בחזרה לקרב בג'נין – הנרטיב הבינלאומי

בתמונה טנק ישראלי בקרב בג'נין

בכרוניקה של המלחמה שמדינת ישראל מנהלת נגד הטרור הפלסטיני שמור מקום מיוחד לקרב שהתחולל במחנה הפליטים ג'נין בתחילת חודש אפריל 2002. הקרב שניטש בין כוחות צה"ל, שחדרו למחנה במסגרת מבצע "חומת מגן", ובין מאות המחבלים שהתבצרו במקום, היה אחד משיאיו העקובים מדם של העימות המזוין בין ישראל לבין הפלסטינים. במשך שמונה ימים עסקו החיילים הישראלים בלחימה אינטנסיבית מבית לבית באזור מגורים צפוף וגדוש מלכודות ומטעני חבלה.

ההתנגשות הקשה בין הכוחות תבעה מחיר כבד: על פי הנתונים שפרסם האו"ם, נהרגו בקרבות 23 חיילי צה"ל ו-52 פלסטינים – שמרביתם (לפחות 38 איש, לטענת ישראל) היו מחבלים. הלחימה שככה, לבסוף, רק לאחר שהצבא הישראלי החל להשתמש בדחפורי ענק להריסת הבתים שבהם הסתתרו המחבלים ובכך זירז את כניעתם. בתום הקרבות, התברר כי מאות מבנים נהרסו עד היסוד או נפגעו קשות, ומשפחות רבות מצאו עצמן ללא קורת גג.

• בחזרה לקרב בג'נין – לוחמה בשטח עירוני

• בחזרה לקרב בג'נין – גרוזני, קוסובו, מוגדישו

• בחזרה לקרב בג'נין – האינתיפאדה השנייה ומבצע "חומת מגן"

• בחזרה לקרב בג'נין – הקרב ותוצאותיו

הקרב בג'נין היה, במובנים רבים, האתגר המסובך ביותר שעימו התמודד צה"ל מאז החל לפעול בשטחי הרשות הפלסטינית. הקשיים שעמדו בדרכו במערכה זו לא היו טקטיים בלבד: הצורך לפעול מול התנגדות עזה בשטח עירוני מאוכלס, בתנאים שהקשו על ההבחנה בין מחבלים לאזרחים, הציב על כף המאזניים גם את אמות המידה המוסריות של הצבא. בשדה המערכה של ג'נין הועמד "טוהר הנשק" הישראלי למבחן – ורבים ציפו לראות בכישלונו.

ואמנם, אירועי ג'נין זכו לתשומת לב תקשורתית עצומה עוד בזמן שהלחימה התנהלה במלוא עוזה. הסיפורים על המתרחש במחנה הפליטים תפחו לממדי ענק ימים רבים לפני שהעובדות היבשות התבררו באופן סופי. במהלך חודש אפריל חזרו וציטטו כלי התקשורת ברחבי העולם את הצהרותיהם של דוברי הרשות הפלסטינית, יאסר עבד ראבו, סאיב עריקאת ונביל שעת, שטענו כי בג'נין נהרגו מאות רבות של פלסטינים. התקשורת הזרה, ובעיקר זו האירופית והערבית, דיווחה על "פשעי המלחמה" שישראל ביצעה במקום. תיאורי הזוועה זכו להבלטה מיוחדת בעיתונות הבריטית: פיל ריבס מהאינדפנדנט כתב ש-"מחנה הפליטים של ג'נין יירשם בהיסטוריה יחד עם סברה ושתילה, כפר כנא ודיר יאסין... אם נזכיר רק את הידועים שבמעשי הטבח המחרידים שביצעו הישראלים בעבר כדי לדכא את העם הפלסטיני ולכבוש אותו"; ברוח דומה נטען במאמר המערכת של העיתון הלונדוני היוקרתי הגרדיאן כי פעולותיה של ישראל בג'נין היו "נתעבות באותה המידה" כמו התקפת הטרור של בן לאדן על ארצות-הברית ב-11 בספטמבר 2001. "אנחנו מדברים פה על טבח, על טיוח, על השמדת עם", קבע נחרצות אחד הפובליציסטים החשובים של האיוונינג סטנדרד.

משקיפים זרים שנדרשו לבדוק ולהעריך את שהתרחש במחנה הפליטים לא חסכו אף הם את שבטם מישראל. טריה לארסן, שליח האו"ם למזרח התיכון, שסייר בג'נין זמן קצר לאחר הלחימה, סיפר כי מה שהתחולל במקום היה "מחריד מעבר לדמיון". "יש לנו פה מומחים שהיו באזורי רעידות אדמה ואזורי מלחמה", טען לארסן בפני כלי התקשורת, "והם אומרים שמעולם לא ראו משהו דומה לזה"6 הביקורת הבינלאומית לא שככה גם לאחר שהוזמו הסיפורים על הטבח שחולל צה"ל בג'נין, כביכול. דו"ח ארגון זכויות האדם 'יוּמן רייטס ווץ'', שהתפרסם במאי, האשים את הצבא הישראלי ב"הריגות לא-חוקיות או מכוונות" של פלסטינים לא-חמושים. דו"ח "אמנסטי אינטרנשיונל", שראה אור בנובמבר 2002, חזר על הטענות האלה, וקבע כי צה"ל ביצע פשעי מלחמה נגד האוכלוסייה הפלסטינית במסגרת "הפעולה הנרחבת והמחרידה" שניהל במחנה הפליטים.

תיאורים אלו מציירים ללא ספק תמונה נוראה, ויש בהם כדי להעלות סימני שאלה נוקבים לגבי הנורמות המוסריות של הצבא הישראלי. אולם האם יש בהם ממש?

מאמר זה הוא הראשון בסדרת מאמרים באמצעותם נראה מדוע יש להשיב על שאלה זו ב-"לא" רבתי. ואמנם, בדיקת המידע הרב שהתפרסמה מאז הקרב אינה מותירה מקום לספקות: לא זו בלבד שחיילי צה"ל לא ביצעו טבח בתושבי ג'נין; למעשה, ברוב המוחלט של המקרים, הם פעלו במסירות ובעקביות, עד כדי סיכון עצמם, כדי למנוע פגיעה מיותרת באוכלוסייה האזרחית במחנה. כפי שניווכח, מאמצים אלו נבעו מהנחיות ברורות של הדרג המדיני והפיקודי; הם היו תוצאה של מדיניות מכוונת, שהייתה לה השפעה מכרעת על שיטות הלחימה ועל האמצעים שבהם השתמשו כוחות הביטחון הישראליים במהלך הקרב. צה"ל בחר לדבוק בדרך פעולה זו, למרות שהיה בה כדי להגביר את הקושי הכרוך בלחימה באזור מגורים, ועל אף שצבאות אחרים – אפילו ה-"נאורים" שבהם – לא הפגינו מידה דומה של דאגה לחיי אזרחים כאשר נקלעו למצבים דומים.

כדי לאושש טיעון זה, אבקש לבחון שלושה היבטים של הסוגיה שכל אחד מהם תורם, לדעתי, רכיב הכרחי להבנת התמונה הכוללת. במאמר הבא בסדרה אתייחס לאופייה המיוחד של המערכה המכונה בעגה הצבאית "לחימה בשטח עירוני". פעולה מסוג זה, כך נראה, כרוכה תמיד בקשיים מרובים לכוח התוקף, ויש לה השלכות חמורות עוד יותר על גורלה של האוכלוסייה האזרחית. נקודה זו תודגם ותומחש במאמר השלישי בו אסקור את תפקודם של כמה מן הצבאות שמצאו עצמם במצב מעין זה בעשורים האחרונים, ובכלל זה כוחות שעסקו, לכאורה, במשימות בעלות אופי הומניטרי, כמו חילות נאט"ו בקוסובו וחיילי האו"ם בסומליה. ההתנסויות שהיו מנת חלקם של כוחות אלו מספקות פרספקטיבה מעניינת לחלק האחרון בדיוננו שיעסוק במערכה שהתחוללה בג'נין במאמרים השלישי והרביעי שיבחנו את הדרך שהובילה לקרב בג'נין ואת הקרב עצמו. בחלק האחרון בסדרה אתמקד בעיקר בבדיקת התנאים שאפיינו את שדה הקרב העירוני של מחנה הפליטים ואצביע על המאמצים החריגים שהשקיע צה"ל בניסיון לשמור על חיי התושבים הפלסטינים שלא השתתפו בלחימה.

הנתונים והראיות שאסקור סותרים בבירור את הביקורת שהוטחה בישראל בגין האירועים בג'נין ואת הטענות שייחסו לצבאה התנהגות אכזרית ואטומת לב כלפי תושביו הפלסטינים של מחנה הפליטים. המסקנה המתבקשת מן העובדות הופכת את הביקורת הזו על פיה. כפי שניווכח, קשה לאתר בהיסטוריה של הלחימה המודרנית דוגמה נוספת של פעולה צבאית בשטח עירוני שבה נהג הצבא הכובש באוכלוסייה האזרחית במידה דומה של זהירות והתחשבות. מספרן המועט (יחסית) של האבדות האזרחיות במחנה הפליטים מעיד בבירור על הקוד המוסרי שהנחה את פעולת צה"ל במקום – גילוי נדיר של הומניות בשדה הקרב שבגינו שילמה ישראל מחיר יקר בחיי חייליה שלה.

יגיל הנקין הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון

* סדרת המאמרים מבוססת על המאמר "קוסובו, סומליה, ג'נין: ניתוח השוואתי" שפורסם בגיליון 14 של כתב העת תכלת. מערכת "דיומא" רוצה להודות לד"ר יגיל הנקין ולמערכת כתב העת השילוח המחזיקה בארכיון כתב העת תכלת על הסכמתם לפרסום עיבוד של המאמר