריאה רביעית ברוב של 80 חברי כנסת (או רוב של 70 חברי כנסת בכנסת העוקבת). כלומר, כינון חוקי יסוד חדשים ותיקון חוקי יסוד קיימים, יהפכו למשימה כמעט בלתי אפשרית. במקביל, מתווה הנשיא קובע כי חוקי היסוד הקיימים מאושרים באופן אוטומטי ומכפיף את תיקונם לאותו מנגנון קשיח, אפילו אם אותם חוקי יסוד עברו בזמנו ברוב רגיל. אמנם, מתווה הנשיא קובע כי אין לבית המשפט סמכות להפעיל ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד שיכוננו או שיתוקנו דרך המנגנון הקשיח, אבל זהו מסך עשן משום, שכאמור, סביר להניח שהכנסת לא תוכל לכונן חוקי יסוד חדשים או לתקן חוקי יסוד קיימים.

באשר לסבירות, מתווה הנשיא מאמץ לכאורה את העמדה השוללת את השימוש בסבירות ביחס להחלטות של הממשלה ושל חבריה אבל גם פה אין תוך המתווה כברו. ראשית, סביר להניח שהגבלת הסבירות הייתה מתרחשת בסופו של דבר במסגרת הפסיקה היות שבבית המשפט העליון עצמו גוברת הביקורת כנגד הסבירות הרחבה שהתפתחה במשפט הישראלי ושאינה קיימת בשום מקום אחר בעולם. שנית, מתווה הנשיא קובע כי החלטות של שרים בענייני מדיניות לא תיפסלנה מחמץ אי סבירות בלבד אך מסייג זאת ביחס להחלטות "מופרכות". והרי זה להשאיר את עילת הסבירות הקיימת – רק עם שם אחר.

עליונות היועץ המשפטי לממשלה על הממשלה נוצרה על ידי פסיקה אנטי דמוקרטית של השופט אהרן ברק בפסק דין פנחסי, וזאת בניגוד למה שנקבע בוועדת אגרנט ובוועדת שמגר ובהחלטת הממשלה בנושא. חשוב להדגיש כי באף דמוקרטיה מתוקנת אין היועץ המשפטי לממשלה יכול לחייב את הממשלה לקבל את עמדתו. מתווה הנשיא מציע לקבע את האנומליה האנטי דמוקרטית הזו בחוק. לא זאת בלבד, אלא שלפי המתווה יש לכפוף את הממשלה גם למרותם של יועצים משפטיים במשרדי הממשלה.

התעמקות במתווה הנשיא מלמדת שלמעשה זהו מתווה החלומות של התומכים בדיקטטורה המשפטית. זה לא באמת מתווה הנשיא הרצוג כי אם מתווה הנשיא ברק. ואם צריך לבחור בין מתווה הנשיא ברק לבין המשך המצב הקיים – עדיף המצב הקיים.

חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל